האצולה 5: הרוזן של לונדון

היה משהו קסום בבקרים האביביים באזור הכפר האנגלי. זה היה גן עדן המושלם שלי, מקורי העכביש מכוסי הטל ועד לאור השמש המוקדם שעודד את פרחי הכרכום לצאת ממקום מחבואם מתחת לפתיתי השלג ולפרוח בפרצי צבע מסחררים.

הדבר האהוב עליי ביותר בבקרים של ימי ראשון היה לרכוב בשטחי אחוזת וולטון. זו הייתה אדמת משפחתי במשך דורות וכעת הייתה זו אחריותי לשמר אותה עבור הדורות הבאים. גרתי כאן כמעט כל חיי. זה היה הדבר היציב היחיד בחיי לאחר שאבי, ואחר כך אימי, נטשו אותי ואת אחי לטיפולם של הסבים שלנו. זה היה הבית שלי, מקום בטוח ושמח שבו יכולתי לשכוח את כל הרע שבעולם, ועשיתי כמיטב יכולתי לשמור אותו כך. רציתי לכבד את האנשים שעשו את זה לפניי בכך שאשמור אותו עבור האנשים שיבואו אחריי.

זו הייתה אחריות עצומה. לא רק בגלל הדורות הבאים, אלא גם משום שרבים היו תלויים באחוזה לפרנסתם; הגננים, שומרי הקרקעות, צוות האורוות וכל האנשים שתחזקו את וולטון הול. משפחותיהם סמכו עליי שאספק עבודה ליקיריהם. ראיתי בזה כבוד וגם חובה, ובימים כמו היום זה היה תענוג מוחלט.

עצרתי במקום האהוב עליי וירדתי מעל גבה של בלה. ירד גשם בלילה ואף שהיה עתה יבש, האדמה הייתה מכוסה בעשב חלקלק ובוצי. הגעתי כדי לבדוק את גבולות האחוזה ולוודא שהכול בסדר, אבל האמת היא שפשוט אהבתי את הנוף כאן.

"תצטרכי לעזור לי להישאר זקופה על גבך, בלה," אמרתי, אחזתי בחוזקה במושכות והנחיתי אותה לעבר הנוף, "תסתכלי על זה. אני בטוחה שאפשר לראות למרחק של מאה קילומטרים." מרחוק, הגבעות ההרריות של צ'לטרן ברוק פרצו אל האופק, וטלאים של שדות היו מופרדים בעזרת גדרות, עצים וצריחי כנסיות כאילו מכוניות ואנשים לא היו קיימים. ציפור שיר ריחפה מעליי ברוח. עצמתי את עיניי ושאפתי את אוויר האביב הצח. הייתי בת מזל שגרתי במקום יפה כל־כך. מזווית העין קלטתי תנועה בין העצים. האם אחד הצבאים שלנו שוטט ביער?

צמצמתי את עיניי כדי להיטיב לראות והבנתי שזה איש. איש גבוה מאוד, שנראה כאילו היה מרוכז בטלפון שבידו הגדולה. הוא היה באמצע שנות השלושים לחייו, לבש מכנסי ג'ינס ונעל נעלי הליכה.

לא זיהיתי אותו. הוא העביר את ידו בשערו החום כשוקולד ואור השמש הערפילי בהק על לסתו החדה כשהרים את מבטו לבחון את שטחי האדמה לפניו. אולי היה סוכן נדל"ן, או מודד. הוא היה על אדמת באדסלי, שזה עתה הוצעה למכירה לאחר מותה של גברת ברוקלי.

התלבטתי בין רצוני להישאר לבד עם סוסתי וליהנות מהנוף לבין רצוני לדעת מה עושה האיש הזה על אדמת משפחתי. אולי רציתי לראות אם היה נאה כפי שנראה מרחוק. הוא התקרב אליי, ראשו רכון, ערפל הבוקר מסתחרר סביב רגליו. כמה חבל שהחמיץ את הבוקר היפהפה ואת הנוף המקסים.

כשהתקרב, משך בצווארון חולצתו וחשף צוואר חלק ושזוף ובליטת גרגרת. קמט נראה בין גבותיו, כאילו רגז על מה שמצא במסך הטלפון שלו, או אולי ניסה לפתור חידה. לו היה גר בכפר וולטון הייתי מכירה אותו ומבדילה בין שתי הבעות הפנים האלה ולפתע, בלי סיבה הגיונית, עצבן אותי שלא הכרתי אותו.

כשהיה במרחק של מטרים ספורים ממני הרים פתאום את מבטו וראה אותי מתבוננת בו. עיניו הכחולות עצרו אותי במקומי. לא הייתי מסוג הנשים שלטשו עיניים בגברים. הבנתי שהאישיות חשובה יותר מהמראה ושהתוכן חשוב יותר מהעטיפה, אבל העטיפה של הגבר הזה הייתה מושכת, ונתפסתי על חם.

"בוקר טוב," הוא קרא ונופף אליי.

לפני שהספקתי להחליט אם מבוכה תעצור אותי מלברך את הזר, בלה משכה את תשומת ליבי כשייללה ונלחמה במושכות. משכתי במושכות כדי להרגיעה אך היא משכה לכיוון ההפוך והשתחררה מאחיזתי. מיהרתי לתפוס אותן בידיי, החלקתי על הדשא הרטוב ונפלתי מעל גבה לשלולית הבוץ בפניי כלפי מטה.

"בלה!" הרמתי את ראשי כשאני שרועה על האדמה וראיתי את האיש רץ אחריה. חשתי הפתעה והקלה כשהוא תפס במושכות והחל להוביל אותה בחזרה אליי. זה לא התאים לבלה לציית לזר, אבל היא בטח ריחמה עליי.

נאבקתי לעמוד על רגליי והבטתי בעצמי. הייתי מכוסה בבוץ ומים בוציים וקרים זלגו על פניי ועל צווארי. זה היה הסוף של הבוקר המושלם שלי.

לקחתי ממנו את המושכות והחלקתי את ידי על פניי בניסיון להפיק את המיטב מהמצב. "תודה," אמרתי, נבוכה. הייתי נבוכה כבר קודם על שנתפסתי לוטשת את עיניי בגבר החתיך הזה, והעובדה שנראיתי עכשיו כמו דמות מסרט של זומבים לא שיפרה את המצב.

"בבקשה," הוא אמר, "זה יום יפהפה. אני מניח שאת מקומית?"

מיקדתי את מבטי בבלה ופניתי לזר בלי להסתכל עליו כי לא הייתי בטוחה שאוכל להסיט את המבט. האם לא ידע שהיינו בשטחי אחוזת וולטון הול? "כן, ואני מניחה שאתה לא."

כשלא הגיב, הסתובבתי אליו וראיתי אותו מביט בי כאילו הייתי חיה בגן החיות. "את מכוסה לגמרי בבוץ." הוא התחיל לצחוק.

מושלם. הוא היה הגבר החתיך הראשון שנתקלתי בו השנה, ואני סיפקתי לו בידור. זה היה המזל שלי והסיבה לכך שהייתי רווקה. לא הייתי מאותן בנות זוהרות שגברים מצאו אותן מושכות. אהבתי להיות בחוץ והיה לי קצת יותר מדי נוח בבוץ.

"אני מצטער. נוכל להתחיל מחדש? אני לוגן סטיל," אמר והושיט את ידו.

הרמתי את כף ידי כדי להראות לו שהדבר האחרון שכדאי לו לעשות זה ללחוץ אותה, וברור שלא רציתי להביך את עצמי עוד יותר ולכסות אותו בבוץ.

"רציתי רק לברך אותך בבוקר טוב מאחר שאת נמצאת על אדמתי."

"האדמה שלך?" השטח הפתוח לפני היער שהקיף את בית באדסלי בהחלט לא היה שלו. צמצמתי את עיניי, מתעלמת מהבוץ שעדיין טפטף על פניי. "אני חושבת שתגלה שזה חלק מאחוזת וולטון. הגבול הוא..." פעם היה שלט שציין היכן הסתיימה בעלותנו על הקרקע.

"שם?" הצביע לוגן לעבר וולטון.

במשך שנים לא ייחסתי חשיבות לגבול בין באדסלי לוולטון. מכיוון שהיער והנחל שבהם אחי ואני שיחקנו בילדותנו היו ממש בשולי אדמת באדסלי, הם סיפקו גבול טבעי, אך טכנית שלושה או ארבעה מטרים בצד הזה של העצים היו שייכים לבאדסלי. עיוויתי את פניי ואז הבנתי מה הוא אמר. "קנית את הבית? חשבתי שהוא יצא לשוק רק אתמול." הגבר הגבוה והחתיך הזה עתיד לעבור לגור בכפר? איזה רושם ראשון נהדר הותרתי עליו. תחילה נפלתי והתכסיתי בבוץ ועכשיו גם פלשתי לשטחו.

"אני חושב שהוא לא הספיק לצאת לשוק בכלל. חתמתי על הניירת אתמול אחר הצהריים."

"אני מבינה," אמרתי. הייתי מרוצה מכך שבית באדסלי לא נותר ריק לזמן רב, אבל הפתיע אותי מעט לגלות שהמקום כבר נמכר, ועוד למישהו שנראה מתאים יותר לגור בפנטהאוז בלונדון מאשר בבית כפרי. "אז כבר עברת לגור פה והכול?"

הוא הניד בראשו וחייך כשחיפשתי בכיסי אחר ממחטה לנגב בעזרתה את הבוץ מעיניי.

"עדיין לא. לפני שלושה ימים לא ידעתי כלל שהמקום עומד להיות מוצע למכירה." הוא הושיט לי את הצעיף שלו. "תשתמשי בזה כדי לנגב את הפנים."

חייכתי אך הנדתי בראשי. "תודה, אבל אני לא רוצה להרוס את הצעיף." הוא נראה יקר. "אני רק..." משכתי בשרוול מעיל הרכיבה שלי וניגבתי את עיניי. האם יכולתי להרגיש מגוחכת יותר?

"אז החלטת ברגע לרכוש את המקום?" שאלתי, "האם חיפשת זמן רב באזור?"

"בערך." הוא תחב את ידיו לכיסיו והטה את ראשו. "אמרת שאת מקומית. את רוכבת לכאן לעיתים קרובות?"

"אני מצטערת, לא התכוונתי לפלוש לאדמתך. לבעלים הקודם לא היה אכפת."

"גם לי לא," הוא אמר, "הנוף פה יפהפה." הוא הביט אל עבר גבעות צ'לטרן.

אז הוא כן הבחין מעט בסביבתו. "מאוד. והנחל הזה שם," הצבעתי לעבר העצים, אל המקום שבו אחי ואני נהגנו לשחק, "זה המקום האהוב עליי בכפר."

"הוא יפהפה. יש עוד מקומות יפים שכדאי לי לבקר בהם?"

"טוב, הכול יפה. תצטרך לטייל ולהחליט בעצמך," אמרתי וניסיתי להתעלם מהעובדה שאני מכוסה בבוץ. "שלֵו כאן מאוד. זה מקום טוב לברוח אליו מרעש העיר. אבל אולי תעדיף משהו אחר." לפי המראה שלו, הוא בילה זמן רב בחדר הכושר.

"טוב, אולי בפעם הבאה שאתקל בך לא אבהיל את הסוסה שלך ולא תהיי מכוסה בבוץ."

בפעם הראשונה מאז נפלתי הייתי אסירת תודה על ההסוואה שהעניק לי הבוץ. קיוויתי שהוא כיסה את הסומק שעל פניי כשאמר שאולי יפגוש אותי שוב. תמיד התלוננתי על כך שאין באזור מספיק רווקים, ונראה שעכשיו היה אחד ממש קרוב אליי. "זה בסדר. לפחות תפסת אותה." בדרך כלל כעסתי כשמישהו נהג בחוסר התחשבות ליד אחד הסוסים שלי, אבל לא יכולתי לנזוף במישהו חדש בכפר. "אתה רוכב? או... אשתך?"

הוא צחק. "לא, מעולם לא למדתי לרכוב, ואני לא נשוי."

"אני מבינה," אמרתי, "חבל." עכשיו נשמעתי כאילו ייחלתי לכך שהוא יהיה נשוי, וזה בהחלט לא היה המקרה. "חבל שאתה לא רוכב," הבהרתי, "זו דרך נפלאה לחקור את אזור הכפר."

"אני רואה. אולי אלמד." עיניו נצצו ולא יכולתי לדעת אם הוא צוחק עליי או שזה הקסם הרגיל שלו.

"טוב, כדאי שאלך," אמרתי והרגשתי מבוכה וחוסר אונים. לא הייתי רגילה להרגיש כך. הייתי זקוקה למקלחת חמה ולהתרחק מהגבר החתיך להדהים שגרם לי להרגיש מודעת מאוד לעובדה שנראיתי נורא.

"לא קלטתי את שמך," הוא אמר.

העדפתי לחמוק משם בלי להציג את עצמי. כך אולי בפעם הבאה שאראה אותו הוא לא יזהה אותי בלי הבוץ ואוכל להתחיל מחדש. "שמי דארסי," מלמלתי.

"נחמד להכיר אותך, דארסי. אני מקווה שאראה אותך שוב."

"וולטון הוא כפר קטן, אין לי ספק שניתקל זה בזה שוב. אני מקווה שאהיה קצת יותר נקייה."

הוא צחק ועיניו עשו שוב את הקטע הנוצץ הזה. "מה זה קצת בוץ בין חברים?"

הבטתי לאחור אל עבר וולטון הול, לא בטוחה מה לומר. "נעים להכיר אותך."

"נתראה בקרוב, אני מקווה."

הסתובבתי והתחלתי ללכת משם, מנסה לא לחשוב על העובדה שהוא אמר שקיווה לפגוש אותי בקרוב. הוא רק היה מנומס. ידידותי. העפתי מבט מעבר לכתפי וראיתי אותו עדיין באותו מקום, מתבונן בי כשהובלתי את בלה בחזרה לוולטון. לעזאזל, הייתי צריכה ללבוש את מכנסי הג'ינס הקסומים שלי, שאיכשהו גרמו לישבני להיראות מחצית מגודלו. גם לא הייתי צריכה ליפול לבוץ או לפלוש לאדמתו.

למרות כל זה הוא היה מקסים בעיניי, ויותר מאשר קצת חתיך. לא נתקלתי בגברים כאלה לעיתים קרובות מאוד ובהחלט יכולתי לחשוב על כמה שכנים שהיו גרועים בהרבה ממנו.