הבן הטוב

ריח הדם העיר אותי. התחושה היתה עזה, כאילו כל הגוף שלי שואף את הריח. הוא הדהד והתפשט בתוכי. תמונות משונות חלפו בראשי- אור צהוב מטושטש של שורת פנסי רחוב בערפל, מים מתערבלים מתחת לרגלי, מטרייה אדומה מתגלגלת לאורך כביש רטוב מגשם, ברזנט מצליף ברוח באתר בניין. במקום כלשהו, גבר שר והבליע את המילים: שיר על נערה שהוא לא מסוגל לשכוח, ואיך היא הולכת בגשם.

לא נדרש לי הרבה זמן להבין מה קורה. דבר מזה לא היה המציאות, אפילו לא שרידי חלום. זה היה איתות שהראש שלי שלח לגוף. אל תקום. אל תזוז. זה המחיר שאתה נאלץ לשלם על שלא לקחתָ את הכדורים שלך.

אי נטילת הכדורים היתה גשם מרווה במדבר חיי, גם אם לפעמים הובילה להתקפים. עכשיו חוויתי את ההזיות המטרידות, המזהירות מפני סערה קרובה. לא היה שום נמל מבטחים; לא יכולתי אלא לחכות לבוא הסערה. על פי ניסיון העבר ידעתי שברגע שהסערה תחלוף אני לא אזכור מה קרה. היא תהיה פשוטה ורבת עוצמה, ולאחר מכן אני אהיה עייף וסחוט. זה הגיע לי; ידעתי בדיוק לְמה אני נכנס כשבחרתי בנתיב הזה. זה היה סוג של התמכרות; חזרתי ועשיתי את זה שוב ושוב אף על פי שהבנתי היטב את הסיכונים. מרבית המכורים מתמסטלים במרדף אחרי הפנטזיה, אבל מבחינתי היה מדובר במשהו אחר: הייתי חייב להפסיק עם הכדורים כדי לחוות את המציאות באופן מוגבר. זה היה זמן הקסם — כאבי הראש שלי והטנטון נעלמו, והחושים שלי התחדדו. יכולתי להריח כמו כלב, המוח שלי פעל מהר מתמיד וקראתי את העולם על פי חוש ולא על פי היגיון. הרגשתי עליון ומלא עוצמה.

אבל אפילו במצבים האלה נותרו נקודות קטנות של מורת רוח. מעולם לא הרגשתי עליון על אמא והדודה. שתי הנשים האלה התייחסו אלי כאל כרית מושב- משהו שיש לעטוף ולחנוק. ידעתי מה יקרה אם אמא תבחין שאני עובר התקף. ברגע שאתאושש היא תגרור אותי ישירות לדודה, הפסיכיאטרית המפורסמת ומנהלת "מרפאת העתיד- רפואת ילדים". הדודה תסתכל לי בעיניים ותדבר איתי בעדינות ותנסה לגרום לי להקשיב לה. למה הפסקת לקחת את הכדורים שלך? ענה לי בכנות כדי שאוכל לעזור לך. אבל למען האמת, כנות היא לא הצד החזק שלי, וגם לא משהו שאני שואף אליו. אני מעדיף להיות מעשי, ולכן התשובה שלי תהיה: שכחתי לקחת אותם יום אחד, ולמחרת שכחתי ששכחתי ביום הקודם. ובאותה הזדמנות למה שלא אומר פשוט ששכחתי מזה עד הרגע הזה? הדודה תכריז שאני שוב שוקע בדפוס מסוכן, ואמא תוודא שאני לוקח את הכדורים בכל ארוחה. הן יקדחו לי במוח על המחיר הגבוה שאשלם על כמה ימים מסעירים, ויבהירו לי שכל עוד תימשך ההתנהגות הזאת אני לעולם לא אהיה חופשי מהשגחתן.

"יוּ־ג'ין."

פתאום נזכרתי בקול של אמא. שמעתי אותו, שקט אבל ברור, רגע לפני שהתעוררתי. אבל עכשיו לא שמעתי אותה אפילו מסתובבת למטה. היה כל כך שָקט. דממה מחרישת אוזניים. היה חשוך בחדר שלי; אולי השעה עדיין היתה מוקדמת, לפני הזריחה. אולי אמא עדיין ישנה. ידעתי שבמקרה כזה אוכל לעבור את ההתקף הזה ולגמור עם זה בלי ידיעתה, כמו אתמול בלילה.

בסביבות חצות עמדתי מתנשף ליד שובר הגלים, בדרך חזרה מהריצה שלי אל "מצפה שביל החלב" בפארק הימי של קוּנְדוֹ. בזמן הריצה נתקפתי אי שקט והרגשתי עוויתות קטנות בשרירים מרוב אנרגיה. קראתי לזה "תסמונת הגוף חסר המנוח". לפעמים רצתי באמצע הלילה; לא יהיה מוגזם לקרוא לזה דחף מטורף.

הרחובות היו נטושים, כמו תמיד בשעה הזאת. "יוֹנְגְאי", הדוכן למכירת פנקייקים במילוי סירופ סוכר, היה סגור. רציף המעבורת שלמטה עמד חשוך. ערפל כבד כיסה את הכביש בעל ששת הנתיבים המתמשך לאורך שובר הגלים. רוח דצמבר היתה קרה וחזקה, וגשם שוטף ירד. מרבית האנשים היו נרתעים מתנאים כאלה, אבל אני ממש ריחפתי באוויר. הרגשתי נהדר. יכולתי לרחף לאורך כל הדרך הביתה. זה היה יכול להיות מושלם אלמלא הריח המתקתק של הדם שמילא את האוויר, מרמז על התקף קרוב. בחורה ירדה מהאוטובוס האחרון לאַנְסן ומעדה לעברי במטרייה פתוחה, נהדפת ברוח. הייתי חייב להגיע הביתה. לא רציתי לקרוס על הקרקע ולהתגולל שם, מתעוות כמו דיונון שהושלך על הגריל, לנגד עיניה של זרה מוחלטת.

לא הצלחתי לזכור מה קרה אחר כך. כנראה נכנסתי למיטה ברגע שנכנסתי לחדר שלי, בלי לטרוח להחליף בגדים. בטח נרדמתי בנחרות. זה היה ההתקף השלישי שעברתי בחיי, אבל הפעם הראשונה שהרגשתי התקף נוסף שמגיע במהירות כזאת אחרי הקודם. והריח היה שונה מאוד הפעם: הרגשתי צריבה בעור, דגדוג באף וראשי היה מעורפל. הרגשתי שההתקף הקרב ובא עשוי להיות החזק ביותר עד היום.

העוצמה של ההתקף לא הדאיגה אותי; גם בטפטוף וגם במבול, אני אירטב. פשוט רציתי שזה יקרה כמה שיותר מהר כדי שאוכל לגמור עם זה לפני שאמא תתעורר. עצמתי עיניים ולא זזתי. סובבתי את הראש הצידה כדי שלא אתקשה לנשום. הנחתי לגופי להירגע ונשמתי עמוק. אחת, שתיים... כשהגעתי לחמש, הטלפון האלחוטי שליד המיטה שלי התחיל לצלצל והפריע לי באמצע ההכנות. התכווצתי, כי ידעתי שהוא מצלצל גם למטה בסלון. עכשיו אמא בטוח תתעורר. איזה בנאדם זבל מתקשר באמצע הלילה?

הטלפון השתתק. שעון המטוטלת תפס פיקוד וצלצל פעם אחת בלבד בסלון. נוסף על צלצול השעה העגולה, השעון הזה צלצל גם כל שלושים דקות. הושטתי יד לשעון המעורר שליד המיטה שלי והצצתי בצג: 05:30. ההרגל להתעורר בשעה מוקדמת נשאר אחרי שנים של אימוני שחייה. לא משנה באיזו שעה נרדמתי, תמיד התעוררתי שעה לפני האימון. בשעה הזאת אמא ישבה בוודאי אל שולחן הכתיבה בחדר שלה ודקלמה תפילות "אָווה מריה" לפסל הבתולה.

אחרי התפילה אמא נהגה להתקלח. האזנתי בניסיון לאתר קול כיסא נגרר או מים זורמים, אבל לא שמעתי דבר פרט לצלצול רם של טלפון. הפעם זה היה הנייד שלי. אולי גם השיחה הקודמת נועדה אלי.

הרמתי יד מעל לראש וגיששתי לאורך הכרית בחיפוש אחר הטלפון שלי. איפה הוא? על השולחן? בשירותים? הצלצול פסק. ואז הטלפון הקווי התחיל לצלצל שוב. זקפתי ראש בבת אחת וחטפתי אותו.

"הלו?"

"ישנת?"

זה היה הֵא־ג'ין. כמובן. מי חוץ ממנו יכול לחפש אותי בשעה כזאת?"

"אני ער."

"מה אמא עושה?"

איזו שאלה משונה. הוא לא חזר הביתה אחרי הפגישה שלו באולפן אתמול?

"אתה לא בבית?" שאלתי.

"מה? למה שאני אתקשר אם אני בבית? אני בסַנְגְאַם־דוֹנְג." הבמאי של "שיעור פרטי", שהֵא־ג'ין עבד איתו בקיץ שעבר, מצא לו פרויקט חדש. כדי לחגוג את החתימה על החוזה, הם יצאו לשתות מאקוֹלי, יין אורז, ואז הא־ג'ין הלך לסטודיו של חבר לערוך סרטון ממסיבת יום הולדת שישים שצילם במהלך היום, ונרדם שם. "בדיוק עכשיו התעוררתי, וראיתי שאמא התקשרה באמצע הלילה. זה נראה לי קצת מוזר- היא אמורה לישון בשעה כזאת." הוא הוסיף שחשב שכבר קמנו, והתחיל לדאוג כשאף אחד לא ענה. "הכול בסדר, נכון?"

בדיוק אז קלטתי שאני מכוסה בקרום קשה. "למה שלא יהיה בסדר?" עניתי בהיסח הדעת בזמן שנגעתי בשערי הסבוך, הנוקשה.

"אז למה היא לא עונה? היא לא ענתה בטלפון הקווי ולא בנייד שלה."

"היא בטח מתפללת. או שהיא בשירותים, או יצאה למרפסת." מיששתי את החזה שלי, ואז את הבטן, ואז את הרגליים. עדיין הייתי לבוש בבגדים שלבשתי אתמול בלילה אבל המגע שלהם היה שונה לגמרי. הסוודר הרך והאוורירי שלי היה נוקשה. המכנסיים התקשו כמו עור גולמי. הרמתי את כף הרגל; גם היא היתה מצופה במשהו.

"אה. אז הכול בסדר?"

מלמלתי ברוגז. מה כבר יכול להיות לא בסדר, חוץ מהעובדה שנראה שאני מכוסה בוץ? "אם אתה כל כך מודאג, תתקשר אליה יותר מאוחר."

"לא, זה בסדר. אני עוד מעט חוזר הביתה."

"טוב." אבל למה הייתי מכוסה בוץ? האם נפלתי בדרך הביתה? אבל איפה היה בוץ? האם הלכתי בדרך הארוכה, על פני אתר הבניין של בנייני הדירות החדשים? האם מעדתי, אולי, כשניסיתי לקפוץ מעל ערוגת פרחים?

"אני הולך להתקלח. אגיע הביתה בתשע לכל המאוחר," אמר הא־ג'ין וניתק.

התיישבתי, החזרתי את הטלפון לארונית שליד המיטה והדלקתי את האור.

"יו־ג'ין!" הצרחה של אמא הצטלצלה לי באוזניים. אבל היא לא היתה אמיתית- הדירה היתה דוממת.

הסתכלתי סביב החדר. נשימתי נעתקה והתחלתי להשתנק ולהשתעל. חבטתי בחזי בזמן שנפלתי קדימה על המיטה ודמעות מילאו את עיני.

פעם, אחרי שזכיתי במדליית זהב במשחה 1,500 מטרים, שאלה אותי עיתונאית, "מהן נקודות החוזק שלך לדעתך?" עניתי בצניעות, כפי שאמא הורתה לי לענות, שהנשימה שלי יציבה יחסית. כשאותה שאלה הוצגה בפני מאמן השחייה שלי, הוא אמר, קצת פחות בצניעות, "יש לו נפח הריאות המדהים ביותר מכל הילדים שאימנתי אי פעם." מעטים הדברים שיכלו להשפיע על נפח הריאות המדהים שלי; נכללו בהם שתי נשים שהשתמשו בי ככרית ספה, והטורפדו שנדמה שמתפוצץ לי בגרון כשהסתכלתי סביב החדר שלי עכשיו.

טיפות וטביעות של דם היו מרוחות על פני כל רצפת השיש. הן התחילו בדלת, חצו את החדר ועצרו למרגלות המיטה. בהנחה שהאדם שהשאיר את הטביעות לא הלך לאחור, הדבר שאירע התרחש מחוץ לדלת החדר שלי. המיטה שלי היתה ספוגה דם- המצעים, השמיכה והכרית. בחנתי את עצמי. גושים של דם נתלו מהסוודר השחור שלי, ממכנסי הטרנינג ומהגרביים. ריח הדם שגרם לי להתעורר בבת אחת לא היה אות להתקף מתקרב; זה היה הדבר האמיתי.