הבאולינג ההוא על הטיבר

בוקר אחד בחודש נובמבר לפני כמה שנים הייתי בטיסה מעל ברית המועצות. הבטתי במדבר האינסופי הגובל במזרח ביַמת אראל האדישה והלבנבנה וחשבתי על העפיפון, הסרט שהייתי אמור לצלם באביב באזור ההוא. חלום. עולם שלא היה שלי מעולם ולכן קסם לי כל כך. ובעודי שקוע בחלום הזה, המתמסר בהכנעה לנוף הנפרש למטה, הרגשתי כיצד מחשבותיי גולשות אל מחוזות רחוקים. ככה זה תמיד. בכל פעם שאני עומד להתחיל סרט חדש צץ לי בראש אחד אחר.

הרעיון החדש נולד במטוס קטן שטס בשמי איטליה ביום ששרר בו מזג אוויר קשה. עננים עצומים, גשם, רוח. רוח קשה ועקבית, אפורה כמו העננים. מבעד לחלון העננים חולפים במהירות. המטוס נתון לתנודות יבשות וחדות, משנה את מקומו בפתאומיות. עם קצת סבלנות גם לסכנה אפשר להתרגל. העננים עוצרים כמעט בבת אחת ואנחנו מרגישים שהמטוס עומד לשקוע, אך למעשה הוא נזרק כלפי מעלה, לעבר הברק שזה עתה הבזיק. קודם נבעה עוצמת האפור מעוביים של העננים, ואילו כעת — מהברקים הצהובים הקורעים אותם.

אנחנו חוצים חמש סופות רעמים. לאחר הנחיתה נאמר לי שברביעית התרסק מטוס פרטי אחד. אפס ניצולים. שישה נוסעים וטייס.

התעשיין, מענף הכימיה, ואשתו. אפילו תואר בכימיה היה לו, אבל הוא בקושי זכר מזה משהו. התחתן מאהבה. אך נהג לומר שמאהבה עשה טעות. תארי לך מה יקרה, אמר לאשתו, אם יום אחד יהיו לנו ילדים שיהיו זרים לנו כל כך, ממש כמו שאנחנו זה לזה. לפני הטיסה פרצה ביניהם מריבה. הבעל יצא מהבית וטרק את הדלת. שקט ירד על החדר. ובשקט הזה היא הבינה בבעתה שבינה לבינה היא הסכימה איתו לכל אורך המריבה.

הסופר. עשה פעם קורס קריאה מהירה. מאתיים שורות בדקה. בכתיבה לעומת זאת היה איטי מאוד. מעולם לא התעייף מלתקן את העמוד ולקרוא אותו מחדש. שוב ושוב היה קורא את ספריו שיצאו לאור בתקווה מחודשת, ובאכזבה מדויקת היה מחזירם אל המדף. המציאות הייתה לו מושא לפולחן, אך משהיה מתיישב לכתוב — כל קשר בין מציאות לדמיון ספרותי היה אובד לו. החל להזדקק לשירותיה פחות ופחות. כך או כך, התשוקה לקריאה ליוותה אותו עוד משחר נעוריו. עם פרוץ משבר האנרגיה נהג לקרוא מדי ערב לאורו של פנס הרחוב כשפניו מציצות מהחלון. בחצות היו מכבים פנס כן פנס לא. הפנס שלו היה מאלה שכן, והוא נאלץ כל פעם להפסיק. כבר היה מפורסם כשהכיר את התעשיין ואת אשתו. מיד הזדרז לשלוח לה את אחד הרומנים שלו. מאז לא ראה אותה ולא זכה ממנה לשום טלפון או אות חיים אחר. ההזמנה לטיול הממה אותו והחניפה לו כאחד. אולי היא פשוט מתחילה איתו. אך כבר בשדה התעופה די היה לו במבט אחד חטוף בשביל להבין עד כמה טעה, ועניין הרומן לא עמד כלל על הפרק. כדי להפחית מעט מהעלבון החליט לנהוג בנונשלנטיות. זה החזיק מעמד זמן קצר ביותר. כשעלה בכבש המטוס הבחין ברומן של סופר אחר מבצבץ מתוך תיקה של האישה. הדבר היה כל כך חסר טקט בעיניו עד שבחר לשבת בקצה, רחוק ממנה. חוץ מזה, חשב, כאן הרבה יותר בטוח.

המאהבת של הסופר. אובססיבית בנוגע למותה ולקומתה. לאחרונה כתבה מכתב לביולוג צרפתי מפורסם כדי לברר אחת ולתמיד מהו המוות. המוות הוא היפותזה סטטיסטית, השיב הביולוג, כל טוב לךְ. לא נראה לי שהתשובה הזאת תרמה לשיפור המצב, העיר הסופר. חוסר העניין שלו בנושא היה מוחלט. עצתו הייתה שעדיף לא לחשוב על זה. היא הביטה בו בבוז והכניסה את יומנה הקטן אל תוך התיק. קל מדי לדבר על המוות רק בשביל לומר שעדיף לא לחשוב על זה, אמרה. כל זה התרחש בזמן שיצאו מהבית כדי לנסוע לשדה התעופה. בעמוד הראשון של היומן שלה היה כתוב "נא להשיב אל: [שם וכתובת]". חזתה מראש את האובדן. ואכן אותו יומן נמצא ללא פגע בין עליו של תלתן אדום, עם הכתובת חסרת התועלת ההיא, שנכתבה באותיות דפוס הנראות למרחוק.

חבר פרלמנט בדימוס בשנות הארבעים לחייו. שעות אחדות לפני הטיסה זומן להעיד בבית המשפט מטעם התביעה והגיע כבר עם המזוודה. הנאשם היה בחור צעיר שהרג את אשתו בת התשע־עשרה מתוך קנאה. הצעיר טען כי הבחורה התוודתה בפניו שהיה לה מאהב, ואף אמרה שהוא היה המאהב. אך חבר הפרלמנט הכחיש. הנאשם נידון לעשרים ושש שנות מאסר. עשרים ושש היה גם מניין שנותיו, ולפיכך הוא אמור להשתחרר בגיל חמישים ושתיים. בהקשיבו לגזר הדין חש חבר הפרלמנט בדימוס כיצד האשמה והרחמים מתפשטים בקרבו בעוצמה. אבל אז חשב על הבחורה שנרצחה, התרכך והעביר את רחמיו אליה. היה אדם נוח לבריות. זכר היטב את הנשים שדחו אותו במהלך חייו.

גברת בגיל העמידה, רווקה, מושכת. בדיוק חזרה מיריד ברוֹסטוֹב שבברית המועצות, שבו רכשה סוס בוּדיוני בן שנתיים. היא שילמה עליו מאה שמונים אלף דולר. ערב הנסיעה עם החברים חשה בזינוק מטריד בלחץ הדם, ובשל כך נאלצה ללכת לראות רופא. הרופא רשם לה לקסטיב. לקסטיב? גבירתי אולי תתפלא לדעת, הסביר הרופא, שגם המשלשל הכי פשוט יכול לגרום חולשה מרגיעה, כזו שתכניע את האגרסיביות היומיומית שלנו עד למצב של מדיטציה. ההסבר, עוד לפני הלקסטיב, השרה עליה רוגע מסקרן. אולם בשיחת טלפון שניהלה על המקרה עם חבר הפרלמנט בדימוס, הוא הזהיר אותה, באחד מן המשפטים שאמר, שהמתח תמיד מחכה מעבר לפינה. תני אמון במדע, הציע האיש, גם למען השקט שלי עדיף שגבירתי לא תהיה אגרסיבית מחר. יש לי הצעה עבורך. איזו הצעה, רצתה לשאול מיד, מבוהלת, אך לא אמרה דבר. הניחה מידה את הטלפון בלי לנתק והמשיכה להקשיב לקול שבקע מעברו השני של הקו ואמר הלו הלו הלו...

הטייס. נפש מורכבת, אכולת ספקות, מלאת חרדות. נהג להתעורר בבוקר כשהוא מסוכסך עם עצמו. כשעוזרת הבית הייתה מביאה לו את העיתונים היה קורא אותם בנשימה אחת, בכעס. ואז היה מתקשר למישהו כדי להתווכח על מה שקרא. אם בן שיחתו החזיק בדעות שונות משלו, היה מעליב אותו. אך אם החזיק בדעות זהות לשלו, היה נפער ביניהם חלל. בבוקר הטיסה היה רגוע באופן חריג. הייתה שיחת טלפון עם מישהי. לאחר מכן יצא לשדה התעופה. יש לציין את ברכת השלום הלבבית שלו לגברת אחת שהייתה שרויה באבל.

המטוס התרסק בגובה 1,742 מטר מעל פני הים. מרחוק רואים את הים מעבר לאוכף הסלעי והכהה, אך רק לעתים נדירות הרועים עוצרים לאורך המשעולים כדי להביט בו. אם הם עושים זאת זה בשעת השקיעה, משום שבמובן מסוים השקיעה היא הסיכום של עמל יומם. אותם רועים גרים קרוב, אפילו קרוב מאוד למקום התרסקות המטוס. מדובר במאתיים או שלוש מאות, איש מעולם לא ספר אותם. עוד היו שם שני שוטרים וכומר.

כשהכומר מגיע למקום עוד נושבת רוח חזקה. הטוראי כבר שם, אבל הוא לא יודע מה לעשות. גם הכומר לא יודע מה לעשות. בהיעדר רופא הוא האחראי על הטיפול בפצועים ובחולים על הרָמָה. אך במקרה הזה לא נותר דבר מלבד שיירים בלתי מזוהים מפוזרים בעשב, ועל כן נטפל בנשמות, חושב הכומר. הוא מתחיל להתפלל. אנשים נוספים מגיעים מהכפר כדי לראות. המוות הוא מחזה חינמי ומושך למדי. הפעם הוא מציע מעט, שלד מתכתי שרוף וכמה קרעי איברים. על הדשא סימנים של מה שנראה כניסיון נחיתה. הרועים מתבוננים, הם מורגלים בשתיקה. משפט או שניים והם הולכים משם. גם הכומר נעלם. הטוראי נותר בגפו.

בחור צעיר. במקור הוא מהצפון, כמו סופות הרעמים של אותו היום. היה הולך משם ברצון אלמלא עיכבו בעדו תחושת מחויבות מעורפלת והרוח הנקייה והמוכרת המקלה עליו את מועקת השירות. המאורע הותיר בו רושם עמוק ומבלבל. מבלבל משום שחסרים לו הנתונים. כמה מתו? מי הם? ומעל הכול — היכן הם? ליד שלד המטוס אין כמעט כלום, ברור למדי שהמטוס התפוצץ על הקרקע והשליך את תכולתו לכל עבר. אפילו אם ילך רחוק יותר, בטווח השישים מטר, ימצא מעט מאוד נוסף על מה שכבר נמצא. אולי הטייס היה בגפו. הנחה זו נפסלת מיד. במהלך סיורו מבחין הטוראי לפתע בדבר מה צבעוני, פיסות בד של בגד אישה. ולא רחוק משם, בין עלי התלתן האדום, מונח יומן קטן. הוא לוקח אותו בשתי ידיו, קורא את הכיתוב באותיות הדפוס, מדפדף בו. בתאריך של אותו היום מודגשות כמה פעמים המילים "באיזו שעה?", הכתובות באלכסון לרוחב העמוד, בכתב יד עצבני שפותח פתח לחשוד בקיומו ההזוי של בדל ידיעה מוקדמת. אבל אין זה מסוג החשדות שיכולים לעלות בדעתו של הטוראי. העובדה שלאחד המתים יש עכשיו שם, ועוד שם של אישה, קוסמת לו הרבה יותר, והוא מתחיל להקרין במוחו שורה של פנים נשיות ולייחסן אל השם בזו אחר זו. הטוראי בוחר בפניה של אחת הנשים, שאולי נשאלו ממגזין כלשהו, ובזאת מסתיימת ההקרנה.

גם החיפוש שלו מסתיים. המתים, האיברים ועיסתם הלכו לבלי שוב. חוץ משתי אצבעות בקצה כר הדשא שליד הים. האצבעות מחוברות לחלק מיד גברית, נקייה באופן חריג, וביניהן מהודקת בכוח כפית פלסטיק לבנה. הן מקופלות קמעה ואוחזות בכפית הפונה כלפי מטה בזווית הרגילה של ערבוב הקפה. למטה במקום ספל יש כתם דם, כביכול הגיוני יותר במצב הזה לערבב דם במקום קפה. זה ההיגיון הזה, הבנאליות שלו, שהופכים את הקומפוזיציה למבעיתה. הטוראי מסיט את מבטו ומפנה אותו לעבר האזור המיוער.

הרמה מוקפת יערות ירוקים להפליא בכל העונות. הירוק מוחלש מעט בשל גוני החום של הגזעים והשחור של הצללים, ובכל זאת הוא הצבע השליט, חוץ מבאזור הפונה אל הים, שבו הצבע משתנה. זהו ירוק עדין, חצוף, קודר, כמו עכשיו. אם כן זהו התסריט: בשמים ענני גשם במנוסה ובארץ מטוס מרוסק והרוגים. פינה חמורה של העולם. פיסת אדמה קטנטנה ונטולת שם שבה נמשך המשחק האינסופי האסור להבנה עבור בני האדם.

עכשיו הם שניים. השני הופיע פתאום לא רחוק משם, במקום שבו מתחילים היערות. יש ביניהם פערי גיל, תרבות, חינוך. האחד לבוש כשוטר והשני כבורגני. בפריים, המצולם מעט מלמעלה, האחד נראה משמאל כמעט מהגב, השני בצד ימין כמעט פרונטלי. שניהם חסרי תנועה ושקועים בהרהורים. מביטים באותם הדברים הדוממים והעצובים וללא ספק מעלים איש בדרכו את אותה המחשבה, כלומר איך קרה שאירועי האנשים הללו התפתלו והגיעו לאן שהגיעו. כל האנשים המביטים במוות הם אדם אחד. אך זהות זו מתקיימת רק בגבולות המבט הזה; מחווה אחת והיא נמחקת. ברגע שהטוראי מבין שהוא לא לבד, הוא מתקרב אל האדם שלצדו ושואל: אדוני קרוב משפחה? לא, משיב השני בטון החלטי כל כך, שהטוראי אינו יודע איך להגיב. כמו עם התשובות של הממונים עליו, תמיד ממצות כל כך. חוץ מזה, מה עוד הוא יכול לשאול? מה כבר נותר לו לעשות? הוא הודיע למפקדה, שהם יחליטו. הפקודה היחידה שקיבל מהם היא לא לאפשר לקרובי המשפחה, אם יגיעו לפניהם, לגעת בשום דבר ולהזיז את השיירים, כדי שלא לשבש את החקירה. בכל אופן לא נראה שלאיש הזה יש כוונות כאלה. בינתיים הוא משוטט הלוך ושוב, מסתכל סביבו. להסתכל מותר.

אלה אנשים עשירים, את זאת הוא יכול לדעת מפיסה אחת של תיק שהגיעה כמעט עד קצה היער: עור תנין, קשקשים קטנים. הבטנה מפרוות חזיר בר, אבזם פליז בגימור מט. ומשתי אצבעות הגבר, האופן שבו הן לוחצות את הכפית, הציפורניים המטופחות. בכל זאת יש לו עין לפרטים. פעם מטאטא רחובות אחד לימד אותו להבחין בין אשפת הרבעים העניים לאשפת הרבעים העשירים. ניירות הכסף של השוקולדים, קליפות האננס, גרדניות נבולות, תוויות מֵי סן ג'מיני וקוניאק צרפתי, עלי כרובית... דבר מכל אלה לא תמצא בפחי העניים. הם אוכלים בכרובית גם את העלים.

מי יכולים להיות העשירים הללו, את זאת יגלה ביום שלאחר מכן, כשיגיעו החוקרים, הקרובים, הסקרנים, העיתונאים. אך לא זה הרגע לתת לעובדות את החשיבות המגיעה להן. אני מתעקש לציין שאלה עדיין נקודות כלליות ומה שמעניין אותי כרגע זה להבהיר על מה אני הולך לספר. זו אולי דרך אפיסטמולוגית לגשת בה אל הנושא, אולם המהות הפכה לצל של עצמה לא רק בפיזיקה, בשל תורת היחסות או האי־ודאות של הקוונטים, אלא גם במציאות היומיומית. כמות בלתי ידועה. לא לחינם המתמטיקאים, אלה שלרוב אומרים את האמת בפרצוף, מייצגים אותה באמצעות ה־x, שהוא הנעלם. אם אנסה לבודד את ה־ xשל הסרט שעליו אני מדבר אמצא את עצמי מתרכז בהרהור מסוים של האדם השני שנכנס אל זירת הפעולה. ההרהור עולה במוחו ברגע שבו עייף מהעיסוק במתים והחל לחשוב על החיים, על הטוראי, על עצמו, על כל אותם אנשים שפלשו אל הרמה.

לצורך עבודתו היה לאחרונה בקשר עם פיזיקאים, אסטרונאוטים, אסטרופיזיקאים, קוסמולוגים. יצא לו לשמוע על גאוּת גלקטית, בהירות מוחלטת, רוח סולרית, פוּלסר, קוואזר, קרינה קוסמית, מולקולות בין־כוכביות וכמובן גם על חורים שחורים. אובייקטים בלתי נראים שמעקלים את החלל ומקפלים את הזמן, קרעי חומר היולי סגורים במעגל של אנרגיה שאינו מאפשר לדבר לחמוק מתוכו, כל עוד אינו עובר את אותה מהירות בלתי מושגת של האור. כעת הדבר שהימם אותו יותר מכול הוא ההגדרה של אותו המעגל, של האופק הזה שאינו מרפה. זה הקרוי אופק האירועים.

מה שמדהים אותו הוא העובדה שאותה מילה משמשת הן לציון אירועים מהסוג הקוסמי שאי אפשר אפילו לראותם, אף שהם מצייתים למערכות היפותטיות בסיסיות בפיזיקה, והן לציון אירועים אחרים כגון צירוף המקרים שהוביל את האנשים הללו, המתים והחיים, למקום ההוא. הרועים חזרו להתבונן במחזה הכאב. השוטרים הגיעו מהעיר עם מפקד התחנה בכבודו ובעצמו כדי להעניק מראית עין של סדר למקריות. העיתונאים, לא יותר מדי, נשלחו עד הנה כדי לראות אם יש בין ההרוגים מישהו ששווה לדבר עליו. באותה מידה מדהים אותו שלא רק ליערות, להרים ולים שמסביב לרמה קוראים אופק, אלא גם לקו הזה שמפריד את העולם שלנו משדה הכבידה של החור השחור, ובזכותו הוא נשאר מחוץ לעולם. ומדהים אותו שהחור יכול אפילו לא להיות שחור, אלא כדור אש שלא עולה בגודלו על אטום. הוא קרא דברים מדהימים בנושא. וכעת הוא זוכר זאת לא בלי אירוניה, לנוכח מה שקורה סביבו. גם נוסעי השלד הזה נשארו לכודים בנוף הגובל באופק אירועיהם הקטנים, לפני שהחליקו מטה אל עבר מותם. כבר נאמר שתולדות האסטרונומיה הן תולדות האופקים המתרחקים. לעומת האופק היציב של הקיום האנושי.

שקוע בנפתולי המחשבות הללו הוא לא שם לב שהעיתונאים התקרבו בינתיים. איש אינו יודע מיהו או מה מעשיו שם, בוודאי יהיו להם שאלות אליו. תשאלו, אומר האיש. שוב נחלצת לעזרתו האירוניה. כרגע זו נראית לו הדרך היחידה להשיב לעצמו את כוחותיו. גם האור נחלץ לעזרתו. העננים נעשים כבדים יותר, מטילים צל כחלחל האופף את המופע המתחולל על הרמה. בימוי בנאלי, הוא חושב. הוא ממשיך לענות לשאלות בטון רציני למחצה ובינתיים מביט סביבו ונושא את עיניו מעלה, לעבר העננים. מעבר לעננים.

השמים תמיד שלווים בגובה שבעת־אלפים, שמונת־אלפים מטר. ואז הכחול מסתיים ומתחיל הטורקיז, ואט אט הוא נעשה מרוכז יותר. לקראת מאתיים קילומטר השמים נהיים שחורים. כוכבים, גלקסיות, מתערפלים, נערמים, גלקסיות רדיו רחוקות מיליארדי שנות אור ממלאות כמעט כליל את השמים בגז ובאבק. והכול נס מפנינו במהירות מטורפת. ולא רק מפנינו, שכן ההתרחקות היא איזוטרופית, זהה בכל כיוון. אם ההתרחקות הזאת תמשיך באופן בלתי מוגדר, פירוש הדבר שהיקום הוא פתוח, אינסופי. אם יום אחד היא תחדל ותחליף כיוון, משמע שהוא סגור, מוחלט. בקיצור, שגם ליקום יש אופק אירועים משלו. ובעיקר, שמעבר לאופק זה — הקיצוני מטבעו, האופק של כל האופקים — אין אירועים אחרים, אין יותר שום דבר.

וגם זה נאמר: אם האדם ישכיל להתעלות מעל לגבולות תפיסתו, מה תהיה מטרת השמים?