האם העולם באמת קיים

מבוא: מהו העולם?

מהו העולם?1

נדייק קצת את השאלה: מהו העולם שמחוץ לנו? ואולי מוטב: מהו העולם שמחוץ לי?

התשובה הראשונה, הטבעית, היא שהעולם שמחוץ לי הוא המרחב שבו ישנם עצמים כמו שולחנות, פרחים, אנשים אחרים, אטומים, כוכבי שביט, ג׳ירפות. כל מה שאיננו אנחנו. מה שלא בתוכנו, כמו ה"שולחן" הניצב בחדרי, אינו חלק ממני. אם לא אזהר ואלך לכיוונו במהירות, אני עלול להיתקל בו וכנראה גם לחוש כאב. אני זה אני, השולחן הוא שולחן.

בואו נדבר על השולחן. שיחה על שולחן לא מוכרחה להיות משעממת. המדע מלמד אותנו שהשולחן כפי שהוא "באמת" אינו זהה לשולחן שאני רואה. השולחן האמיתי עשוי מאטומים, שרוב המסה שלהם מרוכזת בגרעיני האטומים, ואלה מוקפים באלקטרונים שנמצאים במרחק רב מהם. בכל אטום, ולכן גם ברוב השולחן, יש בעיקר חלל ריק. העיניים שלי רואות שולחן. המציאות היא הרבה ריק ורק מעט שולחן.

מדוע השולחן לא נראה לי שקוף? למה אני לא רואה בעיקר את הריק שבין האלקטרונים לבין גרעיני האטומים? גם על השאלה הזאת יש תשובה מדעית. קרני האור (האלקטרומגנטיות) שפוגעות ב"שולחן", מוסטות על ידי השדה החשמלי של האלקטרונים, שנמצאים במעטפת האטומים, שמהם עשוי השולחן. כאשר האור מוסט, זה אומר שהוא אינו חודר ברווח שבין האלקטרונים ובין גרעיני האטום. לכן השולחן לא נראה לנו שקוף. אנחנו לא רואים את השולחן כפי שהוא "באמת". אנחנו רואים תוצאה של מפגש בין החושים שלנו (במקרה זה חוש הראייה) לבין האטומים של השולחן. לבעלי חיים אחרים, כמו סוגים מסוימים של נחשים, שרואים בתחום האינפרה־אדום (זה אומר שנחשים רואים גם גלי אור ארוכים יותר מאלה שהעין האנושית מסוגלת לראות), השולחן ייראה אחרת מכפי שהוא נראה לנו. ולא רק בעלי חיים אחרים יראו אותו אחרת. גם מכשירי מדידה שאינם ״רואים״ כמו העיניים שלנו עשויים לספק תיאור שונה של השולחן. לדוגמה, אם נביט בשולחן באמצעות מכשיר רנטגן, נגלה פתאום שהוא אכן "שקוף". קרני הרנטגן עוברות דרכו.

יותר מזה, השולחן שאנחנו רואים אינו רק תוצר של חוש הראייה המיוחד לנו. ישנם עיוורים שמנגנון הראייה בעין שלהם פועל כהלכה, אלא שהמרכז במוח, שמעבד את הנתונים המגיעים מן העין, פגוע. הם אינם רואים בגלל בעיה בתפקוד המוח ולא בגלל ליקוי במנגנון האופטי של העין. כלומר, צריך להרחיב את היריעה ולקבוע שדימוי ה"שולחן" המופיע ברוחנו הוא תוצאה של אינטראקציה בין עצם שמחוץ לנו (השולחן "האמיתי"), לבין מערכת החישה שלנו (העין), לבין המרכז שמעבד את נתוני החושים (המוח). כך ביחס לראייה, וכך ביחס לשאר החושים. כדי "לראות" שולחן או לחוש בשולחן יש הכרח לשלב בין שני גורמים: חיישן (sensor) ומעבד (processor). אם אחד מהם נפגע, לא נחוש את השולחן.

נשוב לשאלת היסוד שלנו: מהו העולם?

השאלה הזאת העסיקה את הפילוסוף עמנואל קאנט (1804-1724) ונדונה בעיקר בספרו ביקורת התבונה הטהורה (1781). את המסקנה שהצגנו קודם הוא ניסח בצורה הבאה: "בלא חושניות לא היה נתון לנו מושא כלשהו, ובלא שֵׂכֶל לא היה נחשב מושא כלשהו. מחשבות ללא תוכן הן ריקות, הסתכלויות ללא מושגים הן סומות״2. ובשפה שלנו: כדי להכיר עצם או גוף בעולם אנו זקוקים לחיישן ולמעבד. התוצאה של עיבוד ללא נתונים תהא "ריקה", וחיישן ללא עיבוד יהיה "עיוור".

עד כאן, הכול ברור ותואם את תפיסת השכל הישר. אבל בדרך החמצנו פרט חשוב: מניין לנו שיש בכלל "שולחן אמיתי"? מניין לנו שחוץ מדימוי של שולחן הקיים בראש שלנו, יש בעולם "החיצוני" דבר מה שגורם לנו לְדַמוֹת שולחן? אולי מה שישנו הוא רק הדימוי שבראשנו? זו אפשרות שיש לה ביטוי בעולם הפילוסופיה. השקפה המכונה "אידיאליזם". כלומר, מי שרוצה להוכיח את קיומו של עולם ״אמיתי״, מבקש להפריך את האידיאליזם.

מול האידיאליזם ניצבת ההשקפה המכונה "ריאליזם". זו גורסת כי ישנם מחוץ לרוחנו עצמים שאינם תלויים בהכרתנו. עצמים שקיימים באמת. מה זה אומר? כאן חשוב לערוך הבחנה נוספת, בין שני סוגים של ריאליזם. נפתח בריאליזם "נאיבי" שעל פיו מה שיש "בחוץ" (מחוץ לרוחנו) הוא בדיוק מה שאנחנו קולטים בחושינו: עצים, מכונות כביסה, שולחנות, ג׳ירפות וכדומה. הריאליזם הנאיבי כבר הופרך למעשה, על ידי המדע. גילוי מבנה החומר הביא אותנו להבנה שהעצמים בטבע אינם בדיוק מה שאנחנו רואים או ממששים. הג׳ירפה ה״אמיתית״, כמו השולחן האמיתי, היא תלכיד מסובך של אטומים ומולקולות. לא בדיוק מה שהעין רואה. וזו הבנה שסותרת את הריאליזם הנאיבי.

לקאנט יש עמדה ריאליסטית שאינה נאיבית. הוא מניח שיש ״משהו״ (הוא קורא לו ״הדבר־כפי־שהוא־לעצמו״) שאינו תלוי בהכרתנו. הוא מזהה שכל אחד רואה את אותו "משהו" באופן אחר, בהתאם למבנה הכרתו (אדם, נחש, מכשיר רנטגן). השולחן שעומד בעולם־כפי־שהוא־לעצמו לא נראה כמו השולחן שנתפס בהכרה. השולחן ה״אמיתי״ קיים באופן כלשהו. אבל הוא לא קיים בדיוק באופן שבו הוא נקלט בהכרה של הרואה — כלומר, זהו ריאליזם, אבל אין זה ריאליזם נאיבי. זהו ריאליזם מורכב.3

למה זה חשוב? אנחנו חיים בעולם כפי שהוא נתפס בהכרתנו, ולמה זה חשוב שננסה לדעת מה יש בעולם־כפי־שהוא־לעצמו, כלומר כפי שהוא ״באמת״? התשובה המיידית לכך היא הסקרנות האנושית. זהו טבע האדם, ובלעדי הסקרנות אולי עוד היינו גרים במערות. כבר אמר אלברט איינשטיין, מגדולי המדענים בתולדות האנושות: ״הדבר החשוב הוא לא להפסיק לחקור. לסקרנות יש סיבה משלה להתקיים״. כפי שנראה בהמשך, החקירה יכולה להביא גם תועלת מעשית. היא יכולה להוביל לתוצאות מפתיעות הנוגעות לטבע העולם־כפי־שהוא־לעצמו, בייחוד כפי שהוא מתבטא בפיזיקה המודרנית (תורת הקוונטים).

ביקורת התבונה הטהורה הוא ספר פילוסופי חשוב ומהפכני. אבל הוא גם ספר עב כרס שאין קוראים רבים שצלחו את כל עמודיו בשלום. אם רוצים להחמיא למחבר — אפשר לומר שהספר מאתגר. אם רוצים לתאר את הרגשתם של רוב מי שניסו לקרוא אותו — אפשר לומר שהוא משעמם. קאנט היה טיפוס משונה למדי, עם נטייה חזקה להיפוכונדריה, שבה ניסה לשלוט. בספריו לא עשה מאמץ מיוחד להקל על קוראיו. המשורר היינריך היינה כתב תיאור קצר אך קולע של הקפדנות הדקדקנית שאפיינה את קאנט. הוא מעולם לא יצא את עירו, קניגסברג. ובאופן כללי לא שינה את אורחותיו מיום ליום. ״השכמה, קפה, כתיבה, הרצאה, ארוחה, טיול, הכול בזמן קבוע. השכנים ידעו שהשעה היא בדיוק שלוש וחצי כאשר עמנואל קאנט יצא מפתח ביתו במעיל אפור״. אך זה, קובעים כמה מהביוגרפים שלו, תיאור ההולם את קאנט המבוגר. קאנט הצעיר, נהג ללכת למסיבות, וגם לשתות, לפעמים יותר מדי. והיה חברותי. קשה להאמין, אבל זה מה שהם אומרים.

את ביקורת התבונה הטהורה קאנט כתב כדי לפתור את מה שכינה "הסקנדל" הגדול של הפילוסופיה. בשפתו: "האידיאליזם,4 [...] הוא לעולם שערורייה5 של פילוסופים ושל התבונה האנושית הכללית, שמניחים את המציאות של דברים שמחוצה לנו (שהרי מהם אנו מקבלים את החומר בשביל ההכרות, ואף בשביל חושנו הפנימי), שמניחים אותה אך ורק מתוך אמונה".6 בתמצית (ובהמשך נרחיב), קאנט סבור שמה שנתפס בהכרה הוא משהו שנוצר במשותף על ידי "מקור" בעולם החיצוני (שאינו תלוי בנו) ועל ידי ההכרה התופסת אותו (בהתאם להכרה של כל אחד ואחת). מה שאנחנו רואים הוא תוצר של השכל (המעבד) והחוש (החיישן), והוא שונה מהדבר־כפי־שהוא־לעצמו. קאנט קורא לדימויים שנוצרים בראשנו (כמו ג׳ירף) בשם ״תופעה״, ולעולם שאנחנו מדמים ״עולם התופעות״ (כלומר, העולם שנוצר בראשנו כתוצאה מאינטראקציה בין מה שנמצא מחוץ לנו לבין ההכרה שלנו).

לדעתו של קאנט, הסדר שאנו מזהים "בעולם התופעות" — העולם שבראשנו — נובע ממבנה ההכרה ולא ממה שנמצא בעולם שמחוצה לו. מזה הוא מבין, שהדבר העיקרי שאפשר ללמוד מהעולם שאנחנו ״רואים״, הוא לא על העולם אלא עלינו. וליתר דיוק: על האילוצים והמגבלות של ההכרה שלנו. מדוע נזכרנו בכל זה? כאן אנחנו מגיעים לתכליתו של הספר. אנחנו נשלוף את קאנט מקברו, ונתאים את תפיסתו הפילוסופית לממצאי המדע המודרני. נעשה זאת משום שתפיסת ההכרה של קאנט היא נקודת מוצא מצוינת להבנת הפרדוקסים המטלטלים שמלווים את המדע העדכני, ובעיקר את תורת הקוונטים. המערכת של קאנט עושה את המדע נהיר יותר. המערכת של קאנט, כאשר היא מתורגמת לשפה של הפיזיקה המודרנית — תורת היחסות ותורת הקוונטים — מאפשרת לנו להשיב על השאלה ״מה באמת קיים?״.

1 פרק זה מתבסס, בין היתר על יצחק בן ישראל, הוכחות לקיום עולם חיצון אודיסאה, גיליון מס' 22, ינואר 2014, עמ' 31-22.

2 עמנואל קאנט, ביקורת התבונה הטהורה (1781), תרגום ש״ה ברגמן ונ. רוטנשטרייך, מוסד ביאליק, מהדורה שנייה, 1966, עמ׳ B75.

3 להוותנו, קאנט החליט לקרוא לסוג זה של ריאליזם בשם "אידיאליזם טרנסצנדנטאלי", מה שמקשה עד היום על הוגים רבים להבין את עמדתו המורכבת. במקום לקרוא לזה ריאליזם לא־סטנדרטי, או ריאליזם מורכב, או ריאליזם מותנה (טרנסצנדנטלי), הוא החליט לקרוא לזה אידאליזם מותנה וגרם לבלבול עצום אצל קוראיו.

4 קרי התפיסה שלפיה דבר אינו מתקיים מחוץ לרוחנו.

5 במקור: סקנדל.

6 שם, הקדמה למהדורה השנייה, עמ׳ xxxix.