הגניוס הישראלי

פרק 1 אוּבֶּר לירח

מי רוצה לבוא לירח??

- פוסט בפייסבוק של יריב בש, ממייסדי ספייס־אַיי־אֶל (SpaceIL)

החוכמה היא לא להיות אופטימיים שהדברים יסתדרו, אלא להיות אופטימיים בנוגע למה שיקרה כשהם לא מסתדרים.

- כפיר דמרי, ממייסדי ספייס־איי־אל

שלושה חודשים אחרי תחילת כהונתו, הנשיא ג'ון פ' קנדי הסתודד עם יועציו בבית הלבן. זמן קצר לפני כן, ברית המועצות הדהימה את העולם כששיגרה לראשונה אדם לחלל. זה היה הצעד הנועז ביותר מתוך שורה של הישגים סובייטיים שהקדימו את ארצות הברית בתחום החלל. "האם ישנה תוכנית חלל אחרת כלשהי שמבטיחה תוצאות דרמטיות ושנוכל לנצח בה?" שאל קנדי.

לא רק נושא החלל היה מונח על כף המאזניים. שבוע לאחר מכן, סגנו של הנשיא קנדי, לינדון ב' ג'ונסון, כתב במזכר סודי ש"מדינות אחרות... ייטו להתיישר עם המדינה שלהערכתן תהיה מנהיגת העולם. הישגים דרמטיים בחלל מזוהים יותר ויותר כסַמָן בולט של מנהיגות עולמית". שיגור שני של אדם לחלל לא היה משיג את המטרה. היה עליהם למצוא תוכנית נועזת ובלתי אפשרית עד כדי כך שלא יישאר כל ספק מי ניצח במרוץ החלל, ובמשתמע, מי הכוח המוביל בעולם בתחום החדשנות.

ב־1961, התוצר המקומי הגולמי של ארצות הברית, בערכי הדולר הנוכחיים, עמד על פחות מחמישית מגודלו כיום. משקלו של המחשב החדיש ביותר היה 32 טונות, מחירו הגיע ל־66 מיליון דולר (בדולרים של היום) ונפח הזיכרון שלו היה שני מגבייט - פחות מזה שתופס תצלום יחיד כיום. מכונות כתיבה חשמליות נחשבו למילה האחרונה בתחום הטכנולוגיה. הרעיון שבן אנוש יהיה מסוגל לדרוך על הירח ולחזור לכדור הארץ בשלום נראה כמדע בדיוני. לאיש לא היה שמץ של מושג כיצד ניתן לעשות זאת. אבל האם היה דבר כלשהו שנמצא מעבר ליכולתה של ארצות הברית?

בעקבות מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית רכשה מעמד בלתי מעורער כמעצמה הצבאית והכלכלית הבולטת בעולם. אבל מה שאפיין אותה בשנים ההן לא היה עוצמה בלבד, אלא גם אופטימיות, אידיאליזם ואמונה בעצמה. מספר החברויות בארגונים קהילתיים הרקיע שחקים. גל הילודה שנודע בכינויו "בייבי בום" שטף את המדינה. נראה ששררה אמונה שארצות הברית ממריאה לעבר עתיד טוב ומשגשג יותר. מה יכול לבטא את פריחתה של ארצות הברית טוב יותר משיגור חללית לירח?

חולמים על הבר

הם נראו כשלושה בחורים ישראלים רגילים, שיושבים בבר ומתכננים את הסטארט־אפ הבא שלהם. אבל מבט מקרוב היה מגלה שהם לא תכננו אפליקציה או גאדג'ט, אלא חללית. יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן ויינטראוב - כולם מהנדסים בשנות ה־20 המאוחרות שלהם - בקושי הכירו זה את זה. הם נפגשו בתגובה לארבע מילים שפרסם בש בפייסבוק, ב־10 בנובמבר 2010: "מי רוצה לבוא לירח??"

ב־53 השנים שחלפו מאז ספוטניק - הלוויין הראשון שהקיף את כדור הארץ - בישר את תחילתו של עידן החלל, רק המדינות הגדולות ביותר הגיעו אל פני הירח. ברית המועצות לשעבר היתה הראשונה שהצליחה לבצע נחיתה רכה, באמצעות החללית שלה, לונה 9, ב־1966. ב־1969 הצליחה ארצות הברית להנחית לראשונה אדם על הירח. המדינה הבאה בתור שהצליחה להגיע לשם היתה הודו, ב־2008, באמצעות גָשושית (probe) שהתרסקה במכוון אל הקוטב הדרומי של הירח. עד אז, סין כבר הצליחה לשגר מַקֶפֶת (orbiter) לירח, אבל טרם עלה בידה לבצע נחיתה רכה על פניו.

שלושת הבחורים בבר תכננו לצרף את ישראל לרשימה הקצרה הזאת של מדינות גדולות. הפרויקט שלהם החל כמעט כשעשוע.

ימים אחדים קודם לכן, בעודו פוסע לביתו בתל אביב אחרי חצות, עלה בראשו של יריב בש רעיון. הוא חיפש פרויקט מעורר השראה עבור אירוע בשם מַחֲנֶט, שהוא נמנה עם מייסדיו - מחנה יצירתיות של שלושה ימים לחיילים המשרתים ביחידות הטכנולוגיה והמודיעין המסווגות של צה"ל. האירוע התקיים בבסיס של חיל האוויר במדבר. כל המשתתפים התבקשו לבנות דבר מה חדשני. היה רק תנאי אחד: שהדבר הזה יהיה לא שימושי. במחזור הקודם, צוות אחד בנה סימולטור של מגלשת מים וצוות אחר אפה את הפיצה הגדולה ביותר במזרח התיכון.

"אולי אצליח לקבל אישור לבנות טיל שיגיע לגבול האטמוספרה, ישחרר חללית פלסטיק קטנה ויצלם את זה בווידיאו", אמר בש לחבר מוקדם יותר באותו ערב. חברו השיב, "אתה חושב בקטן. שמעת על תחרות "לונאר אקס־פרייז [Lunar XPRIZE] של גוגל?" גוגל הציעה פרס של 20 מיליון דולר לצוות הראשון שינחית חללית על הירח, יגרום לה לנוע 500 מטר ולשדר תצלומים לכדור הארץ ויעשה זאת במימון פרטי. מטרת התחרות היתה לדרבן את המגזר הפרטי לחקור את החלל העמוק, תחום שעד אז היה נחלתן הבלעדית של כמה תוכניות חלל לאומיות.

בש וחבריו נברו באתר האינטרנט של התחרות. ההרשמה היתה פתוחה כבר כשלוש שנים ועמדה להיסגר תוך שישה שבועות, ב־31 בדצמבר 2010. דמי ההרשמה עמדו על 50 אלף דולר, ונדרש להגיש תוכנית משכנעת לביצוע המשימה. עלותו של הפרויקט עצמו נאמדה במיליונים רבים של דולרים.

בש אמר לחברו שזה יהיה טירוף מצדו להגיש מועמדות לתחרות. הצוותים שנרשמו היו ברובם מטעם חברות גדולות ועתירות תקציבים. "אבל בדרכי הביתה חשבתי לעצמי: אם אצרף צוות ישראלי לתחרות, איך אקרא לו?" נזכר בש בדיעבד. באותו לילה הוא רשם דומיין בשם SpaceIL.com. הוא גם פרסם בדף הפייסבוק שלו, "שם דומיין - בוצע. הגשת מועמדות - בוצע. מי רוצה לבוא לירח??"

ביום המחרת קיבל בש מסרון מכפיר דמרי, מהנדס כמוהו, שאותו פגש במחנט. "אם אתה רציני, אני מצטרף", הוא כתב. נוסף על כך, בש שלח מייל ליהונתן ויינטראוב, מכר שלו שעבד בחטיבת החלל של התעשייה האווירית לישראל. השלושה החליטו להיפגש בבר קרלה ברוני בחולון. נותרו רק כמה שבועות למועד האחרון להרשמה.

דמרי גדל באלפי מנשה. באותה עת למד מדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון, לאחר ששירת באחת מיחידות העילית של חיל המודיעין. מחשבים היו חלק מחייו מצעירותו - עוד בהיותו בן שש החל לכתוב תוכנה. "כתבתי את הווירוס הראשון שלי בגיל 11. זה היה וירוס ממש טיפשי, אבל הוא עבד", סיפר לנו.

יהונתן ויינטראוב היה משוגע לנושא החלל עוד מילדותו. בגיל 16 הצטרף לצוות של תלמידי תיכון שהיה בין הראשונים שתכננו קיובסאט (CubeSat) - לוויין זעיר בצורת קובייה שממדיה 10x10x10 ס"מ ומשקלה 860 גרם בלבד. בעודו לומד בתיכון פרסם מאמר אקדמי בנושא בקרת גובה של לוויינים. לאחר שירותו הצבאי, בזמן שעבד בתעשייה האווירית, נבחר להשתתף בתוכנית ללימודי חלל באוניברסיטת החלל הבינלאומית במרכז המחקר איימס של נאס"א. שם פגש את פיטר דיאמנדיס, מייסד קרן אקס־פרייז, ושמע על תחרות לונאר אקס־פרייז של גוגל.

התחרות קסמה לו. הוא החל לתכנן בכוחות עצמו דגם של קיובסאט שיוכל להגיע אל פני הירח. "כשחזרתי לישראל ניסיתי לעורר התלהבות בנוגע לתוכנית שלי, פניתי לאנשים ואמרתי 'היי, בואו נבנה את זה!'", סיפר ויינטראוב. הוא הרגיש מוכן. בשנות ה־20 המוקדמות לחייו כבר היה מאחוריו ניסיון בעבודה על חצי תריסר לוויינים, בין היתר כמהנדס מערכות ראשי בבניית קיובסאט בתעשייה האווירית. כשראה את המייל של בש, קפץ על ההזדמנות להוציא לפועל את תוכניתו.

בעודם לוגמים משקאות בקרלה ברוני, שלושת המהנדסים עשו חישובים ושרטטו סקיצות. כיצד יוכלו להגיע לירח במהירות ובזול ככל הניתן? הם העלו השערות בנוגע להיתכנות של חללית בגודל של בקבוק קוקה קולה, לא כולל המדחפים ומכלי הדלק.

הם ידעו שלא יעמוד לרשותם תקציב של מיליארדי דולרים כמו של מעצמת־על ואפילו לא התקציב הזעום של סוכנות החלל הישראלית. הישראלים הצעירים עמדו לשגר חללית לירח בחסות ספייס־איי־אל, עמותה ללא כוונת רווח.

האתגרים הראשונים שניצבו בפני שלושת המהנדסים הצעירים היו להשיג את 50 אלף הדולרים הנחוצים להרשמה וליצור תוכנית אמינה לחללית, וכל זאת עד 31 בדצמבר. הם הבינו שעליהם לעמוד במבחן של יצירת רושם רציני. מי יתייחס ברצינות לשלושה חובבנים ללא ניסיון בשיגור לחלל וללא כסף? לקושש 50 אלף דולר בשבועות ספורים "זאת לא משימה פשוטה לבחורים עם חלומות גדולים ששתו קצת יותר מדי בירה", אמר דני גרוסמן למגזין "טאבלט". גרוסמן הוא טייס קרב לשעבר בחיל האוויר הישראלי שנמנה עם התורמים הראשונים שלהם.

מה שקרה בהמשך הוא המחשה קלאסית של התחושה שישראל ברובה פועלת לעתים כמשפחה גדולה אחת - מאפיין שמייחד אותה ממדינות מתקדמות אחרות. אחת הסיבות לכך שהמהנדסים הצעירים בכלל העלו בדעתם להיכנס לפרויקט כזה היתה הידיעה שהם לא יהיו לבד. הם ידעו שיוכלו לבקש עזרה מכל מי שירצו ושיש סיכוי סביר שיצליחו לגייס שותפים נלהבים לפרויקט גדול המייצג את ארצם.

"שלחנו מייל ליצחק בן ישראל, יושב ראש סוכנות החלל הישראלית", סיפר בש, "ולמזלנו הוא הסכים לפגוש אותנו". בישראל, כל אחד - חשוב ככל שיהיה - עונה לכל אחד, אפילו להודעות ווטסאפ ולמיילים יבשים ואקראיים. בן ישראל הוא אלוף במיל' ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב, שעמד בעבר בראש המִנהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא"ת), זכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל וכיהן כחבר כנסת. "ברוב המדינות היה קשה להעלות על הדעת ששלושה מהנדסים צעירים - אחד מהם ממשיך גם ללימודי מנהל עסקים, שני יזם בראשית דרכו ושלישי עובד זוטר בתעשייה האווירית - יגיעו לראש תוכנית החלל בקלות כזאת", אמר דמרי, "בייחוד לאור העובדה שהרעיון שבאנו למכור לו היה 'אנחנו רוצים להנחית חללית בגודל של בקבוק קוקה קולה על הירח בעוד שנתיים'".

באותה פגישה החלו בש, דמרי וּויינטראוב להתמקד במכשול שלא ניתן להסרה: הגיאוגרפיה. בדרך כלל, לוויינים משוגרים לכיוון מזרח, על מנת לנצל את יתרון התנופה שמעניק סיבוב כדור הארץ. אבל מבט במפת המזרח התיכון מגלה שכמעט לכל המדינות ממזרח לישראל אין יחסים דיפלומטיים עמה, ורובן נמצאו איתה במצב של מלחמה קרה, שכל ניצוץ מקרי היה עלול לחמם אותה. נחיתת אונס או אפילו שיגור מוצלח ונטול תקלות היו עלולים להצית משבר גיאופוליטי. לדברי העיתונאי ארמין רוזן, "זאת הסיבה לכך שישראל היא המדינה היחידה המשגרת חלליות [לוויין] נגד כיוון הסיבוב של כדור הארץ". אבל שיגור בכיוון המנוגד לכוחו הטבעי של סיבוב כדור הארץ דורש כמות גדולה יותר של דלק, ופירוש הדבר היה שהחללית תצטרך להיות גדולה עוד יותר מהתכנון הראשוני שהשלושה שרטטו בבר.

במהלך המצגת לקח בן ישראל את המחשב הנייד של בש לידיו ורפרף על השקפים בעצמו. "זה לא יהיה בגודל של בקבוק קוקה קולה, זה לא יעלה עשרה מיליון דולר וזה לא ייקח שנתיים. זה יהיה גדול פי עשרה, יעלה פי עשרה וייקח עשר שנים", פסק בחומרה. שלושת הצעירים שיערו שהוא עומד להעיף אותם מהחדר אבל הוא המשיך ואמר, "חבר'ה, אתם עדיין לא שם, אבל אני מוכן להצטרף לוועד המנהל שלכם ולעזור לכם".

המילה "חבר'ה" ייחודית לתרבות הישראלית. מצד אחד היא יכולה לציין קבוצה של חברים ותיקים וקרובים ומצד אחר - קבוצת אנשים שנפגשו זה עתה אבל חולקים מטרה משותפת. בכך שקרא להם "חבר'ה", בן ישראל בעצם עבר מ"אתם" ל"אנחנו" והביע תמיכה במשימה הלא סבירה שנטלו על עצמם.

מעודדים מהגיבוי של בן ישראל, בשבועות שנותרו עד המועד האחרון להרשמה הצליחו שלושת הישראלים לגייס גם את תמיכתו של דניאל זייפמן, נשיא מכון ויצמן דאז. תמיכה מכרעת נוספת הגיעה מאריה הלזבנד, שהיה אז ראש חטיבת החלל בתעשייה האווירית לישראל והבוס של ויינטראוב, שלושה או ארבעה דרגים מעליו. "כשאריה ראה את התוכניות שלנו, הוא התחיל לצעוק עלינו", סיפר בש. אבל אחר כך נרגע ואמר להם, "אני אחראי על מפעל החלל היחיד בישראל. כל עוד אני חושב שיש לכם סיכוי, אני מאמין שזאת חובתי לעזור לכם". שנים לאחר מכן אמר הלזבנד, "הם לא היו מסוגלים לעשות את זה בלעדינו, אבל אנחנו לעולם לא היינו מעיזים לעשות את זה בלעדיהם".

רצה המקרה וסוכנות החלל הישראלית עמדה לארח את הכנס השנתי שלה רק חודש ימים אחר כך, כנס שמושך אליו נציגים בכירים מנאס"א ומסוכנויות חלל לאומיות נוספות. בן ישראל התקשר לבש והודיע שהוא מקצה לו ולקבוצה 15 דקות להציג בפומבי את תוכניתם לגשת לתחרות לונאר אקס־פרייז של גוגל. זאת היתה במה יוקרתית להשקת הפרויקט. בתום המצגת ניגש אליהם אחד הנוכחים ושאל "אתם צריכים כסף?" זה היה מוריס קאהן, משקיע ויזם ישראלי בתחום הטלקומוניקציה. קאהן, שהיה מיודד עם האסטרונאוט באז אולדרין מצוות אפולו 11, היה נלהב לנושא חקר החלל. "בואו למשרד שלי, אני אתרום 100 אלף דולר לפרויקט הזה", אמר. בסופו של דבר נהפך קאהן למממן העיקרי של ספייס־איי־אל ותרם 47 מיליון דולר.

הצוות נרשם לתחרות ולאחר שחבריו הקדישו שנתיים לפיתוח החללית שלהם, הם הבינו שהדגם שתכננו לא יעבוד. השנתיים הבאות בוזבזו על תכנון דגם נוסף שלא צלח. בכל פעם הכסף אזל והם נאלצו לפנות שוב לתורמים שלהם, לדווח שהתוכנית נכשלה ולבקש מימון נוסף. ובכל פעם תומכיהם הישראלים העיקריים לא אכזבו. עם כל תוכנית חדשה החללית שלהם נעשתה גדולה, כבדה ויקרה יותר. רק ב־2015 הם הצליחו לתכנן דגם מוצלח. בסופו של דבר, בדיוק כפי שבן ישראל חזה, הוא היה גדול בהרבה, לקח עשר שנים כמעט ועלה 100 מיליון דולר.

אמנם 100 מיליון דולר נשמע סכום גבוה, אבל עבור מסע לירח זה היה "ממש מחיר מציאה", אמר לִי בילינגס, עורך בכיר ב"סיינטיפיק אמריקן". לדבריו, "אף אחד לא הצליח אי־פעם להתקרב לעלות נמוכה כל כך". כיצד עלה הדבר בידיהם של אנשי ספייס־איי־אל?

ויינטראוב וצוות המהנדסים שלו מצאו שתי דרכים להשיג חיסכון דרמטי בעלויות. ראשית, החללית היתה חייבת להיות קטנה - אם לא בגודל של קיובסאט, לפחות קטנה ככל האפשר. שנית, אנשי ספייס־איי־אל היו צריכים לפתח מסלול חדש לגמרי אל הירח.

אחד השלבים היקרים ביותר בדרך לירח הוא שיגור החללית. באמצעות שימוש במרקיעים1 שניתנים לשימוש חוזר, חברת ספייס־אקס הוזילה את השיגור של מטענים לחלל לכדי שבריר מעלותו בתוכנית החלל אפולו. ובכל זאת, עלות השיגור של ספייס־אקס עמדה על 60 מיליון דולר - הרבה מעבר להישג ידה של ספייס־איי־אל דלת התקציב.

הדרך היחידה להוזיל את השיגור היתה לבנות חללית מספיק קטנה כך שתהווה רק חלק ממטענו של המרקיע של ספייס־אקס, המכונה פלקון 9. "בראשית" היתה גדולה בהרבה מכפי שתוכנן במקור, אבל עדיין זעירה כשמדובר במסע לירח. הכלי כולו, לרבות הרגליים ומכלי הדלק, היה בערך בגודל של רכב גולף חשמלי. מייסדי ספייס־איי־אל קראו לנחתת (lander) הירח שלהם בשם בראשית - המילה הראשונה בסיפור התנכי של בריאת העולם. שלושת הצעירים השאפתנים החילונים האלה, בני דור המילניום, תפסו את משימת המסע לחקר גבולות העתיד כקשורה לסיפור הרחב יותר של העם היהודי ומורשתו התנכית.

מכיוון שהיתה כה קטנה, בראשית יכלה לחלוק את המקום עם שני לוויינים ששוגרו על גבי אותו מרקיע. "זהו המסע הראשון לירח שנעשה בנסיעה שיתופית - כמו במונית אוּבֶּּר - אבל אני לא חושבת שהוא יהיה האחרון", אמרה ליָה קריין, עיתונאית ב"ניו סיינטיסט". השימוש במרקיע המשותף הוזיל את עלות השיגור מ־60 ל־20 מיליון דולר. וממש כשם שבראשית תפסה טרמפ על המרקיע, נאס"א תפסה טרמפ על בראשית והתקינה עליה מחזיר קרני לייזר שיסייע בהכוונת מסעות עתידיים לירח. "זה הדבר הראשון שנאס"א שלחה לירח מזה 50 שנה", אמרה קריין.

השיגור המשותף פתר בעיה אחת אבל יצר אחרת. "מונית האובר" שבראשית הצטרפה אליה נסעה רק חלק מהדרך. המרקיע מדגם פלקון 9 היה בדרכו לשגר לוויינים למסלול הסובב את כדור הארץ, לא חלליות לירח. כיצד תצליח בראשית הזעירה להגיע משם אל הירח?

פלקון 9 הוא מרקיע דו־שלבי. על מנת להגיע לירח היה צורך בשלושה שלבים, כמו במרקיע סטורן 5. השלב השלישי של סטורן 5 היה זה שהביא את האסטרונאוטים של אפולו 11 מכדור הארץ לירח. אף שהיה הקטן ביותר, השלב השלישי היתמר לגובה של בניין בן חמש קומות בערך. המרקיע עמד לפרוק את בראשית הקטנה לגמרי לבדה בחלל החיצון. כיצד היתה אמורה להגיע לירח ללא מנוע עצום שידחוף אותה לשם?

תיאורטית, היתה דרך לעשות זאת. אפולו 11 טסה היישר לירח בשלושה ימים, שלוש שעות ו־49 דקות. בראשית היתה צריכה להקיף את כדור הארץ במסלולים אליפטיים הולכים ומתארכים, עד שהמסלול עצמו יגיע לירח, תוך שימוש בכוח הכבידה של כדור הארץ כדי לדחוף אותה רחוק יותר לחלל בכל סיבוב. המסלול העוקף הזה הצריך הרבה פחות דלק, אבל גרם לכך שבראשית נזקקה ל־41 ימים כדי להיכנס לשדה הכבידה של הירח ונאלצה לגמוא מרחק גדול פי 15 מזה שעשתה אפולו 11. עד אז, מעולם לא נעשה ניסיון לנחות על הירח בדרך זו.

"מומחים רבים בנאס"א לא האמינו שזה אפשרי ואמרו לי את זה", סיפר ויינטראוב. אף אחד מהצוותים האחרים שהתחרו על הפרס לא בחרו ליטול את הסיכון הכרוך בשיטת ה"רוגטקה" של ספייס־איי־אל. אבל ויינטראוב האמין שמסעות עתידיים ילכו בנתיב שנסלל על ידי בראשית. אמנם הוא דרש הרבה יותר זמן, אבל החיסכון הניכר בדלק אִפשר להשתמש בחללית קטנה יותר. זאת תהיה האפשרות היחידה לשגר חלליות קטנות כ"טרמפיסטיות" שיַחלקו מרקיע אחד עם לוויינים שמיועדים להקיף את כדור הארץ.

על פי צ'רלס בולדן, לשעבר המנהל הארגוני של נאס"א וקודם לכן טייס ניסוי ואסטרונאוט, חשיבות העניין חרגה מעבר לעלות הנמוכה. "אם ארגון פרטי כמו ספייס־איי־אל מסוגל להנחית משהו על הירח, יזמים אחרים ישאפו ללכת בעקבותיו", אמר. "זה יהיה כביר. זה סיפור חדש לגמרי".

ג'ים בריידנסטיין, שלימים החליף את בולדן בתפקיד המנהל הארגוני של נאס"א, ביקר בספייס־איי־אל בישראל לפני השיגור המתוכנן, בחורף 2019. בריידנסטיין אמר לשלושת המייסדים שאם יצליחו רק להגיע לירח, בלי לנחות, בעלות של 200 מיליון דולר - פי שניים מכפי שעלתה בראשית - הישג זה יציין את ראשיתו של עידן חדש במסעות לחלל.

צוות ספייס־איי־אל לא היה מנותק מהחברה הישראלית בשמונה השנים שקדמו לכך. "אחת ממטרותינו העיקריות היתה לשמש מקור השראה לדור הבא של מדענים ומהנדסים", אמר יהונתן ויינטראוב. "כששוחחנו עם תלמידי תיכון, היינו צעירים מספיק להיות האחים הגדולים שלהם. אמרנו להם, 'למדנו בבית הספר חמש יחידות מתמטיקה ומדעים וזכינו להיות שותפים לנחיתה על הירח. כשתגדלו ייתכן שתוכלו להגיע לירח, לפתור את בעיית ההתחממות העולמית, לרפא סרטן או להגשים כל חלום אחר שלכם'".

לספייס־איי־אל היה צוות של מתנדבים שלימדו על אודות החלל בבתי ספר. ויינטראוב זוקף לזכות "החבר'ה המתנדבים" של ספייס־איי־אל את עידודם של מיליון בני נוער בישראל וברחבי העולם לתכנן פריצות דרך מדעיות משלהם. ויינטראוב הופתע מהיקף הסיקור החיובי שקיבלה המשימה של ספייס־איי־אל ברחבי העולם. "אפילו המרכז לחקר החלל באיראן פרסם תצלום של החללית שלנו", סיפר לנו.

המדינה כולה עקבה אחרי התקדמות הפרויקט. ככל שהתקרב מועד השיגור, ההתרגשות בישראל הלכה וגברה. במוסדות חינוך רבים, מגני ילדים ועד כיתות י"ב, למדו על בראשית. תחפושות של אסטרונאוטים נהפכו ללהיט בפורים, שבמקרה חל במועד השיגור המתוכנן.

ב־22 בפברואר 2019 שוגרה בראשית על גבי מרקיע של ספייס־אקס, מקייפ קנאוורל שבפלורידה. כפיר דמרי ויהונתן ויינטראוב היו שם. יריב בש נשאר בחדר הבקרה בישראל. השיגור עבר ללא תקלות. כדקה אחר כך, שלושת המייסדים עצרו את נשימתם בציפייה לראות אם אחד מאמצעי החיסכון שנקטו יוכיח את עצמו. בראשית היתה מחוברת למרקיע באמצעות שרשרת של סגרים בעלי קפיצים, שהיו אמורים להשתחרר בו־זמנית ולדחוף אותה לתוך החלל. בדרך כלל, שרשרות אלה מיוצרות בהזמנה מיוחדת, אבל ספייס־איי־אל קנתה שרשרת כזאת מן המוכן. היא פעלה כשורה.

אחד המייסדים של פרויקט הלוויינים של צה"ל אמר לראשי ספייס־איי־אל, "אם תצליחו לתקשר עם בראשית אחרי שתשוחרר למסלולה, כל הכבוד לכם". לדברי בש, היה ברור שכל שלב בדרך יצר הזדמנות נוספת לכישלון. כל מה שיכלו לעשות היה להמשיך הלאה ככל הניתן. "היה בינינו הסכם לא כתוב: לא נעצור כל עוד משהו לא יעצור אותנו", אמר.

אחרי שגמאה את כל המרחק הזה, לבראשית היתה הזדמנות אחת ויחידה לדלג משדה הכבידה של כדור הארץ אל זה של הירח. טעות בכיוון אחד היתה גורמת לה להתרסק אל הירח; טעות בכיוון האחר היתה שולחת אותה הרחק למעמקי החלל. אפשר לדמות את התמרון שנדרש ללחיצה על דוושת הבלמים בכל הכוח ברגע ספציפי. לתשעת המנועים של בראשית נדרשו כתשע דקות להפנות אותה לכיוון הנכון, וכשש דקות להאט אותה ולהגיע למהירות הנכונה.

לאחר הדקות המתוחות האלה, היה אפשר לראות בחדר הבקרה שהתמרון הצליח. באותו רגע ישראל נהפכה לשביעית מבין המדינות או קבוצות המדינות שהכניסו חללית למסלול הסובב את הירח - אחרי ארצות הברית, ברית המועצות לשעבר, יפן, סוכנות החלל האירופית, הודו וסין. ובמקרה של ישראל, זה אפילו לא היה פרויקט לאומי, אלא עמותה ללא כוונת רווח שהקימו שלושה חבר'ה בבר.

ב־11 באפריל החלה בראשית את נחיתתה לעבר פני הירח. אף על פי שהיתה זאת שעת ערב מאוחרת, כל המדינה צפתה. גם במדינות אחרות היו צופים שחיכו לראות אם המסע הפרטי הראשון לירח יצלח את המבחן הקשה ביותר: האטה מ־6,000 קמ"ש לאפס ואחריה נחיתה רכה מגובה של חמישה מטרים אל פני הירח.

הנשיא הישראלי ראובן (רובי) ריבלין אירח למסיבת פיג'מות ילדים שרצו לצפות בנחיתה בשידור חי. ברחבי הארץ התקיימו הקרנות פומביות. ראש הממשלה בנימין נתניהו ישב ממש ליד חדר הבקרה עם מוריס קאהן, הנדבן שסיפק את עיקר המימון לספייס־איי־אל. על גבי צג גדול הוצגו מצבם של תשעת המנועים של בראשית וקואורדינטות שונות. נתון קריטי אחד בלט: קצב הנחיתה.

נופלים וקמים

עדיין לא היה ברור לנו מה הניע את בש, דמרי וּויינטראוב ליטול על עצמם את האתגר הכביר הזה מלכתחילה. שאלנו את כפיר דמרי מה הסיבה לכך שמהנדס תקשורת חסר כל ידע בנושא החלל הזדרז לענות לאותו פוסט ראשון של בש בפייסבוק.

"בעצם זה לא היה קשור לחלל. העניין היה להציב לעצמי אתגר שנראה בלתי אפשרי", סיפר דמרי. "נוסף על כך היה כאן העניין של הציונות, כלומר, לעשות משהו חשוב למען מדינת ישראל. עבורי זה התקשר לרגע אחר בחיי - כשסיימתי את בית הספר לקצינים והלכתי להראות לסבא שלי את הדרגות החדשות. ידעתי שהוא יתגאה בי מאוד. זה היה צירוף של שני הדברים האלה - לעשות את הבלתי אפשרי ולעשות משהו שיסב גאווה לי ולכל הסובבים אותי". דמרי המשיך וסיפר לנו על סבו, ניצול שואה מצפון אפריקה, שהיה כלוא במחנה ריכוז נאצי בתוניסיה. אחר כך נמלט משם, עלה לישראל ונלחם במלחמת העצמאות. סבו של דמרי זכה להאריך ימים ולהשתתף בטקס סיום קורס הקצינים של נכדו.

העיתונאי ארמין רוזן העלה את ההשערה שתחושת הסולידריות הלאומית הקנתה לצוות הישראלי יתרון על פני כל יתר הצוותים הפרטיים: "צריך לזכור שעד לאחרונה, גורלו של העם היהודי בעולמנו היה במידה רבה לא נתון לשליטתו. המסע לירח עשוי להיות עדות מפוארת לניצחון מופלא על מאות שנים של סכנה קיומית". כשלנגד עיניו קורות משפחתו של דמרי, כתב רוזן: "עד לפני זמן קצר, המחשבה שאזרחיה של מדינה יהודית ינסו להגיע לירח היתה נתפסת במובנים רבים כמדע בדיוני, מעין אבסורד".

המשיכה לבלתי אפשרי אופיינית לישראלים. פתרון בעיות הוא סוג של ספורט לאומי. מערכת ההפעלה של התרבות הישראלית מבוססת על חשיפה חוזרת ונשנית לאתגרים הולכים וגדלים, הן לפני השירות הצבאי והן במהלכו. מסלול חיים זה מעצב אנשים שמפתחים התמכרות לביצוע משימות קשות, חשובות ורבות־משמעות.

גם יריב בש התנסה בנעוריו בחוויות שנטעו בו את הביטחון להתמודד עם הבלתי אפשרי לכאורה. "בשנות התיכון הייתי בטטת כורסה ורוב הזמן שיחקתי משחקי מחשב", סיפר. "ואז שובצתי לאחת הסיירות המובחרות בצה"ל ומצאתי את עצמי עושה דברים מטורפים. לא ידעתי שאני מסוגל לטפס על חבל באורך של עשרה מטר, לסחוב על גבי חבר במעלה הר, לא לישון יומיים או לעשות מסע רגלי של 70 קילומטר. ברגעים כאלה אתה מגלה דברים על עצמך". בהמשך עבד כמהנדס חשמל בגוף ממשלתי שהיה אסור לחשוף את זהותו מטעמי ביטחון. "היינו מסוגלים לייצר כל דבר שהוא - מכשיר קשר, מחשב, אייפון - כל מה שנדרש", סיפר. "שני הצמתים האלה בחיי לימדו אותי שאני מסוגל בעצם לעשות כל דבר".

אבל מדוע היה זה דווקא האתגר של שיגור חללית לירח שעורר השראה בבש? זאת לא היתה רק התעוזה שבדבר. היתה לכך סיבה עמוקה ואישית יותר, שבש כמעט לא דיבר עליה.

ביולי 2013 הוזמן בש לשאת דברים על אודות ספייס־איי־אל במטה פולקסווגן שבגרמניה, לאחר שכמה ממנהלי החברה שמעו אותו מדבר על הנושא בעת שביקרו בישראל. לאחר שנענה להזמנה, הוא רצה ללמוד יותר על הקשר של סבו, יצחק בש, לחברה. סבו של בש נפטר כשהיה בן 16, ובש שוחח אפוא עם בני משפחתו והצליח להשלים את הפרטים החסרים בסיפור. יצחק בש, יהודי שנולד בהונגריה, נשלח לאושוויץ עם יתר בני הקהילה שלו לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. גרמניה עשתה מאמצים נואשים להגביר את ייצור התחמושת שלה והשתמשה ביהודים ובעובדי כפייה אחרים להגדלת התפוקה. ממש כשעמדו להישלח לתאי הגזים, יצחק ו־300 מהנדסים הונגרים נוספים הופנו לעבוד בפרויקט הטילים מדגם V-1 של גרמניה. חברות גרמניות רבות היו מעורבות עד צוואר במאמץ המלחמתי. החברה שזכתה בחוזה לייצור טילי V-1 היתה פולקסווגן.

במטה פולקסווגן בוולפסבורג עמד יריב בש מול קבוצה של בכירי המנהלים. השקף הראשון שלו היה תצלום של סבו. "לפני 70 שנה סבי עבד כאן כעובד כפייה, לפני 20 שנה הוא בא לביקור כניצול שואה והיום אני כאן כדי לספר לכם כיצד ישראל תשגר חללית לירח", אמר בש. כשהתראיין על ביקורו לעיתון ישראלי אמר, "אפשר לומר שטילָאוּת היא העסק המשפחתי שלנו".

בניגוד לתדמית השגורה של יזמים, מייסדי סטארט־אפים ישראלים בדרך כלל מפוכחים במידה מפתיעה בנוגע לסיכויי הצלחתם. מה שמאפשר להם ליטול סיכונים איננו עודף ביטחון עצמי נאיבי, אלא במידה רבה יכולתם לא להתרגש מכישלונות ואפילו להעריך אותם. כפי שניסח זאת דמרי, "החוכמה היא לא להיות אופטימיים שהדברים יסתדרו, אלא להיות אופטימיים בנוגע למה שיקרה כשהם לא מסתדרים".

במדינות רבות, הפחד מפני כישלון איננו נובע רק מחשש להיקלע לקשיים כספיים, כי אם גם מסטיגמה חברתית. אם סיכויי ההצלחה נמוכים והשלכות הכישלון הרות אסון, אין פלא שקשה יותר למצוא יזמים. אבל בישראל, כפי שהסביר דמרי, "לא משנה מה יקרה, זה יהיה בסדר. הידיעה שהדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות איננו נורא כל כך נותנת לך המון ביטחון".

יתרון מכריע נוסף עמד לצדם של מייסדי ספייס־איי־אל: אף על פי שהרעיון שלהם נשמע מטורף ורוב האנשים אמרו להם את זה, נמצאו מספיק אנשים בעמדות הנהגה בכירות שהיו מוכנים לתת להם סיכוי. דמרי לא היה מסוגל להעלות בדעתו מדינה אחרת כלשהי שבה שלושה מהנדסים צעירים יכלו ליזום תוכנית חלל. "אני חושב שזה כנראה המקום היחיד בעולם שיש בו רשת נגישה כל כך של נכסים פיזיים ומדעיים", אמר לנו. לעובדה שהצליחו להגיע לראשי סוכנות החלל ולאחת האוניברסיטאות המובילות תוך ימים ספורים היתה תרומה מהותית. "אותו רעיון שמשך אותנו - לעשות משהו גדול למען המדינה - משך גם אותם, והם לא חששו לעזור לנו לנסות".

חבר'ה

יוסי קליין הלוי הוא סופר ועיתונאי ישראלי וחוקר חד־עין של הנפש הישראלית. ב־1982 עלה מניו יורק לירושלים. הוא כתב כמה ספרים שזכו בפרסים, ובהם "כחולמים" (הוצ' כנרת זמורה דביר, תרגום: שאול לוין, 2017), המתחקה אחר המהלכים הפוליטיים שעיצבו את ישראל מבעד לעיניהם של שבעה צנחנים שלחמו יחד בקרב על שחרור ירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים.

יש יסוד רוחני באופן שבו הלוי מתבטא בכתב ובעל־פה, ולכן אין זה מפתיע שהוא משתתף פעיל בדיאלוגים בין יהודים למוסלמים ובין ישראלים לפלסטינים. הוא מיטיב לזהות את הזרמים התרבותיים המשתקפים במוזיקה ובהומור הישראליים.

"ישראל פועלת על בסיס שתי יחידות חברתיות יסודיות", אמר לנו הלוי. "המשפחה, שעדיין יש לה כאן כוח רב, בין היתר משום שאנחנו מדינה קטנה שבה אי־אפשר להתרחק מההורים, ובגלל ערכי המשפחה היהודית שלא איבדו מעוצמתם. והרשת החברתית האחרת שמתאפיינת בעוצמה רבה, במובנים מסוימים אפילו יותר מהמשפחה, היא החבר'ה, שמתפקדים כמעט כמו משפחת־על".

הלוי, כמו יצחק בן ישראל, היה מודע היטב לחשיבות המושג "חבר'ה". הוא ציין שמעגל החבר'ה שלך הולך ומתרחב והקשרים בתוכו הולכים ומתחזקים ככל שאתה מתקדם בשלבי החיים וצובר חוויות שונות. הוא הביא כדוגמה את התקופה שבה ילדיו למדו בתיכון בשנים האפלות 2000 עד 2004, בזמן שתהליך השלום הישראלי-פלסטיני קרס ואת ישראל שטף גל הטרור הגרוע בתולדותיה. יותר מ־1,000 ישראלים נרצחו בהתפוצצויות של מחבלים מתאבדים באוטובוסים, בבתי קפה, במסעדות ובמועדון לילה.

הלוי סיפר לנו על קבוצות החבר'ה שילדיו ובני גילם יצרו באופן אורגני במהלך השנים ההן. "היו להם חברים שנהרגו והיו כמה שנפצעו. אבל הילדים שלנו כלל לא שיתפו אותנו. עד היום אני לא יודע מה עבר עליהם", סיפר. "הם התמודדו עם המצב במפגשים טיפוליים מאולתרים ואינטנסיביים שבהם פשוט התכנסו כולם יחד. זוהי ישראל. זאת חברה שהוקמה על ידי תנועות נוער. ישראל של טרום־המדינה היתה חברת נוער, והיא נותרה כזאת. זאת אחת הסיבות לחיוניות הרבה שיש כאן".

ב־2001 שני ישראלים הקימו אתר אינטרנט ארצי בשם "חבר'ה". הופיעו בו חמישה באנרים שיכולת להקיש עליהם:

חבר'ה מהתיכון

חבר'ה מהאוניברסיטה

חבר'ה מתנועות נוער

חבר'ה מהצבא

חבר'ה מהעבודה

בשיאו, האתר הזה היה אחד מחמשת הפופולריים ביותר בישראל. הקטגוריות שנכללו בו שיקפו את המעגלים החברתיים העיקריים בישראל ואין זה מקרי שהאתר כולו התבסס בעיקר על זהויות קבוצתיות ולא אינדיבידואליות.

כששואלים ישראלים מדוע ארצם מדורגת במקום כה גבוה במדד האושר העולמי, הם מהססים רגע, משום שהם אינם רגילים לחשוב על ישראל כמדינה מאושרת. עם זאת, הם לא שוללים את הרעיון ואחד ההסברים הנפוצים שהם מעלים הוא "אתה לא לבד", או שקיימת תחושת השתייכות, תחושה של "ביחד". ה"חבר'ה" הם חלק חשוב מתחושת ה"ביחד".

זהו סוג התמיכה החברתית שנוצרת בקהילות קטנות ומלוכדות. וזה גם סוג התמיכה שמסוגלת להעניק לאנשים כמו יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן ויינטראוב את ההרגשה שלא יהיו לבד אם ייקחו על עצמם פרויקט שאפתני מטורף. הם ימצאו בעלי ברית לאורך הדרך. נוסף על כך, הרגשה כזאת מעודדת אנשים להזדהות עם מדינתם ולתרום לה.

לעשות למען המדינה

אחד הדברים שעדיין לא הצלחנו להבין היה כיצד יוזמה של שלושה מהנדסים צעירים אומצה בצורה כה חלקה על ידי מדינת ישראל ואנשיה כפרויקט לאומי. ברוב המדינות יוזמות פרטיות נותרות פרטיות. יוזמות החלל של אילון מאסק (ספייס־אקס), ג'ף בזוס (בלו אוריג'ין) וריצ'רד ברנסון (וירג'ין גלקטיק) הן פרטיות. אף אחת מהן לא הציתה גאווה לאומית בארצות מולדתם. הצוותים האחרים בתחרות לונאר אקס־פרייז של גוגל באו מיותר מ־12 מדינות, וייתכן שהיו מעוררים גאווה לאומית אילו זכו בפרס. אבל הצוות הישראלי, עוד מהרגע הראשון - כפי שמבטא השם ספייס־אַיי־אֶל - תפס את עצמו כמי שחותר להגשמת שאיפה לאומית ולא פרטית בלבד.

היסוד הלאומי היה גלוי לעין בסלפי שצילמה החללית בראשית במהלך הנחיתה לעבר פני הירח. התצלום, שהועבר לכדור הארץ בשידור חי ובחדות גבוהה, הראה את רגל החללית המצופה ברדיד זהב על רקע הירח. מהחללית בלט שלט קטן, ועליו דגל ישראל והכיתוב "עם ישראל חי", ומתחתיו נכתב באנגלית "מדינה קטנה, חלומות גדולים". בתחתית השלט הופיעו הסמלילים של התעשייה האווירית לישראל, ספייס־איי־אל וקרן אקס־פרייז. בעת שידור התצלום נשמעו תרועות עידוד בכל רחבי הארץ. אלה היו תרועות לישראל, לא רק לספייס־איי־אל.

מאחורי השלט היתה גם מהדורה ממוזערת של התנ"ך במלואו, מוטבעת על דיסק בגודל מטבע, שבש, דמרי וּויינטראוב הכניסו לשם. כפי שכתב ארמין רוזן, נמצאו בה "כל האותיות בעברית בגודל של חיידק, כחלק מכמוסת זמן שהכילה יותר מעשרה מיליון דפי תוכן".

עבור ישראלים רבים, אחת החוויות המשמעותיות ביותר בחייהם קשורה לכך שמפקידים בידיהם אחריות ממשית לביטחון המדינה, בראש ובראשונה במסגרת שירותם הצבאי. האיומים שהם ניצבים מולם אינם מופשטים או מרוחקים אלפי קילומטרים. הם יודעים שאם לא ימלאו את המוטל עליהם, כוחות אויב עלולים לפרוץ את קווי ההגנה של ישראל ולפגוע במשפחותיהם, בחבריהם ובשכניהם.

בנאום השבעתו ב־1961, הנשיא ג'ון פ' קנדי פנה לתודעת החובה של האמריקאים במילותיו המפורסמות, "אל תשאל מה המדינה שלך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה שלך", בעודו מנופף באצבעו באוויר הצונן של ינואר. התוכחה הנוקבת היתה נגד הציניות ובעד הפעולה למען הכלל. קנדי, כמו רבים מבני דורו, לחם במלחמת העולם השנייה. חובתו של אדם להקריב למען ארצו לא היתה טעונה הסבר: רבים כבר מילאו אותה בפועל. ההשלכות של ההימנעות מכך היו עדיין בגדר זיכרון טרי.

אם נדלג קדימה ל־2020, סנאטור שביקש להיבחר מחדש במסצ'וסטס, מדינתו של קנדי, ביטא כנראה את רוח הזמן החדשה כשהכריז: "שאלנו מה אנחנו יכולים לעשות למען המדינה. הפשלנו שרוולים ועשינו זאת. בכל הכבוד הראוי, הגיע הזמן להתחיל לשאול מה המדינה שלך יכולה לעשות בשבילך". בעולם העכשווי של אינדיבידואליזם הולך ומעמיק, לעשות דבר מה למען המדינה שלך הולך ומצטייר כרעיון זר ומוזר. אבל לא בישראל.

נחיתה קשה

במהלך השבועות שבהם בראשית הקיפה את כדור הארץ במעגלים הולכים ומתרחבים בדרכה לירח, הציבור הישראלי לא הקדיש לה תשומת לב רבה. אבל ככל שהתקרב מועד הנחיתה, ההתרגשות גאתה. האם המסע יסתיים בניצחון או באסון?

בעודם עומדים בקדמת יציע הצופים הגדוש נכבדים ובני משפחה ועל רקע הצג הגדול של חדר הבקרה, ראשי ספייס־איי־אל וחטיבת החלל של התעשייה האווירית סיפקו פרשנות בזמן אמת. מכל המכשולים שהיה על החללית להתגבר עליהם, הנחיתה היתה הקשה ביותר. כפיר דמרי נזכר במה שאמר לו מומחה חלל ותיק: "כדי להשלים נחיתה על הירח דרושים מיליון ניסים".

כמובן, דבר מכל זה לא היה ידוע לקהל הצופים ברחבי הארץ, שעקב אחר המספרים שהופיעו על הצג וציינו את כיוון הנחיתה ואת מהירותה. הוא נראה כמו לוח מחוונים מסובך מדי של מכונית, אלא שכאן ישבו מולו כשני תריסרי מהנדסים בעמדותיהם וצפו בו בדריכות רבה. בקצהו האחר של הצג הופיעה אנימציה שהציגה את התקדמות החללית לאורך קו הולך ויורד לעבר הירח.

בזמן שהחללית התקרבה לנקודת המעבר מההקפה לנחיתה, המארחים הסבירו שהיא עומדת להחליט עצמאית אם הכול פועל כשורה. במקרה שלא, בראשית תזנח את תוכנית הנחיתה, תעשה הקפה נוספת של ארבע שעות סביב הירח ותנסה שנית לנחות. ברגע המכריע השתררה דממה בחדר הבקרה וכולם חיכו לראות אם התמרון בוצע. לבסוף הגיעה ההודעה: "הנחיתה החלה. חצינו את נקודת האל־חזור".

הנחיתה מגובה של 20 קילומטר מעל לירח אל פני הקרקע היתה אמורה להימשך 17 דקות. בשלב זה החלו לצוץ במהירות בעיות בזו אחר זו. המספרים על הצג קפאו, שכן הטלמטריה - תקשורת הנתונים מהחללית - אבדה. אחרי שניות ספורות היא התחדשה. אבל אז נשמע קול שאמר שהמנוע הראשי כבה. מהבעות הפנים בחדר הבקרה היה ברור שזה לא היה אמור לקרות.

המנוע הראשי חזר לפעולה, אבל לא היה ברור אם נותר מספיק זמן למניעת התרסקות. תקשורת הנתונים נותקה שנית. חלפו כמה שניות מעיקות שבהן איש לא רצה להגיע למסקנה הבלתי נמנעת. לבסוף הודיע מנהל הבקרה שבראשית התרסקה אל פני הירח. מסע של יותר משמונה שנים, שהגיע לשיאו בטיסה של 6.5 מיליון קילומטר במשך 48 ימים, נכשל בעשר הדקות האחרונות.

כישלון מוצלח

כפיר דמרי נשאל לעתים קרובות כיצד הרגיש ברגע ההוא. "כמובן, קיוויתי לנחיתה רכה", אמר לנו, "אבל אני זוכר שאחת התגובות הראשונות שלי היתה הקלה". זאת לא היתה התשובה שציפינו לה. "ישבנו בבר, פעם אחר פעם שום דבר לא עבד, כל כך הרבה פעמים הארגון נשאר כמעט בלי פרוטה ובכל זאת הגענו לשם. זה כל הסיפור. המסע הסתיים".

יהונתן ויינטראוב ציין את ההשפעות ארוכות הטווח של ההתלהבות שבראשית חוללה בקרב צעירים. "לפני בראשית, אם היית פונה למשקיעים ואומר, 'אני טס לירח תמורת 100 מיליון דולר', הם היו מגחכים ומראים לך את הדלת", הוא אמר. "כעת יזם יכול לומר, 'תראו, הישראלים עשו את זה, זה אפשרי'".

כאשר בש, דמרי וּויינטראוב הקימו את ספייס־איי־אל, 33 צוותים היו רשומים לתחרות אקס־פרייז. בסופו של דבר נותרו בה ספייס־איי־אל וארבעה צוותים נוספים בלבד. ומתוך חמשת הצוותים הנותרים האלה, ספייס־איי־אל היה הצוות היחיד ששיגר דבר מה לחלל.

כעת, כשנפתחה הדרך למסעות לירח במחירי רצפה, יפותחו תוכניות מוצלחות יותר. "יום אחד, מישהו ינחית קיובסאט על הירח", אמר לנו ויינטראוב. לווייני קיובסאט בנויים מקוביות עם פאות בגודל 10x10 סנטימטר, שניתנות להרכבה בדומה לקוביות לגו. כ־1,200 לוויינים כאלה מקיפים את כדור הארץ כיום. "יום אחד, אולי אפילו ילד יוכל לעשות זאת".

ספייס־איי־אל פרצה גם דרכים חדשות לישראל לחבור למדינות שהיו בעבר עוינות כלפיה. מרקיע הפלקון 9 שממנו שוגרה בראשית נשא עליו גם לוויין של חיל האוויר האמריקאי ולוויין שהיה מיועד לחברת טלקומוניקציה אינדונזית. כשנערמה בחלל המטענים של הפלקון 9 לקראת ההמראה, בראשית נראתה כמעין קישוט מוזהב קטן על גבי לוויין התקשורת האינדונזי הירוק הענק. אינדונזיה, משכנה של האוכלוסייה המוסלמית הגדולה בעולם, לא מכירה בישראל, אבל המנהלים האינדונזים שהיו מעורבים בשיגור בילו ברצון במחיצתם של דמרי וּויינטראוב בקייפ קנאוורל. "כשפגשנו אותם באתר השיגור בירכנו זה את זה ואפילו ציינו יחד את האירוע בחגיגה קטנה!" סיפר ויינטראוב.

אחרי התרסקותה של בראשית על הירח, לא היתה לבש, דמרי וּויינטראוב כל כוונה להתחיל מחדש. לא היתה להם תוכנית מגירה. הרפתקת השנתיים שלהם התארכה לשמונה שנים. אבל מעבר להתמשכותה, היא היתה מלווה במתח עצום. "לא היתה מאחורינו דמות כמו קנדי", אמר דמרי. "האחריות היתה עלינו. אילו נכשלנו בשלב כלשהו, לא היה מדובר בסטארט־אפ שלנו בלבד. הרגשנו שתקוות של כל המדינה מוטלות על כתפינו".

ואולם, בתוך חודשים אחרים הלכה וגברה התחושה של עניין לא גמור. מיד לאחר ההתרסקות, נציגי הלונאר אקס־פרייז של גוגל - שהגיעו לישראל כדי לצפות בנחיתה - הסתודדו כמה רגעים בפינה, ובו במקום החליטו להעניק לספייס־איי־אל את פרס "מיזם נועז" (Moonshot) בסך מיליון דולר, הראשון מסוגו אי־פעם. המייסד והיו"ר התוסס של קרן אקס־פרייז, פיטר דיאמנדיס, הסביר את ההחלטה. הוא תיאר את הצלחתה של ספייס־איי־אל להגיע לירח בעלות של 100 מיליון דולר בלבד ובהשתתפות פחות מ־50 מהנדסים כ"זינוק קדימה בדרך למסעות לחלל שיהיו בני־השגה ונגישים". זמן קצר לאחר מכן, נדבן בריטי־אמריקאי תרם אף הוא מיליון דולר ליוזמה החדשה.

וכך באה לעולם "בראשית 2". דמרי סיכם את האתגר הראשון שעמדו מולו: "ידענו שהרבה אנשים יגידו, 'כבר עשיתם את זה'. התמודדנו עם שאלה קשה: איך נוכל לגרום לכך שהמשימה החדשה תהיה מלהיבה לא פחות מהראשונה?" ספייס־איי־אל החליטה לשלוח לירח מקפת שממנה שתי נחתות ינסו לנחות על הקרקע. המקפת תמשיך להקיף את הירח חודשים או שנים. וכל זה ייעשה בתקציב זהה לזה של בראשית הראשונה - 100 מיליון דולר - ובזמן קצר בהרבה, עד 2026.

נוסף על כך, פרויקט בראשית 2 יצר אפשרות להרחבת התוכנית החינוכית של ספייס־איי־אל לממדים עולמיים. סטודנטים ממדינות אחרות יורשו להציע ניסויים ולשלוט בעצמם בחיישנים שעל גבי הלוויין. "פנינו למדינות שונות והצענו להן הזדמנות לפיתוח תוכנית חלל משלהן", סיפר דמרי. בינואר 2023, נאס"א נתנה את הסכמתה לכך שבראשית 2 תכלול ניסוי של נאס"א למדידת הקרינה מקרקע הירח.

ב־2013, כשלוש שנים לאחר שספייס־איי־אל החלה במסעה, יריב בש הקים סטארט־אפ בשם פלייטרקס (Flytrex). סטארט־אפים מתאפיינים בשאפתנות כמעט מעצם הגדרתם, אבל הפעם היה מדובר בצלילה לתוך שוק שהיה שנוי במחלוקת עזה: אספקת מוצרים קמעונאיים באמצעות רחפנים לבתים בפרוורים על פי הזמנה. בש האמין שעמדת הפתיחה של פלייטרקס תאפשר לה להיהפך למובילה בתחום, בין היתר משום שהיתה, נכון ל־2023, חברת הסטארט־אפ היחידה שקיבלה היתר ממִנהל התעופה הפדרלי בארצות הברית. במרס 2017, ספג בש מהלומה אישית טרגית. הוא נעשה משותק ממותניו ומטה כתוצאה מתאונת סקי. מאז נראה תמיד בכיסא גלגלים, בין בעת שעבד בחדר הבקרה של בראשית או כשהציג את פלייטרקס בכנסי היי־טק גדולים. "נשארתי אותו אדם, רק נמוך יותר בחצי מטר", הוא אמר. ואכן, לא נראה שהתיאבון שלו ליטול על עצמו אתגרים בלתי אפשריים פחת כהוא זה.

יהונתן ויינטראוב פנה לכיוון אחר לאחר שנותיו בספייס־איי־אל. הוא למד לדוקטורט בביופיזיקה ועבודת הדוקטור שלו עסקה בשיטה אופטית חדשה שעשויה לגלות תקשורת בין תאים סרטניים. בהמשך עמד בראש מעבדה באוניברסיטת סטנפורד המפתחת שיטות לא חודרניות לגילוי סרטן.

אבל לוויינטראוב היה גם "תחביב", כפי שנהג לכנות זאת: פיתוח שיטה לגידול גרגירי חומוס ולייצור חומוס על הירח. גידול מזון על הירח איננו גימיק - הוא עומד למלא תפקיד מכריע בתוכניות של נאס"א לקיום נוכחות אנושית קבועה שם. מנות מזון מיובש בהקפאה הן פתרון זמני. בטווח הארוך, הבאת מזון מכדור הארץ איננה כלכלית. ומכל מקום, בני אדם יזדקקו לצמחייה ולירקות טריים כדי לקיים חיים סבירים יותר.

חלומו של ויינטראוב הוא לשלב את חקר הביולוגיה, הפיזיקה והחלל על מנת לייצר חומוס על הירח, אולי אפילו בעזרת אדמה מירושלים ומים מהכינרת. בדומה לבראשית, לא מדובר בחתירה להישג אישי או לקידום המדע בלבד, אלא גם בהענקת תרומה של ישראל לעולם.

קשה להעלות על הדעת קומץ של מהנדסים אקראיים - ללא כל גיבוי של אוניברסיטה, חברה, ממשלה או ארגון כלשהו - שמנסים להקים תוכנית חלל במדינה כלשהי פרט לישראל. מה מאפשר את התעוזה או החוצפה הזאת? ייתכן שזאת ההרגשה שלא תישאר לבדך במסע, שתאסוף לאורך הדרך אנשים שיידבקו בשיגעון של הרעיון ושאפילו מוסדות גדולים ומסורבלים כגון חברות, אוניברסיטאות וגופים ממשלתיים יתלהבו ויושיטו עזרה במקום להציב מכשולים.

ללא הכוח הגלום ב"חבר'ה" - השאיפה להיות חלק ממשהו גדול יותר ולעשות דברים יחד - החוצפה הישראלית לא היתה משיגה תוצאות, או לפחות לא היתה שכיחה כל כך, או לא היתה חלק מהתרבות הלאומית אלא נותרת נחלתם של יזמי טכנולוגיה בלבד.

בשנותיה הראשונות של ספייס־איי־אל, הצוות הטכני של בראשית התבסס כולו על מתנדבים. המהנדסים האלה בנו חללית בזמנם הפנוי. "אלמלא רוח הביחד הזאת בראשית הדרך, לא היינו מצליחים להתקדם ולהגיע לשלב שבו יכולנו להשיג מספיק מימון להעסקת צוות במשרות מלאות", סיפר יהונתן ויינטראוב. בהמשך דרכם, רבים מהמתנדבים האלה הקימו סטארט־אפים, שחלק מהם נהפכו לחברות הנסחרות בבורסה.

בעיני המתבונן מבחוץ ישראלים נראים לעתים קרובות כבלגניסטים, מרפקנים וגסי רוח, אבל פתרון בעיות הוא המגרש הטבעי שלהם. זוהי פעילות שיתופית, כזאת שאתה עושה עם אנשים שנהפכים לאחד ממעגלי החבר'ה הרבים שלך.

אולם חוצפה וחבר'ה אינם מאפיינים שאפשר ליצור יש מאין או להשתיל בחברה אנושית כלשהי. הם צומחים מתוך כוחות עמוקים יותר הפועלים בקרב הישראלים החל משחר ילדותם ולכל אורך חייהם.

1 מרקיע - טיל שמשוגר לחלל וממנו עצמו משוגרים רכבי חלל (חלליות, לוויינים) אל היעד הסופי. (הערת המתרגם).