הגבעה מעל האגם

1

"תקשיבו טוב־טוב איך עדת הראייה הזו מתארת רצח," אמר גרני.

הוא עמד ליד הדוכן באולם הרצאות באקדמיה להכשרת שוטרים של משטרת מדינת ניו יורק והנחה סמינר שכותרתו "הערכת תצהירים של עדי ראייה". על הבמה הנמוכה שמאחוריו ניצב מסך. הוא החזיק בידו מסמך בן דף אחד. כמה חניכים מרותקים רכנו קדימה. כולם התבוננו בו.

"זה תמליל של התצהיר שמסרה מריה סנטיאגו, סייעת למורה בת עשרים ושתיים בבית ספר ציבורי בברונקס, לשוטרת ממחלקת התעבורה של משטרת העיר ניו יורק:

'הייתי על הרציף לנסיעה צפונה בתחנה של הרכבת התחתית ברחוב 138. זה היה בדרך הביתה מהעבודה, אז היה בסביבות ארבע. לא צפוף מאוד. היה שם נער כהה ורזה שניסה להיראות מגניב. בגדים מטורפים, כמו שהילדים לובשים היום. לידו עמדו ארבעה גברים אנגלוסקסים יותר מבוגרים. נראו כמו פועלי בניין. הם התחילו להסתכל על הילד. במבטים רעים. אחד מהם, גבר גדול עם ז'קט עור שחור ומכנסי ג'ינס שחורים מלוכלכים אמר משהו על הבגדים של הילד. הילד ענה לו משהו. אני לא יודעת מה בדיוק, אבל במבטא פורטוריקני, כמו שלי. פתאום הגבר הגדול שלף אקדח מהכיס של הז'קט וירה בילד. אנשים התחילו לרוץ, לצעוק. כולם שם השתגעו. ואז השוטרים באו.'

"התצהיר המלא של מיס סנטיאגו ארוך יותר," אמר גרני והרים את עיניו מהדיווח של העדה, "אבל אלה הפרטים העיקריים. מישהו רוצה שאקריא את זה שוב?"

בשורה הראשונה הרימה חניכה את ידה. "אתה מוכן, בבקשה?"

הוא חזר והקריא. "מישהו רוצה לשמוע את זה פעם שלישית?"

הכיתה שתקה. הוא לקח דוח שני מהדוכן.

"גם את הדוגמה הבאה לקחתי ממחלקת התעבורה של משטרת העיר ניו יורק. גם היא מתארת רצח ברציף. התצהיר הזה נגבה מג'ון מֶקינטַייר, בן ארבעים וחמש, בעלים של תחנת דלק:

'הייתה שעת עומס, צפוף, המון אנשים על הרציף. אני שונא את הרכבת התחתית, אבל מדי פעם יוצא לי לנסוע בה. היא מטונפת. היא מסריחה. אנשים יורקים על הרצפה. היה שם אדם אחד שחזר מהעבודה. עייף, נראה לחוץ. הוא עמד שם וחיכה לרכבת ולא הפריע לאף אחד. הייתה שם גם חבורה של זבלים שחורים גנגסטה ראפ, והם הסתכלו עליו. החלאות של העולם. ז'קטים מנופחים. נעלי ספורט מטופשות עם שרוכים פתוחים. כובעים מטופשים ועליהם קפוצ'ונים. המנהיג של החבורה לא הפסיק להסתכל על הבחור שחזר מהעבודה. עין רעה, ראו שהוא מחפש צרות. עבר ביניהם דיבור הנה וחזרה. ואז השחור שלף אקדח, הם התחילו ללכת מכות, והשחור חטף כדור מהאקדח שלו. הוא נפל על הרציף. מגעיל, אבל הגיע לו. לזה קוראים קארמה, לא? הוא היה מסטול מאיזה חרא. המת' מטריף למניאקים את השכל.'

"כמו התצהיר הקודם," אמר גרני, "גם זה ערוך ונשארו הנקודות המהותיות. מישהו רוצה לשמוע את זה שוב?"

אותה חניכה ביקשה לשמוע שוב, וגרני נענה. כשסיים, הוא העביר מבט על הכיתה ושאל אם יש למישהו תגובה לאחד התצהירים.

בתחילה הכיתה שתקה. ואז מישהו בשורה האחרונה אמר, "כן, התגובה שלי היא לתפוס כמה שיותר מרחק מהעיר ניו יורק."

בכיתה נזרקו כמה הערות נוספות.

גרני המתין. "למישהו יש מושג למה בחרתי את שני התצהירים האלה?"

בסופו של דבר נשמע קולו של חניך בלונדיני, שפניו הרציניות נראו כשל בן איכרים. "כדי שנשמח שאנחנו לא שוטרים במשטרת התעבורה?"

תגובתו נענתה בכמה צחוקים רמים.

גרני המתין.

החניכה בשורה הראשונה הטתה את ראשה והביטה בו, ובעיניה ניצת זיק של חשדנות. "כי שני התצהירים הם של עדים לאותו רצח?"

גרני חייך. הברקה אינטואיטיבית מצד תלמיד תמיד האירה את יומו.

הוא סרק במבטו את הכיתה וגילה הבעות של השתוממות, בלבול, סקרנות. נראה גם שכמה חניכים מתרגלים את אמנות המבט הניטרלי של שוטרים. הוא המתין להתנגדויות.

הראשונה באה מפיו של בחור צנום עם עיניים קטנות ופה מריר. "אז מי מהם שיקר?"

"שניהם עברו בדיקת פוליגרף מרצון, והבודקת הגיעה למסקנה ששניהם אמרו את האמת."

"זה לא יכול להיות. יש סתירות ישירות – אצל מי היה האקדח, מי היה לבד, מי היה חלק מחבורה, המוצא האתני, מי התגרה ראשון. לא יכול להיות ששניהם צדקו."

"נכון," אמר גרני במתינות.

"אבל אמרת..."

"אמרתי ששניהם אמרו את האמת – לא ששניהם צדקו."

"אז מה זה אומר בכלל?" הבחור הצנום שידר כעס שחרג מערעור על קביעה מסוימת – כעס שלא ניבא קריירה מוצלחת בתחום אכיפת החוק. גרני לא רצה לסטות ממסלול השיעור כדי להתעמת באותו רגע עם הבעיה.

הוא פנה אל כל הכיתה. "אני אתן לכם עוד נתונים. אחר כך אולי מישהו יוכל לומר לי מה המשמעות שלהם. באירוע הזה נחקרו ונגבו תצהירים חתומים משישה עדים בסך הכול. לפי התצהירים האלה, לאחד המשתתפים בעימות היה אקדח, למשתתף שני היה אקדח, לשניהם היו אקדחים. האדם שנורה היה אפרו־אמריקאי כהה עור בשנות העשרים לחייו או נער היספני בהיר עור. הוא היה חסון, הוא היה רזה, הוא היה בגובה ממוצע, הוא היה נמוך. השני לבש ז'קט עור שחור, חולצה כהה בלי ז'קט, מעיל רוח חום. העימות שקדם לירייה נמשך חמש שניות, שלושים שניות, יותר מדקה. היה ביניהם ויכוח, הם לא דיברו בכלל." הוא השתתק לרגע. "מה אתם מסיקים מכל זה?"

"די," אמר החניך בן האיכרים. "זה נשמע כאילו העדים לקחו משהו."

גרני משך בכתפיו. "לדעת הקצין שגבה את העדויות, כל ששת העדים היו פיכחים ואמינים."

"כן, אבל... מישהו נורה, לכן למישהו היה אקדח. אז למי היה אקדח?"

גרני חייך. "קביעה נכונה, שאלה לא נכונה."

התוצאה הייתה שתיקה נבוכה, ובחור מגודל מהשורה האחרונה, שרירי וגלוח ראש קטע אותה. "לא נכון לשאול אצל מי היה האקדח?"

"בדיוק."

החניך המגודל כיווץ את עיניו בריכוז ואז ענה. "כי לשניהם היו אקדחים?"

"או..." דרבן גרני.

"כי לאף אחד מהם לא היה אקדח?"

"ואם ככה..."

הפעם קטע את הדממה קול ממרכז הכיתה. "מישהו אחר ירה!"

"ואת זה בדיוק אישר העד האובייקטיבי היחיד," אמר גרני.

המשפט האחרון הפיק כמה מבטים תמהים.

הוא חיכה לראות אם מישהו יקלוט.

החניכה מהשורה הראשונה שביקשה קריאות חוזרות דיברה ראשונה. "האם 'העד האובייקטיבי היחיד' היה סרטון ממצלמה של משטרת התעבורה?"

גרני הביע את הערכתו בהנהון. "הסרטון קבע איפה היה הקורבן ברגע הפגיעה. השחזור של מסלול הכדור בנתיחה שלאחר המוות ציין את המקום הסביר של היורה ביחס לפצע הכניסה של הקורבן. העברת המסלול הזה בחזרה אל הסרטון הראתה בין האנשים בחור שהוציא מהכיס חפץ קטן בצורת אקדח וכיוון אותו אל הקורבן. מייד אחרי הפגיעה הוא החזיר את החפץ לכיסו והלך במהירות לכיוון היציאה מהרציף, ושם הוא..."

החניך הכעוס קטע אותו. "אתה אומר לנו שאף אחד מהעדים לא שמע מאיזה כיוון הגיעה הירייה?"

"החוזקה הכי גדולה של המוח, היכולת שלו ליצור חיבורים מיידיים, עלולה להיות גם החולשה הכי גדולה שלו. כל העדים חשבו שהם ראו אקדח ביד של משתתף אחד לפחות בעימות. כעבור רגע הם שמעו ירייה. כולם חיברו את הרעש עם התמונה שראו. המוחות שלהם דילגו על המרכיב של כיוון השמיעה לטובה ההיגיון החזותי: הם ראו משהו שדמה לאקדח, הם שמעו ירייה, המוח חיבר אוטומטית בין שני הדברים. והמוח כמעט תמיד צודק."

החניך השרירי נראה מהורהר. "אבל לא אמרת שבעצם לאף אחד מהם לא היה אקדח? אז... אם העדים טענו שהם ראו אקדח... מה הם ראו באמת?"

"טלפון סלולרי."

ואז השתררה הדממה הארוכה ביותר עד כה – כי ללא ספק רבים מהנוכחים נזכרו בדיווחים חדשותיים על שוטרים לחוצים שטעו טעות איומה כזאת.

החניך בן האיכרים נראה מזועזע. "אז העדים טעו בכול?"

"זה קורה," אמר גרני.

חניך שישב בדיוק מולו הרים יד. "מה המסקנה מזה? אולי שאנחנו בכלל לא צריכים לטרוח לגבות תצהירים מעדי ראייה."

"העדויות עוזרות לפעמים," אמר גרני. "אבל המסקנה היא – זהירות. תשמרו על ראש פתוח. תזכרו שעדי ראייה לפעמים מאוד מהימנים, ובכל זאת מאוד לא מדייקים. והבעיה עוברת גם אל בית המשפט. עדויות של עדי ראייה, שהן למעשה העדויות הכי פחות אמינות, הן גם הכי משכנעות. ולא כי כולם משקרים. העובדה היא שלא פעם אנשים רואים דברים שלמעשה לא קיימים."

החניך הכעוס התערב. "אולי חולי נפש. אידיוטים שלא שמים לב. אבל תסמוך עליי – כשאני מסתכל על משהו, מה שאני רואה זה מה שיש."

"אני שמח לשמוע," אמר גרני בחיוך נעים. "זאת ההקדמה המושלמת לצמד של אנימציות שאני חושב שתיהנו מהן." הוא פתח לפטופ שהיה מונח על הדוכן והדליק את המקרן.

"בעשר השניות הראשונות של האנימציה תראו כדור כחול גדול קופץ על המסך. על הכדור כתובים מספרים. באנימציה השנייה תראו כדור ירוק גדול, וגם עליו יהיו מספרים. חוץ מהמספרים, יכולים להיות בין הכדורים הבדלים גם בגודל, במרקם החיצוני שלהם ובאופן הקפיצה שלהם. שימו לב טוב ותראו בכמה הבדלים אתם מבחינים."

גרני הקיש על מקלדת הלפטופ, ומה שנראה כמו כדור ים גדול קיפץ באיטיות על המסך שמאחוריו.

"ועכשיו הכדור הירוק," אמר גרני והקיש שוב.

אחרי שהכדור סיים לחצות את המסך כיבה גרני את המקרן.

"עכשיו תגידו לי באילו הבדלים הבחנתם. אני רוצה לשמוע את כולם, אבל קודם כול אותך," פנה גרני אל הבחור הווכחן.

בעיניו של הבחור הופיע היסוס חדש. "יכול להיות שכמה מהמספרים על הכדורים היו שונים."

גרני נד בראשו בעידוד. "עוד משהו?"

"הירוק קפץ קצת יותר מהר מהכחול."

"מה עוד?"

החניך הכעוס הגיב במשיכת כתף.

"אז מספרים שונים," התעקש גרני, "וקפיציות קצת שונה. עוד הבדלים בין הכדורים?"

"ברור שהצבעים."

גרני הפנה את השאלה אל החניכים האחרים והקשיב לתיאורים של הבדלים במהירות, בגדלים, במרקם החיצוני ובמספרים שעל כל כדור.

הוא חיכה עד שכולם חיוו את דעתם.

"עכשיו אני צריך להתנצל. הטעיתי אתכם – באותו אופן שהטעו אותי כשהראו לי בפעם הראשונה את האנימציה של הכדור הקופץ."

הוא שוב השתתק. "מישהו שם לב למה שאמרתי עכשיו?"

בתחילה איש לא הגיב. ואז התרחבו עיניו של החניך השרירי. "הפעם אמרת אנימציה. לא אנימציות."

"נכון."

בתגובה לפנים המבולבלות של הכיתה הוא המשיך, "היה רק כדור קופץ אחד. הראיתי לכם אותה אנימציה פעמיים."

הווכחן עם הפה המריר אמר, "אבל ברור שעשית משהו עם הצבע כדי שהכדור ייראה כחול בפעם הראשונה וירוק בפעם השנייה. אז זה לא מוכיח כלום, חוץ מזה ששיקרת."

הכיתה דממה. גרני חייך. "עשיתי משהו למוח שלכם, לא לצבע. הצבע של הכדור המצויר נמצא בספקטרום הצבעים באמצע בין כחול לירוק. בגלל מה שאמרתי לכם בהתחלה, ציפיתם שהכדור הראשון יהיה כחול והשני ירוק. ובגלל הציפיות שלכם ראיתם אותו בפעם הראשונה ככחול יותר ממה שהוא היה ובפעם הבאה כירוק יותר ממה שהוא היה. אם היו בוחנים אתכם בפוליגרף על שני הצבעים שראיתם, הייתם עוברים. הייתם אומרים את האמת, כמו שאתם ראיתם אותה. זאת הטענה שלי. ייתכן שהעדים אומרים את האמת על מה שהם ראו, אבל ייתכן שהאמת הזאת קיימת רק בראש שלהם. ופוליגרף בודק רק את היושר של הזיכרון של הנבדק, לא את הדיוק שלו."

מירכתי הכיתה הגיעה שאלה בקול צרוד. "אז על איזה מין ראיות אנחנו אמורים לסמוך?"

"דנ"א. טביעות אצבע. חשבונות כרטיסי אשראי וחשבונות בנק. נתוני שימוש בטלפון, כולל איכון ג'י־פי־אס. מיילים, מסרונים ופוסטים ברשתות חברתיות – גם הם יכולים להועיל לקביעת מניעים, יחסים ומצב נפשי."

"ומה בקשר לסרטונים ממצלמות מעקב?" שאל מישהו.

"בהחלט," אמר גרני. "למעשה, אני מעדיף סרטון אחד באיכות טובה על עשרה דיווחים של עדי ראייה. מצלמות הן בעיקרו של דבר זיקוק של עצבי ראייה. אין להן דעות קדומות, דמיון, שאיפה למלא את החסר. בניגוד לבני אדם, הן רואות רק את מה שבאמת קיים. אבל תיזהרו כשאתם מסתכלים בסרטונים האלה."

"להיזהר ממה?" שאל מישהו.

"תיזהרו שהמוח שלכם לא יקלקל את מה שהמצלמה קלטה נכון."