הבננה שלו

1.נטאשה

איחורים הפכו אצלי לאומנות של ממש. תנועות מגושמות מצערות היו למכחול שלי, והעיר ניו יורק הייתה לקנבס שלי. הייתה את הפעם ההיא שלא הגעתי לעבודה מפני שהייתי בטוחה שזכיתי בלוטו. בסופו של דבר הסתבר שהסתכלתי על המספרים מההגרלה של השבוע הקודם. שלחתי הודעה לבוס שלי בעודי עושה את דרכי לאסוף את כספי הזכייה. הודעתי לו שעל היאכטה הענקית שלי לעולם לא אצטרך להשתתף שוב בפגישת עבודה שהייתה אמורה להסתכם באימייל, ושאחזיק שם גברים יפיפיים ושזופי עור שיאכילו אותי בענבים במו ידיהם. למרבה הצער, הבוס שלי הדפיס את ההודעה ששלחתי לו, מסגר אותה ותלה אותה במשרד, והדבר היחידי שאכלתי באותו לילה היה פופקורן מעופש... שהאכלתי את עצמי במו ידיי.

הייתה גם הפעם ההיא שצפיתי במארלי ואני בלילה שלפני יום העבודה, ומיררתי בבכי עד כדי כך שלא הצלחתי להיראות ייצוגית מספיק כדי להראות את פניי בעבודה. עליתי על הרכבת הלא נכונה, בזבזתי חצי שעה בחיפוש אחר מפתחות הרכב שלא היה בבעלותי, ופעם אחת אפילו פספסתי ארוחת ערב עם חברתי הטובה ביותר, מפני שהכלב שלי חווה התמוטטות עצבים.

כן. הדבר לא הסב לי גאווה, אפשר לומר שהייתי אסון מהלך. טוב. לא רק שאפשר לומר, זה בדיוק מה שהייתי. הייתי מגנט רב עוצמה המושך אליו תוהו ובוהו. אם היה כפתור שעליו אסור ללחוץ בשום פנים ואופן, אגרטל שערכו לא יסולא בפז, אדם זקן שעלול ללקות בליבו או בערך כל דבר אחר שעלול להשתבש, קרוב לוודאי שהייתי האדם האחרון שהייתן רוצות בסביבה. אבל היי, הייתי עיתונאית מוכשרת בטירוף. עדיין החזקתי במשרה שלי וזו הייתה הראייה לכך. מצד שני, המשימות הירודות ביותר שנדמה שתמיד הוטלו דווקא עליי היוו בשבילי תזכורת לכך שהוכנסתי לתמיד — ובאופן בלתי הפיך — לרשימת מבצעי המשימות המחורבנות. לכן נוכח הנטייה שלי להכשיל את עצמי, ואף על פי שהכתבות שלי היו איכותיות, התקשיתי מאוד להתקדם בעבודה.

"תתעורר," אמרתי, והכנסתי לאחי בעיטה בצלעות. בריידן נאנק והתהפך לצד השני. הוא היה במרחק שבוע מיום הולדתו השלושים, ועדיין גר עם הוריי. הדרישה היחידה שלהם ממנו הייתה שיעזור להם במטלות הבית. הוא מעולם לא עשה זאת, כמובן, ופירוש הדבר היה שמדי פעם בפעם הם היו מפזרים איומי סרק וטוענים שהם יסלקו אותו מהבית. ואז במשך יום או יומיים הוא היה ישן על הרצפה בדירה הפצפונת שלי, עד שהעניינים איתם היו נרגעים, ואז שוב היה יוצא לי מהוורידים.

אם אני הייתי שבר כלי בתפקוד גבוה, בריידן היה הגרסה הלא מתפקדת שלי. הוא ירש את אותה תצורה גנטית של חבלה עצמית, רק ללא הנחישות לתקן את הטעויות שלו. התוצר היה בן עשרים ותשע שהבילוי המועדף עליו היה לשחק ׳פוקימון גו׳ בטלפון, שלפעמים היה מחלטר בתור ׳פקח ניקיון׳, מה שאומר שבעיקרון הוא היה אוסף זבל בשביל העירייה בתמורה לשכר מינימום.

"אפילו השמש עוד לא התעוררה," הוא רטן.

"כן, ובכן, שני ימי החסד שלך חלפו ועברו, בי. אני צריכה שתיישר את ההדורים עם אימא ואבא, כדי שאוכל לקבל בחזרה את קופסת השימורים שלי."

"נראה בקשר לזה. יש איזשהו פוקימון שתכננתי לתפוס במרכז העיר. אולי מאוחר יותר."

לבשתי את המעיל, והתפשרתי על שתי נעליים שונות — אחת בגוון חום כהה ואחת בגוון כחול כהה, מפני שכבר לא נותר לי זמן להמשיך בחיפושים — יצאתי מהדירה וחציתי את המסדרון בצעדי התגנבות. התגוררתי בקצה המסדרון מול בעלת הבית שלי, והיא אף פעם לא פספסה הזדמנות להזכיר לי כמה כסף אני חייבת לה.

כן, שילמתי את שכר הדירה. בסופו של דבר. קשה לומר שהמשימות המחורבנות שהוטלו עליי היו המשתלמות ביותר במגזין, כך שלפעמים הייתי צריכה לתעדף ולשלם חשבונות אחרים. את חשבון החשמל, לדוגמה. אם חשתי במצב רוח הרפתקני במיוחד, הייתי אפילו קונה אוכל. ההורים שלי אומנם לא היו עשירים, אבל שניהם עבדו בתור מורים, והשתכרו מספיק כדי להלוות לי מעט כסף, במקרים בהם כבר לא נותרה לי כל ברירה אחרת. קשה לומר שהתביישתי לבקש מהם כסף, אבל גם לא רציתי להדאיג אותם, אז השבעתי את בריידן שלא יחשוף בפניהם את האמת על המדפים הריקים במקרר ובמזווה שלי. ידעתי שבכל מקרה בקרוב אחזור לעמוד על הרגליים, כך שלא היה טעם לעשות מזה סיפור.

המגורים בניו יורק לא היו זולים, אבל לא הייתי מוכנה להחליף אותם בעד שום הון שבעולם. אם אי פעם הייתה עיר שהבינה את סוג התוהו ובוהו הייחודי לי, הייתה זו העיר ניו יורק. בהתחשב בהמוני האנשים הגודשים את הרחובות בכל שעות היממה, לא הייתי יכולה שלא להשתלב ביניהם, גם שעה שהייתי שבר כלי מוחלט או שהנעליים שלי לא תאמו.

נהניתי לעשות את דרכי לעבודה, גם בימים בהם פיגרתי בלוח הזמנים עד כדי כך, שידעתי שיקרעו אותי לגזרים כשאגיע למשרד.

המשרד שבו עבדתי היה מינימליסטי, בלשון המעטה. השולחנות שלנו היו מורכבים מלוחות שבבים עם שכבת צבע אפרפרה ומתקלפת. הקירות היו דקיקים להפליא, כך ששמענו כל צליל וצליל מהכביש הסואן בחוץ. חלק ניכר מהמחשבים שלנו היו מהסוג הישן והעצום, מאלה שהמסך שלהם שוקל כחמישה עשר קילוגרמים ושממדיהם כגודלו של פעוט מפוטם. ענף עיתונות הדפוס היה בעיצומו של תהליך גסיסה מכוער, ובמקום העבודה שלי לא טרחו להסתיר זאת. האנשים היחידים שנותרו בתעשייה היו אלה שהיו טיפשים מכדי להבין לאן הרוח נושבת, או אלה שכל כך נהנו מהעבודה, עד שזה כבר לא הזיז להם. אהבתי לחשוב שאני מגלמת שילוב של שני הסוגים.

ברגע שהגעתי למשרד, האנק הגיח בסערה ממשרדו הפינתי — היה לו שולחן כמו לכל השאר, רק שהשולחן שלו היה תחוב בפינה בחלל הגדול שכולנו חלקנו. הוא היה העורך הראשי שלנו, ופחות או יותר האדם היחידי שאי פעם עבדתי תחתיו ישירות. היה, כמובן, את אדון וויינסטיד, אבל הוא לא טרח להתעסק בעבודות השחורות. הוא רק דאג לכך שיהיו לנו מפרסמים במגזין, ושמישהו ישלם את שכר הדירה על החלקה הקטנטנה שלנו בגורד השחקים שכינינו בתואר משרד.

חברתי הטובה ביותר, קנדיס, נופפה לעברי בידיה והביטה בי בעיניים פעורות שעה שהאנק פסע בכיווני. הבנתי שהיא מנסה להזהיר אותי, אבל לא הייתי בטוחה מה היא חשבה שאוכל לעשות במקרה שהאנק התכוון להטיל עליי משימה מזופתת נוספת.

האנק בחן אותי במבטו הקפדני, כפי שהוא אהב לעשות. היו לו גבות עבות שנראו דומות — באופן מטריד למדי — לשפם שלו, מה שיצר את התופעה המבלבלת אשר במסגרתה היה נדמה שיש לו גבה שלישית מעל לשפתיים, או אולי שני שפמים מעל העיניים. אף פעם לא הצלחתי להחליט בין שתי האפשרויות. שיערו החל להאפיר ברקותיו, אולם הוא עדיין ניחן במלוא האנרגיה התזזיתית של גבר צעיר.

"היום הגעת בזמן?" הוא נבח. שאלתו נשמעה כמעט כהאשמה, כאילו שהוא מנסה לפענח מה אני זוממת.

"כן?" השתדלתי.

"יופי. ייתכן שאשאיר אותך בעבודה לעת עתה."

"אתה מאיים לפטר אותי עוד מהיום הראשון שלי במשרד. כמה שנים עברו כבר, שלוש? פשוט תודה בזה, האנק. אתה לא מסוגל להעלות בדעתך את האפשרות שתפסיד אותי, או את הכישרון שלי."

קנדיס, שהאזינה משולחנה, דחפה את האצבע שלה לתוך פיה ועשתה את עצמה מקיאה. ניסיתי לא לחייך אליה, מפני שידעתי שהאנק מסוגל להריח הנאה במיומנות של כלב ציד, ושהוא וינקוט כל צעד במטרה לשים לה קץ.

האנק כיווץ את שפמיו — או גבותיו — בעצבים. "הדבר היחידי שבו אני מוכן להודות הוא שאני שמח שיש לי על מי להפיל את העבודות שאף אחד אחר לא מוכן לקחת. ואם כבר מדברים על..."

"תרשה לי לנחש. אתה מתכוון לשלוח אותי לראיין את הבעלים של חברה לפינוי אשפה. לא, רגע. אולי הפעם זה יהיה הבעלים של חברה שאחראית על איסוף צואת כלבים מול הבית שלך בתעריף חודשי נמוך. אני קרובה?"

"לא," רטן האנק. "את תתחזי למתמחה בחברת גליאון אנטרפרייזס. מדובר ב —"

"חברת השיווק הכי חמה בשוק. כן," אמרתי. "אני יודעת. אומנם אתה דואג שאשאר קבורה עמוק בחרא, אבל תאמין או לא, אני מקפידה להתעדכן בנעשה בעולם העסקים," אמרתי עם קורטוב של גאווה. בסופו של דבר, זו הייתה האמת לאמיתה. כולם פה נהגו לעשות ממני צחוק או מושא ללעג, ולפעמים פשוט היה לי קל יותר לשתף עם זה פעולה. אבל בסופו של דבר, הייתי עיתונאית, והתייחסתי לעבודתי ברצינות. קראתי מאמרי מערכת, עקבתי אחר הנעשה בשוק המניות במטרה לאתר את הכוכבים העולים בשמי עולם העסקים, ואפילו קראתי מספר בלוגים בנושא עיתונאות וכתיבה, במטרה לשמור על חדות מחשבה.

"את תעשי כל מה שנדרש כדי לאסוף טינופת על ברוס צ׳יימברסון."

"איזו מן טינופת?" שאלתי.

"אם היה לי מושג, את חושבת שהייתי שולח אותך לשם?"

"האנק... זו נשמעת לי כמו משימה טובה במידה מעוררת חשד. אני מפספסת את האותיות הקטנות, או משהו?"

לשם שינוי, הבעת פניו הנוקשה התרככה, גם אם רק במעט. "אני נותן לך הזדמנות להוכיח שאת לא מקרה אבוד. עם זאת, יש לציין שאני צופה שתנחלי כישלון חרוץ."

חשקתי את לסתי. "אני לא אאכזב אותך."

במשך כמה שניות הוא הביט בי כאילו שאני מטומטמת, עד שקלטתי שהרגע הוא אמר שהוא צופה שאכשל.

"הבנת למה התכוונתי," אמרתי בזעף לפני שפניתי לעבר שולחנה של קנדיס.

היא רכנה לפנים, חיוך רחב מעטר את שפתיה. קנדיס הייתה בת גילי, פחות או יותר. בת עשרים וחמש, אולי מעט צעירה יותר. הכרתי אותה לפני שנתיים, כשהתחלתי לעבוד בשביל האנק והמגזין ביזנס אינסייטס. היה לה שיער בלונדיני קצר ונערי, אך פנים חמודות מספיק כדי שהמראה יחמיא לה, וגם עיניים כחולות ענקיות. "גליאון אנטרפרייזס?" היא שאלה. "זו חברה שנמצאת ברשימת חמש מאות החברות הרווחיות ביותר, את יודעת."

"את חושבת שזה בסדר שאשתין במכנסיים שלי מפחד כבר עכשיו, או שאולי עדיף שאחכה עד שאף אחד לא יסתכל?" שאלתי.

קנדיס משכה בכתפיה. "אם תשתיני על השולחן של ג׳קסון, אני אחפה עלייך. אני חושדת שהוא גונב את היוגורטים שלי מהמקרר."

"אני לא הנשק הביולוגי שלך, קנדיס."

"גליאון אנטרפרייזס," היא אמרה מהורהרת, בערגה כמעט. "בטוח יצא לך לראות תמונות של המנכ"ל, ברוס צ׳יימברסון ואחיו, נכון?"

"הייתי אמורה לראות את התמונות שלהם?"

"רק אם את בקטע של תאומים חתיכים שממיסים לך את התחתונים."

"טוב. איכס. אם גברים לוהטים ממיסים לך את התחתונים, אולי כדאי שתבדקי את הסיפור הזה."

"אני רק מבקשת שלא תגידי שלא המלצתי לך לקנות כמה זוגות תחתונים תרמיים לפני שתתחילי לעבוד שם."

צמצמתי את עיניי בכיוונה. "בבקשה תגידי לי שזה לא כזה עניין."

היא זקפה לעברי את ראשה, ופערה את פיה במחווה של כאילו, דה! "נו, באמת, נאט. מה את חושבת שאסטרונאוטיות לובשות?"

כרגיל, השיחה שלי עם קנדיס הותירה אותי המומה, מבולבלת ומעט מוטרדת. אבל נהניתי מחברתה. לא היה לי זמן לחברים במובן המסורתי — חברים מהסוג שקומדיות מצבים שכנעו אותך לחשוב שיש לכל אדם עם דופק. לאחר צפייה בכמה תוכניות טלוויזיה, את עלולה להגיע למסקנה שהמבוגר הממוצע מבלה תשעים עד תשעים וחמישה אחוזים מחייו בבילוי עם חברים או בעבודה. ואם זה לא מספיק, נדמה שכל החלק של ה"עבודה" בסך הכול שימש תפאורה שונה לבילוי עם חברים.

אולי זה היה נכון רק לגבי, אבל החלוקה של חיי נראתה יותר כמו חמישה אחוז חברים, שישים אחוז עבודה ושלושים וחמישה אחוז דאגות לגבי העבודה. אה, ועשרה אחוז שינה. כן, אני יודעת שזה מסתכם ביותר ממאה אחוז, ולא, לא איכפת לי. הנקודה היא שהחיים שלי בהחלט לא היו קומדיית מצבים. הם כללו שפע של בדידות, לצד מנה גדושה של פחד שבסופו של דבר אהפוך לחסרת בית, או גרוע מכך, שאיאלץ לעבור לגור במקום אחר ולוותר על החלום שלי. ואף גרועה יותר מכל זה הייתה האפשרות מטילת האימה שאהפוך לבריידן. שאגמור בחדר הישן שלי, עם כתמי דבק על הקירות, במקומות שבהן היו תלויות הכרזות של ואן דיירקשן ודמדומים.

קנדיס היוותה מנה קטנה מהחיים שרציתי, והצטערתי שאין לי יותר זמן בשבילה, לכן קיבלתי בשמחה את תחושת הבלבול שתמיד המשיכה ללוות אותי בעקבות שיחה עימה.

ברגע שחזרתי לשולחני, משמעות המשימה שהוטלה עליי הכתה בי במלוא עוצמתה. קנדיס הייתה יכולה לעשות מזה צחוק אם זה היה רצונה, אבל לאחר שנתיים סוף כל סוף זכיתי בהזדמנות להוכיח את עצמי. ידעתי שאני יכולה לכתוב סיפור מדהים. שאני יכולה להוכיח שאני ראויה לעבודות טובות יותר — לעבודות בשכר גבוה יותר. הפעם, לשם שינוי, לא התכוונתי לפשל.