הדפסים

 חלק ראשון

אסתר, נובמבר 1943

איסטנבול

1.

ב־10 בנובמבר 1943, הלילה שבו נעלם מוריס, חלמה אסתר בכר שהיא מקלפת פיסות מקליפת העולם. כמה וכמה פעמים התעוררה במשך אותו הלילה, וכל אימת שנרדמה ניסתה להעמיק עוד את אחיזתה בפיטם, לייצב את רגליה על הקרקע ולקרוע מבשרו של אותו חבוש ענק. העולם היה מסוג החבושים העקשנים שקליפתם קשה. באחת מיקיצותיה באותו לילה נזכרה ששבע־עשרה שנה חלפו מאז שבנה מוריס נולד, ובכל אותן שנים לא קילפה חבושים. כשהיה מוריס תינוק ניסתה להתאים את שעות השינה שלה לשלו ולהחליף כמוהו בין לילה ליום, כך שבשעות הלילה ישבה אסתר על שרפרף קטן וקילפה חבושים. במשך שעות קילפה, בעיניים עצומות, ורקחה מהם ממתקים, ויזאק בעלה חילק אותם בשעות הצהריים לסוחרים בצ׳ארצ׳י, שחנויותיהם שָכנוּ בסמוך לבית המלאכה הקטן שלו.

כל אותו הלילה ירד שלג מעורב בברד, וכשהתעוררה לבסוף ראתה מחלון חדר השינה עקבות אפרוריים שנותרו על המדרכה. כפי שקורה לעיתים מזומנות באיסטנבול, כשהשלג מקדים לרדת הוא מחולל מופע קצר שנפסק באחת. לאחריו בהירות מסנוורת, קרה וצוננת עומדת באוויר, ונדמה שעשרים וארבע השעות המושלגות לא היו אלא מופע תעתועים. אסתר מצמצה בעיניה למול החלון. מולה, במרפסת הרטובה, עמד השכן, לבוש במדי צבא, ותלה כמדי שנה את תמונת דיוקנו של כמאל אטאטורק, גם הוא במדי צבא, מוקף מסגרת שחורה. הדיוקן הרשמי ציין - להכעיס - את שנת מותו, 1938.

כשעמדה כך, שעונה במרפקיה על אדן החלון הסגור, נשימתה מעלה אדים לחים על הזגוגית, עוקבת בעיניה אחרי מעשי השכן, הזכירה לעצמה שעונת החבושים תמה זה מכבר. יום הולדתו של מוריס חל בערב תשעה באב, הרי ארבעה חודשים תמימים לפני כן מלאו לו שבע־עשרה שנים. אמנם ראתה בעצמה פרשנית חלומות של ממש, אך ככל שניסתה לא הצליחה לקשור את החלום שלה שנחלם שלא בעונתו ליום הזיכרון הלאומי לאטאטורק, שנשתכח ממנה השנה, כמו שלא ידעה להצביע על הקֶשר בינו ובין כל מאורע יוצא דופן אחר שאירע בימים האחרונים בעולם.

מדי שנה ביקשה להתעלם מיום האבל הלאומי, שקירב את יום השנה למותו של יזאק. בכל שנה נכשלה בכך. סימני האבל נגלו בכל פינה: תזמורת הנערים מבית הספר הסמוך החלה להתאמן על הנגינות שבוע לפני האירוע; כותרת האבל התפרסמה בעיתון הטורקי, זה שמוריס הניח מדי יום על השולחן בכניסה ובו קראה ידיעות על פלישת צבא גרמניה לפריז או כיבוש הולנד בידי הגרמנים, ידיעות שהדירו שינה מעיניה והזכירו לה כי מלחמת העולם בעיצומה. אבל דווקא השנה, אולי בשל החורף המקדים, הגשמים והשלג, לא נתנה את דעתה לתאריך, ואפילו לא שמעה את הנערים של גַלאטַסַרַאי מתכוננים בקולותיהם הצלולים לטקס הזיכרון. אילולי הקדים השכן ותלה כמעט במרחק נגיעה מחלונה לא רק את התמונה, שזהוֹת לה ודאי ניצבות בכל חלונות הראווה, אלא גם את שנת מותו של אבי הטורקים, יכלה לעכב את זיכרונה. יכלה למשל להשתהות, להוציא מהשידה שמתחת לחלון את דפי הספרות שיזאק גזר בעבורה מ׳לָה בּוֹז די אוֹרייֶנטי׳ (פעמיים בשבוע אסף את העיתון מהמערכת הקרובה), להשכיח את החלום ולהרגיע את עצמה בעוד פרק מקוצר של סרוונטס הכתוב ספניולית באותיות לועזיות.

יזאק נפטר בסוף דצמבר, חודש וחצי בלבד אחרי מותו של אטאטורק ב־1938, אותה שנה הניצבת עכשיו כלוח זיכרון במרפסת מולה.

סיפרו לה כי בבית המלאכה, בשעת צהריים, שמט לפתע את ראשו על משטח העבודה ומת. כשמצאו אותו, סיבי כסף וזהב שהתעופפו משולחן העבודה עיטרו את פניו ודם ניגר מלחיו, שננעצה בה הפְּצירה החדה שראשו נשמט עליה. הוא לא הספיק לחוש בכאב הפציעה, הלב נדם שניות לפני כן. אבל הדם שטפטף מן השולחן אל הרצפה וזָרם אל הסמטה הבהיל את השכנים, והם היו מוכנים להישבע, כל אחד בנפרד, ששעות אחר כך עדיין היה זרם הדם חם ולא נקרש.

בפעמים הספורות שחלמה עליו מאז מותו נוספה צלקת מאדימה ללחיו השמאלית. כמה כעסה על עצמה, שאת פרטי הפציעה והמוות שמעה רק בשבעה. כשנפרדה ממנו לא ראתה דבר מהחתך הגלוי, או לפחות לא זכרה.

שנים אחר כך תספר שבנובמבר של אותה שנה החלו הצרות, מרגע ששמעה את הגבר שזעק בבוקר ההוא ברחובות איסטנבול, ״אטאטורק מת״, ״אטאטורק מת״. בהתחלה חשבה שזה עוד משוגע, מאלה שהסתובבו בעיר בין שתי מלחמות העולם, קומוניסט שאיבד את הפחד מפני הגליה, או אסיר משוחרר שדעתו השתבשה אחרי שנים בכלא. אבל הצווחה שלו הייתה שונה. איש לא גירש ולא היכה אותו, אולי מפני שלא נראה כמו המשוגעים שהיו רגילים בהם. הוא לבש חליפת שלושה חלקים וחבש לראשו מגבעת בורסלינו כהה, ואולי הניחו לו כי השמועה כבר החלה להתפשט. אט־אט זרמו אנשים לגרנד רוּ דה פֵּיירָה ונעמדו דוממים, מקשיבים לצעקה כאל קינה למת. היא זכרה את פקעות הרקפות שעמדה לשתול על מעקה המרפסת ונשמטו מידיה לרחוב (מאז לא העזה לשתול עוד לא רקפות ולא ורדים, כפי שאהבה לעשות בחילופי העונות, והותירה את המרפסת ריקה וחשופה, מלבד עץ הלימון הננסי שצמח ללא עזרה) ואת ההרגשה שההיסטוריה חדרה לחייה וניבאה אסונות. בחייה לא רק המוות נכרך במוות. הרי את הצעת הנישואין מיזאק קיבלה ביום שבו אטאטורק נבחר. אחרי החופה סיפר לה יזאק כי בו ברגע ששמע שאטאטורק נבחר, מיהר למפעל המגבות הזעיר של אביה, הוביל אותו בזרועו אל מחוץ למבנה והודיע לו חגיגית שהוא מתכוון לשאת את בתו. הוא ידע שביום כזה לא יוכל לשוב ולסרב לו.

חדר השינה שלהם לא השתנה מאז יום מותו. אסתר המשיכה לישון בצידה השמאלי של המיטה, את השמיכות החליפה קיץ וחורף גם בצד ימין ופרשה אותן בהקפדה, כאילו עוד רגע ישוב ויתעורר תחתיה. גם את הארון הותירה בדיוק כפי שהיה. רק את החליפה החדשה, זו שתפר אצל חייט מומחה שנה מראש לבר המצווה של מוריס, עטפה במפה. בסלון, כבר מזמן ראתה, הריפוד הירוק בצידה של הכורסה נפרם. האריג נשחק וחשף קפיץ כהה. יזאק, שהקפיד על כל פרט, היה ודאי דואג ומתקן זאת. הוא צחק כשאמרה לו שהוא פדנט ותיקן אותה, ״אסתטיקן, בסך הכול דברים לא שלמים מפריעים לי לעין.״ ללא ספק היה מזמין שוב את הרפד. את הכורסה הירוקה בעלת רגלי העץ העבות, המגושמת מדי לטעמה, הביא לביתם כשפינו את בית הוריו. הוא זכר את סבו, זה שהוא קרוי על שמו, יושב עליה בימים שאחרי תום מלחמת העולם הראשונה ובוהה, חסר הבעה. ״היא הייתה של סבא שלי,״ סיפר לה, ״אפשר היה לעשות לידו הכול, אפילו לשחק לו בבהונות הרגליים, והוא לא היה מזיז את העיניים ולא משמיע מילה.״ את כלי הכסף בוויטרינה הבריקה פעמיים בשנה והשיבה לארון באותו סדר אקראי שיצר יזאק כל אימת שהוסיף כלי חדש שצָרף. את כלי הכסף שאספה מבית המלאכה עטפה בניירות משי ושמרה בקופסאות בצד שלה של הארון בחדר השינה. אפילו את גובהה של המראה המוכספת לא שינתה לפי קומתה, למרות שהצליחה לראות בה את פלג גופה העליון בלבד, כי הייתה מותאמת למטר תשעים ושמונה של יזאק, ולא למטר חמישים ושישה שלה.

לחדר נוספה רק התמונה שעל השולחן הקטן. בתמונה הצטופפו כולם על דרגש בספינה, מורדו ישוב על ברכיו של יזאק, מוריס מבליט את המנדולינה החדשה, אליזה נשענת עליה בשמלת תחרה קיצית, והיא עצמה יושבת כשידיה על ברכיה ולמעשה מתאפקת שלא לגרד את הזיעה הדביקה מתחת לחזה. כולם נענים בדריכות לצלם, לוהטים תחת השמש הקופחת של תחילת אוגוסט.

כשחלפה בבוקר על פני השולחן בכניסה וראתה את העיתון, התפלאה מעט על כך שביום השנה למותו של אטאטורק דיוקנו לא מופיע בעמוד הראשון. ועם זאת, עדיין לא חשדה בדבר. רק כשיצאה מהמטבח הבחינה שהכותרת היא אותה כותרת מאתמול, שבישרה על תחילת שחרור עצורים ממחנות העבודה באנטוליה. אסתר כבר תכננה לומר למוריס שכותרת החוזרת על עצמה פעמיים היא ודאי אמת לאמיתה. רק אתמול עמד לידה כשקראה את כותרת המשנה בדבר הקלות במס הרכוש ופלטה אנחת רווחה. וכשנאנחה אמר לה מוריס בביטול, ״אל תאמיני לאף מילה. הכול שקרים. העיתון מפרסם את מה שהממשלה רוצה. את היהודים והארמנים לא משחררים. אבא של אלברט סבן עדיין קופא באַש־קאלֶה.״ בלילה, לפני שנרדמה, לפני שחלמה את החלום, העבירה בזיכרונה את כלי הכסף שמונחים בקופסאות והתעכבה על הפרטים, איזה דוגמאות נותרו, כמה פריטים יש לה מכל דוגמה ואילו מהם תמכור בתחילת החודש הבא. לבסוף בחרה בקערות לשקדים ולאגוזים, עם תבליטי הדגים. ״עוד חודש של מנוחה,״ לחשה אל השמיכה.

בזמן שהתלבשה מאחורי דלת הארון הפתוחה נזכרה לפתע שלא שמעה הלילה את מוריס פותח את דלת הכניסה, ואולי התערבבו רעשי הבית בקולות החלום. אם מוריס צודק, כלי הכסף יספיקו לעוד חודשיים או שלושה. כהרגלה הרימה את שדיה אל מעבר לכתפיה וזלפה מעט מי־קולוניה על בית החזה, להרגיע את הגירוי התמידי. השדיים האלה, הגדולים לא רק ביחס לגופה, התעצמו בהיריון הראשון ולא הצטמקו אחרי שתי הלידות הנוספות וההנקות. יזאק החזיק אותם בידיו כאוחז בפלא, נס שאירע בשבילו בלבד, בזמן שהחליקה את הקולוניה מתחתם. כשהניחם, עמדו זקופים. זקופים משהיו עכשיו. אסתר שבה והתיישבה על המיטה, מקשיבה לקולם החדגוני של המים שדלפו מהמרזבים וזרמו לאורך הסמטה.

חמש השנים האחרונות בלעדיו נדמו לה ארוכות בהרבה מחמש־עשרה השנים שבהן חיו יחד, אולי בשל מאות הלילות ששכבה ערה במיטה. בהתחלה חיפשה אחר סימנים, כוכב שיתייצב מאונך לחלון, צווחת שחף לפנות בוקר - הוכחות לכך שיזאק תומך בכל אחת ואחת מההחלטות שקיבלה ואז גם ביצעה. בבוקר שבו מסרה את בית המלאכה לידיים זרות מצאה שתי נוצות אפורות של יונה שנשרו על רצפת חדר השינה. שבועות התהלכה כשהנוצות צמודות לצד הפנימי של חזייתה ועם כל תזוזה הרגישה בדקירה; פעם הניחה שהנוצות הן אות מוחשי להסכמה ופעם הרגישה שהן עדות למעוף פרידה. כאשר הזדהמו פצעי הדקירה והפרישו נוזל צהבהב נסעה לקברו של יזאק בחאסקוֹי, שלפה את הנוצות מחזהּ ותקעה אותן באדמה. ״הבנתי. מעכשיו זה אני. לבד,״ שמעה את עצמה אומרת, וקולה נשמע כמעט זר באוזניה. בג׳וּדֵיאוֹ אֶספַּניוֹל דיברה, ״אֶנטֶנדי. דֶה אַגוֹרה סוֹ יוֹ. סוֹלָה.״ ובאצבעה חרטה את המילים לצד הנוצות, על האדמה היבשה. מאז שחתם יזאק על ההצהרה לדבר טורקית בלבד, נכפתה גם עליה השפה. זו הייתה הפעם הראשונה מאז מותו שהרשתה לעצמה לשחרר את חרצובות לשונה ולדבר בשפתה, בלי להביט בפחד שמא מישהו נמצא בסביבה.

באותו יום אחר הצהריים, אחרי שליוותה את אליזה בת החמש־עשרה למורתה לצרפתית, ראתה בדוכן העיתונים בגרנד רוּ דה פֵּיירָה את הגיליון הטרי של ׳אַקשַם׳ ואת הכותרת ״חמש שנים בלי כמאל אטאטורק״. אף מילה על שחרור עצורים. לרגע נדמה היה לה שטעתה בעיתון והחלה מחפשת בין כל העיתונים שנתלו באטבים אחר הכותרת המוכרת המונחת בבית, על השולחן בכניסה. בתחתית העמוד האחרון של ׳ג׳וּמחוּרִייֶט׳ קראה ידיעה על יהודים וארמנים שנעצרו ונשלחו לעבוד במכרות. מבלי לחשוב ערמה בזה אחר זה עיתונים, רוקנה אל תוך ידו של המוכר המופתע את כל המטבעות שהיו בארנקה והחלה לרוץ. בפינת הרחוב, ליד חנות הבולים של פּילאטֶלי חיים, שמטה את העיתונים מידה.

עכשיו ידעה שבעיתון שמונח על שולחן בביתה הופיע התאריך של יום אתמול: 9 בנובמבר 1943.

עד מותו של יזאק לא קראה עיתונים, חוץ מן הפרקים של ׳דון קיחוטה׳ שהופיעו בדפי ה׳בוז די אוריינטי׳ ואת הז׳ורנאלים בצרפתית שהשכנה העלתה אליה פעם בחודש. לא מפני שלא אהבה לקרוא; היא קראה כמעט כל ספר חדש בספניולית שיצא לאור באיסטנבול, מקור וגם תרגום, אפילו את הרומנים הרומנטיים הדקים של מואיז חביב. אבל מבחינתה לא היה טעם לקרוא עיתונים. בדרך לבית המלאכה קנה יזאק שלושה עיתונים, טורקי, אנגלי וצרפתי. בלילות (בקיץ במרפסת הצרה הפונה לרחוב, בחורף במטבח) סיפר לה מה קרא בעיתונים ו״לאן מתגלגל העולם ומי מריץ את הסוסים, כי כמו שאומרים, מוטב חמור שיישא אותי מאשר סוס שיפיל אותי״. לא תמיד אהבה את הקישוטים שעיטרו לא רק את כלי הכסף שצרף אלא גם את סגנון הדיבור שלו, אבל על דבר אחד לא יכלה לערער: היה לו כישרון לבדות סיפורים. וגם אם הפריז, ידעה שבכל אחד מסיפוריו יש גרעין של אמת. יזאק התעכב על פרטים, וכל כך האריך בתיאורים עד שלפעמים התפתתה להאמין שהכיר חלק מהאנשים שסיפר עליהם. כך למשל ידעה לפרטי פרטים מי מהמדענים שגורשו מאוניברסיטת גֶטינגֶן נענה להזמנה של אטאטורק ומצא מקלט באיסטנבול; איזה רופא יהודי הצטרף להוֹלוֹסי בַּחצֶ׳ט בחקר העגבת והחל ללעוס מדי יום שיני שום טריות; ומיהו הפרופסור לספרות שמטייל בבקרים בשוק הספרים ומספר לכל מי שמעוניין לשמוע לא רק על אודיסיאוס ועל גודל ההשפעה הים תיכונית על התַרבות, אלא גם על רוח האדם שאבדה במערב. אסתר האמינה ליזאק כשנשבע שאיסטנבול היא כעת המקום הבטוח בעולם, ושאטאטורק אמנם שותה ראקי בהגזמה ומַגלה קומוניסטים - שני סימנים של חולשה וטיפשות - אבל מתייחס אליהם, אל היהודים, באופן אישי כנכס ממלכתי.

רק כשפינתה את בית המלאכה ומצאה מקלט רדיו על משטח העבודה, אנטנה דקה המסתרגת עד לתקרה וקופסת כרטיסיות שחורה, שעל גבה כתב בדיו שחורה ובאותיות רש״י ״שידורי חובבים - פולין, צרפת ואמריקה״, הבינה עד כמה התאמץ לגונן עליה בסיפוריו מאימת העולם. את האנטנה גלגלה לנחש כסוף וזרקה בשוק הטקסטיל, רחוק ככל שיכלה מפתח בית המלאכה. את הרדיו התעקש מוריס לשמור בחדרו, ואת הקופסה הניחה סגורה, בלי לספר על כך לאיש, בתחתית הבַּאוּל, אותו ארגז גדול שנותר מהנדוניה שלה בחדר השינה. אם יזאק כתב עליה באותיות רש״י, ידעה אסתר, היו עיניים שלא רצה שיבינו מה כתוב בה.

דקות ארוכות עמדה מול דלת חדרו הסגורה של מוריס. נדמה היה לה שהיא שומעת צלילי סקסופון בוקעים מהרדיו, והיא הצמידה את אוזנה לדלת. באחרונה, מאז שהחל להסתובב בלילות, מצאה את עצמה נכנסת לחדרו, מחפשת אחר דבר מה לא ידוע שחושיה הנחו אותה כי הוא נמצא דווקא שם. מעולם לא העזה לפתוח את מגירות שולחן הכתיבה או את המזוודה הקטנה, זו שיזאק נשא בתוכה כלי כסף ואחרי מותו שמר אותה מוריס מתחת למיטה. רק יומיים לפני כן ישבה על הכיסא שהותיר מוסט מעט מהשולחן, ובאור הקלוש שחדר מהכניסה זיהתה את שמו של נאזים חיכּמֶת על הדף העליון שבערמת הדפים ואת הכותרת ׳האפוס על בֶּדרֶדין׳. עמוד אחר עמוד קפצו לנגד עיניה שורות מודגשות בקווים, חיצים, הערות בכתב ידו של מוריס. וכל שיכלה לראות הוא מראה האישה שנלקחה למעצר בפסאז׳ בּאליק בעת שניסתה להחתים עוברים ושבים על עצומה לשחרור בנה המשורר מהכלא. מדוע הייתה שם היא עצמה באותו יום - זאת לא זכרה, אבל היא זכרה היטב את עיניה הכחולות ואת השם על השלט שנשאה. אותה חרדה שהשתלטה עליה אז עמדה בה כעת, אותו רעד בידיה, אותו גל חום שעלה ושטף את חזהּ. הוא דמה לה, מוריס. נמוך, בית חזה רחב, רגליים קצרות, מוצקות, מצח גבוה, אפילו אותה רגישות ליובש בעור. אלא שהיה בו הלהט של אביו.

פלג גופה העליון נשקף אליה מהמראה דרך דלת הסלון הפתוחה, צווארון המעיל האפור, השמלה הפרחונית, רצועת התיק השחור התלוי על כתפה, גופה המוטה אל הדלת הלבנה, כמעט קורס עליה.

חדרו של מוריס היה ריק. אבל שלא כמו בלילות שנכנסה אליו, הפעם היה הכיסוי מתוח על המיטה, ללא קפלים, הרדיו כבוי על המדף, המנדולינה מונחת בנרתיקה, הכיסא מיושר אל שולחן הכתיבה. הספרים, שבימים רגילים היו פזורים באי סדר, עמדו כעת זקופים על השולחן, סמוכים אל הקיר, כנאחזים במחזיקי הספרים דמויי הגלובוס שיזאק צָרף במו ידיו. גם אחרי שהבית החשיך עדיין עמדה אסתר במרכז החדר הריק, בהתה חליפות בשולחן שדפי השירים נעלמו ממנו, בגלויה המוארכת של איסטנבול שנתלתה מעליו - פנורמה של העיר מצולמת ממגדל גלאטה - ובכיסוי המעוינים שסרגה. עד שצלצלו ודפקו בעקשנות בדלת עמדה בלי נוע ולא שמעה אותם צלילים ארוכים וצורמים שנלוו לסקסופון שלא פסק מנגינתו כל העת. כשפתחה סוף סוף את הדלת מיהרה אליזה אל תוך הבית, והמורה לצרפתית עמדה בכניסה:

״?Madame Behar, tout va bien״ ״האם הכול כשורה, גברת בכר?״

מראה החדר המסודר ליווה אותה גם כשעמדה לילה שלם במרפסת החשופה. אם תמשיך לעמוד תראה אותו. עוד מעט יעלה מוריס אל הסמטה ואז תנופף אליו ותספר לו מה צעקה האישה שנעצרה, איך בעטו בשולחן המתקפל וגררו אותה משם, כמו כלבה פצועה גררו אותה, כּוֹמוֹ אוּנָה לוֹקָה פֶּרָה. רק כאשר אד אפרפר היתמר משמאלהּ, נישא מעל גגות הבתים והצל את קצה הסמטה, מלווה בצפירות האוניות וספינות המשא שהחלו לצאת ולבוא אל המעגן, הרגישה את צינת הבוקר החודרת דרך המעיל והבינה שלפניה מאיר עוד יום. עדיין לא הצליחה לחשוב מה תעשה בו והיכן תתחיל לחפש את מוריס.

אליזה התעלמה ממנה מרגע שקמה. בתנועות מורגלות אספה את שׂער העורב שלה לצמה ארוכה, ולפני שיצאה לבית הספר קראה לעברה: ״לפחות את מורדו אל תשכחי כמו ששכחת אותי, הוא חוזר היום.״ ובאמת, את יום אתמול החסירה אסתר ממניין הימים ולא זכרה שזה הערב שבו בנה הצעיר אמור לחזור ממסע בין כפרים. בית הספר שאליו נשלח כפה על תלמידיו את המסע הזה, בניסיון לשכנע אותם ללמוד הוראה וביום מן הימים לשוב אל בית הספר וללמד בו קרוא וכתוב. כשיצא, לפני ארבעה ימים, ביקשה בליבה את סליחתו של יזאק על שהניחה לבנם לנסוע והבטיחה, כאילו היה ביכולתה לקיים, שמורדו יחזור בשלום ויבין שמסע השכנוע היה מיותר והדבר ממילא לא מתאים לו.

מורדו היה רק בן שבע כשיזאק מת. לא פעם הרגישה שבנה הצעיר נפגע ממותו יותר מהאחרים. שאלות ששאל העידו כי החל לשכוח את מראה פניו של אביו, את צליל קולו, את ימי ראשון שבהם שטו לאיים הסמוכים, את הסיפורים שחיבר עבורם וסיפר לפני השינה. לא מזמן הזכירה לו את הסיפור על הדייג המפזז, שכל אימת שהגיע לרציף טען שהוא שומע את שירתם של הדגים והחל רוקד, עד ששכח לשם מה הוא נמצא שם. מורדו היה גבוה בשני ראשים מבני גילו וירש מיזאק מלבד גובהו גם את העיניים הבהירות ומבנה הפנים הרזה והמוארך. ככל שגדל וצמח, חרְדה שירש מאביו גם את ליבו החלש. רק בשבילו הניחה את התמונה בסלון. מלבדו, איש מהם לא היה זקוק לה.

אף שלא ישנה כל הלילה וכאב השרירים נישא מרגליה לסובכי גבה, הרגישה שאינה יכולה להישאר באפס מעשה. לתחנת המשטרה פחדה לגשת. לא מפני שחששה מהיתקלות בירוקרטית או מחשיפה לאלימות, אלא מפני שהייתה זו מבחינתה השלמה עם אסון. בלילה, כל אימת שחלפה דמות ברחוב ונעלמה באחת הכניסות, רגע לפני שהבחינה שהליכתה אינה ההליכה של מוריס הצליחה לשבריר שנייה להשלות את עצמה שזה הוא. ברגעים אחרים אמרה לעצמה שהפתרון פשוט: הוא ישן אצל אלברט סבן או נרדם מרוב עייפות באיזו פינה מלוכלכת בבית הדפוס.

מאז נודע לה דבר קיומו של בית דפוס המעסיק נערים אל תוך הלילה, הדבר עורר את התנגדותה. במקרה נודע לה, מלוּסי סבן. ״מדאם בכר,״ שמעה את שמה נישא מבין דוכני הדגים בשוק, ״מדאם בכר.״ עד שזיהתה את קולה - מאז שעזבו את השכונה לא פגשה אותה - כבר הייתה חבוקה בזרועותיה. ״הבן שלך הציל אותנו,״ אמרה לוסי סבן בהכרת טובה, ״הוא סידר לאלברט עבודה בלילה בדפוס שהוא עובד בו כנער ש־״ באמצע המשפט הפסיקה אותה. ״מוריס לא עובד,״ פלטה ונעצה את עיניה בכיסי ביצי הדגים הפעורים מולה, בדם העומד בזוויות פיהם, ברטט אחרון של הסנפירים. כבר הצטערה על הרעיון הזה שקפץ עליה, לקנות בקלה טרייה. ריח הדגים שעלה מהדוכנים, מידיה של לוסי, הבושה שהציפה אותה, לא רק מפני שמוריס עובד אלא מפני שלא ידעה על כך, ליוו אותה כשהתרחקה מהשוק. היא לא שאלה את לוסי לשמו של בית הדפוס, כפי שלא שאלה כמה זמן מוריס עובד בו ומתי סידר לאלברט עבודה, שאלות שצפו בארבעים הדקות שנמשכה ההליכה משוק הדגים לביתה, ועגנו בתשובות שהחלה להשיב לעצמה, חלקי תשובות, לא שום דבר להיאחז בו: מאז שסיים את הבחינה האחרונה בליסֶה, מאז שדחה את בקשתה שיירשם כבר עכשיו לאוניברסיטה באיסטנבול, מאז שהחל לדבר על הגרמנים ביוון, על מחנות שהחלו נבנים גם בעבורם, והיא היסתה אותו, איזה שטויות הוא מדבר, בַּוַוזאדַס הכול. הטורקים לא כמו היוונים, הם שומרים על היהודים שלהם.

הוא מסדר אותיות, זה מה שסיפר לה כששאלה. אפילו לא ניתנה לה כתובת ללכת אליה.

רק לפני שבוע, כשעמדה בחלון עטופה בשמיכת הצמר, כמין עוף לילה שחושיו דרוכים, זיהתה את הילוכו, ערמת ניירות בהקה מתחת לזרועו והעיתון בצבץ מכיסו. הוא לא ראה אותה, בכך הייתה בטוחה, הוא הביט מעבר לה, מעבר לבניינים החשוכים של רחוב יוּקסֶק, אפשר היה לחשוב שהוא סופר את אחרוני הכוכבים. כששכבה במיטתה שמעה אותו פותח וסוגר את מגירות שולחן הכתיבה שבחדרו.

עכשיו עמדה והביטה בהן, במגירות. לפני שהחליטה למשוך את הראשונה רפרפה בעיניה על הספרים. כמה חוברות ישנות של האנציקלופדיה של איסטנבול, הכריכה המוזהבת של דייוויד קופרפילד, מקסים גורקי, לה פונטיין, רוסו. עשרות פעמים ראתה אותם, אבל אף לא פעם בסדר המופתי הזה כי אם מונחים על השולחן, פזורים על הרצפה, פתוחים על המיטה. מאחורי ה׳פְּטי לַרוּס׳ בצבצה שורת הספרים השנייה, זו שבמשך שלושת החודשים הבאים, כאשר תסתובב ברחבי העיר, תעביר מול עיניה ספר־ספר בניסיון להבין בשביל מה בזבז את כספו על ספרים משומשים שהודפסו לפני שלוש מאות שנה. לשם מה הצמיד לכל אחד מהם פתק עם שמות הסַדָרים והמגיהים, רשימה שאת חלקה כבר זכרה בעל פה. היא חשבה שיש בהם צופן, ורק אם תצליח לפענח אותו אולי תדע היכן נמצא מוריס. אבל ברגעים הראשונים כשנכנסה לחדרו וראתה את מה שראתה, עדיין לא ניחשה דבר ונדמה היה לה שהדבר שהיא מבקשת נמצא במגירות השולחן.

את המגירה העליונה משכה באחת. קסת הדיו הכסופה שנטמנה בה הייתה עדיין לחה. לצידה הייתה מונחת קופסת השח המתקפלת מעץ, חבילות מיתרים, עפרונות, מַפרטים. באצבעותיה מיששה את תחתיתה ואת הדפנות בחיפוש אחר דבר מה שאמור היה להתגלות בה, והעלתה כרית דיו מאובקת וסימנייה דקה. את שלוש המגירות האחרות, העמוסות, הוציאה בקושי ממסילתן ורוקנה על הרצפה. דפים ומחברות התפזרו סביבה, אטאטורק שוב ניבט מולה, פניו נשמטים ממעטפות הבולים. חפצים התגלגלו אל מתחת לשולחן ולמיטה. אחרי שנדם הד קול המגירה האחרונה שנפלה מידיה - ברעש גדול נשמטה - נשארה עומדת במקום שעמדה ותרה בעיניה אחר החפצים. אילולי חלפה היממה האחרונה ללא שינה, אילולי חשבה כל העת על השירים של חיכמת שנעלמו מהשולחן ונזכרה בצרור הניירות ההוא שהחזיק מתחת לזרועו, אולי הייתה מזהה בריבועי העץ ההפוכים שהתפזרו על הרצפה אותיות עופרת, ובאותו יום כבר יכולה הייתה לברר איזה בתי דפוס עבריים נמצאים בעיר והיו לה כתובות ללכת אליהן. אבל באותם רגעים לא קישרה בין בית הדפוס שמוריס עבד בו לבין קוביות העץ המושחרות, וראתה בהן עוד אחד מהאוספים הילדותיים של בנה שהתגוללו בין רגליה, כמו המיתרים, הבולים, סיכות ואותות מלחמה שלא ידעה על קיומם עד אותם רגעים, ואפילו הרדיו המיושן והמיותר הזה.

אסתר החלה לאסוף את הדפים אחד־אחד ולהעביר אותם מצד לצד על שולחן הכתיבה בלי לקרוא מילה. את השירים שנעלמו מהשולחן מצאה בין הדפים וזיהתה אותם על פי הסימונים שסימן בהם בנה, ובכל זאת לא הרגישה הקלה על כך שמוריס לא מסתובב עם חיכמת בכיס ולפיכך התמעטו הסיכויים שנעצר בשל פעילות חתרנית או הפצת כתבים של משורר אסור. כבר התחרטה על הרעש שהקימה, שהרי הקירות דקים ותקרת השכנה ודאי הזדעזעה. (הרי היא שומעת צעדים ופותחת את הדלת עוד לפני ששלה נסגרה, ומה תאמר לה אם תדפוק עכשיו בדלת? איך תצדיק את הרעש הפתאומי?) מרגע ששפכה את תכולת המגירות הרגישה חספוס בלשון ויובש בגרונה. וכשפתחה את התריס והחלון כדי לאוורר את החדר מהאבק שעלה בו ושמעה את הנערים של גַלאטַסַרַאי משחקים במגרש, הבינה שחלפו לפחות שעתיים מאז שאליזה יצאה ונותרו לה ארבע שעות שבהן עליה להשיב את החפצים למגירות ולנסות להבין איפה יכול מוריס להיות.

מפני שהתרוממה באחת ראשה הסתחרר. נדמה היה לה שהיא צריכה לייצב את רגליה כדי לא למעוד על החפצים. ואולי בגלל זה שב החלום, ואולי הייתה זאת השמש שנחשפה בחלון המזרחי וסנוורה את עיניה והשיבה את תחושת החלום ואת מראה צידו המואר של החבוש. והיא הדפה בכף רגלה מעטפות מבוילות והתיישבה על הרצפה, נשענה בגבה על המיטה, סוככה על מצחה והרגישה שידיה מחליקות ללא שליטה כל אימת שנדמה היה לה שהיא מצליחה להיאחז בפיטם.

עד כאן זכרה את שאירע לפרטי פרטים. אבל בין הזמן שפתחה את החלון וחשבה מה יקרה אם מוריס ייכנס ויראה אותה הופכת את החדר וגוהרת על חפציו ועד לרגע שמצאה את המחברת שהובילה אותה אל המכתב, נעלם ממנה סדר האירועים. היא זכרה שהציתה סיגריה, מאלו של מוריס שהתגוללו סביבה, אך האם היה זה לפני שהחלה לדחוס את האוספים בחזרה למגירות? היא החלה לעשן מאז סיגריות חריפות כשל מוריס, ללא פילטר, שקנתה בערבים בעת שהמתינה בנמל, בסוף ימי השיטוטים בעיר, בתקווה שמוריס יֵרד לפתע מאחת הספינות באותה דרך מסתורית שבה נעלם. מפנקס החלומות שלו לא הצליחה להבין דבר. מלבד הכותרת הגדולה, הכתב היה צפוף, מחובר, חסר שליטה. למרות הסקרנות שעורר בה, לא היה לה זמן לפענח את כתב היד והיא רפרפה על פני הדפים והניחה אותו בתחתית המגירה, מתפלאת על כך שמוריס זוכר חלומות וטורח לכתוב אותם. חודשים אחר כך, כששבה וקראה בפנקס, הבינה שבאותו דפדוף מהיר חיפשה את שמה, רישום של דמותה בין איורי הדמויות האפרוריות הזעירות, והתעלמה מחלום חוזר אחד שנכתב יחסית בבהירות, חלום שנסב על הליכה ועל אותיות.

מכאן שוב זכרה למישרין. את המחברת מצאה אחרי שדחסה את רוב החפצים למגירות והחלה למתוח ולגרד את הבד הפרחוני מתחת לשדיה. לא היה לה כוח להגיע אל הקולוניה, לפשוט את השמלה, ובוודאי לא להריח את הריח המתקתק־חמצמץ שנדף ממנה. שולי גזרי עיתונים שהשתלשלו מהמחברת משכו את תשומת ליבה, ולמרות קוצר הזמן והבעֵרה הזו שבעורה פתחה אותה. בהתחלה חשבה שמוריס תיעד את ארצות אירופה הכבושה, תאריכים, גבולות, היום שבו נכבשה סלוניקי, כותרת העיתון ביום שאלכסנדרוס קוֹריזיס התאבד. על כל אלה קראה. אבל ככל שדפדפה גילתה שתיעד עניינים אחרים, כאלה שלא הופיעו בעיתונים, תחת הכותרת: ״שידורי רדיו של חובבים״. אלה הלכו והתמעטו אחרי הדף החלק שהותיר מתחת לכותרת ״היום, שבעה עשר בפברואר 1941, שידורי הרדיו של הכומר מקסימיליאן קוֹלבֶּה נפסקו״.

בית החזה שלה בער, היא הצמידה אליו את המחברת והרגישה שהשמלה לחה ונצמדת לחזה. היא ניסתה לומר לעצמה שאין קשר בין ההיעלמות של מוריס לדברים האיומים הללו שכתב. הרי גם הוא הבין, ממש כמוה, שדבר ממה שקראה לא יקרה להם פה, באיסטנבול, וככל שניסתה לשכנע את עצמה בצדקת הנימוקים הללו כן כעסה על יזאק, שהתחיל עם התחביב המסוכן הזה, ועל עצמה, משום שנתנה למוריס את הרדיו שניצב עכשיו שותק מולה, שלא נתנה את דעתה לקולות שעלו ממנו ושמעה רק נעימות סקסופון ואת צלילי הטנגו של פּיאצוֹלָה למנדולינה עולים מחדרו. איך, בעיוורון של רגע, בשל חולשה סנטימנטלית, לא קראה את העתיד, ובמקום לזרוק את הקופסה עם הכרטיסיות שמרה אותה בבאול.

היה לו מפתח, לבאול, מסוג מנעולי הברזל הגדולים, שמחלידים אם משתמשים בהם ואם לאו. מאז שהניחה בתחתית הבאול את הקופסה לא פתחה אותו אפילו פעם אחת. יותר מדי זיכרונות ותקוות שהתבדו היו טמונים שם. לא היה טעם לחדש לבד את המצעים הרקומים והמעומלנים שנותרו בו, גם לא את מפיות הקרוֹשֶה שאימהּ סרגה, חלוקי רחצה ומגבות לבנות גדולות שנתפרו בבית המלאכה של אביה. גרגרי חלודה היו פזורים על הרצפה ליד השידה, רק ימים אחר כך הבחינה בהם, כי באותו רגע הייתה נחושה לאמת את ההשערה - עדיין השערה בלבד - שבחופשות שבהן נלווה מוריס ליזאק לבית המלאכה שיתף האב את בנו בענייני הרדיו. ואם רק הייתה קוראת אז את הכרטיסיות שטמנה בעומק הבאול, הייתה מגלה בהן גם את כתב ידו של מוריס. עד שמצאה את המפתח בשידה, מתחת לעמודים השמורים של ׳דון קיחוטה׳ ב׳לה בוז די אוריינטי׳, כבר עמד לנגד עיניה סיפור אימה שלם, וגם אם שובצו בו פרטים לא הגיוניים ואי דיוקים, לא יכלה, מתוך הסערה שהייתה שרויה בה, להבחין בהם.

המפתח נתחב בקלות למנעול, המכסה לא חרק, ובפתיחתו עלה ממנו ריח נפטלין דחוס, מהול במתקתקות חמוצה של קולוניה, ריח ששרידיו כבר עמדו אתמול בחדר ולא הרגישה בו, גם מהמכתב שהיה מונח בראש הערמה נדף הריח הזה, שעוצמתו עצרה כעת את נשימתה.

כששבה לחדר עם המכתב בידה (שתי שורות קצרות: סליחה. הייתי חייב ללכת. אכתוב כשאגיע. השארתי כסף לוַורְליק וֶרְגיסי. מוריס) והשטרות שפניו של אטאטורק ניבטו מהם, תשלום המס שהשאיר מוריס לחצי השנה הקרובה, ראתה את מה שנעלם מעיניה כל השעות ששהתה שם: המזוודה לא הייתה במקומה הקבוע, מתחת למיטה.

לא היה לה ספק. כל זה יכול היה לקרות רק בעת שניסתה לקלף את החבוש הענק, כאשר הניחה לחלום אחד להרדים אותה על משמרתה.