הבית ברחוב מנגו

בית מִשלי

האישה הצעירה שבתמונה הזו היא אני בשעה שכתבתי את הבית ברחוב מנגו. היא נמצאת במשרד שלה, בחדר שוודאי שימש כחדר שינה לילדים כשחיו בדירה הזו משפחות. אין לו דלת, והוא רק מעט רחב יותר מחדרון המזווה. אבל יש בו אור נהדר, והוא יושב מעל דלת המסדרון של הקומה למטה, כך שהיא יכולה לשמוע את השכנים שלה באים והולכים. היא מצולמת כאילו אך זה הרימה את מבטה מעבודתה לרגע, אבל בחיים האמיתיים היא לעולם לא כותבת במשרד הזה. היא כותבת במטבח, החדר היחיד שבו יש חימום.

זוהי שיקגו, 1980, בשכונה המרופטת של בָּאקטָאוּן לפני שיגלו אותה אנשים עם ממון. האישה הצעירה גרה ברחוב נורת' פאולינה 1814, קומה שנייה דירה חזיתית. נלסון אלגרֶן שוטט פעם ברחובות האלה. המגרש הביתי של סול בלו היה ברחוב דיוויז'ן, מרחק הליכה מכאן. זוהי שכונה שמסריחה מבירה ושתן, מנקניקיות ושעועית.

האישה הצעירה ממלאת את ה"משרד" שלה בדברים שהיא סוחבת הביתה משוק הפשפשים ברחוב מקסוול. מכונות כתיבה עתיקות, קוביות עץ עם האלף–בית, עציצי אַספָּרָג מנוצֶּה, מדפי ספרים, פסלוני חרסינה מיפן הכבושה, סלסלות נצרים, כלובי ציפורים, תצלומים צבועים ביד. דברים שהיא אוהבת להביט בהם. זה חשוב שיהיה את המרחב הזה להביט ולחשוב. כשהיא גרה בבית, הדברים שבהם הביטה נזפו בה וגרמו לה להרגיש עצובה ומדוכאת. הם אמרו, "תשטפי אותי." הם אמרו, "עצלנית." הם אמרו, "את צריכה." אבל הדברים במשרד שלה קסומים, והם מזמינים אותה לשחק. הם ממלאים אותה באור. זה החדר שבו היא יכולה לשבת בשקט ובדממה ולהקשיב לקולות שבתוכה. היא אוהבת להיות לבדה בשעות היום.

כילדה, חלמה שיהיה לה בית שָקֵט, רק לעצמה, כשם שנשים אחרות חולמות על חתונתן. במקום ללקט בדי תחרה ופשתן לשמלת הכלולות שלה, האישה הצעירה קונה דברים ישנים בחנויות יד–שנייה במילווֹקי אוֶוניוּ המטונף בשביל הבית–משלהּ שבדרך — שמיכות טלאים דהויות, אגרטלים סדוקים, תחתיות מבוקעות, מנורות שזקוקות לאהבה.

האישה הצעירה שבה לשיקגו בסיום לימודיה וחזרה אל בית אביה, רחוב נורת' קילֶר 1754, חזרה אל חדר היְלָדוֹת שלה עם מיטת הנוער שלה והטפטים הפרחוניים. היא היתה בת עשרים ושלוש וחצי. כעת אזרה את האומץ להגיד לאביה שהיא רוצה לחזור לגור לבדה, כשם שגרה כשהיתה בלימודים. הוא הסתכל עליה באותן עיני תרנגול לפני שהוא תוקף, אבל היא לא נרתעה. היא ראתה את המבט הזה בעבר וידעה שהוא עקר. היא היתה האהובה עליו, וזה היה רק עניין של לחכות.

הבת טענה שלימדו אותה שסופרת צריכה שקט, פרטיות ופרקי זמן ארוכים של התבודדות בשביל לחשוב. האב החליט שיותר מדי קולג' ויותר מדי חברים גרינגוֹס הרסו אותה. במובן מסוים הוא צדק. במובן מסוים היא צדקה. כשהיא חושבת לעצמה בשפת אביה, היא יודעת שבנים ובנות לא עוזבים את בית הוריהם לפני החתונה. כשהיא חושבת באנגלית, היא יודעת שהיה עליה לעזוב כבר בגיל שמונה–עשרה.

למשך זמן מה הגיעו האב ובתו לפשרה. היא הסכימה לעבור למרתף של בניין שבו גרו המבוגר שבששת אחיה ואשתו, ברחוב וֶסט הוֹמֶר 4832. אבל לאחר כמה חודשים, כשהאח הגדול מהקומה למעלה התגלה בתור "האח הגדול", היא עלתה על אופניה ורכבה דרך שכונת נעוריה עד שראתה דירה עם צבע טרי על הקירות ומסקינג טייפ על החלונות. אז דפקה על דלת הכניסה לחנות בקומה התחתונה. כך שיכנעה את בעל הבית שהיא הדיירת החדשה שלו.

אביה לא מסוגל להבין למה היא רוצה לגור בבניין בן מאה עם חלונות גדולים שמכניסים את הקור. היא יודעת שהדירה שלה נקייה, אבל המסדרון ממורט ומפחיד, על אף שהיא והאישה מהקומה למעלה מנקות אותו בתורות לעתים תכופות. הוא זקוק לצביעה, אבל אין שום דבר שהן יכולות לעשות בנידון. כשהאב מבקר, הוא מטפס במדרגות וממלמל לעצמו בגועל. בפנים, הוא מסתכל על הספרים שלה שמסודרים בארגזי חלב, על הפוּטוֹן על הרצפה בחדר שינה ללא דלת, ולוחש "היפּית", באותו האופן שבו הוא מסתכל על נערים שמתקהלים בשכונה שלו ואומר, "דְרוֹגאס."1 למראה מפזר החום במטבח, האב מנענע בראשו ונאנח, "בשביל מה עבדתי כל כך קשה לקנות בית עם חימום מרכזי אם בסוף היא חוזרת לחיות ככה?"

כשהיא לבדה, היא מתענגת על דירתה עם התקרות הגבוהות והחלונות שמכניסים את השמיים, על השטיחים החדשים והקירות הלבנים כנייר הדפסה, על חדרון המזווה עם מדפיו הריקים, על חדר השינה ללא דלת, על המשרד שלה עם מכונת הכתיבה, ועל חלונות הכניסה הגדולים עם הנוף לרחוב, גגות הבתים, עצים, והתנועה המסחררת בקֶנֶדי אֶקספּרֶסווֵיי.

שקוע בין הבניין שלה לקיר הלבֵנים של הבניין ליד, יש גן נאה. היחידים שאי–פעם נכנסים אליו הם משפחה שמדברת כמו גיטרות, משפחה עם מבטא דרומי. בשעת דמדומים הם מופיעים עם קוף מחמד בכלוב ומתיישבים על ספסל ירוק ומדברים וצוחקים. היא מרגלת אחריהם מבעד לווילונות חדר השינה שלה ותוהה מאיפה הביאו את הקוף.

אביה מתקשר כל שבוע לשאול, "Mija, מתי את חוזרת הביתה?" ומה אומרת אימהּ על כל זה? היא מניחה את ידיה על מותניה ומתרברבת, "היא קיבלה את זה ממני." כשהאב בחדר, האם מושכת בכתפיה ואומרת, "מה אני יכולה לעשות?" האם לא מוחה. היא יודעת מה זה לחיות חיים מלאי חרטות, והיא לא מעוניינת בחיים כאלה גם לבתהּ. היא תמיד תמכה בתוכניות של הבת, כל עוד היא המשיכה בלימודים. האם שצבעה את קירות בתיהם בשיקגו בצבע פרחים; ששתלה עגבניות וּוְרדים בגינה שלה; שרה אַרְיוֹת; התאמנה בקטעי סולו על מערכת התופים של בנה; רקדה לצלילי הבוגי עם רקדני הסוֹל טְרֶיין; הדביקה כרזות טיולים על קיר המטבח שלה בסירופ תירס; גררה את ילדיה מדי שבוע לספרייה, למופעים, למוזיאונים; ענדה סיכה על דש מעילה עם הסיסמה "הַאֲכילו את העם לא את הפנטגון"; שמעולם לא סיימה תיכון. האם הזאת. היא טופחת לבתהּ על הכתף ואומרת, "מזל טוב שלמדת."

האב רוצה שבתו תהיה נערת–תחזית בטלוויזיה, או תתחתן ותביא ילדים. היא לא רוצה להיות נערת–תחזית בטלוויזיה. היא גם לא רוצה להתחתן ולהביא ילדים. עוד לא. אולי אחר כך, אבל יש כל כך הרבה דברים אחרים שהיא חייבת לעשות קודם לכן במשך חייה. לטייל. ללמוד לרקוד טנגו. לפרסם ספר. לחיות בערים אחרות. לזכות במענק של הקרן הלאומית לאמנויות. לראות את הזוהר הצפוני. לקפוץ מתוך עוגה.

היא בוהה בתקרות ובקירות של דירתה כשם שפעם בהתה בתקרות ובקירות של הדירות שבהן גדלה, ממציאה תמונות בסדקים שבטיח, ממציאה סיפורים שיתלוו לתמונות. בלילה, מתחת לעיגול האור ממנורת מתכת זולה שהודקה אל שולחן המטבח, היא יושבת עם עט ונייר ומעמידה פנים שאיננה מפוחדת. היא מנסה לחיות כמו סופרת.

מאיפה הביאה את הרעיונות האלה על איך לחיות כמו סופרת, אין לה מושג. היא עדיין לא קראה את וירג'יניה וולף. היא לא מכירה את רוסָאריוֹ קסטֶיאנוֹס או את סוֹר חוּאנָה אינֵס דֶה לָה קרוּז. אי–שם גלוֹריה אנזַלדוּאה וצֶ'רי מוֹרָגָה מפלסות להן את דרכן בעולם, אבל היא לא יודעת מי הן. היא לא יודעת כלום. היא מאלתרת תוך כדי תנועה.

כשהתמונה של האישה הצעירה שהיתה אֲנִי צולמה, עוד קראתי לעצמי משוררת, על אף שאני כותבת סיפורים מאז בית הספר היסודי. התחלתי לנטות בחזרה לפרוזה במהלך סדנת השירה של אוניברסיטת אַיוֹוָה. שירה, כפי שלימדו אותה באיווה, היא מגדל של קלפים, בניין של רעיונות, אבל אני לא מסוגלת להעביר רעיון אלא באמצעות סיפור.

האישה שאֲנִי בתמונה עבדה על סדרה של ויניֶיטות, אט–אט, לצד שירתה. כבר היתה לי כותרת — הבית ברחוב מנגו. חמישים עמודים נכתבו, אבל עדיין לא ראיתי בזה נובלה. זו בסך הכול היתה צנצנת כפתורים, כמו הציפיות הרקומות הלא–תואמות או המפיות המעוטרות ששלפתי מהארגזים בחנויות הצדקה. כתבתי את הדברים האלה וחשבתי עליהם כ"סיפורים קטנים", אם כי חשתי שהם קשורים זה לזה. אז עוד לא שמעתי על מחזורי סיפורים. עוד לא קראתי את קָאנֶק של אֶרמילוֹ אַבּרֶאוּ גוֹמֶז, את לילוּס קיקוּס של אֵלֵנָה פּוֹניֶיטוֹבסקָה, את מוֹד מַרתָ'ה של גווֶנדוֹלין בְּרוּקְס, את הידיים של אימי של נֵלי קַמפּוֹבֶּייוֹ. כל זה יגיע מאוחר יותר, כשיהיה לי יותר זמן ומרחב לקרוא.

האישה שפעם הייתי כתבה את שלושת הסיפורים הראשונים של הבית בסוף שבוע אחד באיווה. אך מאחר שלא הייתי רשומה לסדנת הפרוזה, הם לא עמדו להיחשב לי כחלק מהתואר השני באמנויות. לא התווכחתי; המנחה שלי לתזה הזכיר לי יותר מדי את אבי. עבדתי על הסיפורים הקטנים האלה מהצד לשם נחמה במקום לכתוב שירה לשם נקודות זכות. חלקתי אותם עם קולגות כמו המשוררת ג'וי הרג'וֹ, שגם היא התקשתה בסדנאות השירה, ועם הסופר דניס מאת'יס, שנולד וגדל באילינוי, אם כי הספרייה הביתית שלו היתה מהעולם הגדול.

סיפורים קטנים–קטנים היו שיא האופנה הספרותית באותו הזמן, שנות השבעים. דניס הכיר לי את סיפורי "כף היד" המינימליסטיים של זוכה פרס נובל היפני קָווָבָּטָה. טיגַנוּ חביתות לארוחת ערב וקראנו סיפורים של גרסיה מארקֶס והיינריך בֶּל בקול. שנינו העדפנו סופרים ניסיוניים — כולם גברים אז מלבד גרייס פיילי — מהפכנים כמונו. לימים יהפוך דניס לעורך ובעל ברית לכל החיים, ולקול מעבר לטלפון כשמי מאיתנו נפלה רוחו.

האישה הצעירה שבתמונה משתיתה את הספר–שבדרך שלה על Dreamtigers של חורחה לואיס בורחס2 — סופר שאותו קראה מאז התיכון, פרגמנטֵי סיפורים שמצלצלים כמו הנס כריסטיאן אנדרסן, או אובידיוס, או ערכים מהאנציקלופדיה. היא רוצה לכתוב סיפורים שמתעלמים מגבולות בין סוגות, בין כּתוּב לדבוּר, בין ספרות גבוהה לשירי ילדים, בין ניו–יורק לעיירה הדמיונית מָקוֹנדוֹ, בין ארצות הברית למקסיקו. זה נכון, היא רוצה שהסופרים שהיא מעריצה יעריכו את עבודתה, אבל בו בזמן היא גם רוצה שאנשים שלרוב לא קוראים ספרים ייהנו מהסיפורים האלה. היא לא רוצה לכתוב ספר שקורא לא יבין ויתבייש שהוא לא מבין.

היא חושבת שסיפורים הם על יופי. יופי שנתון להתפעלותו של כל אחד, כמו עדר ענני כבשים שרועים במרומים. היא חושבת שלאנשים שעסוקים בעבודה למחייתם מגיעים סיפורים קטנים ויפים, כי אין להם הרבה זמן ולרוב הם עייפים. היא רואה בעיני רוחה ספר שאפשר יהיה לפתוח בכל עמוד, והוא עדיין יהיה מובן לקורא שלא יודע מה בא לפניו או יבוא אחרי.

היא עושה ניסיונות, לייצר טקסט שהוא תמציתי וגמיש כמו שירה, לשבור משפטים לפרגמנטים כדי שהקורא יצטרך להשתהות, לגרום לכל משפט לשרת אותה ולא להיפך, לזנוח מירכאות כדי שהטיפוגרפיה תזרום והעמוד יהיה פשוט וקריא ככל האפשר. כדי שהמשפטים יהיו כפיפים כמו ענפים, ושאפשר יהיה לקרוא אותם ביותר מדרך אחת.

לפעמים האישה שפעם הייתי נוסעת לסופי שבוע לפגוש כותבים אחרים. לפעמים אני מזמינה את החברים האלה לדירה שלי לעבד את השירים והסיפורים שלהם. אנחנו מגיעים מקהילות שחורות, לבנות, לטיניות. אנחנו גברים ואנחנו נשים. מה שמשותף לנו זו התפיסה שאמנות צריכה לשרת את הקהילות שלנו. יחד אנחנו מפרסמים אנתולוגיה — טאקוֹס חירוּם3 — כי אנחנו מסיימים את שיתופי הפעולה שלנו בשעות הקטנות שלפני השחר ומתאספים באותה טאקֶרייָה שפתוחה 24/7 בבֶּלמוֹנט אוֶוניוּ, כמו גרסה רב–תרבותית של ציור ציפורי הלילה של הוֹפֶּר. הכותבים בטאקוֹס חירוּם מארגנים אירועי אמנות מדי חודש בדירה של אחי קִיק — גלריָה קיקֶה. אנחנו עושים את זה ללא שום הון מלבד זמננו היקר. אנחנו עושים את זה כי העולם שבו אנו חיים הוא בית שעולה באש, והאנשים שאנחנו אוהבים בוערים.

האישה הצעירה שבתמונה קמה בבוקר בשביל ללכת לעבודה שמשלמת את השכירות על דירתה ברחוב פאולינה. היא מלמדת בבית ספר בפּילסֶן, השכונה הישנה של אמא שלה בצד הדרומי של שיקגו, שכונה מקסיקנית שהשכירות בה נמוכה ויותר מדי משפחות חיות בה יחד בצפיפות. בעלי בתים והעירייה לא לוקחים שום אחריות על החולדות, זבל שלא נאסף לעתים קרובות מספיק, מרפסות שקורסות, דירות ללא יציאות חירום, עד שמתרחש אסון וכמה אנשים מתים. אז הם מנהלים חקירות למשך זמן מה, אבל הבעיות נמשכות עד המוות הבא, החקירה הבאה, הסבב הבא של שִכחה.

האישה הצעירה עובדת עם תלמידים שנשרו מהתיכון אבל החליטו לעשות עוד ניסיון להשיג תעודה. מהתלמידים שלה היא לומדת שהחיים שלהם קשים יותר ממה שהדמיון הסיפורי שלה מסוגל להמציא. החיים שלה היו נוחים ומיוחסים לעומת שלהם. היא מעולם לא היתה צריכה לדאוג להאכיל את התינוקות שלה לפני שיצאה ללימודים. מעולם לא היה לה אב או בן–זוג שהכה אותה בלילה והותיר אותה חבולה בבוקר. היא לא היתה צריכה לתכנן נתיב חלופי כדי להימנע מכנופיות במסדרונות בית הספר. ההורים שלה לא הפצירו בה לעזוב את בית ספר כדי שתוכל לעזור להם להרוויח כסף.

כיצד יכולה אמנות לעשות שינוי בעולם? שאלה זו מעולם לא נשאלה באַיוֹוָה. האם היא אמורה ללמד את התלמידים האלה לכתוב שירה כשעליהם לדעת איך להגן על עצמם מפני מישהו שמכה אותם? האם בכוחו של ממוּאר של מלקולם אקס או רומן של גרסיה מארקֶס לחלץ אותם מתלאות היומיום? ומה עם אלה שקשיי הלימוד שלהם חריפים כל כך שהם לא מסוגלים להתמודד אפילו עם ספר של דוקטור סוס, אבל יכולים לטוות סיפור כה מופלא בעל–פה, שהיא רוצה לרשום הערות. האם ראוי שתוותר על הכתיבה ותלמַד משהו מועיל כמו רפואה? כיצד תלמֵד את התלמידים שלה לקחת את גורלם בידם? היא אוהבת את התלמידים האלה. מה היא אמורה לעשות כדי להציל את חייהם?

עבודת ההוראה של האישה הצעירה מובילה לַבָּאה, וכעת היא מוצאת את עצמה יועצת/מגייסת באַלמה מאטֶר4 שלה, אוניברסיטת לוֹיוֹלָה בצפון העיר, ברוֹגֵ'רס פּארק. יש לי ביטוח בריאות. אני לא מביאה את העבודה שלי הביתה יותר. יום העבודה שלי מסתיים בחמש. כעת הערבים שלי פנויים לעבוד על הכתיבה שלי עצמי. אני מרגישה כמו סופרת אמיתית.

באוניברסיטה אני עובדת בתוכנית שלא קיימת יותר, התוכנית להזדמנויות בחינוך, שמסייעת לתלמידים "מוחלשים". זה מתיישב עם השקפת העולם שלי, ואני עדיין יכולה לסייע לתלמידים מעבודתי הקודמת. אבל כשהתלמידה הכי המבריקה שלי מתקבלת, נרשמת ונושרת בסמסטר הראשון שלה, אני קורסת על השולחן מצער, מתשישות, ומתחשק לי לנשור גם אני.

אני כותבת על התלמידים שלי כי אני לא יודעת מה עוד לעשות בסיפורים שלהם. ההעלאה שלהם על הכתב מאפשרת לי לישון.

בסופי שבוע, אם אני מצליחה להימנע מאשמה ולחמוק מהדרישות של אבא שלי לבוא הביתה לארוחת יום ראשון, אני חופשייה להישאר בבית ולכתוב. אני מרגישה כמו בת רעה שאני מתעלמת מאבא שלי, אבל אני מרגישה רע עוד יותר כשאני לא כותבת. כך או כך, אני לעולם לא מרגישה מאושרת לחלוטין.

יום שבת אחד האישה שלצד מכונת הכתיבה נענית להזמנה למסיבה ספרותית. אבל כשהיא מגיעה, היא מרגישה שעשתה טעות נוראית. כל הכותבים הם גברים זקנים. הזמין אותה לאוֹן פוֹרֵסְט, נובליסט שחור שניסה להיות נחמד ולהזמין יותר נשים, יותר לא–לבנים, אבל לפי שעה היא האישה היחידה, והוא והיא הלא–לבנים היחידים.

היא שם משום שהיא המחברת של ספר שירה חדש — ילדים רעים בהוצאת מַנגוֹ פְּרֶס,5 פועלם הספרותי של גָארי סוֹטוֹ ולוֹרְנָה די סֶרְוונטֶס. ספרה משתרע על פני ארבעה עמודים והוא נכרך על גבי שולחן מטבח במהדק וכפית. רבים מהאורחים האחרים, כך מתחוור לה מהר מאוד, כתבו ספרים אמיתיים, כותרים שראו אור בהוצאות ניו–יורקיות גדולות, שהודפסו במאות אלפי עותקים בדפוס אמיתי. האם היא באמת סופרת או שהיא רק מעמידה פני סופרת?

אורח הכבוד הוא סופר מפורסם שהשתתף בסדנת הכתיבה באַיוֹוָה כמה שנים לפניה. ספרו האחרון בדיוק נמכר להוליווד. הוא מדבר ומתנהל כאילו הוא הקיסר של הכול.

בסוף הערב היא מוצאת את עצמה מחפשת טרמפ הביתה. היא הגיעה באוטובוס, והקיסר מציע להסיע אותה הביתה. אבל היא לא הולכת הביתה, לבה נמשך אחר סרט שמציג רק הערב. היא מפחדת ללכת לסרטים לבד, ולכן החליטה ללכת. משום שהיא מפחדת.

לסופר המפורסם יש מכונית ספורט. למושבים יש ריח של עור, ולוח השעונים מואר כמו בתא טייס. המכונית שלה לא תמיד מתניעה, ויש לה חור ברצפה ליד דוושת הגז שדרכו נכנסים גשם ושלג, כך שהיא צריכה לנעול מגפיים כשהיא נוהגת. הסופר המפורסם מדבר ומדבר, אבל היא לא שומעת מה הוא אומר, שכן המחשבות שלה מטביעות אותו כמו רוח. היא לא אומרת דבר, אין שום צורך. היא בדיוק צעירה ויפה מספיק להזין את האגו של הסופר המפורסם בהנהוני תגובה נלהבים לכל מה שהוא אומר, עד שהוא מוריד אותה מול בית הקולנוע. היא מקווה שהסופר המפורסם שם לב שהיא הולכת לראות את גברים מעדיפים בלונדיניות לבדה. למען האמת, היא נתקפת תחושת אומללות כשהיא ניגשת לקופה לבדה, אבל היא מכריחה את עצמה לקנות את הכרטיס ולהיכנס כי היא אוהבת את הסרט הזה.

האולם מפוצץ. נדמה לאישה הצעירה שכולם נמצאים שם עם מישהו, להוציא אותה. לבסוף מגיעה הסצנה שבה מרילין שרה "יהלומים הם חבריה הטובים ביותר של בחורה". הצבעים נהדרים כמו בסרט מצויר, הסט תיאטרלי להפליא, המילים שנונות, המופע כולו נוטף זוהר–של–פעם טהור. מרילין מרהיבה. כשהשיר שלה מסתיים, הקהל פוצח במחיאות כפיים כאילו מדובר בהופעה חיה, על אף שמרילין המסכנה כבר איננה שנים על שנים.

האישה שהיא אֲנִי חוזרת הביתה חדורת גאווה על שהלכה לראות סרט לבדה. רואָה? זה לא היה קשה כל כך. אבל בעוד היא נועלת את דלת דירתה, היא פורצת בבכי. "אין לי יהלומים," היא מתייפחת, בלי לדעת לְמה היא מתכוונת, אם כי ברור לה אפילו בו ברגע שיהלומים הם לא העניין. מדי כמה שבועות היא חווה התקפי בכי מכוערים כאלה שמותירים אותה שבורה והרוסה. זו הִיקָּרוּת כל כך שכיחה, שסערות הנכאים הללו נראות לה רגילות כמו גשם.

ממה מפחדת האישה שבתמונה? היא מפחדת לצעוד מהרכב החונה שלה לדירתה בחושך. היא מפחדת מקולות הרשרוש בקירות. היא מפחדת להתאהב ולמצוא את עצמה תקועה בשיקגו. היא מפחדת מרוחות רפאים, מים עמוקים, מכרסמים, לילה, דברים שנעים מהר מדי — מכוניות, מטוסים, החיים שלה. היא מפחדת שתיאלץ לחזור שוב הביתה אם לא תהיה אמיצה מספיק לגור לבד.

לצד כל זאת, אני כותבת סיפורים שיענו לכותרת הזו, הבית ברחוב מנגו. לפעמים אני כותבת על אנשים שאני זוכרת, לפעמים אני כותבת על אנשים שרק פגשתי, לעתים קרובות אני מערבבת את השניים יחד. התלמידים שלי מפּילסֶן שישבו מולי בשעה שלימדתי, עם נערות שישבו לצדי בכיתה אחרת עשור קודם. אני אוספת חלקים מבָּאקטָאוּן, כמו גן הקופים שמתחת לבניין, ומצניחה אותם בשכונת הַמבּוֹלְט פּארק, שם גרתי בשנות חטיבת הביניים והתיכון — רחוב נורת' קמפבל 1525.

לא פעם יש לי רק כותרת בלי סיפור — "משפחה של כפות רגליים קטנות" — ואני צריכה לגרום לכותרת לבעוט בי בישבן כדי להביא את עצמי לכתוב. או שלפעמים יש לי רק משפט ראשון — "אין דבר כזה יותר מדי שמיים". אחת התלמידות שלי מפּילסֶן אמרה שאמרתי את זה פעם, והיא מעולם לא שכחה את זה. טוב שהיא זכרה וציטטה את לי זה בחזרה. "הן באו עם הרוח הנושבת באוגוסט..." השורה הזאת באה אלי בחלום. לפעמים הרעיונות הכי טובים באים בחלומות. לפעמים גם הרעיונות הכי גרועים באים משם!

בין שהרעיון בא ממשפט ששמעתי מזמזם סביבי היכנשהו ושמרתי אותו בצנצנת, או מכותרת שקפצה לי לעין ושלשלתי לכיס, הסיפורים תמיד מתעקשים לומר לי איפה הם רוצים להסתיים. לא פעם הם מפתיעים אותי ונעצרים כשלי היתה כל כוונה להמשיך ולדהור עוד קצת קדימה. הם עקשנים. הם יודעים הכי טוב מתי אין עוד מה להגיד. המשפט האחרון צריך לצלצל כמו תווי הסיום של שיר מָריאָצ'י — טאן–טאן — שיהיה לך ברור מתי נגמר השיר.

האנשים שכתבתי עליהם היו אמיתיים ברובם, מפה ומשם, מאז ומהיום, אבל לפעמים שלושה אנשים אמיתיים נשזרו לכדי דמות אחת מומצאת. לרוב כשחשבתי שאני בוראת מישהי מהדמיון שלי, התחוור לי שנזכרתי במישהי ששכחתי או במישהי שעומדת כל כך קרוב שאני בכלל לא רואה אותה.

גזרתי אירועים לטלאים ותפרתי אותם מחדש למידותיו של הסיפור, נתתי לזה צורה עם התחלה, אמצע וסוף, כי סיפורים מהחיים האמיתיים כמעט אף פעם לא מגיעים אלינו שלמים. רגשות, לעומת זאת, אי–אפשר להמציא, אי–אפשר לשאול. כל הרגשות שהדמויות שלי חוות, טובים או רעים, הם שלי.

אני פוגשת את נוֹרמָה אָלַרְקוֹן. לימים תהפוך לאחת המוציאות לאור הראשונות שלי ולחברת חיים. בפעם הראשונה שהיא מתהלכת בין חדרי הדירה בפאולינה, היא נותנת את עיניה בחדרים השקטים, באוסף מכונות הכתיבה, בספרים ובפסלונים היפניים, בחלונות שמשקיפים אל שמיים וכביש. היא מתהלכת כמו על קצות האצבעות, מציצה לכל חדר, אפילו למזווה ולחדר הארונות, כאילו היא מחפשת משהו. "את גרה כאן..." היא שואלת, "לבד?"

"כן."

"נו..." היא משתהה רגע. "איך עשית את זה?"

נוֹרמָה, עשיתי את זה בכך שעשיתי את הדברים שפחדתי לעשות כדי להפסיק לפחד. לעזוב את הבית ללימודים. לטייל בעולם לבד. להרוויח את הכסף שלי בעצמי ולחיות בגפי. להעמיד פני סופרת כשהייתי מפוחדת, בדיוק כפי שהעמדתי פנים בתמונה שבחרת לעטיפה הראשונה של האישה השלישית.6

ולבסוף, כשהייתי מוכנה, לאחר שהתלמדתי אצל סופרים מקצועיים במשך כמה שנים, לחבור לסוכנת הנכונה. אבי, שנאנח ורק ייחל לכך שאתחתן, היה בסוף חייו מרוצה הרבה יותר מכך שהסוכנת שלי סוּזן בֶּרְגהוֹלץ מכלכלת אותי ולא בעלי.

¿Ha llamado Susan? הוא היה שואל אותי מדי יום, כי אם סוּזן התקשרה, זה היה סימן לחדשות טובות. יהלומים אולי יכולים לסדר בחורה, אבל סוכנת היא חברתה הטובה ביותר של אישה כותבת.

לא יכולתי לסמוך על הקול שלי, נוֹרמָה. אנשים ראו ילדה קטנה כשהם הסתכלו עלי, ושמעו קול של ילדה קטנה כשדיברתי. מאחר שלא בטחתי בקול הבוגר שלי ונהגתי לצנזר את עצמי, המצאתי קול אחר, קולה של אֶספֵּרַנסָה, שיהיה קולי וישאל את הדברים שלהם הייתי זקוקה לתשובות בעצמי — "באיזו דרך ללכת?" לא ידעתי בדיוק, אבל ידעתי באילו נתיבים לא רציתי לצעוד — סאלי, רפאלה, רותי — נשים שחייהן הסתכמו בצלבים לבנים לצד הכביש.

באַיוֹוָה מעולם לא דיברנו על כך שהכתיבה שלנו יכולה לשרת אחרים. הכול התרכז בלשרת את עצמנו. אבל לא היו עוד מודלים לחיקוי עד שהכרת לי את הסופרות המקסיקניות סוֹר חוּאנָה אינֵס דֶה לָה קרוּז, אֵלֵנָה פּוֹניֶיטוֹבסקָה, אֵלֵנָה גָארוֹ, רוסָריוֹ קסטֶיאנוֹס. האישה הצעירה שבתמונה חיפשה אחר דרך אחרת להיות — "otro modo de ser”, כפי שניסחה זאת קסטֶיאנוֹס.

עד שקישרת בין כולנו בתור כותבות לטיניות מארצות הברית — צֶ'רי מוֹרָגָה, גלוֹריה אנזַלדוּאה, מַרג'וֹרי אָגוֹסין, קַרלָה טרוּחייוֹ, דיאָנה סוֹליס, סַנדרָה מריָּה אסטֶבֶס, דיאָן גוֹמֶז, סָלימָה ריבֵרָה, מַרגָריטָה לוֹפֶּז, בּיאַטְריס בָּדיקיאָן, כרמֶן אַבְּרֵגוֹ, דֵניס צָ'אבֶס, הֵלֵנָה וירָמוֹנטֶס — עד אז, נוֹרמיטָה, לא היה לנו מושג שמה שאנחנו עושות הוא יוצא דופן.

אומנם הבית שלי כבר לא בשיקגו, אבל אני עדיין רואה בשיקגו את ביתי. יש סיפורים על שיקגו שטרם הספקתי לכתוב. כל עוד הסיפורים האלה בועטים בתוכי, שיקגו תוסיף להיות ביתי.

בסופו של דבר מצאתי עבודה בסן אנטוניו. עזבתי. חזרתי. ושוב עזבתי. בכל פעם השכירות הנמוכה פיתתה אותי לחזור. לאמנית, דיור בר–השגה זה דבר חיוני. ברבות הימים יכולתי אפילו לרכוש את ביתי הראשון, בית בן מאה שהיה לפנים בסגול–לילָךְ, אבל כעת היה צבוע בוורוד מקסיקני.

לפני שנתיים המשרד שלי קם בחצר, פרי יצירתם של הזיכרונות המקסיקניים שלי. ברגעים אלה ממש אני כותבת מהמשרד הזה, ציפורן–חתול מקסיקנית מבחוץ, סגול–לפוּפית מבפנים. פעמוני רוח מצלצלים מהמרפסת שלי. רכבות גונחות במרחקים כל הזמן — שלנו היא שכונה של רכבות. אותו נהר סן אנטוניו שתיירים מכירים מהטיילת עושה את דרכו אל מאחורי הבית שלי עד המיסיונים והלאה עד שהוא נשפך אל מפרץ מקסיקו. מהמרפסת שלי אפשר לראות את הנהר איפה שהוא מתעקל לצורת S.

עגורים לבנים מרחפים בשמיים כמו בציור נוף על פרגוד מצופה לכה. הנהר חולק את הארץ עם ברווזים, דביבונים, אוֹפּוֹסוּמים, בואשים, נשרים, פרפרים, ניצִּים, צבים, נחשים, ינשופים, על אף שאנחנו במרחק הליכה ממרכז העיר. ואילו בתוך גבולות החצר שלי יש לא מעט יצורים אחרים — כלבים נבחניים, חתולים חמומי–מוח, ותוכּי חולה–אהבה אחד שדלוק עלי.

זהו הבית שלי.

עונג צרוף.

24 באוקטובר, 2007. את באה אלי משיקגו לביקור, אמא. את לא רוצה לבוא. אני מכריחה אותך. את לא אוהבת לעזוב יותר את הבית שלך, כואב לך הגב את אומרת, אבל אני מתעקשת. בניתי את המשרד הזה לצד הנהר בשבילך לא פחות מאשר בשבילי, ואני רוצה שתראי אותו.

פעם, לפני שנים, התקשרת ואמרת בקול בהול, "מתי את מתכוונת לבנות את המשרד שלך? בדיוק ראיתי עכשיו את איזָבֵּל אָיינדֶה בטלוויזיה ויש לה שולחן כתיבה עצום ומשרד ענקי." הטריד אותך שחזרתי לכתוב על שולחן המטבח כמו בימים הטובים.

וכעת אנחנו כאן, על הגג של מבנה זעפרן עם נוף לנהר, חלל מִשלי לכתוב בו. אנחנו מטפסות אל החדר שבו אני עובדת, מעל הספרייה, ויוצאות למרפסת שפונה לנהר.

את צריכה לנוח רגע. יש מבנים תעשייתיים מן העבר השני — ממגוּרוֹת ומגדלי–החמצה נטושים — אבל הם כה אכולי–גשם ומוכי–שמש שיש להם קסם משלהם, כמו פסלי רחוב. כשהנשימה שלך שבה אלייך, אנחנו ממשיכות.

במיוחד אני גאה במדרגות הלולייניות אל הגג. תמיד חלמתי שיהיו לי מדרגות כאלה, בדיוק כמו בבתים במקסיקו. אפילו המילה הספרדית לזה נהדרת — un caracol — חילזון. הצעדים שלנו מהדהדים על כל מדרגת מתכת, ואחרינו הכלבים קרובים כל כך לרגלינו שצריך לנזוף בהם.

"המשרד שלך גדול יותר מבתמונות ששלחת," את אומרת כולך נרגשת. אני מתארת לעצמי שאת משווה אותו לזה של איזָבֵּל אָיינדֶה.

"מאיפה הווילונות שבספרייה? בטח עלו הון. חבל שהאחים שלך לא יכלו לרפד לך את הכיסאות ולחסוך לך קצת כסף. וואוּ, המקום הזה נראה טוֹוֹוֹוֹוֹב!" את אומרת, קולך מחליק במעלה הסולמות כמו זרזיר נהרות.

אני זורקת מזרני יוגה על הגג, ואנחנו מתיישבות בשיכול רגליים לצפות בשמש היורדת. אנחנו שותות את המשקה האהוב עלייך, יין איטלקי מבעבע, לחגוג את בואך, לחגוג את המשרד שלי.

השמיים סופגים מהר–מהר את הלילה, מתמוססים לגוון של שזיף. אני נשכבת על הגב וצופה בעננים חולפים בדרכם הנמהרת הביתה. כוכבים מציצים בביישנות, אחד–אחד. את נשכבת לצדי ומשלשלת רגל אחת מעל שלי כמו כשאנחנו ישנות יחד אצלך בבית. אנחנו תמיד ישנות יחד כשאני שם. בהתחלה כי אין עוד מיטה. אבל אחר כך, כשאבא נפטר, פשוט כי את רוצה אותי לידך. זה הזמן היחיד שבו את מרשה לעצמך להפגין חיבה.

"מה אם נזמין את כולם לכאן לחג המולד בשנה הבאה?" אני שואלת, "מה את חושבת?"

"נראֶה", את אומרת, שקועה במחשבות משלך.

הירח מטפס על עץ היַנבּוּט שבחצר הקדמית, מדלג מעל אדן המרפסת ומדהים אותנו. הירח מלא, הילה עצומה כמו בהדפסים של יוֹשיטוֹשי. מכאן ואילך, לא אוכל עוד לראות ירח מלא בלי לחשוב עלייך, על הרגע הזה. אבל עכשיו אני עוד לא יודעת את זה.

את עוצמת את עינייך. נראה כאילו את ישֵנה. הטיסה מן הסתם עייפה אותך. "מזל טוב שלמדת," את אומרת בלי לפתוח את העיניים. את מתכוונת למשרד שלי, לחיים שלי.

אני אומרת לך, "מזל טוב".

לאימי, אֶלְווירָה קוֹרְדֵרוֹ סיסְנֵרוֹס

11 ביולי, 1929 — 1 בנובמבר, 2007

26 במאי, 2008 קאסה סוֹצ'יל, סן אנטוניו דה בֵּחָאר, טקסס

1 מסוממים. [כל הערות השוליים בספר הן הערות המתרגם].

2 קובץ סיפורים ושירים של בורחס אשר פורסם במקור ב–1960 תחת השם El Hacedor (היוצר) ותורגם לאנגלית תחת השם Dreamtigers. סיפורים מתוך הקובץ ראו אור בעברית בתרגומו של יורם ברונובסקי באסופות גן השבילים המתפצלים (1975) ומבוכי הזמן (1986).

3 Emergency Tacos: Seven Poets Con Picante, March/Abrazo, 1989.

4 “אוניברסיטת האֵם” של סיסנרוס, שבה השלימה את לימודי התואר הראשון.

5 Bad Boys, Mango Press: San Jose, California, 1980.

6 Third Woman Press: הוצאה פמיניסטית קווירית ודה–קולוניאליסטית של יוצרות שהקימה נוֹרמָה אָלַרְקוֹן ב–1979.