הבלתי מושלמים

וינה, 1918

היא כותבת ביומן כדי לשכוח לא פחות מאשר כדי לזכור. היא כותבת כדי לזכור את טעם פיו של אישטבָן, את צליל צחוקו הרועם. כדי להנציח את הנדרים שנדרו זה לזה, שהיו אמיתיים גם אם לא נאמרו בפני האל. היא כותבת כדי לשכוח איך זה הסתיים באלימות. כדי לגרש מהזיכרון את מנוסתה עם הילדים בעוד הוא נשאר לבדו להילחם בהמון הגועש.

המילים שלה מהירות ומבולבלות. הן לא נועדו להיקרא, לתעד את סופו של עידן, את נפילתה של קיסרות, את קריסתו של סיפור אהבה. הן נכתבות בשבילה, ברגע הזה, בשעות הבוקר המוקדמות כשכל האחרים בארמון ישנים, וכך נודדות מחשבותיה אל אישטבן ואל הילד שהיא נושאת בתוכה.

היא נתקעת באמצע המשפט לקול צעדים המתקרבים אל חדרה. המחשבה הראשונה שלה היא שהאנשים עם הרובים חזרו. בלב הולם היא מצמידה את היומן לחזהּ. אור חודר פנימה מהמסדרון כשחרטום של מגף נכנס לתוך חדר השינה שלה. היא נאחזת ביומן כאילו הזיכרונות שלה מאישטבן יוכלו להגן עליה. זהו זה, היא חושבת. האנשים עם הרובים ישיגו אותה הפעם.

גבר צנום נכנס לחדרה, פניו מוארות מאחור באור החיוור מהמסדרון, שמטיל צל על תווי פניו. כשהוא מתקרב הוא מסמן לה להישאר בשקט.

"אנחנו חייבים ללכת." הגרמנית שלו רהוטה, אריסטוקרטית, מוכרת. "אנחנו חייבים לצאת עכשיו."

הוא מתקרב עוד והיא רואה את קווי המתאר של אוזניו, הבולטות כאוזני ילד.

"הוד מלכותך?" גופה נרגע, ואז מתכווץ באי נוחות חדשה. הוא איש עדין, הקיסר הזה. נאמן לכתר ולאשתו. ובכל זאת, הוא לא אמור להיות בחדר השינה שלה.

היא מניחה את היומן על המיטה וקמה מהר מדי, ואז נאלצת שוב להתיישב. עכשיו היא אמורה כבר להיות רגילה להתנפחות בטנה, לאופן שבו תנועות פתאומיות שולחות כאב לאגן, אבל בכל בוקר היא חווה את זה מחדש, את הסוד שלא תוכל להסתיר עוד זמן רב.

פניו של הקיסר תמיד מפתיעות אותה. עיניו העצובות. השפם העבות שנראה שהאיש צעיר מכדי שיצמיח אותו. הוא נראה צעיר באופן בלתי אפשרי כעת, כשהוא מניח יד על כתפה. המגע מקפיץ אותה, והוא נרתע כאילו הוא עלול להידבק במשהו. הוא יודע. ברור שהוא יודע. הקיסרית כנראה סיפרה לו. רק אתמול, כשהקיסרית הופיעה בחדר הילדים, היא קמה והחצאית שלה הסגירה את קו המתאר של בטנה העגולה. היא ראתה את האמת מכה בפניה של הקיסרית. את מבט החלחלה לנוכח היותה הרה אבל לא נשואה. את תחושת הבגידה.

"המכונית מחכה. אנחנו חייבים לצאת עכשיו." הוא מסמן לה שתזדרז.

לאחר שהיא יוצאת אחריו למסדרון, היא קולטת שהיא לובשת רק כותונת לילה, ושהשאירה את היומן שלה על המיטה.

היא מסתובבת אחורה לעבר החדר. "אני צריכה מעיל."

"קחי את שלי." הוא מרים את הז׳קט השחור מכתפיו וכורך אותו סביבה, הצמר עבה וכבד. הוא מאותת לה ללכת לפניו לאורך המסדרון המואר באור קלוש.

"הילדים," היא אומרת כשהם חולפים על פני חדר הילדים.

הוא דוחק בה שתמשיך ללכת. הפחד מפיח רוח חיים באיבריה ומניע אותה קדימה.

מסדרונות הארמון דוממים באופן מוזר. כך היו מאז שהגיעה. הזקיפים חזרו להונגריה, והז׳נדרמים של הארמון התפזרו בווינה. שומרי הראש, חרף נדרי הנאמנות־לכל־החיים שנדרו, נטשו את עמדותיהם. המשרתים, החדרניות, שומרי הסף, כולם הסתלקו. את מקומם תפסו צוערים, מעטים יותר וצעירים יותר מקודם. שניים מהגברים הצעירים האלה מחכים ליד הדלת המובילה לחצר. ארבעה נוספים ניצבים לרגלי המדרגות, שם ממתינה מכוניתו האישית של הקיסר. היא מעולם לא נסעה בה לפני כן.

השמיים מתבהרים עם עלות השחר, מכוסים בערפל שגורם לחצר האבן האפורה להיראות כמו ציור, קצת מטושטש ורומנטי. הקיסר יורד במדרגות, והיא יורדת בעקבותיו כסהרורית.

אחד הצוערים פותח את דלת המכונית, מוכן לסייע לה להיכנס למושב האחורי. הנהג בוהה קדימה כאילו הוא מכני כמו המנוע. היא ניגשת למכונית, אך הקיסר נעצר כמה צעדים מאחוריה. היא מביטה בו ומבינה שהיא אמורה לעזוב לבדה.

"לא, בבקשה," היא מתחננת. המצב מתבהר. המשפחה לא צריכה לעזוב, עדיין לא. רק היא. היא מתחננת ומסרבת לידו המושטת של הצוער. בבקשה, אל תכריחו אותה ללכת. הילדים, היא אוהבת אותם. הם זקוקים לה.

הצוער מביט בהיסוס בקיסר, וזה נד בראשו ורומז לו שלא יכריח אותה להיכנס למכונית.

בימים אלה היא מתעייפת בקלות. ריצה אחר הילדים ברחבי חדר הילדים או טיול מתחת לפרגולות של הגנים הפרטיים מותיר את גופה עייף מכדי לישון. הסירוב שלה להיכנס למכונית מסתיים במהירות. היא מושיטה יד לצוער. הוא בוהה בה, הנער בעל הפנים הצעירות והרעננות, והיא יודעת מה הוא חושב. מה יקרה לה? ולכך היא מוסיפה, מה יקרה לילד שבקרבה?

ברגע שהיא יושבת, הצוער סוגר את הדלת ומתרחק. לפני שהנהג מפעיל את המנוע, הקיסר מתקרב אל המכונית שגגה פתוח. רק הבוקר הקר והלח מפריד בינה ובין הקיסר. הוא מהסס, והיא נזכרת שהיא עדיין לובשת את המעיל שלו. היא מתחילה לפשוט אותו מעליה.

"שיישאר אצלך," הוא אומר.

היא כורכת את המעיל בחוזקה סביב גופה.

"יש לך לאן ללכת?"

"יש לי בן דוד." היא לא פגשה את בן הדוד מזה חמש שנים, מאז שקיבלה את העבודה בארמון. הוא קרוב המשפחה היחיד שלה, בן הדוד הזה. הוא ייתן לה מחסה בביתו, כי היא לא תשאיר לו ברירה.

בזמן שהם בחוץ, השמיים מתבהרים לצבע אפרסק לאורך האופק. המראה צופן בחובו הבטחה ליום חדש, אבל אין לה הרבה תקוות לגבי היום הזה ולגבי היום שיבוא אחריו. היא יודעת שלא תראה שוב את הילדים. הם יניחו שנטשה אותם, כמו שעשו כל האחרים. היא נועצת מבט בפניו של הקיסר המביעות רגשות מנוגדים, ויודעת שהוא לא ישקול מחדש את הדברים. אחרי הכול, זו לא הייתה החלטה שלו. זו הייתה החלטה של הקיסרית. הוא אולי שולט בקיסרות המתפוררת, אבל במשימה הזו הוא רק השליח.

בתנועות נמהרות הוא מושיט יד לכיסו הימני ומתקרב אליה, כשהוא אוחז במשהו גדול.

"קחי את זה," הוא אומר, מתכופף אל תוך המכונית ותוחב את ידו לכיס מעילו שהיא עדיין לובשת.

היא לא רואה מה הוא נתן לה, רק מרגישה את משקלו של החפץ. הוא כבד. מתכתי. מכביד על ירכהּ. הקיסר מתרחק, והנהג מתניע את המכונית. המכונית מקפצת על דרך החצץ לעבר השער המזרחי. היא מעיפה מבט אחורה. העצים המעטרים את הכביש יוצרים מנהרה שהקיסר ניצב בקצהָ, ממתין מול ארמונו הצהוב ורחב הידיים. הוא לא מנופף בידו. הוא לא מסתובב והולך משם. היא מביטה בו עד שהארמון נעלם משדה הראייה שלה. רק אז היא מכניסה יד לכיסה כדי לגלות מה הוא נתן לה.