הבחורים של טומן 5: להציל את 6

1

המפלצות שמתחת למיטה שלי ג׳ואי

30 בנובמבר 1999

הדופק שלי פעם באוזניי כשנעצתי עיניים ברצפת חדר השינה והתרכזתי בנשימות שלי, בסדקים בפאנלים, בחור החדש בגרב שלי, בכל דבר מלבד במניאק שדפק בכל הכוח בדלת החדר.

"תפתח את הדלת הזאת, ילד, ואני אלמד אותך קצת נימוסים!"

"חתיכת זונה חסרת תועלת, בדיוק כמו אחיך!"

"עכשיו אתה כבר לא כזה גבר גדול, מה, חתיכת אפס!"

"תוציא את התחת שלך משם, חתיכת זין קטן, לפני שאני שובר לך את הדלת!"

הלב שלי דהר בפראות, כל סנטימטר בגופי היה מוכה וחבול, ולמרות שידעתי שאימא שלי נמצאת שם, חסרת ישע, פשוט לא היו לי כוחות לעוד סיבוב עם הגבר שהיא קראה לו בעל.

לא אחרי שהוא גבר עליי בקלות כזאת הערב.

בלעתי את הדם שזלג במורד גרוני, סובבתי את הראש הצידה ושקלתי את האפשרויות שעמדו בפניי.

להילחם.

למות.

לברוח.

למות.

לספר.

למות.

להתחבא.

למות.

למות.

למות.

אחרי שהקדשתי פרק זמן אנוכי בהתלבטות אם לקחת סכין ולחתוך את הוורידים, עצמתי עיניים בכוח ונעלתי כל שריר בגופי עד שכולי רעדתי מרוב מתח.

אל תעשה את זה, חבר.

עוד לא הגיע תורך.

אל תיתן לו את הסיפוק ותפרוש.

תחשוב על השאר.

עצרתי את הנשימה במאמץ להסיח את דעתי מהפיתוי והתרכזתי בסיבות שבגללן לא יכולתי לעזוב את הבית הזה.

בסיבות שבגללן הייתי מוכרח להישאר.

שאנון. טייג. אולי...

שאנון. טייג. אולי...

שאנון. טייג. אולי...

לאט־לאט, כשהמוח שלי השלים עם העובדה שאין מצב שאשאיר שלושה ילדים חפים מפשע עם המפלצות שיצרו אותנו, הרגשתי את השרירים שלי מתרפים ושקעתי בדיכאון עמוק יותר.

נלכדתי.

התרעומת בעבעה בתוכי והמוח שלי התמקד בפרצוף אחד.

בשם אחד.

שיזדיין דארן שהשאיר אותי לבד בסיפור הזה.

אימא בכתה בחדר שלה, בגדיה היו פזורים בכל פינה, מעט הכבוד שעוד נותר לה היה מרוח על הזין שלו, ואני לא יכולתי לעשות בשבילה שום דבר.

בדיוק כמו בפעם הקודמת, לא הצלחתי להציל אותה.

ובדיוק כמו בכל הפעמים לפני כן, לא הצלחתי לעצור בעדו.

הצליל העמוק של קולו של אבי הדהד מבעד לקירות החדר שלי, כשהאיומים שהטיח בי בשעת לילה מאוחרת הפכו לנהמות תסכול ובסוף לעלבונות שיכורים.

"אידיוט מזדיין," היו המילים האחרונות ששמעתי אותו מכנה אותי לפני שצעדיו הכבדים התרחקו בגמלוניות מהדלת שלי.

כעבור כמה רגעים קולו נשמע שוב, אבל הפעם מצידו השני של המסדרון כשאימא — פעם נוספת בלילה זה — הייתה מושא התקף הזעם של הוויסקי שלו.

הלב שלי הלם בפראות כששלחתי את ידי אל השעון המעורר שניצב על הארונית ליד המיטה וצמצמתי עיניים. ניסיתי לראות מה השעה באור הקלוש שהגיע ממנורת הרחוב שמחוץ לחלון שלי.

02:34

פאק.

הנחתי את השעון ונשפתי בתסכול. תופפתי באצבעותיי על החזה וניסיתי להירגע.

אבל זה לא היה כזה פשוט.

לא הערב.

כי דארן נסע והוא היה עדיין כאן.

האדם היחיד שהייתי תלוי בו בזמנים כאלה — בלילות כאלה — הסתלק בלי להביט לאחור.

היית אמור לדעת.

ראית אותו מסתלק.

אבא אף פעם לא הכה את דארן כמו שהכה אותי.

דארן היה הבכור, נער הזהב.

אני הייתי המיותר.

דארן חטף סטירות בכף יד פתוחה.

אני חטפתי אגרופים קפוצים.

דארן דיבר בדיפלומטיות, הוא ידע לשכנע את אבא שלנו טוב יותר מכל דיירי הבית ולגרום לו לחשוב בהיגיון — רוב הזמן, לפחות.

הבטתי בזעם בדרגש התחתון הריק במיטת הקומתיים שאף אחד לא ישן בו מאז שהוא עזב והרגשתי את גל המרירות שוטף אותי, סוחף איתו עוד חלק מילדותי.

רק עכשיו התחלתי ללמוד בכיתה ז', לעזאזל, ובעוד חודש אהיה בן שלוש־עשרה. איזה סיכוי היה לי מול גבר שגדול ממני פי שניים?

לא היה לי סיכוי. ודארן ידע את זה, ובכל זאת השאיר אותי כאן ללא הגנה.

רשמית הייתי בן שתים־עשרה וחייל בחזית המלחמה שהשתוללה בבית המשפחה שלי. האויב שהתמודדתי מולו היה גדול וחזק ממני ובעל הברית שלי נטש אותי כשהייתי זקוק לו יותר מתמיד.

ידעתי שמשהו לא כשורה בבוקר שבו הוא ליווה אותי לתיכון. הרגשתי את זה בעצמות כשראיתי אותו מתרחק ממני — כשקראתי אחריו כמו ילד.

בימים הראשונים לאחר הסתלקותו הפתאומית של אחי הבכור, חיכיתי בנשימה עצורה, התפללתי שהכול ייגמר איכשהו ודארן ייכנס בדלת.

הצעד היה מאוד לא אופייני לי.

לא התפללתי.

אבל בערב, כשחזרתי הביתה מהיום הראשון בתיכון וגיליתי שהוא לא שם, לחשתי נדרים והבטחות לאלוהים שבשמיים והצעתי כל דבר שיכולתי לחשוב עליו בתמורה לחזרתו בשלום של אחי.

בעל הברית שלי.

התפילות שלי לא נענו ואיבדתי יותר יציבות משיכולתי להרשות לעצמי בשבועות שחלפו מאז.

נגעלתי מעצמי כי הסתתרתי מאחורי דלת נעולה וניסיתי לדבר בהיגיון עם הגאווה שלי. עמוק בלב ידעתי שיציאה לשם הלילה תהיה שוות ערך לחתימה על גזר דין מוות.

בקושי יצאת מזה בחיים...

משיכות אף קולניות מילאו את חלל החדר וכבשתי נהמה. חבטתי את הראש בדלת שעליה נשענתי עם מחבט ההרלי בידי.

"אל תקשיב," הוריתי לאחי — לא ידעתי למי מהם, כי השלושה שעדיין גרו בחור הזה התחבאו כרגע מתחת לשמיכה שלי. "תיאטם אליו."

"זה נורא מפחיד, ג'ואי," טייג משך באפו וצץ מתחת לשמיכה שלי. "מה אם הוא שוב יפגע באימא —"

"הוא לא," התפרצתי ושיקרתי במצח נחושה לאחי בן החמש. "היא בסדר גמור. עכשיו לך לישון."

"לא יכול," הוא אמר בצרידות.

"אתה חייב," לחשה לו אחותי בת העשר. "אתה יודע מה יקרה אם הוא ידע שאנחנו ערים."

"תסתמי, שאנון," יילל טייג. "אני מפחד..."

"אני יודעת, טייג," היא המשיכה בשקט והופיעה מתחת לשמיכות עם אחינו בן השלוש אוֹלי, מכורבל בחיקה. "בגלל זה אנחנו חייבים להישאר בשקט."

"כולם צריכים ללכת לישון," פקדתי ונטלתי על עצמי את תפקיד המגן שאליו הושלכתי ללא הכרזה רשמית. "אתם בסדר גמור. אימא בסדר גמור. אנחנו בסדר גמור. כולם פאקינג בסדר גמור."

"אבל מה אם הוא יפגע בה שוב?"

לא היה לי ספק שהוא אכן פוגע בה שוב.

הבעיה הייתה שלא יכולתי לעשות עם זה שום דבר.

ואלוהים יודע שניסיתי.

האף השבור מהאגרופים שחטפתי קודם הוכיח בדיוק כמה מעט יכולתי לעשות לגבי החיה שקראנו לה אבא.

למרבה המזל, טייג ושאנון לא הבינו איך אבא פוגע באימא שלנו.

אני, לעומתם, למדתי את משמעות המילה אונס בגיל עשר.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו כופה את עצמו עליה, וזאת גם לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המילה הזו נאמרת, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שקישרתי בין המילה למעשה והבנתי מה קרה לאימא שלי.

הבנתי מה החיה הזאת כפתה עליה להכניס לתוך הגוף שלה בניגוד לרצונה. שוב ושוב.

ההתערבות שלי הייתה חסרת תועלת והסתיימה בכך שאימא שלי — חבולה, פצועה, מדממת ועירומה מהמותניים ומטה על רצפת המטבח — סילקה אותי מהחדר והאשימה אותי בעיניה במשהו שלא היה לי שליטה עליו, אבל לא לפני שאבא שלי הכניס כמה אגרופים לגוף של הילד שהייתי.

אחרי שקלטתי מה זה אונס, מה המשמעות האמיתית של הדבר, הנחישות שלי לסתום את הפה לגבי מה שקרה בבית רק הלכה והתחזקה.

ידעתי שדארן נאנס כשגרנו במשך חצי שנה בתור ילדים קטנים במשפחת אומנה. שמעתי על זה מספיק והבנתי את המשמעות, ואז הרגשתי אשמה כי קלטתי שזה נורא כל כך — נורא מספיק כדי להבין שאני צריך לסתום את הפה ולשמור את העניינים הפרטיים של המשפחה שלנו לעצמי.

"תזכור, ג'ואי, לא משנה כמה אבא יתנהג גרוע, גרוע יותר מזה אין..."

"אתה חושב שזה גרוע? אין לך מושג כמה מזל יש לך."

"אתה קיבלת עוגה וגלידה במשפחת אומנה, אותי הרסו שם."

"אין לך שום סיבה להתלונן, לא בהשוואה אליי. היו לך חיים קלים, אז תפסיק לרחם על עצמך."

"אתה יודע מה קורה בבתי האומנה האלה? אתה רוצה שטייג יגמור כמוני? אתה רוצה שזה מה שיקרה לשאנון? תסתום את הפה. שום דבר בבית הזה לא נורא מספיק כדי שיהיה שווה לך לחזור לשם. שום דבר."

ברגע שראיתי את זה בעצמי, ידעתי שאין סיכוי שאי פעם אעמיד את האחים שלי במצב שזה עלול לקרות להם.

העדפתי למות קודם — ולא הייתי דרמטי.

התכוונתי לזה.

במשך שנים לאחר מכן, לא ישנתי בלילות. לא העזתי. הקולות — הקול שלה — נצרבו בזיכרוני וחזרו שוב ושוב בלופ של הרס נפשי.

וגם כשהיה שקט, הייתי מתוח. הדממה ערערה אותי כמעט כמו הצרחות שלה.

כי לפי הצרחות, ידעתי שהיא נושמת.

משמעות הדממה הייתה שהיא מתה.

אני זוכר את עצמי שוכב בחדר שלי, כמו הערב, בגוף נוקשה, בזמן שאני מתאמץ לשמוע כל חריקה במזרן, כל גניחה דוחה ואנחה שבקעו מאחורי הדלת הסגורה שבקצה המסדרון.

הבהלה הייתה מכלה אותי ובתשעים אחוזים מהפעמים, הייתי יוצא מהמיטה ועומד על המשמר מחוץ לחדר של אחותי, מבועת מהאפשרות שיש בה משהו שחיה כמו אבא שלנו יבוא לחפש אצלה יום אחד.

לפחות כשכולנו היינו יחד תחת אותה קורת גג, יכולתי להגן עליה, יכולתי להגן על כולם, לסלק חלק מהכאב ולהעניק להם מראית עין של ילדות.

אם אספר למישהו, יכניסו אותנו למערכת האומנה. ואם יכניסו אותנו לאומנה, יש סיכויים טובים שיפרידו בינינו. ואם יפרידו בינינו, לא אוכל להגן עליהם מהטורפים שדארן הזהיר אותי שנמצאים בכל פינה.

"נדמה לך שזה לא יקרה לך, אבל זה יקרה. זה קורה כל הזמן..."

"לא לכולם יש מזל כמו שלך וכמו של שאנון, ששמו אתכם באותה משפחת אומנה."

"אני עדיין מרגיש אותו בתוך הגוף שלי, קורע אותי לגזרים, מפרק אותי, ובא לי למות."

עצם המחשבה שדבר כזה יקרה לשאנון, לאוֹלי או לטייג העבירה בי צמרמורת נוראית וסתמתי את הפה.

יכולתי לסבול את הלחץ.

יכולתי לסבול את המכות.

יכולתי לסבול את התקפי הזעם בגלל הוויסקי.

יכולתי לסבול הכול אם זה אומר שהם לא יצטרכו לסבול.

כמו שבועת דם חגיגית, חידשתי בראשי את הנדר שנדרתי ביני לבין עצמי בלילה אחרי שדארן עזב — להגן על אחיי ועל אחותי בכל כוחי.

לעולם לא אאפשר שיכו אותם כמו שהכו אותי או שיתעללו בהם כמו שהתעללו באימא שלי או שיחללו את כבודם כמו שחיללו את כבודו של אחי. בכל טיפת כוח שיש בי, אגן ואשמור עליהם מכל רע.

הם לא יצטרכו לשבת מאחורי דלת חדר מבוצרת עם מחבט הרלי ביד.

אני אהיה כאן כדי לעשות את זה בשבילם.

ידעתי מה מרגישים כשהמגן שלך נוטש אותך, ולעולם לא ארשה שזה יקרה להם.

אני אמות קודם.

כן, שיזדיין דארן שנטש את האחים ואת האחות שלנו ואילץ אותם להתגונן בכוחות עצמם מול מפלצת.

שיזדיין על זה שהפך אותי לשק החבטות מספר אחת של אבא שלנו.

תמיד היית כזה, גבר...

זין גם על התיכון, חשבתי כשהמבט שלי נדד אל תיק הגב הסגור שהכיל ערמת שיעורי בית שלא הייתה לי שום כוונה להכין, ושניתנה על ידי מורים שדעתם עליי עמדה בסוף רשימת הדאגות שלי.

כן, אפשר לומר בוודאות שהתיכון היה עוד כישלון.

בלשון המעטה, גבר.

לפי המנהל החדש שלי, מר ניהאן, הייתי עם פתיל קצר ואדיש לסמכות. אם הוא היה צריך להתמודד עם מחצית מהדברים שהתמודדתי איתם, גם הוא היה אדיש לסמכות.

מניאק.

נהניתי להרגיז אותו.

הסיבה לסלידה הבוטה שלי ממנו הייתה פשוטה — הוא שיחק הרלינג עם אבא שלי כשהם היו צעירים.

הרלינג.

רעד עבר בי.

המשחק הזה היה ההצלה שלי, אבל גם הסיוט הכי גדול בחיי.

אבא שלי הכריח אותי לשחק אותו מגיל ארבע ופחדתי שהעול הזה ייפול על הכתפיים של טייג כמו שהוא נפל על הכתפיים שלי כשדארן עזב, ולכן הכרחתי את עצמי להמשיך בו.

והצטיינתי.

הצטיינתי בהרלינג יותר מאבא או מדארן וכנראה בגלל זה הוא שנא אותי עוד יותר — העובדה שלא הייתי חסר תועלת לחלוטין כמו שהוא טרח להזכיר לי כל הזמן.

טינופת.

בגלל מחשבות כאלה ובגלל לילות דפוקים כמו הלילה הזה, כששיין הולנד — בחור שמבוגר ממני בכמה שנים שלמד בתיכון אחר — הציע לי שאכטה ראשונה מג'וינט בתחילת שנת הלימודים, הסכמתי.

כשהוא הבטיח לי שזה ירגיע את המוח הדוהר שלי ויעזור לי לישון, שאפתי עמוק כל כך לריאות שכמעט נחנקתי תוך כדי.

ואתם יודעים מה קרה?

זה עבד.

הלכתי הביתה באותו ערב וישנתי כמו תינוק, לא מודע לחלוטין לשום דבר שמתרחש מחוץ לדלת החדר הסגורה שלי.

אחרי לילה ראשון של שינה רצופה זה שנים, מייד שיניתי את דעתי והחלטתי שוויד נועד בשבילי.

אחרי סיגריה אחת, יכולתי להירגע הרבה יותר טוב מאי פעם. יכולתי לעצום עיניים בלילה ולא לשמוע אותה בראש שלי. יכולתי להתעלם מהכאב הצורב של הבגידה והדחייה, ששיתק אותי בכל פעם שחשבתי על דארן משאיר אותי להילחם לבד על המשפחה, או ממחשבות האימה על מה יקרה אם אנסה לעזוב.

הייתה לי שלווה.

בשבת שעברה אחרי העבודה, למשל, נפגשתי עם שיין ועם עוד כמה מהבחורים הבוגרים מהתיכון לכמה שעות.

כבר הכרתי את רובם כי גדלנו באותו אזור. כולם היו לא מזיקים במיוחד. טוב, לפחות רובם.

לא הייתי תמים מספיק כדי לחשוב ששיין והחברים המנוולים שלו הם באמת חברים שלי, הם רק הציעו לי מפלט מהמנוול הכי גדול בעולם.

אבא שלי.

חוץ מזה, הציפייה לתחושת ה"היי" קסמה לי פי מיליון מהציפייה להתחבא מאבא שלי בגלל שפספסתי 65, המקבילה בהרלינג לבעיטת קרן, במהלך המשחק שלי באותו בוקר.

ולכן, עם עשרים אירו שנשארו לי מהעבודה שהשגתי לא מזמן, קפצתי על ההזדמנות להימלט באותו לילה.

להימלט.

פשוט לעצור הכול...

כל שערי הגיהינום נפתחו למחרת בבוקר, כשקיבלתי נזיפה על השיטוטים הליליים שלי, אבל היו לי אפס חרטות. לא זכרתי שהגעתי הביתה. הייתי מחוק כל כך ממנת וויד חזקה שנקראה 'הקטע של השטן', ואיתה גם כמה כדורים, ולא הרגשתי כלום.

או שלא היה אכפת לי מכלום.

לעזאזל, הייתי מוכן לעשות את זה שוב בלי להסס אם מציאות חיי הייתה נחסכת ממני לכמה שעות — אם הם היו נחסכים ממני.

אלוהים, הלוואי שהייתה לי עכשיו סיגריה...

"אני חושב שהוא שוב מכאיב לה," אמר טייג בצרידות וגרר אותי ממחשבותיי, כשקול היללות הכאובות של אימא שלנו ריחף באוויר ואחריו גניחות חייתיות.

אה, אני יודע שכן. "בפעם האחרונה, הוא לא מכאיב לה."

"אתה בטוח?"

לא. "כן."

"אתה מבטיח?"

לא. "כן."

"תודה שנתת לנו לישון איתך, ג'ואי."

"בכיף."

"אתה רוצה להצטופף כאן איתנו?"

ולקבל שני שליש מהפיפי שלך עליי במהלך הלילה? "לא, תודה."

"אתה בטוח שאתה לא רוצה —"

"לישון. עכשיו."

מצב הרוח שלי נעשה קודר. נתתי למחשבות לנדוד בחזרה אל דארן כשהלכתי לישון באותו לילה, כשרק המרמור ומחבט ההרלי שלי מארחים לי לחברה.

מנוול.