האישה שנותרה מאחור

פרק 1

"כולכם מוצבים מחדש," אמר אקסל מקנמארה קצרות.

עשרה עובדים ממחלקות שונות הצטופפו במשרדו של מקנמארה, שבאופן מפתיע היה פשוט וקטן מהצפוי ממי שעומד בראש ארגון. ג'ינה מודל לא הייתה בת מזל דייה להיות אחת מהשניים הראשונים שהגיעו, ולכן אלה תפסו את כיסאות האורחים, בעוד שהיא ושאר השבעה עמדו בתנוחות לא נוחות בחדר הדחוס.

תגובתה הראשונה להודעתו של מקנמארה הייתה תחושת הקלה. איש מהם לא ידע מה הסיבה לזימון הגורף, ולכן ציפתה כי במקרה הטוב יושעו לעת עתה מהעבודה, והכינה את עצמה למקרה הרע - שיפוטרו - כי קיצוץ בתקציב חל אפילו על מיזמים אפלים, שממומנים בכסף שנטמן עמוק וכמעט שאינו נראה.

אין ספק שלא הייתה היחידה בקרב עמיתיה שחשבו כך, אם לשפוט לפי אנחת ההקלה העמוקה שנשמעה בחדר.

ואז קימטה את מצחה. נכון, עבודה זה טוב, והעבודה הזאת טובה מאוד. היא עבדה בתקשורת, וממש אהבה זאת. הכסף שהשתכרה מצא חן בעיניה, והיבט המגניבות מצא חן בעיניה, וזה היה בהחלט מגניב, אפילו ביחס לוושינגטון הבירה. היא גם אהבה את הסיפוק העקיף של פגיעה במחבל זה או אחר או חיסולו באמצעות פעילות של צוותי הפעולה, וכל זה בלי לצאת אפילו מחדר התקשורת הממוזג והנוח. יכול להיות שהצבה מחדש אינה דבר כל כך טוב.

"לאן?" שאלה לאחר רגע של דממה, כשאיש לא פצה פה לשאול.

מקנמארה אפילו לא הביט בה. "הצוותים," ענה בהרימו דף נייר, מתבונן בו כמסתייג ממה שכתוב עליו, אף על פי שכראש הסוכנות, אין ספק שהוא זה שניסח את הכתוב. "דונלי, אתה הולך לצוות של קודאק. ארווין, אתה מצוות לסנואומן. מודל, את לאייס." הוא המשיך להקריא את הרשימה, מוסר להם את שיבוצם בצוותים, אף על פי שהם לא ידעו מה לעזאזל הם אמורים לעשות שם.

"אייס" היה שם הקוד של לוי בוצ'ר. היא הכירה את השם, אך מעולם לא פגשה באופן אישי ולו אחד ממפעילי הצוותים. לאייס היה מוניטין של מי שמקבל ג'ובים קשוחים, ועכשיו, לכל הרוחות, מה יוטל עליה לבצע?

ג'ינה אילפה את עצמה לחשוב לפני שתדבר, כי תפקיד מלהיב ומסווג דורש זאת. איש לא יכול היה לדעת מה היא באמת עושה, או היכן היא עובדת. כעת כפתה על עצמה לעצור ולחשוב - במשך שנייה שלמה - כי יש שאלות שצריך להעלות, ודומה שאיש חוץ ממנה אינו מתכונן לשאול, ככל הנראה בשל המוניטין המרתיע של מקנמארה.

היא הרימה את ידה. מקנמארה ודאי קלט את התנועה, כי הוא קטע את הקריאה כדי להרים את ראשו ולנבוח לעברה, "מה?"

"מה אנחנו אמורים לעשות בצוותים?" שאלה. היא ראתה הבהוב של הפתעה לשמע קולה, לנוכח הבנתו שהיא זאת שדיברה גם קודם, ולא אחד הבחורים. קולה היה לא צפוי; היא הייתה רגילה לתגובה מופתעת למי ששמע אותו לראשונה. המצב הנוכחי היה מעניין יותר במידה עצומה. היא לא ידעה מה האחרים חושבים, אבל היא באה מתקשורת, והייתה לה אפס הכשרה במה שעושים צוותי הפעולה, כלומר, גרימת פגיעה גופנית בדרגה גבוהה.

"אני אגיע לזה מהר יותר, אם תפסיקי לקטוע אותי," נזף בה מקנמארה.

"קטעתי אותך רק פעם אחת." האם היה זה דמיונה, או שהעובדים האחרים התרחקו ממנה קמעה, כדי לאפשר למקנמארה להיטיב להביט בה? כן, זה אינו פרי דמיונה.

"עכשיו זה פעמיים."

הוא צדק. היא שאבה את לחייה פנימה כדי לסכור את פיה, וכעבור שנייה הוא חידש את הקריאה. לאחר שכולם קיבלו את הצבתם - או נכון יותר נאמר להם באיזה צוות הם, כי עדיין לא ידעו מה יעשו - נשען מקנמארה לאחור בכיסאו. "כולכם - כל העשרה שבחדר - הגעתם לציונים הגבוהים ביותר במבחני הרוחב שלנו בתחומי המודעות והפעולה..."

ג'ינה נשכה את לשונה ושאבה שוב את לחייה. איזה מבחני רוחב בתחומי המודעות והפעולה? היא לא עברה שום מבחנים. למיטב ידיעתה, הדבר נכון גם לגבי האחרים.

"אילו מבחני רוחב בתחומי המודעות והפעולה?"

לעזאזל. הצוואר שלה פשוט נשלח לפנים מאליו.

מקנמארה נעץ בה את מבט הכלב הזועם שלו, ושוב הושלך הס בחדר. הוא החל להקיש בקצה העט שלו בשולחנו בתיפוף מהיר. הבעת פניו אמרה שהוא מדמיין מקומות להשלכת גופתה. היא תיארה לעצמה שהוא מכיר לא מעט מקומות כאלה, ושאולי כבר עשה שימוש באחדים.

אבל אז אמר בקיצור נמרץ, "משחקי הווידיאו בחדר המנוחה."

אה. מלמולים מהוסים נשמעו סביב. כמה חודשים קודם לכן הותקנו משחקי וידיאו מלחמתיים, וחלק מהם שקעו מייד במשחקים הללו במהלך ההפסקות, והתחרו ביניהם על התוצאה הגבוהה ביותר. ג'ינה הייתה בעלת ניסיון קודם במשחקי מחשב, ובאמת התמכרה לתחרות הידידותית, ובקביעות השיגה את התוצאות הגבוהות ביותר, מעצבנת את הבחורים שלא חדלו לדבר על זה, שבנות אינן מצטיינות במשחקי מחשב. היא הראתה להם מה זה. המשחקים היו מתוחכמים ומציאותיים מאוד כמו בחיים, הרבה יותר מכל משחק דומה שמופיע בגרסאות מסחריות. ההיבט המגניב היה מעל ומעבר למצופה. אין ספק שכך גם ההיבט החשאי.

היא שוב הרימה את ידה. לעזאזל, לאף אחד אין פה חוץ ממנה? למה אף אחד אחר אינו שואל שאלות או משמיע הערות?

מקנמארה צבט את גשר אפו ומלמל משהו מתחת לשפם.

"אין לי הכשרה לצאת עם אחד הצוותים." היא הייתה קצת נבוכה להצהיר את המובן מאליו, אבל זאת הייתה האמת לאמיתה. לא משנה אילו תוצאות גבוהות השיגה במשחקי מחשב, חברי צוותי הפעולה היו בעלי כוחות על. הם יכלו לירות בבלוט על עץ אלון ממרחק עצום. היא ידעה שלעיתים הם עובדים עם נשים בעלות כישורי שטח, אבל היא איננה אחת מהנשים הללו. היא יודעת לשחות, היא רצה קצת, אבל היא בהחלט אינה סופר-וומן.

"לאף אחד מכם אין הכשרה כזאת," אמר בזעף. "כולכם תעברו אימונים והכשרה. מכל מקום, בפועל, לא תבצעו את החלק הפיזי של המבצעים."

"אז מה אנחנו-" פתחה ג'ינה ואמרה, אבל נקטעה על ידי יד מורמת בלאות.

"הרשו לי להזכיר לכולכם, כי נשבעתם לסודיות לגבי כל פרט ופרט הקשור לתפקידים שלכם. התשובה היא, שחברי הצוותים טובים מאוד במודעות מצבית, אבל יש לזה מחיר. המודעות לבואו של מישהו ולמהירות שהוא יגיע לשם, מסיטה את הריכוז מההתמקדות במשימה. לא במידה רבה, כי אנו מדברים על אנשים טובים מספיק כדי להיות בצוותים מבצעיים, אבל עדיין, כל שנייה חשובה. הרצנו אלפי ניתוחים ובדיקות, ומכל בחינה שהיא עלה שהצבת מפעיל באתר מסוים, כשהוא מקדיש את כל תשומת ליבו לתנועה, לתזמון ולמודעות מצבית, חוללה שינוי. המפעיל יפקח על הסביבה באמצעות מל"ט הנשלט על ידי מחשב. עם העין הנוספת, סיכויי ההצלחה של המשימה גדלים בשלושה אחוזים. הסיכון לקורבנות מקרב הצוות פוחת בשני אחוזים. השינויים קטנים אך מכריעים."

במיוחד מבחינת חברי הצוות שסובלים אבדות, חשבה ג'ינה ביובש. אוקיי, היא מבינה מה החשיבות של הדבר, אבל אינה רואה את עצמה במצב שטח כלשהו. היא לא... נו, אין בה משהו מיוחד. היא לא אתלטית באופן בולט, היא אינה עשויה ללא חת, והיא לא ניחנה בכוחות על-טבעיים, אז איך לעזאזל תדע לאיזה כיוון עומד להתקדם רועה העיזים? מה עוד שמעולם לא הייתה חדורת שאיפה להצטיין בכל ההיבטים הללו. היא טובה במשחק מלחמה מסוים, זה הכול.

זה לא יעבוד.

"זה לא יעבוד," אמרה בקול רם.

מקנמארה השעין את ראשו על ידיו ומשך בשערותיו, כמתכוון למרוט את כולן, אם כי נאלצה להודות שאולי הוא זומם לרסק את גולגולתה.

"מובן שלא," נהם לעבר שולחנו. "הרי אנחנו איננו יודעים מה שאנחנו עושים, הרי לא שקלנו את כל האפשרויות ואת כל המחסומים שעלולים להתגלות, הרי לא בחנו כל אחד ואחת מכם עד לרמה שאנחנו יודעים עליכם יותר ממה שאתם יודעים על עצמכם. חשבנו שפשוט נזרוק אתכם, העשרה, לפעולה, רק בשביל שטויות וצחקוקים, כדי לראות איך תדפקו הכול בצורה הכי גרועה."

לא מצא חן בעיניה שנבחנה ללא ידיעתה. זה נראה לה דומה למצב שסוטה מציץ מבעד לחור בקיר במקלחות נשים. לעומת זה, היא ידעה שמנתחי המידע מעולים בעבודתם, אז היה בכך משהו מרגיע גם אם לא משכנע.

"מה אם חלק מאיתנו אינו מעוניין בזה?" שאלה, כי אף אחד אחר לא הוציא הגה - עדיין שיחקו את האילמים המופתעים. והיא היחידה בחדר שאין לה ביצים, פרט לאלה שבמוחה. אשכי מוח. אוקיי, דוחה.

"אז שיפנו את השולחן שלהם ויילכו למצוא עבודה אחרת." מקנמארה נעץ בה מבט מרושע. "אני לא רוצה כאלה שמוותרים ונוטשים. כבר נבחרו לכם מחליפים שימלאו את התפקידים הקודמים שלכם."

לבסוף, סוף סוף - דיבר מישהו אחר. "אז אם לא נצליח באימונים, או ניפגע במשימה, לא תהיה לנו עבודה."

מקנמארה כיווץ את שפתיו לקו דק, ועיני הכלב המשוגע שלו נצצו, אבל תודה לאל, הן נצצו לכיוונו של מישהו אחר. "אני דואג לאנשים שלי," נהם. "אם תיפצע, יתייחסו אליך כאל חבר צוות. תקבל טיפול רפואי, הצבה מחדש, פנסייה - כל מה שצריך. זה תפקיד קשה, רבותיי. מתוך כל אלה ששיחקו במשחקי הווידיאו ההם, אתם, העשרה, זכיתם בניקוד גבוה דיו כדי להיות מועמדים לתפקיד. לא הייתי נוקט בצעד הזה לולא חשבנו שהתועלת שתצמח מכך, עולה על הסיכון. לא תהיו בפעילות ישירה, אלא אם כן משהו ישתבש. אבל אתם חייבים להיות בכושר טוב ולהיות מצוידים במיומנויות שטח ברמה גבוהה, כדי שלא תעכבו את מבצעי המשימה. עוד שאלות? תיארתי לעצמי שלא. פנו את השולחנות הקודמים שלכם, והתייצבו שוב מחר בשבע בבוקר בקומת המרתף. תגיעו לבושים במכנסיים קצרים, בחולצות טריקו ובנעלי התעמלות. אתם תילקחו למקום אחר, וההכשרה המבצעית שלכם תחל."

הכשרה מבצעית. איזה כיף, חשבה ג'ינה. הרגו אותי עכשיו.

הפורד טרנזיט החלוד, החבוט והלא בולט לעין, ובו חמישה-עשר מושבים עצר ביללת בלמים ובגניחת תמסורת. הגדרת מצבו כרכב "משומש" איבדה כבר מזמן את תוקפה, וכעת הוא מסווג כ"עלול לשבוק כל רגע". המושבים היו שחוקים וקרועים, וברצפה היה חור שדרכו ראתה ג'ינה את האספלט מתעמעם מתחתם. המנוע השתעל כמו מעשן כבד בן חמישים, כבלי החשמל היו בלויים, ומערכת ההיגוי גנחה במחאה עם כל תנועה. היא לא תהיה מופתעת אם ייאלצו לדחוף את הרכב הזה לעבר היעד שלהם.

אבל הוא עמד במשימה, לא בלי הרבה תפילות והחזקת אצבעות מצידה. הבחור שישב ליד הדלת הצדדית פתח אותה, וכל העשרה זחלו החוצה. האחרון שיצא סגר את הדלת. הבריח בקושי נתפס כשהנהג לחץ על דוושת הדלק, והוואן נאנח ושאג בדרך חזרה להיכן שיחנה עד שיידרש שוב.

כולם הסתכלו סביב. "איפה אנחנו, לעזאזל?" תהה בחור אחד בקול רם.

באמצע שום מקום, חשבה ג'ינה, אבל סכרה את פיה. היא הקדישה תשומת לב רופפת לכיוון, והסיקה כי הם במקום כלשהו בווירג'יניה. הוואן הוריד אותם בקצה מרחב פתוח, זרוע ערימות וחבילות חציר, קירות עץ, חבלים ענקיים קשורים בלולאות, רשת תיל דוקרני מתוחה נמוך, ומתקנים נוספים שהשימוש בהם לא היה ברור מייד, אבל קרוב לוודאי שנועדו לענות אותה. מסלול ריצה הקיף את כל המקום, וקצהו המרוחק נעלם ביער, ואפילו המסלול הזה לא היה שגרתי ורגיל. היו בו שולי עפר וגבעות ומשטחים של חול או של בוץ. מה שלא נראה באופק זה סימנים לציביליזציה כלשהי, כמו בית קפה.

הם בקושי עמדו שם כמה דקות, והיא כבר חשה את האבק האדום מתחיל לחדור לגרונה ולמעברים באפה. היא ראתה כמויות עצומות של אבק אדום בג'ורג'יה. היא לא פחדה מכך, אך גם לא אהבה זאת. היא לא אהבה בוץ, היא לא אהבה להזיע, היא לא אהבה שום דבר מכל זה.

בלעי את זה, גיבורת-על. מוטב להזיע מלהיות מובטלת - לעת עתה מכל מקום. היא לא הבטיחה שום דבר בקשר למחר.

אנשים נעו סביבם בערבוב מביך. היא ראתה לפחות שלושים גברים פזורים בשטח האימונים, מבצעים פעולות שונות, שנראו בלתי אפשריות לבני אנוש רגילים. קול הנפץ הפתאומי והמהיר של כלי נשק אוטומטיים הקפיץ אותה, וגרם לה להסתכל סביב כדי לזהות מהיכן באו היריות, אבל בשום מקום לא הבחינה במטרות ירי. הריח החומצי של אבק שריפה מילא את האוויר המאובק, כך שהיריות ודאי נורו בקרבת מקום. אנשי הקבוצה שלה עמדו מקובצים יחד, מתבוננים בשתיקה בגברים המבצעים את הפעולות מסכנות החיים, שהם עצמם אמורים ללמוד לבצע. מה אפשר לומר על כך? הבחירה שלהם היא בין שתי אפשרויות: זה או חיפוש עבודה. היא שוב ניסתה לחזק את עצמה בכינוי גיבורת-על.

השמש קפחה. בעל כורחה הזיעה כהוגן. האבק מהגיהינום הזה הפך את גרונה לעמק המוות (אזור מדברי בין נבאדה לבין קליפורניה). לבסוף הבחין בהם מישהו - או נכון יותר, החליט שנאלצו לחכות די זמן, כי היא פקפקה בכך שדבר כלשהו חמק מעיניה של חבורת הגברים הזאת. בחור מוצק - ראשו מגולח, עורו שזוף בגון נחושת ולסנטרו זקנקן אפור - החל לצעוד באיטיות לעברם. הוא לבש חולצת טריקו בצבע ירוק זית ומכנסי חאקי קצרים שהיו ספוגים בזיעה, ונעל מגפיים שמיועדים להליכה בחול מדברי. מעטה אבק הגון כיסה כל סנטימטר בו פרט למקומות שהזיעה הפכה אותו לפסי בוץ. הוא נראה כמו קיר שרירי מהלך. כשהתקרב אליהם אמר, "אתם הטד"קים, נכון?"

הטירונים הדפוקים. במקום שהם עבדו בו אי אפשר היה שלא לקלוט הרבה ביטויי סלנג צבאיים, אז אף אחד מהם לא הביך אותם בבקשה לפרש את ראשי התיבות. במקום זה הנהנו חלקם בראשם.

"אני בקסטר." הוא לא אמר אם זה שמו הפרטי או שם משפחתו, לא שזה היה חשוב. "אוקיי, נתחיל כאילו עכשיו התגייסתם לצבא. תחילה תצטרכו לרוץ. אנחנו חייבים לבדוק מי בכושר טוב ומי לא. בואו אחריי."

הוא החל לרוץ בצעדים נינוחים, גופו הגדול קליל להפתיע. העשרה שיגרו מבטים שואלים סביב, ואז אזרו עוז והחלו לרוץ בעקבותיו. ג'ינה מיקמה את עצמה בנחישות באמצע החבורה, ממקדת את עיניה בראשו המגולח של בקסטר. היא לא רצתה להיות אחרונה, אבל לא היה לה שום רצון להיות ראשונה. בסוף הטור או בראשיתו היא תמשוך תשומת לב, והיא לא רצתה למשוך תשומת לב. המפתח הוא להתקדם במתינות, לשמור כוח לבאות, כי לא ידעה מה מצפה להם בהמשך.

התיאוריה הייתה טובה, אבל בפועל פירושה היה להיתקל ברצים לפניה - כולם גבוהים ממנה - ולעיתים לא לראות את פני השטח לפנים בשל שדה ראייה חסום. היא מעדה כשתלולית התרוממה בחדות מתחת לרגליה, ובקושי התייצבה אחרי שטיפסה עליה, ופני הקרקע צנחו בבת אחת, ואחר כך מעדה שוב כשבפתאומיות הגיעו לשטח של חול כה טובעני ורך, שרגליה שקעו בו, וגרגרי חול קטנטנים כיסו את חרטומי נעליה. זה הסביר מדוע כל הגברים שראתה נעלו נעליים גבוהות קשורות בשרוכים ולא נעלי התעמלות. רק היא ותשעת הטד"קים הנוספים נעלו נעלי התעמלות, שהרי מקנמארה הורה להם בפירוש להגיע בנעלי התעמלות.

הלקח נלמד. היא תשאל את האנשים שמתאמנים פה זה זמן, באילו בגדים ומנעלים כדאי לה להצטייד.

כמובן, בהנחה שלא תהיה הראשונה שתסולק בשל מדידה של זמן גרוע.

תיפח רוחי אם זה מה שיקרה, חשבה בזעם קודר. לא שרצתה להיות מוצבת באחד מצוותי הפעולה, אבל היא גם לא רצתה להיכשל. היא גדלה בדרום מזרח ג'ורג'יה, שם רצה יחפה במרבית חודשי השנה, אז לבטח תוכל לעמוד בקצב של כמה מהבחורים, שסביר להניח שרצו רק במסלולים סלולים או ברחובות של עיר.

אחרי כחמש דקות החלו שריריה לבעור קצת, ליבה הלם ונשימתה הואצה. חמש דקות! הכושר שלה הרבה פחות טוב משחשבה. בערך בזמן הזה ככל הנראה, שמו לב הבחורים שמאחוריה, שהם רצים אחרי בחורה, והחלו להגביר את הקצב.

ג'ינה גייסה כוח, הגבירה צעד, נחושה להישאר באמצע הקבוצה. זה כל מה שעליה לעשות. זה לא מירוץ שעליה לנצח בו, עליה רק לעשות את הדרוש, ולא למשוך אליה תשומת לב.

לפתע חלף על פניה מישהו בצעד גס, דוחק אליה את כתפו ודוחף אותה הצידה. היא איבדה צעדים, וכשחזרה לעצמה, כבר נגררה בסוף הטור. מתנשמת ומתנשפת נעצה מבט רושף בדוחף. היה זה דונלי. הוא עבד במשהו שקשור להצפנה, ונדמה היה לה שהוצב בצוות של קודאק. הצבה אצל קודאק העצלן והנוח הייתה זכייה בפיס, ובו הייתה בוחרת לו היו מאפשרים לה לבחור.

בן זונה. דונלי, לא קודאק. ג'ינה לגמה אוויר ודחפה את עצמה קדימה חזק יותר, שלחה את רגליה בצעדים ארוכים יותר, חולפת על פני כמה בחורים, ומיקמה את עצמה בדיוק מאחורי דונלי ובצד שלו. אסור היה לה להסיט את מבטה מפני השטח המשובשים, כדי שלא תטעה במיקום צעדיה, אבל יש כמה דברים שלא תוכל לוותר עליהם. נראה שדונלי שם לב לנוכחותה מאחוריו. הוא שלח מבט מהיר מעבר לכתפו, והיא ניצלה את השנייה של היעדר תשומת לב מצידו, ושיגרה בעיטה מהירה להכשילו. היא לא ממש לכדה את רגלו ברגלה, כי אז הייתה מסתכנת בנפילה שלה, אבל די היה בבעיטה כדי שימעד וינופף בזרועותיו במאמץ להחזיר לעצמו את האיזון. הוא נכשל והתגלגל הצידה, מחליק כשפניו היישר לבוץ.

אין ספק שבקסטר היה מצויד בעיניים בעורפו המגולח, כי בלי לפנות לאחור נבח, "קום והמשך לרוץ!"

דונלי התרומם מתנודד על רגליו וקרטע בעקבותיהם, במרחק כחמישה מטרים מאחור, ללא תקווה להדביקם, אלא אם כן יש לו מאגר כוחות שלא ניצל עדיין, והיא לא חשבה שזה המצב. היא שיגרה מבט מהיר מעבר לכתפה. פניו היו אדומים, פיו פתוח.

מה לכל הרוחות? למה הוא דחף אותה? היא מעולם לא עשתה לו משהו רע, מעולם לא אמרה לו מילה רעה. נכון, היא ניצחה אותו במשחקי וידיאו, אבל היא ניצחה את כולם, לא רק אותו. ככל הנראה, הוא לקח את זה באופן אישי.

קשוח, חשבה ברוגז. בסך הכול משחק מזורגג. לעולם לא הייתה משחקת בדבר הארור הזה, אילו ידעה שניצחונה יוביל לזה. עדיף היה לה לשבת בבניין ממוזג במקום לרוץ בחום, כשהחול משפשף את כפות רגליה, והאבק נכנס לפיה וחודר לריאותיה עד שהיא רוצה רק לירוק, אלא שפיה יבש מדי ומלא אבק. רגליה כואבות. היא הרגישה שהיא עלולה להקיא.

בחור אחד שלא הכירה פרש, והתכופף כשידיו חובקות את ברכיו, בזמן שהקיא את ארוחת הבוקר. היא שאפה אוויר ונאבקה בעצמה לא להקיא בעקבותיו. היא לא תקיא, היא לא, היא לא...

בדיוק ברגע שהייתה בטוחה שהיא הולכת להקיא, הרים בקסטר יד קפוצה באוויר. "הפסקת מים," קרא.

אוה, אלוהים. היא התנודדה עד לעצירה, והכריחה את עצמה להישאר זקופה, כי נזקקה נואשות לחמצן. האחרים סביבה השמיעו אותם קולות התנשמות צורמים. היא רצתה להתכופף, אך חששה פן תתמוטט אם תניח לעמוד השדרה שלה לנטות מטה. בנוסף לכך, אם תתכופף, קיבתה עלולה לראות בכך סימן להמשיך בעוויתות הבחילה. תחת זאת נשאה את עיניה לשמיים והתרכזה בברכיה הרועדות, פוקדת עליהן לא להפיל את ישבנה לאדמה.

"אל תעמדו שם סתם ככה, מטומטמים שכמוכם," נבח בקסטר. "קחו כמה בקבוקים! שתו!"

מים. יש מים. על ספסל מגושם ניצבה צידנית שהמכסה שלה פתוח, ובתוכה קרח מבהיק ובקבוקי מים. היא כשלה אל הצידנית, שולחת את ידה מעבר לגופיהם הגדולים יותר של חבריה לריצה, וחטפה בקבוק. כל שריר בגופה רטט. כשניסתה לפתוח את הפקק, נשמט הבקבוק מידה והתגלגל מול עיניה לרגליהם. לעזאזל! במקום לנסות לרדוף אחריו, שלחה יד לקחת בקבוק אחר, כי עדיין לא העזה להתכופף מחשש כי תקיא. אצבעותיה המגששות תפסו כמה קוביות קרח יחד עם הבקבוק, מה שהתברר כדבר מועיל. בזריזות הטילה אותן על עורפה, ונאנחה בתחושת הקלה מיידית. אולי לא תקיא. אולי לא תתעלף.

"ממש מעורר רחמים," אמר בקסטר בשאט נפש. ג'ינה תהתה אם עליה להיעלב, ואז קלטה שהוא פונה לכולם. זה בסדר. לא אכפת לה להיות מעוררת רחמים בקבוצה של מעוררי רחמים. "עדר של צבים מזדיינים מהיר יותר מכם. חצי מכם על סף התעלפות, ובקושי רצנו שלושה קילומטרים. והחצי השני שלכם במצב לא הרבה יותר טוב. לעזאזל, בחור, אתה מקיא?"

הא. לא יכול להיות. אם הצבים היו מזדיינים, הם לא היו זזים בכלל. היא חשבה לציין זאת, אבל בחרה לסתום את פיה החכם כדי ללגום מים. זהירות היא החלק הטוב ביותר של אומץ לב.

רגע. הם רצו שלושה קילומטרים? רק שלושה קילומטרים? זה לא נכון משתי בחינות. ראשית, היא רצה שלושה קילומטרים! המילה "רק" לא מתאימה פה. אבל הם רצו במשך שעות, כך נדמה לה, אז המרחק לא היה אמור להיות משהו כמו שלושים קילומטר? הריאות והלב שלה מרגישים שלושים קילומטר. תוצאת מד המרחק של בקסטר שגויה בעליל.

היא מחתה את הזיעה מפניה ולגמה עוד מים. כשהורידה את הבקבוק, נמשכה תשומת ליבה לדבר מה... מעין איום.

היא פזלה הצידה. שבעה גברים פסעו לעבר הקבוצה, שכם אל שכם, כאילו הם צועדים אל עימות מכריע בקרב האקדחים באו. קיי. קוראל. כולם כאחד נראו מפחידים, וגדולים. גדולים ומפחידים. הם היו מאובקים ומכוסי זיעה כמו כל אחד אחר, זרועותיהם החשופות משורגות שרירים, ואף לא בדל חיוך על שפתיהם. הם נעו כנחשול עז. כלי נשק שונים היו תלויים על גופם, מה שהיה מפחיד כשלעצמו, שהרי מדובר בשטח אימונים, נכון? היא זיהתה סכינים אמיתיות, אקדחים אמיתיים ועוד.

לא אקדחים, הזכירה לעצמה - כלי נשק. הם אף פעם אינם אומרים אקדחים. את זה ידעה.

הם התמקדו בקבוצת הטד"קים כמו אריות שמתמקדים בעדר גנו, או בכל טרף אחר. טד"קים, ללא צל של ספק.

ג'ינה ממש הרגישה את עורה מעקצץ בחרדה. היא הביטה בחומת הגבריות שהתקדמה לעברם, תוהה באי נוחות מה עומד לקרות, אם מדובר בטקס חניכה מהגיהינום לחדשים שזה עתה הגיעו. "הי, כולכם," אמרה בנימת אזהרה, מביטה סביב באחרים, לאותת להם להרים את הראש - וגילתה כי אין אחרים. שאיכשהו בקסטר הוביל אותם הלאה בלי ששמה לב, בעיקר משום שהייתה מרותקת לחומה הגברית.

לעזאזל! היא החלה לצעוד במהירות בעקבות הקבוצה, אך לא הגיעה רחוק, כי חומת הגברים חסמה אותה והקיפה אותה. שבעה גברים בהו בה בלי צל של חיוך.

היא הרגישה כאילו השמש נמחקה. היא הייתה אישה בגודל רגיל, לא קטנת גוף, אך לפתע חשה עלובה וחסרת משמעות, וזה לא מצא חן בעיניה כלל וכלל.

ליבה הלם בבהלה. ההיגיון אמר לה כי הם לא יפגעו בה. יהיו לכך יותר מדי השלכות. האינסטינקטים הפרימיטיביים שלה אמרו לה כי היא נתונה לחסדיה של קבוצת טורפים, וכל דבר עלול להתרחש. "כל דבר" אירע לנשים מאז ומעולם, עוד לפני תקופת המערות ואזורי החלציים. נשים נבונות תמיד יעמדו על המשמר.

היא השתוקקה לכלי נשק, לא משנה איזה. בהיעדר כזה זקפה את כתפיה, צמצמה את עיניה, ונעצה מבטים רושפים סביב, מחכה שיפתחו את פיהם וידברו. כל מה שעשו היה לדחוק אותה כשהתקרבו עוד ועוד, חונקים אותה באדי הזיעה והטסטוסטרון שעלו מהם.

הם היו שבעה מולה, האחת. היא כבר הייתה מותשת מהריצה הנבזית של בקסטר. גם אם יעלה בידה לפרוץ ביניהם ולהשתחרר, כל אחד מהם יצליח בקלות להדביק אותה... אם בכלל תרוץ.

היא לא תרוץ. אין סיכוי שהם יגרמו לה לרוץ.

בעל הגוף הגדול ביותר דיבר, בקול אפל ומחוספס שנשמע כאילו דרדר סלעים.

"שמענו שאת הבחורה שלנו."