1
שריקת הפגז פילחה את דממת המדבר המתעורר, גוררת בעקבותיה שריקות נוספות שהתערבבו עם הדי הפיצוצים. כאילו לא די היה בסופות החול, בן רגע הפך המדבר הצפון-אפריקני השלו עם החול הלבן-זהוב ותכלת השמיים, למחזה נורא שכּולו לשונות אש ומערבולות חול.
טוראי אביהו עמר, מספר אישי 13771 בצבא הוד מלכותה, התגייס רק חודש קודם לכן וצורף לפלוגה 608 של גדוד החפרים. עכשיו התעורר לבוקר של הפגזה כבדה שנורתה לכיוונם במטרה להשמיד על יושביהן את עמדות הביצורים שנבנו בשבוע האחרון. בין פיצוץ לפיצוץ נשמעו צעקות המפקדים. חיילים התרוצצו בשטח, מנסים להגיע לחפירות ההגנה. חלקם לא הספיקו עדיין להדק את הקסדות לראשיהם, בעודם זוחלים בתוך ענני החול.
אביהו ההמום אחז בידו האחת את הרובה, ובשנייה ניסה לייצב את הקסדה על ראשו. גם באימונים המעטים התקשה לעשות את שתי הפעולות בו זמנית, לא כל שכן עכשיו, כששריקות הכדורים והדי הפיצוצים קרובים כל כך.
הוא התקשה לנשום. פחד מוות השתלט עליו. הוא רץ אל החפירות והצליח להחליק פנימה, מעלה סביבו ענן אבק. באחד מרגעי השקט הבודדים שמע מישהו מהמפקדים צועק לתוך מכשיר הקשר: "אנחנו צריכים דחוף תגבורת שריון. סופגים אש תופת מהחבר'ה של רומל". מעברו השני של הקו נשמע קול עבה וסמכותי: "בדרך אליכם. רות, עבור". הדקות שחלפו עד שהחל ירי התגובה של השריון הבריטי נראו לו כנצח.
מתוך החפירות נשמעה הקריאה הבהולה "חובש!" והיא נבלעה בתוך המולת הירי. דקות ארוכות חלפו עד שהבחין בחובש, מנסה להתקדם לעבר החפירות ותיק העזרה הראשונה בידו. אביהו הכיר אותו. בחור נחמד שמתחילת האימונים השקיע בהם את כל נשמתו. לבסוף הגיע והחליק בריצה אל תוך החפירה, אך לא נותר לו דבר לעשות מלבד לקבוע את מותו של הפצוע. אביהו פחד להתקרב לגופת החייל. מעודו לא ראה מישהו מת בחייו הקצרים. חוץ מזה, מה אם זה מישהו שאני מכיר, חשב לעצמו, מישהו שרק אתמול ישב לידי בארוחת הבוקר? ואיך בכלל נראה מישהו מת? המחשבות התרוצצו במוחו והתערבלו עם רעשי הירי.
הוא הרגיש מבולבל וחסר אונים. משהו בתוכו גרם לו להתנהג כמו רובוט, והוא עשה פשוט את מה שלימדו אותם באימונים, להישאר בחפירות עד שהמצב נרגע, ואז להמשיך בעבודות הביצורים של קו ההגנה.
הקרב נמשך כשעתיים. כאשר פסק הירי משני הצדדים, התפנה מפקד הפלוגה לאמוד את ממדי הנזק. שלושה הרוגים ועשרה פצועים, והיום רק החל.
עם רדת החשיכה התכנסו החיילים בחדר האוכל. לאחר ארוחת הערב המשיכו לצריפי המגורים. רובם ככולם היו תשושים מן הלחימה ומעבודות הקמת הביצורים ורצו רק לשטוף את אבק המדבר מעליהם ולחטוף תנומה קלה, בתקווה שלא תהיה התקפה נוספת.
גם אביהו השתרע על מיטתו וניסה לשווא להירדם. הוא התהפך מצד לצד, ראשו מלא במחשבות. איך לעזאזל הגיע אל מדבריות צפון אפריקה ילד כמוני, שנולד למשפחה מרוקאית מסורתית מרחוב היהודים בעיר העתיקה בירושלים? יכול להיות שהכול היה שטות של רגע? מי יודע אם אחזור בכלל הביתה. ומה קורה שם עכשיו? המחשבה על אימו, שהוא היה בבת עינה, הציקה לו. הוא הכיר אותה בכעסה וזכה לא פעם להרגיש את נחת זרועה. היא בוודאי יוצאת מדעתה, חשב. היא אפילו לא יודעת לאן נעלמתי. ואם תדע שאני תחת אש, היא לעולם לא תסלח לי.
הוא חשב על אחותו הבכורה, ברכה, על אחיו שמואל ואחיותיו, רבקה וזוהרה. במיוחד ברכה, שאליה היה קשור מאוד. אימו הייתה טרודה תמיד בענייני הבית, וברכה הייתה זו שלקחה אותו אל החיידר בבוקר כדי להתחיל את יום הלימודים ובצהריים החזירה אותו הביתה והגישה לו ארוחה. כשהיה נער נהגה להגן עליו לאחר מעשי השובבות שלו מפני נחת ידם של הוריו. אחר כך, כשנזקק לעצה לגבי הנערה התורנית שחיזר אחריה, תמיד פנה לאחותו הבכורה. היא לא שפטה אותו אלא הביעה את דעתה ורק לפעמים הקניטה אותו וצחקה מעט על חשבונו. הוא לא נעלב ממנה, וקיבל את עצותיה בשמחה.
שני הוריו, יצחק וסלמה, עלו ממרוקו בגיל צעיר יחד עם הוריהם, שבחרו להתיישב ברחוב היהודים בירושלים. האמצעים היו דלים. כשנישאו והולידו ילדים ניסו לכלכל אותם והצליחו בכך אך בדוחק. שניהם עבדו קשה. האב שימש כאינסטלטור ופחח, והאם עקרת בית. יצחק היה גבר לא גבוה, צנום מעט, שערו שחור ועיניו כהות. הוא היה נצר למשפחת רבנים, אחד מהם היה ידוע מאוד במרוקו. מילה שלו התקבלה בבית תמיד ללא עוררין, והילדים למדו לציית לו.
סלמה הייתה מלאת גוף וניהלה את הבית ביד רמה. רוב היום הייתה טרודה בבישולים ובניקיונות, והילדים נזהרו להכעיס אותה, חוששים מתגובותיה הקשוחות. אלה החריפו לאחר שנקלעה למריבה בין שני בניה ונפגעה בעינה מחפץ שהשליך אחד מהם. מאז נותרה עיוורת בעין אחת, מה שלא הוסיף רכּוּת למזגה.
בחיידר למד אביהו תורה תחת משמעת קשה. כל טעות בשינון החומר זיכתה אותו בצליפה על אצבעות הידיים, שנעשתה בעזרת מקל דק וקשיח. כך למד את אותיות האל"ף-בי"ת ושינן פסוקי תורה. זו הייתה המסגרת החברתית שלו. הוא היה שובב גדול, וכמתבגר צעיר נהג להעביר את שעות אחר הצהריים במשחקי כדורגל שכונתיים או בשוטטות. הוא שלט בערבית על בוריה לאחר שלמד אותה מהוריו ומשכניו הערבים.
בגיל שבע-עשרה וחצי נראה צעיר לגילו, לא גבוה ורזה. עור פניו היה מעט כהה, עיניו שחורות ושערו שחור ומעט מקורזל. הוא נחשב לנער נאה בעל קסם אישי ולא חסרו בנות בשכונה שהביטו בו בהערצה. קשריו הרומנטיים הסתכמו עד אז בכמה מפגשים נסתרים מאחורי אחד הבתים בשכונה, או באיזו סמטה נידחת.
יום אחד בסוף שנת 1940 הוא נתקל במקרה במודעה שהודבקה על לוחות המודעות בעיר ובה קריאה לצעירי ישראל לתרום למאמץ המלחמתי נגד גרמניה. היא נותרה חקוקה במוחו גם כשחזר הביתה. הוא היה טיפוס ששמר דברים לעצמו וימים רבים חשב על האפשרות בלי לשתף איש בלבטיו. הידע שלו לגבי המלחמה היה מינימלי, אבל עצם הגיוס לצבא הבריטי והאפשרות להיות חלק מהמאמץ המלחמתי וללבוש מדי חייל נראו לו מפתים. מה גם שהובטחה למתנדבים משכורת צבאית קטנה שיכלה לעזור מאוד למשפחתו. הרעיון קרם עור וגידים בראשו, ולבסוף גמלה בו ההחלטה והוא תכנן בקפידה את מהלכיו.
בשעת בוקר מאוחרת של ה-8 בדצמבר 1940 נסע לבית החולים האנגלי שבקצה רחוב הנביאים בירושלים, שם היה אביו מאושפז. הוא עלה לחדרו והציע לו
"אולי נרד לטייל קצת בחצר, תנשום קצת אוויר? אומנם קצת קר, אבל לא נורא. שים עליך מעיל ונרד". ירדו שניהם במדרגות הרחבות של בית החולים, וכשטיילו לאיטם ברחוב הנביאים שלף אביהו בחשש מכיסו מסמך כתוב בכתב יד צפוף. בתחתית הדף היה מקום לשם וחתימה.
"מה זה?" שאל אביו והוסיף, "אביהו, אתה יודע שאני לא כל כך טוב בקריאה בעברית". אומנם עלה ממרוקו בגיל צעיר, אך לא שלט בשפה העברית על בוריה.
"זה קשור לבית הספר", שיקר אביהו, "צריך חתימה של ההורים. אבל אם אני כבר פה, אז תחתום לי, שלא אשכח להחזיר למורה".
יצחק, האב, לא העלה בדעתו שהוא חותם על בקשה של בנו להתנדב לצבא הבריטי. הוא לא שיער שאביהו הגיע לבקרו היישר מהבסיס הצבאי שבמחנה שנלר, שם מילא טופס, שינה את תאריך הלידה כך שנחשב כבן שמונה-עשרה והגיש לאביו לחתימה. האחרון אומנם שרבט את חתימתו על הדף ולאחר מכן העביר את ידו על ראשו של בנו.
"הכול בסדר בבית הספר, איבּני?" שאל בעברית מתובלת בערבית. כך נהג בדרך כלל, מתוך הרגל, שהרי במרוקו ניסו היהודים לשמר את שפתם אבל תמיד תיבלו את שיחתם במילה או שתיים בערבית מרוקאית.
"איך אתה מסתדר בבית הספר?" התעניין כשהוא מניח את ידו על כתפו של אביהו. "יש מבחנים קשים?" הכל בסדר אבא, אני מסתדר לא רע ואם יש לי בעיות ברכה עוזרת לי. איך אתה מרגיש, אבא, מטפלים בך טוב? מתי משחררים אותך?"
יצחק חייך ואמר, "אתה יודע שאני שונא בתי חולים. כל היום בדיקות ועוד בדיקות ואין שום דבר חדש. אני מקווה שישחררו אותי היום".
אביהו הוצף בייסורי מצפון והחליט לעזוב כל עוד שלט בעצמו. "אני חייב לחזור הביתה", אמר. "תרגיש טוב, אבא.". הוא חיבק את אביו שהשיב, "נתראה בערב בבית, איבני", ופנה לחזור אל בית החולים.
אביהו התרחק בריצה כשהוא נרגש ומבולבל. מצד אחד היה מלא גאווה שהנה הוא הולך לתרום את חלקו למאבק המלחמתי, ומצד שני הטרידה אותו האפשרות שמא הייתה הפרידה מאביו סופית. הוא האט את צעדיו, עצר ושב להסתכל לעבר הכניסה לבית החולים. בליבו ידע שהוא ואביו לא יתראו בבית.
בלב כבד פנה לעבר העיר העתיקה ורץ כל הדרך הביתה. הוא פנה אל אחורי הבית, משם אסף תרמיל שבו ארז את חפציו האישיים והחביא מבעוד מועד. לאחר מכן חמק בשקט, תוך שהוא שולח מבטים חפוזים לכל עבר. עם התרמיל על שכמו רץ כל הדרך למחנה שנלר, לא יודע מה צופן לו העתיד.
בחצר הגדולה שבכניסה לבסיס פגש צעירים ירושלמים נוספים שהגיעו לשם לאותה מטרה. היו שם יחיא התימני, שוורץ הבלונדיני, טובול המרוקני וזיגלמן האשכנזי. אף אחד מהם לא ידע לאן הוא הולך וכמה זמן יחלוף עד שיחזור הביתה, אם בכלל. את כולם איחדה תחושת הגאווה, שהנה הם הולכים להשתתף במלחמה שהציבור היהודי בפלשתינה נקרא לקחת בה חלק.
הם עמדו בתור ארוך בכניסה לאפסנאות כדי לקבל מדים, שתי גופיות, שני זוגות תחתונים, מעיל, כובע צמר, מימייה וקסדה. בזמן ההמתנה ערכו ביניהם היכרות ראשונית, החליפו שמות ושיתפו תקוות וחלומות לעתיד. חלק מן הקשרים שהתחילו אז לא שרדו לאורך זמן, אחרים התגלו כחברויות אמת של אחוות לוחמים, אחים לצרה, שהחזיקו מעמד לאורך שנים.
כאן החלה גם החברות של אביהו ויאיר זיגלמן, ירושלמי אף הוא, בן למשפחה אשכנזית שהתגוררה בפאתי שכונת מאה שערים. השניים הגיעו ממשפחות שונות לגמרי בתרבותן ובאורחות חייהם, ואף היו ההפך הגמור מבחינה חיצונית. מבנה גופו של יאיר היה חסון, שיערו בהיר ועיניו כחולות. הוא היה מבוגר מאביהו, בן תשע-עשרה, והספיק לעבוד בעסק המשפחתי של ייצור מיטות ששכן בשכונת מאה שערים. ובכל זאת משהו חיבר ביניהם כבר מהרגעים הראשונים של ההמתנה בתור בחצר בסיס שנלר.
אביהו נעמד מתחת לעץ איקליפטוס רחב ממדים ובחן את עצמו. הוא לא נחשב לנער מגודל, אך בתוך המדים שקיבל באפסנאות הלך כמעט לאיבוד. הם היו גדולים עליו במקצת והבד שממנו היו עשויים היה צמרי ועוקצני. אני בטח נראה כמו קריקטורה עם המכנסיים הרחבים והז'קט הגדול מדי והקצר, חשב לעצמו. כשהביט סביבו גילה שרוב הטירונים היו במצב דומה.
שריקת משרוקית מלווה בפקודה באנגלית העירה אותו מהרהוריו. מולם עמד קצין בדרגת קפטן.
אביהו לא הבין את כל המילים שאמר הקצין האנגלי, אבל הטון והשאגה עשו את שלהם והוא מיהר להצטרף לאחת השלשות. לפקודתו של סמל המחלקה נעמדו כולם בדום, קשובים לדברי הקפטן.
"אתם עכשיו חלק מהצבא הבריטי, והתנהגותכם תהיה בהתאם. תחילה תעברו אימון קצר של שבועיים במחנה סרפנד שבמרכז הארץ. לאחר מכן תחולקו לפלוגות, שמהן יורכב גדוד החפרים. ממשלת הוד מלכותה מודה לכם על רצונכם להשתתף במאמץ המלחמתי".
בסיום דבריו הסתובב הקפטן ופנה אל צריפי המשרדים. את מקומו תפס סמל המחלקה, וניכר היה שאין לו זמן מיותר להסברים.
"אני סמל בריאנט. בשבילכם אני 'המפקד!' כל פנייה שלי אליכם תיענה ב'כן, המפקד!' ברור? המשאית תגיע לכאן בעוד חמש דקות," המשיך הסמל. "תוך חמש דקות כולכם עליה ואנחנו זזים. כשנגיע לבסיס תקבלו הנחיות נוספות. יש שאלות?" הוא לא השתהה לפני שהכריז: "יפה, כולם הבינו אותי!" בלי שטרח לבדוק אם יש למישהו שאלה. נדמה היה שכולם עדיין תחת הרושם של שאגותיו ולא מעזים לשאול.
למזלו של אביהו ושאר החיילים שלא הבינו אנגלית, היו אנשים שתירגמו את עיקרי הדברים לעברית. הייתה גם שמועה שסמל דובר עברית יצורף בהמשך לכל פלוגה, וגם קצין בדרגה גבוהה. אביהו קיווה בכל ליבו שזה יקרה, משום שהרגיש שהוא בּוּר בהשוואה לחבריו שידעו אנגלית.
המשאית הגיעה והמגויסים החדשים טיפסו עליה במהירות, סוחבים איתם תרמילים או שקיות ניילון שבתוכן מעט חפצים אישיים. בדרך למחנה שררה במשאית שתיקה. כולם שקעו במחשבות. על הבית, על החברה, על האימא שדואגת. איש לא ידע לכמה זמן הם הולכים, להיכן יישלחו ואם יזכו לחזור. ומה זאת בכלל מלחמה?
מה עובר בראשו של נער בן שבע-עשרה שעד אתמול נהנה מהפינוק של אימא ומתבשיליה הטעימים, שעזר מדי פעם לאבא ועכשיו הוא יוצא לשדה הקרב? אף אחד מאותם צעירים לא ידע מה צפן להם העתיד הלא כל כך רחוק.
אביהו הצטנף על ספסל המשאית וחשב על מחר. על יום שישי שבו נהגה אימו לבשל לקראת שבת דגים ברוטב מרוקאי חריף ולאפות חלה של שבת ואביו אמר קידוש לפני הארוחה. הוא התגעגע לבית שנראה לו עכשיו חם ונעים, אף על פי שהיה קטן וישן. הוא אפילו הצליח לדמיין את ריח הדגים ואת האדים המסתלסלים מן הסיר, כאשר עצירה פתאומית של המשאית תלשה אותו מהגיגיו. הם הגיעו לבסיס.
כולם קפצו החוצה מן המשאית והסתדרו בשלשות לקול שאגותיו של סמל בריאנט. לאחר מכן הצטרפו לקבוצה נוספת של חיילים חדשים ונעמדו בדום לקראת הסברים נוספים. "תקשיבו לי היטב", פנה אליהם הסמל. "מעכשיו אתם פלוגה 608. המגורים שלכם באגף D שנמצא מאחוריי. אתם הולכים עכשיו לארוחת ערב זריזה בחדר האוכל שבקצה המתחם, ומשם למקלחות. כיבוי אורות בעשר אפס-אפס. מחר השכמה בשעה ארבע ושלושים".
רחש של אי שביעות רצון עבר בין השורות. "אף מילה!" שאג הסמל. "אם חשבתם שאתם באים לשחק פה, תשכחו מזה. אני חוזר: השכמה בארבע וחצי, ארוחת בוקר בחמש אפס-אפס כשכולכם מגולחים ונקיים, לבושים במדים מסודרים למופת. בחמש ארבעים וחמש מסדר בוקר ותחילת אימונים, עם תרמיל על הגב, מימייה וקסדה. משוחררים".
כאיש אחד התקדמה הפלוגה לעבר חדר האוכל. רובם היו רעבים וסבלו מהקור של חודש דצמבר. תקוותם הייתה להתחמם מעט ולאכול כמה שיותר.
באותה שעה, בבית הקטן שברחוב היהודים, חזרה האֵם סלמה מהשוק, בידיה סלים כבדים. הבנות מיהרו לעזור לה, כדי שיספיקו להכין ארוחת ערב ולקבל את פניו של האב שהשתחרר מבית החולים. כשהגיע יצחק הביתה היה השולחן ערוך. מפּה לבנה הייתה פרוסה מעליו ומאכלים מהבילים הוגשו בקערות גדולות.
"איפה אביהו?" שאלה האם והפטירה, " הילד הזה תמיד מאחר. מי יודע איפה הוא מסתובב בשעה כזאת".
"בטח יגיע תכף. איפה הוא יכול להיות?" השיב בעלה.
חלפה לה שעה, האוכל התקרר והילד איננו. האחים ביררו אצל השכנים והחברים, אבל אף אחד לא ראה את אביהו.
"מוזר," אמר יצחק. "דווקא הבוקר הוא ביקר אותי בבית החולים, גם חתמתי לו על הטופס שהיה צריך לבית הספר".
ראשה של סלמה הזדקף. "איזה טופס?" שאלה בחשדנות, ויצחק התקשה להסביר לה. "משהו שהמורה ביקש. את יודעת שאני לא קורא כל כך טוב עברית.".
סלמה, דאגנית ועקשנית, יצאה לסיבוב נוסף אצל השכנים. אצל משפחת בן ציון התברר לה שבנם התנדב שבוע קודם לכן לשרת בצבא הבריטי ושהוא נמצא בשנלר. סלמה הנדהמת התיישבה על כיסא. היא הרגישה שהיא עומדת להתעלף. גברת בן ציון מיהרה להגיש לה כוס מים ולהרגיע אותה, אבל הרגיעה הייתה ממנה והלאה. רגעים ארוכים חלפו לפני שקפצה על רגליה, וללא הסברים רצה הביתה.
"הוא התגייס לצבא הבריטי!" צעקה בפתח הבית ומשכה בשערותיה. "הילד שלי ברח מהבית. אלוהים, יצחק, איך חתמת לו בלי להבין? אני בטוחה שחתמת שאתה מסכים. אני הולכת לשנלר להחזיר אותו".
יצחק נשאר נטוע במקומו, לא מאמין למשמע אוזניו. "יא איבני, איך שיקרת את אבא שלך." מלמל. "איפה תלך ואתה רק ילד?"
אחיותיו ואחיו התגודדו סביב אימם, לא מבינים מה בעצם קורה. הם ביקשו להצטרף אליה, אך היא סירבה, חטפה את התיק השחור והמרופט שלה ויצאה בריצה אל תחנת האוטובוס. מי שלא ראה את המתקפה האימהית שלה על הבסיס הצבאי בשנלר, לא ראה מתקפה מימיו. השומר בשער לא הצליח לעצור אותה. היא הדפה את כל מי שנקרה בדרכה, ושעטה לכיוון המשרדים.
הקפטן שישב לשולחן שבכניסה למשרדים חטף שטף קללות במרוקאית עסיסית מתובלת בעברית. מיותר לומר שהוד רוממותו לא הבין במה מדובר, ובין קללה אחת לשנייה הזעיק לעזרה מתורגמן דובר עברית. סלמה המשיכה לצעוק ולומר שחטפו לה את הילד. היא איימה להפוך את המשרד אם בנה לא יוחזר לה, ואכן הפכה לא מעט שולחנות וכיסאות. היא נלחמה כלביאה, מסרבת לקבל את כל דברי ההסבר.
לבסוף נכנסה לחדר בחורה צעירה. היא נעמדה מול סלמה ופנתה אליה בעברית. "גברת עמר, בבקשה תני לי להסביר לך משהו. תירגעי בבקשה, אף אחד לא חטף את הילד שלך. במקום הזה יש רק בחורים צעירים שהחליטו להתנדב לצבא הבריטי, ואם תתני לי את תעודת הזהות שלך אוכל לבדוק אם הוא בין המתנדבים".
סלמה הביטה אל הקפטן חמור הסבר, פשפשה בתיקהּ והושיטה את תעודת הזהות שלה.
"מה שמו של הילד?" שאלה הבחורה. "יש כאן שניים, שמואל ואביהו".
"מה לא ברור?" ענתה סלמה. "שמואל צעיר מדי להתגייס, וגם אביהו רק בן שבע-עשרה. איך יכולתם לגייס אותו? הוא רק ילד".
המתרגמת פנתה אל הקפטן ושוחחה איתו קצרות. בסיום פנתה שוב אל האם והציגה בפניה מסמך שחתימת בעלה בתחתיתו. עיניה של סלמה נפערו לרווחה והיא מלמלה, "לא יכול להיות, כתוב כאן גיל שמונה-עשרה וזה לא נכון. אלוהים, מה עשית לי?" צעקה והרימה את ידיה וראשה כלפי השמיים. "זה בני בכורי, בבקשה תחזירו לי אותו, אני מתחננת. אין לי כסף לשלם לכם, אבל אעשה כל מה שתבקשו. רק תחזירו את בבת עיני", התחננה האישה שרק עינה האחת רואה.
המתרגמת הביאה לה כוס מים וישבה איתה במשך שעה שלמה, מנסה להסביר לה שעכשיו בנה הוא רכוש הצבא הבריטי. "לצערי אין אפילו אפשרות לבקרו", ציינה בפני סלמה. "בזמן אימוני הטירונות אין ביקורים".
סלמה המשיכה לשבת עוד זמן רב לאחר מתן ההסברים. ראשה היה שפוף ומעיניה זלגו הדמעות ללא שליטה. הקפטן חזר אל החדר שאותו עזב בשלב ההסברים, ואמר כמה משפטים למתרגמת.
"הוא מבטיח שמאוחר יותר תעודכנו היכן הוצב בנכם, והוא יוכל לשלוח אליכם מכתבים בעזרת הדואר הצבאי. אני מציעה שתיסעי הביתה. נסי להירגע ולנוח, כי כרגע אין מה לעשות וגם שאר בני המשפחה בטח מודאגים. אם את צריכה עזרה, נוכל להסיע אותך הביתה". סלמה הנידה ראשה בשלילה ללא אומר. היא לקחה את התיק ויצאה בסערה אל השביל שהוביל אל שער היציאה.
את הדרך חזרה משנלר לעיר העתיקה לא שכחה לעולם. איך הלכה עטרת ראשה? מי יודע אם תראה שוב את בנה הבכור שציפתה לו כל כך אחרי לידת בתה הראשונה. בליבה פנימה כעסה מאוד על אביהו, על שהחתים את אביו במרמה ועל שעזב בלי לומר שלום. אבל לב של אימא לא יכול לכעוס זמן רב וכשהלכה ברחוב מלמלה שוב ושוב, "אלוהים שבשמיים, שמור על בני. תחזיר אותו בשלום ובלי פגע".
כשהגיעה הביתה קיבלו את פניה בני המשפחה המודאגים. האוויר התמלא שאלות אין ספור וסלמה נאנחה והתיישבה לספר להם את אשר קרה. האב ניסה לעכל את הדברים, אבל היה עדיין חלש מהאשפוז בבית החולים מכדי להתפרץ או לכעוס. הוא התיישב אל השולחן, ראשו בידיו. הוא הניד אותו מצד לצד, כאילו ניסה להתנער מחלום רע. תמיד היה ידוע שאינו נמנה עם הדברנים. הילדים, מפני יראת האב שלהם, פרשו לחדר הסמוך.
אף אחד מבני המשפחה לא חלם בחלומותיו הגרועים ביותר את מה שצפוי היה לאביהו בעתידו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.