ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכול

מבוא

ברוכים הבאים. ומיטב האיחולים. אני מאושר שהצלחתם לעשות זאת.אני יודע שלא היה קל להגיע לכאן. למען האמת, אני חושד שהיה זה אפילו קשה יותר מכפי שאתם מודעים לכך.

ראשית, עצם העובדה שאתם נמצאים כאן עכשיו חייבה טריליוני אטומים משוטטים להתקבץ בדרך מורכבת וצייתנית באופן מוזר כדי ליצור כל אחד ואחת מכם. זהו סידור בעל התמחות כה מיוחדת וייחודית שמעולם לא נוסה לפני כן ויתקיים רק בפעם האחת הזאת. במהלך השנים הרבות הבאות (כך אנו מקווים) חלקיקים זעירים אלה יתעסקו ללא טרוניות בכל אותם מיליארדים של מאמצים שיתופיים הנדרשים לקיים אתכם ללא פגע ולאפשר לכם לחוות את המצב שהוא נעים ביותר, אך לרוב אינו מוערך כראוי, הידוע בשם קיום.

למה להם לאטומים כל הטרחה הזאת, זו בהחלט חידה. ברמת האטומים, העובדה שהנכם קיימים אינה חוויה מסַפקת או מענגת. מפני שחרף תשומת הלב הרבה שהם מקדישים לכם, לאטומים שלכם בעצם כלל לא אכפת מכם — למעשה, הם כלל אינם יודעים שאתם קיימים. הם אפילו אינם יודעים שהם קיימים. ככלות הכול אלה הם חלקיקים חסרי דעת, ובעצמם אפילו אינם חיים. (תנו את לבכם לרעיון המרתק הזה: אילו פירקתם את עצמכם לגורמים במלקטת, אטום אחד בכל פעם, הייתם מייצרים תלולית של אבק אטומים דק, אף אחד מהם לא היה חי, אך כולם יחד היו אתם עצמכם.) ועם זאת, בדרך כלשהי בתקופת הקיום שלכם הם נענים לדחף קבוע אחד: לשמר אתכם כפי שהנכם.

החדשות הרעות הן שהאטומים הפכפכים ומשך המחויבות שלהם חולף — חולף ביעף. חיי אנוש, אפילו הם ארוכים, מסתכמים לכדי 700,000 שעות בלבד. וכאשר מופיע לפתע ציון הדרך הצנוע הזה או נקודה אחרת בקרבתו, אזי מסיבות שאינן ידועות האטומים שלכם סוגרים את העסק, כלומר אתכם, ואז בשקט בשקט מפרקים את החבילה, נפרדים ויוצאים לדברים אחרים, וזה הכול מבחינתכם.

ועדיין יכולים אתם לשמוח שהדבר בכלל מתרחש. בדרך כלל, ביקום, עד כמה שאנו מסוגלים לשפוט, אין זה כך. זה דבר מוזר בהחלט מפני שהאטומים שבאופן חופשי וחביב כל כך מתקבצים ליצירת יצורים חיים על כדור הארץ הם אותם אטומים עצמם שנמנעים מלעשות זאת במקומות אחרים. יהיו החיים מה שיהיו מכל בחינה אחרת, ברמת הכימיה החיים הם דבר רגיל ופשוט להפליא: פחמן, מימן, חמצן וחנקן, מעט סידן, קורטוב גופרית, מִזְרה קל של יסודות אחרים רגילים ביותר — שום דבר שלא תוכלו למצוא בכל חנות רגילה לממכר כימיקלים — וזה כל מה שדרוש. הדבר המיוחד היחיד באטומים המהווים אתכם הוא שהם מהווים אתכם. אך זה, כמובן, הנס של החיים.

בין שהאטומים יוצרים חיים בפינות אחרות של היקום ובין שלא, הם עושים דברים רבים אחרים; בעצם, הם עושים כל דבר אחר שיש. בלעדיהם לא היו מים או אוויר או סלעים, לא כוכבים ולא כוכבי לכת, לא ענני גז רחוקים או ערפיליות מסתחררות או כל דבר אחר ההופך את היקום לחומרי בצורה נוחה כל כך. האטומים רבים ונחוצים כל כך שבקלות רבה אנו עלולים להתעלם מכך שבעצם לא היו צריכים כלל להתקיים. אין שום עיקרון בסיסי המחייב את היקום למלא את עצמו בחלקיקי חומר זעירים או ליצור אור וכבידה ואת יתר התכונות שבהן תלוי קיומנו. אין בעצם שום הכרח שיתקיים יקום.

לכן רוב תודות על היות האטומים. אך העובדה שיש לכם אטומים ושהם מתאספים ומצטרפים בחפץ לב כזה היא רק חלק ממה שהביא אתכם עד הלום. כדי שתימָצאו כאן, חיים במאה העשרים ואחת ודי נבונים לדעת זאת, היה עליכם גם להיות הנהנים משרשרת יוצאת מן הכלל של מזל ביולוגי מוצלח. הישרדות על כדור הארץ היא עסק מסובך במידה מפתיעה. ממיליארדי מיליארדים של מיני יצורים חיים שהתקיימו מאז שחר הזמן, הרוב — 99.99 אחוז, כך סבורים — כבר אינם בסביבה. החיים על פני האדמה, עליכם להבין, אינם רק קצרצרים אלא גם קלושים במידה מפחידה. זו תכונה מוזרה של הקיום שלנו שמוצאנו מכוכב לכת המצטיין בקידום חיים אך מצטיין עוד יותר בהכחדתם.

המין הביולוגי הממוצע בכדור הארץ מתקיים רק כארבעה מיליון שנים, לכן אם רצונכם להימצא כאן מיליארדי שנים, עליכם להיות קלילים והפכפכים כמו האטומים שמהם אתם עשויים. עליכם להיות מוכנים לשנות כל מה שמאפיין אתכם — צורה, גודל, צבע, ייחוס למין ביולוגי, הכול — ולהיות מוכנים לחזור על כך שוב ושוב. הרבה יותר קל לומר זאת מלבצע, מפני שתהליך ההשתנות הוא אקראי. כדי להפוך מ״כדורית אטומית פרוטופלַזמית בראשיתית״ (כפי שניסחו זאת גילברט וסאליבן) ליצורי אנוש מודרניים זקופים בעלי חושים ומוּדעוּת היו צריכות להופיע בכם שוב ושוב מוטציות של תכונות חדשות באופן מתוזמן בדייקנות ובמשך זמן ארוך להפליא. וכך בתקופות שונות במהלך 3.8 מיליארד השנים האחרונות פעם תיעבתם חמצן ופעם חשקתם בו, גידלתם סנפירים וגפיים וכנפי דאייה, הטלתם ביצים, הצלפתם באוויר בלשון שסועה, הייתם חלקים, הייתם שעירים, שכנתם מתחת לפני הקרקע, גרתם על עצים, הייתם גדולים כאייל וקטנים כעכבר, ועוד מיליון דברים אחרים. סטייה, ולו זעירה ביותר, מכל אחד מאותם ציוויי אבולוציה היתה אולי גורמת לכך שעתה הייתם מלקקים אצות מקירות מערה או סרוחים בעצלתיים כניבתן על חוף־ים סלעי כלשהו או פולטים פרץ של אוויר דרך נחיר בפסגת הראש בטרם תצללו עשרים מטרים כדי ליהנות מלוא הפה מתולעי חול משובחות.

ולא זו בלבד שהתמזל מזלכם ומימים קדמונים נמניתם עם שרשרת אבולוציונית מועדפת, אלא שגם בשושלת האבות הפרטית שלכם היה לכם מזל יוצא דופן, ממש נס אפשר לומר. חִשבו על כך שבמשך 3.8 מיליארד שנים, פרק זמן עתיק יותר מן ההרים, הנהרות והאוקיאנוסים של כדור הארץ, כל אחד מאבותיכם הקדמונים משני הצדדים היה מושך דיו כדי למצוא בן זוג, בריא דיו להבאת צאצאים לעולם והתברך במזל ובנסיבות שאיפשרו לו לחיות זמן מספיק לעשות זאת. אף לא אחד מאותם אבות קדמונים של כל אחד ואחת מכם לא נמחץ, לא נטרף, לא טבע, לא מת מרעב, לא נתקע, לא נפצע בטרם עת ולא הוסט בדרך אחרת משאיפת חייו להעביר מטען זעיר של חומר תורשה לבן הזוג ההולם ברגע המתאים ובכך להמשיך את השרשרת היחידה האפשרית של צירופים תורשתיים שתוצאתם יכלה — בבוא העת, באופן מדהים ולפרק זמן כה קצר — להיות אתה ואת.

מטרת הספר הזה היא לספר כיצד כל זה קרה — ובפרט, כיצד עברנו ממצב שבו לא היה שום דבר למצב שבו היה משהו, ואז כיצד מעט מאותו משהו הפך להיות אנחנו, וגם משהו ממה שהתרחש בינתיים ומאז. זה, כמובן, המון חומר שעלינו לכסות, ולכן הספר נקרא ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכול למרות שבאמת אינו כזה. גם לא יכול היה להיות. אך עם מעט מזל כשנסיים תחושתנו אולי תהיה כאילו אכן כזה הוא.

הנקודה שבה התחלתי, לצורך העניין, היתה ספר מדע לבתי הספר שהיה לי כשהייתי בכיתה ד' או ה'. היה זה ספר לימוד תקני בבתי הספר בשנות החמישים של המאה העשרים — חבוט, מאוס, גדול מאוד וכבד — אך סמוך לעמוד השער היה בו איור שפשוט שבה את לבי: תרשים חתך שהראה את פנים כדור הארץ כפי שהיה נראה אילו חתכתם את כוכב הלכת שלנו בסכין גדולה ובזהירות שלפתם ממנו פרוסה שגודלה כרבע מנפחו.

זכור לי בבירור עד כמה האיור הזה ריתק אותי. האמת היא שאני חושד, שהתעניינותי הראשונית היתה מבוססת על דימוי פרטי משלי ובו שיירות של נהגי מכוניות שועטות מזרחה במדינות המישורים של אמריקה בלי לחשוד בדבר, ולפתע הם צונחים למטה, מצוק שגובהו ששת אלפים וחמש מאות קילומטרים המשתרע בין אמריקה המרכזית ובין הקוטב הצפוני. אך בהדרגה תשומת הלב שלי פנתה באופן מלומד יותר למשמעות המדעית של האיור ולהכרה שכדור הארץ מורכב משכבות נפרדות המסתיימות במרכז בכדור לוהט של ברזל וניקל, שדרגת החום שלו מגיעה לזו של פני השמש. זאת לפי הכיתוב. וזכור לי גם שחשבתי בפליאה אמיתית: ״כיצד הם יודעים זאת?״

לרגע לא פיקפקתי בנכונות המידע — אני עדיין נוטה לתת אמון בקביעות של מדענים כפי שאני נותן אמון באלה של הרופאים, של שרברבים ושל אחרים שברשותם מידע סודי השמור להם בלבד — אך תהרגו אותי, לא יכולתי להבין כיצד מוחו של אדם כלשהו מסוגל לגלות כיצד נראים מרחבים המצויים אלפי קילומטרים מתחתינו, שעין מעולם לא ראתה וששום קרן־X אינה יכולה לחדור אליהם, וממה הם עשויים. עבורי זה היה פשוט נס. זו היתה דעתי על המדע מאז ועד עתה.

כולי נפעם לקחתי את הספר הביתה באותו ערב ופתחתי אותו לפני הסעודה המשפחתית — פעולה שכנראה גרמה לאמי למשש לי את המצח ולשאול אם אני מרגיש בסדר — והתחלתי לקרוא מהעמוד הראשון.

אבל זה העניין. זה לא היה מפעים כלל וכלל. זה אפילו לא היה ממש מובן. ומעל לכול, זה לא ענה על אף אחת מהשאלות שהאיור עורר בשכל מתעניין רגיל: כיצד הגענו לכך שיש לנו שמש במרכז כוכב הלכת שלנו וכיצד יודעים כמה היא חמה? ואם אכן היא בוערת לה שם למטה, מדוע הקרקע תחת רגלינו אינה לוהטת למגע? ומדוע לא מותך כל יתר פנימו של כדור הארץ — ואולי הוא כן? וכאשר בסופו של דבר יישרף הגלעין כליל, האם תצנח האדמה בחלקה אל תוך החלל שייווצר ותותיר בולען ענק על פני הכדור? וכיצד אתם יודעים זאת? כיצד גיליתם את זה?

אך באורח מוזר המחבר שתק בכל הנוגע לפרטים כאלה — בעצם הוא שתק בנוגע לכל דבר מלבד קמרים־אנטיקליות וקערים־סינקלינות, קווי העתק ודברים דומים לאלה. נראָה כאילו רצה המחבר לשמור בסוד את הדברים הטובים בכך שהפך את הכול, בדעה צלולה, לבלתי מובן לחלוטין. כחלוף השנים התחלתי לחשוד שלא היה זה לגמרי דחף פרטי שלו. נראה שיש איזו קנוניה מסתורית כללית בין המחברים של ספרי הלימוד לוודא שהחומר שבו הם עוסקים לעולם לא יגלוש בטעות לתחום של הדברים המעניינים ולו במעט.

אני יודע כעת שישנו שפע מבורך של סופרי מדע המוציאים מתחת לידיהם פרוזה בהירה ומלהיבה — טימותי פֵריס, ריצ'רד פורטי וטים פלאנרי הם שלושה שמות המזדקרים מעמדה אחת בא״ב (וזאת בלי להזכיר אפילו את ריצ'רד פיינמן האלוהי) — אך למרבה הצער איש מהם לא כתב שום ספר לימוד שבו אי־פעם השתמשתי. כל ספרי הלימוד שלי נכתבו בידי גברים (תמיד גברים) שהחזיקו בהשקפה המעניינת שכל דבר נעשה ברור ומובן אם מבטאים אותו בנוסחה, ובאשליה המשעשעת שילדי אמריקה יעריכו מאוד אם הפרקים שבספרים יסתיימו תמיד בקטע של שאלות שבהן יוכלו להתעמק בזמנם החופשי. וכך גדלתי משוכנע שמדע הוא עניין משעמם במידה עילאית, אך תמיד חשדתי שהוא אינו חייב להיות כזה, ולרוב השתדלתי לא לחשוב על כך בכלל אם רק יכולתי. זו גם הפכה להיות עמדתי לזמן רב.

אחר כך, מאוחר הרבה יותר — לפני כארבע או חמש שנים כמדומני — הייתי בטיסה ארוכה מעל לאוקיאנוס השקט, מתבונן כך סתם מבעד לחלון באוקיאנוס המואר באור הירח, כשלפתע התברר לי במין עוצמה שהשרתה עלי אי־נוחות ניכרת שבעצם אינני יודע דבר על כוכב הלכת היחיד שאזכה לחיות עליו. לא היה לי מושג, למשל, מדוע האוקיאנוסים מלוחים אבל לא האגמים הגדולים של אמריקה. אפילו לא מושג קלוש. לא ידעתי אם האוקיאנוסים נעשים מלוחים יותר או פחות במשך הזמן, ואם רמת המליחות של האוקיאנוסים היא דבר שאני אמור להיות מודאג לגביו או לא. (נוח לי מאוד לספר לכם שעד שלהי שנות השבעים במאה העשרים גם המדענים לא ידעו את התשובות לשאלות אלה. הם פשוט לא דיברו על כך בקול רם.)

אך בעיית מליחות האוקיאנוסים ייצגה, כמובן, אך ורק שביב של בערותי. לא ידעתי מהו פרוטון, או מהו חלבון, לא ידעתי להבחין בין קווארק לקוואזאר, לא הבנתי כיצד מסוגל גיאולוג להתבונן בשכבת סלע על מצוק של קניון ולומר מהו הגיל שלה — בעצם, לא ידעתי דבר. אחז בי דחף בלתי רגיל ועקשני לדעת משהו בעניינים אלה ומעל לכול, להבין כיצד אנשים הגיעו לידע הזה. זו נותרה עבורי הפליאה הגדולה מכול — כיצד המדענים מפענחים את הדברים. כיצד יודע מישהו מהו משקלו של כדור הארץ או מהו גיל הסלעים שלו או מה באמת מתרחש שם הרחק למטה במרכז? כיצד מסוגלים הם לדעת איך החל היקום ומתי וכיצד היו פני הדברים אז בהתחלה? כיצד יודעים הם מה מתחולל בתוך האטום? ואם כבר מזכירים זאת, ובהרהור נוסף אולי מעל לכול, כיצד לעתים קרובות כל כך נדמה שהמדענים יודעים כמעט הכול ובכל זאת אינם מסוגלים לחזות מראש רעידת אדמה ואפילו לא לומר לנו אם נצטרך לקחת מטרייה כשנצא לצפות בתחרויות הספורט ביום רביעי הבא.

לכן החלטתי להקדיש חלק מחיי — שלוש שנים, כפי שמתברר עתה — לקריאת ספרים וכתבי עת ולמציאת מומחים שיהיו סבלניים כמו מלאכים ויהיו מוכנים לענות על שפע של שאלות טיפשיות במידה יוצאת דופן. הרעיון היה לבחון אם אפשרי הדבר להבין ולהעריך את הפלא שבמדע, להתפעם ואפילו ליהנות ממנו ומהישגיו ברמה שאינה טכנית או מאתגרת מדי, אך גם אינה שטחית לחלוטין.

זה היה הרעיון שלי, זו היתה תקוותי, וזו גם מטרתו של הספר הזה. בכל מקרה, לפנינו שטח עצום שעלינו לכסות והרבה פחות מ־700,000 שעות כדי לעשות זאת, אז הבה נתחיל.