האליטה של ריידוויל 2: בגידה מעוותת

פרק 1 אבי

רוח קלה נושבת על רגליי, כשמישהו מוריד ממני את השמיכות ומרים את הכותונת שלי. לחץ מופעל על פלג גופי התחתון, ויבבה נמלטת מפי. אני מנסה למצמץ, אבל עיניי מסרבות לשתף פעולה, מאושרות להמשיך לחיות במקום המעורפל שאני קוראת לו עכשיו הבית.

"היא תהיה בסדר," אומר קול גברי לא מוכר, כשאני מנסה להתיישב במיטה. אבל איבריי הם כמו עיניי. הם לא מתפקדים באופן שבו הם אמורים לתפקד, ואני צורחת, אבל אף אחד לא שומע אותי כי הצרחות נשארו נעולות בתוכי. "תנו לה הרבה נוזלים, תוודאו שהיא אוכלת תזונה מגוונת ולוקחת את הוויטמינים והתרופות. אחזור לבדוק מה שלומה בשבוע הבא."

קולות הצעדים המתרחקים מניעים אותי לפעולה. אני מפלסת את דרכי בתוך הענן המעורפל והקודר שבראשי, מושיטה זרוע מתחת לשמיכות וקוראת "רגע!" קולי צרוד מהיעדר שימוש ונשמע קצת יותר חזק מלחישה. "הצילו! הצילו את התינוק שלי!"

הצעדים מהוססים, ושיחה מהוסה נשמעת, אבל אני לא שומעת את המילים, לא מזהה את הקולות, והגוף המטומטם שלי לא זז. דמעות שקטות זולגות מעיניי. "הצילו!" אני שוב אומרת, אך לשווא.

תמונות מהבהבות בראשי, והכאב הגרוע מכול מפלח אותי, כמו חרב משוננת שעוברת דרך העור והגידים, השרירים והעצמות.

"ששש, מיז מנינג." יד קרה עוברת על לחיי, לפני שהיא יורדת אל זרועי.

"לא"! אני זועקת, כשהוא צובט את עורי באצבעותיו ומכין אותי לזריקה. "בבקשה, לא!" המחט החדה דוקרת, ונוזל קר מחלחל מייד לעורקיי ומשתק הכול.

"הכול יהיה בסדר עכשיו, אביגייל." אצבעותיו מלטפות שוב את לחיי. "תישני, נערה יפה."

עפעפיי נעשים כבדים שוב, וגופי הוא כמו משקולת על המיטה. אני נאבקת באפלה, כמו בכל פעם, אבל תמיד נכנעת, והפעם הזאת לא שונה מקודמותיה.

*

הזמן מאבד כל משמעות מבחינתי, ואני לא יודעת כמה עבר ממנו כאשר הימים והלילות מתמזגים זה בזה, ואני מתקיימת בממלכה מטושטשת וחלופית. רגעי הצלילות נדירים.

עד שיום אחד אני מתעוררת, ואיבריי קלים יותר. האפלה המטושטשת בראשי התפוגגה כמעט לחלוטין, ואני מצליחה לזוז.

תנועותיי רפויות כשאני מזדקפת במיטה, ואט־אט אני ממצמצת. אור מסנוור אותי, ואני עוצמת שוב את עיניי ופוקחת אותן בהדרגה, מעט בכל פעם עד שאני מתרגלת לחלל הבוהק.

אני מביטה ברחבי החדר המואר והמוזר. הוא מעוצב ומרוהט בדלות. משמאלי שולחן עץ וכיסא. מימיני ארון קטן ושידה. מנורה מונחת על השידה ליד מיטתי. קירות אפורים ללא תמונות מוסיפים לאווירה המדכאת בחדר.

אני מביטה לאחור ומאתרת את החלון היחיד בחדר. חלון מרובע קטן עם סורגי פלדה לכל רוחבו. רסיסי אור יום חודרים מבעד לחרכים ומאשרים שהשעה שעת ערב מוקדמת.

רגליי גולשות בזהירות אל צד המיטה, ואני עומדת, לופתת את השולחן, ורגליי כושלות, מאיימות לקרוס תחתיי. אני מתחזקת, פוסעת צעד־צעד בזהירות לעבר הדלת הצדדית שאני מקווה שמובילה לשירותים, כי אני ממש חייבת להשתין.

אני מועדת לתוך השירותים הקטנים ומתיישבת אסירת תודה על האסלה. כאב דוקר מלווה את השתן שלי, ואני מתכווצת, משפשפת את בטני בידי בשעה שאני מתרוקנת. כשאני מסיימת, אני הולכת ברגליים רועדות אל הכיור, בוחנת את השתקפותי במראה.

לא היה מזיק לי קצת צבע בלחיים, אבל חוץ מזה אני נראית בסדר. אני לא נראית כמו בחורה חטופה שאלוהים יודע לאן לקחו אותה. אני לא נראית כמו מישהי שכל עולמה חרב עליה בלילה הרה גורל.

אבל מראית העין מטעה בדרך כלל. למדתי את הלקח מזמן.

חבל שלא זכרתי את זה ברגע שבו קמדן מרשל נכנס לחיי.

אולי רוב זמני כאן עבר עליי בקהות חושים מבורכת, אבל הבזקי זיכרונות הזכירו לי שבגללו אני כאן. לא משנה איפה הכאן הזה נמצא, כי אין לי מושג אם אני עדיין בארצות־הברית.

אני רק זוכרת שהתעוררתי במטוס, כשהחיוך הזחוח של לואיס מולי בזמן שהוא דקר אותי באושר בזרוע במחט מפלצתית, ושוב איבדתי הכרה.

הזיכרון הבא שלי הוא התעוררות בזיעה קרה במיטה לא מוכרת, וצרחותיי מהדהדות מהקירות.

ולאחר מכן טשטוש אחד גדול.

אני פותחת את הברז במקלחת, פושטת את הכותונת ונכנסת מתחת למים החמים.

אני מבחינה בשדיי המוגדלים לראשונה כשאני מסבנת את גופי ומביטה בהם בהשתאות. אני יודעת שהציצים גדלים בזמן ההיריון, אבל לא ציפיתי שיגדלו מהר או עד כדי כך. אני חופנת אותם בידיי ומרגישה שהם כבדים וכואבים למגע. כנראה שאתרגל לשינויים רבים בגופי ככל שיתקדם ההיריון.

אני פורשת את כף ידי על הבטן השטוחה, ותוהה מתי יתחילו לראות את ההיריון.

לא ביקשתי את זה, ואני שונאת את העובדה שהתינוק שלי נוצר מתוך שקר, אבל אני לא עצובה בגללו. שפתיי מחייכות כשאני משפשפת בידי את בטני מצד לצד. המחשבה שיצור קטן גדל בתוכי מדהימה אותי, ואני נאחזת בנדר שנדרתי – לעשות כל שביכולתי כדי להגן עליו או עליה.

זעף מחליף את החיוך שלי, כשהחרדה עולה בגרוני. אני לא יודעת כמה זמן אני כאן או מה עשו לי, ורמז לפחד מרים את ראשו. אם הוא עשה משהו לתינוק שלי, ארצח אותו במו ידיי.

אני חושבת על כך בהיגיון ומנסה להאט את קצב פעימות ליבי המטורף.

אבא חטף אותי כדי להרחיק אותי מקיידן ומאטיקוס, כי אם אלד ולא אינשא לאבי התינוק, מניותיי במנינג מוטורס מייד יעברו אליו. וזה מה שרצה.

כך שהתינוק שלי מוגן.

בינתיים.

המחשבה על הילד שלנו מעלה הכול אל פני השטח, ואני מטה את ראשי, עוצמת עיניים ומניחה למים לזרום על פניי בשעה שמחשבותיי נודדות אל אותו לילה.

אני לא מאמינה שלא קישרתי.

שלא הבנתי שקמדן מרשל הוא למעשה קיידן אנדרסון. חברו הטוב של אחי בילדות. בנה של חברתה הטובה של אימא שלי. מישהו שנהניתי לשחק איתו. עד שהרומן של אימא שלי עם אביו סיים את החברות שלה עם אמה אנדרסון, ולבסוף עלה במחיר חייהן של שתי הנשים.

כל התגליות מאותו לילה מכבידות על מחשבותיי, ואני מתרפה על הקיר בתשישות ולאות – מרוקנת נפשית ופיזית. אני מסיימת לחפוף את השיער ולשטוף את הגוף ויוצאת מהאמבט, כורכת מגבת סביבי וסוגרת את המים.

צווחה נמלטת מפי כשאני חוזרת לחדר ומגלה שאבי עומד ליד המיטה עם איש זר לבוש מדי רפואה לבנים. כל השערות הקטנות סומרות על עורפי.

"אסור לך לקום," אבי מעיף אליי מבט חטוף. "תחזרי למיטה."

אני מפנה לו אצבע משולשת. "לך. תזדיין."

הוא נע כמו ברק, וראשי עף הצידה כשהוא סוטר לי בפנים. "חשבתי שהוצאתי ממך במכות את חוסר הצייתנות, אבל את עקשנית בדיוק כמו אימא שלך." הוא לופת בידו את סנטרי בכאב, ומים נוטפים על גבי משערי הרטוב. "ויש לכן אותו טעם גרוע בגברים," הוא מוסיף ודוחף אותי לא בעדינות אל האיש הזר.

האיש עוזר לי לעלות למיטה, מרים את השמיכות עד מתחת לזרועותיי ומחייך. הוא בשנות העשרים לחייו, כנראה, עורו חיוור, עיניו כהות ושערו שחור. אני מצמצמת את עיניי ומתמלאת חשש. "אני וייאט. אני אח פסיכיאטרי שצוות לטפל בך."

ממש מרגיע ומעודד.

"אני מניחה שלך אני צריכה להודות על מצבי המסומם." אני מביטה בו בזעם ומשדרת את מלוא עוצמת השנאה שאני מרגישה. הוא אולי לא נתן את הפקודה – אני משערת שהכבוד נפל בחלקו של אבי היקר – אבל הוא ללא ספק ביצע אותה.

חיוכו דועך. "זה היה לטובתך, מיז מנינג."

"תחסוך ממני," אני מסננת.

"אני צריך כמה דקות לבד עם בתי," אומר אבא, ומיצי מרה עולים בגרוני כשאני רואה אותו קופץ ומשחרר את אגרופיו בצידי גופו. אני מפנה עיניים מבוהלות אל וייאט ומפצירה בו בשקט לא לעזוב, אף שאני לא מחבבת אותו או סומכת עליו. אני לא רוצה להישאר כאן עם אבא שלי לבד. אני לא סומכת עליו שלא יפגע בי.

"אדוני." וייאט מניד בראשו בכבוד ומתעלם מפניי המבועתות, לפני שהוא יוצא בשקט מהחדר.

אני מדחיקה את הפחד, מזדקפת, מרימה את הסנטר ועוטה תעוזה מזויפת על פניי, כשאבי ניגש אליי ומתיישב על קצה המיטה. "למה את מוכרחה להיות כל כך קשה? למה את לא יכולה להיות דומה לאחיך?"

מחשבות על דרו ממש לא מרגיעות אותי.

אטיקוס אנדרסון חשף אותו בפני אבי ואישר שהוא מילא תפקיד בפריצה לכספת ובגניבת המסמכים החשאיים, לרבות הצוואה האמיתית שקובעת שהמניות במנינג מוטורס יעברו אליי ואל התאום שלי כשימלאו לשנינו שמונה־עשרה. אלא אם אינשא, ואז המניות יעברו לבעלי. לכן אבא שלי להוט להשיא אותי לאחד מבני האליטה. "איפה דרו?" אני שואלת.

"דרו בבית, במקום שאליו הוא שייך. בניגוד אלייך, הוא מבין מהי נאמנות."

אני מסתירה את הפתעתי ותוהה מה דרו אמר לו כדי לחלץ את עצמו מהבור שאליו הופל.

"למה אני כאן? איפה אני? מה המקום הזה?"

"את כאן, כי אני לא יכול לסמוך עלייך שתפעלי בצורה נכונה." הוא לופת בידו את סנטרי שוב בכוח. "אטיקוס אנדרסון לא ישים עלייך את ידיו. הוא חושב שהוא פתר את הכול, אבל השיכור הפתטי תמיד ממעיט בערך אויביו."

חיוך זדוני עולה על פניו, ואני רוצה לתקוע את אגרופי בפניו עד שידמם. הוא נועץ ציפורניים בעורי, ואני חושקת שיניים. "כמוך, ילדה מטומטמת." הוא לועג, ובהלה מבעבעת בגרוני. "קיידן אנדרסון לא ייגע בך שוב, ואת תשלמי על בוגדנותך."

הוא מרפה ממני וקם, אבל אני עוצרת נשימה וממשיכה להפגין כלפיו התרסה. "את תישארי כאן ותתמקדי בלימודים שלך כדי לוודא שתסיימי את התיכון לפני יום הולדתך השמונה־עשר. אז ורק אז ארשה לך לחזור הביתה ביום חתונתך. את תתחתני עם צ'ארלס בארון השלישי, והוא יעביר לי את המניות שלך. את תהיי רעיה צייתנית ולא תזלזלי בו או באף אחד אחר באליטה. בעיתוי שאבחר, את תעניקי לו יורש."

הוא פאקינג הוזה.

אני מעדיפה למות מאשר לחיות חיים כאלה.

ולא נעלם ממני שהוא לא הזכיר את התינוק בתוכניותיו. האם צ'ארלי הסכים לגדל את הילד כבנו? איך ההיריון משתלב בתוכניותיו? פחד עז לופת את ליבי כשאני חושבת על כל הדברים האיומים שהוא עלול לעשות לעובר שלי. "לא אעשה זאת." אני משלבת את זרועותיי על חזי. "לא תכריח אותי."

צחוקו המרושע מהדהד בחדר ומעביר צמרמורת בגווי. "אני חושב שאת תגלי שאני יכול ושכך יקרה." הוא מוציא מעטפה מהכיס הפנימי של הז'קט, טופח בה על גב אחת מידיו ומחייך אליי. "התמימות שלך הפכה אותך לפגיעה, אביגייל, מה שמעצים את אכזבתי ממך. לימדתי אותך להתנהג אחרת, אבל כמו כל נקבה חסר תועלת, את חלשה ורגשותייך מושלים בך."

מבט סולד מתפשט בפניו. "את תעשי מה שאמרתי, כי אני יכול לקחת ממך הכול. ובראש ובראשונה את זה." הוא מניח את המעטפה על המיטה לצידי. "זו רק ההתחלה. חשבי על אהובייך. המרדנות שלך מסכנת כל אחד מהם. תנסי אותי אם תרצי, אבל אני לא מייעץ לך, אף שאיהנה למחוק כל שם ושם ברשימה הזאת.

"אתה מחליא אותי."

"התחושה הדדית." הוא רוכן אל פניי, והבל פיו החמוץ הופך את קרביי. "אלמלא הייתי זקוק לך, הייתי חונק את החיים ממך ברגע שבו נולדת."

כדור רגש סבוך נתקע בגרוני, ואני מתקשה לשמור על הבעה אטומה. תמיד ידעתי שהוא שונא אותי ושאם הוא היה מסוגל להרגיש משהו שמתקרב לאהבה, לא הייתי רוצה לקבל אותו. אבל כואב לי אנושות לשמוע את התיעוב שבקולו.

אבל זה גם מדרבן וממקד אותי, כך שככל הנראה, אני אמורה להודות לו על אדישותו, כי היא מוודאת שלא אאבד מנחישותי.

אני לא רוצה לתת לרגשותיי לגבור עליי, כי כך אני פשוט מוכיחה את הטענה שלו. לכן אני עושה מה שאני תמיד עושה כדי להדחיק את רגשותיי. מתמקדת במשהו לא רגשי. "למה אתה צריך אותי?" אני נועצת בו עיניים חדורות שנאה. "הנישואים שלי לצ'ארלי לא עוזרים לתוכנית הנהיגה האוטומטית שלך, אז למה הם כל כך חשובים?"

הוא מצמצם את מבטו אליי, ואני שמה לב שהקמטים הדקים בזוויות עיניו כבר לא שם. אבי בן ארבעים ושש, אבל אין קמט אחד בפניו המתוחות, כי הוא כבר שנים חובב נלהב של ניתוחים קוסמטיים ומבקר קבוע במרפאה של דוקטור גנינג בריידוויל. היוהרה והשחצנות שלו אינן יודעות גבול, והוא משקיע שעות אין־סופיות – יחסית לגבר – לטיפוח הופעתו. הוא צובע את השיער ברגע שמופיעה שערה אפורה בצדעיו. מתאמן שעתיים ביום ללא יוצא מן הכלל. אוכל תזונה מוקפדת. עושה מניקור וטיפולי פנים מדי שבוע.

אני מניחה שהנשים שהוא מזיין במרתף הסקס מצפות שהגברים שלהם ייראו בצורה מסוימת, והוא לא רוצה לאכזב אותן.

או שהוא עד כדי כך חלול.

מיצי מרה עולים שוב בגרוני, ומתחשק לי להקיא כשאני מסתכלת עליו.

"הסיבות אינן עניינך. יש לך תפקיד פשוט, אביגייל. להיות יפה. לחייך. לדבר רק כשפונים אלייך. לפתוח את הרגליים לפי דרישת בעלך ולנהל בית מסודר." הוא מעביר יד על חזית חליפתו היוקרתית. "אני בטוח שאפילו את מסוגלת לעשות את זה."

אני רוצה להגיד לו שיזדיין, אבל אני לא רוצה עוד סטירה, לכן אני מסתפקת במבט זועם אליו.

"תקראי את המכתב." עיניו הקרות והלא אנושיות חודרות לעיניי. "ותזכרי שהכרחת אותי לעשות את זה, אביגייל. הכול באשמתך, וההתנהגות שלך תקבע אם תידרש פעולה נוספת. שתפי פעולה, והעניין יהיה סגור מבחינתי. אם תמרי את פי, אהובייך ימשיכו לשלם את המחיר."

הוא יוצא מהחדר בלי להביט לאחור ומשאיר אותי ללפות את המעטפה בידיים רועדות.

אני יודעת שמה שיש במעטפה הזאת יכול להרוס אותי, ואני מתפתה לקמט אותה ולהשליך לפח. אבל ידע הוא כוח, ואין טעם לשקוע בהכחשה.

כבר החלטתי שאבי מת מבחינתי.

ולברוח ממנו זה כבר לא מספיק לי.

אני רוצה לקבור אותו. לשים קץ לחיים המוכרים לו.

ברמת המטאפורה בלבד, כי המוות הוא עונש קל מדי לפסיכופת כמוהו.

אני רוצה שיסבול, ואני אדאג שהוא ישלם. אני לא יודעת איך, אבל יבוא יום והוא יקבל את המגיע לו.

אני פותחת את המעטפה, פורשת את המכתב בידיי המזיעות ובלב הולם שמנסה לצאת מגופי. אני נושמת עמוק ומנסה להתכונן, אבל שום דבר לא היה יכול להכין אותי למילים האלה.

כאב מתפשט בכל תא בגופי כשאני קוראת, ודמעות שקטות גולשות על פניי, מרטיבות את הדף ומורחות את הדיו. יפחות חנוקות נתקעות בגרוני, והקולות המוזרים ביותר נפלטים מפי בעודי מתה מבפנים.

אני יודעת שהוא מפלצת, פסיכופת, אבל זה... זה מעל ומעבר.

אין מילים באנגלית לתאר אותו.

המכתב עף אל הרצפה כשאני מצטנפת ככדור, כורכת את זרועותיי סביב גופי ויפחות מטלטלות בוקעות מנשמתי. כאב מייסר מפלח אותי, ואני מרגישה כאילו מכים אותי מבפנים החוצה. גל ועוד גל של כאב הולם בי מכל צד, ואני צורחת וצורחת, שוב ושוב, עד שגרוני מתייבש, ואני לא מסוגלת להשמיע עוד קול.

הזמן מפסיק לקבל משמעות, ואני נרדמת בגוף מיטלטל, שקועה בכאב פנימי, נודרת לגרום לו סבל.