החוזה

פרק ראשון

יש מסכה של לילה על פניי, אתה יודע.

אחרת סומק בתולי היה צובע את לחיי על מה שפי הסגיר לך הלילה.

בשמחה הייתי מקפידה על טעם טוב.

כן, בשמחה אכחיש כל מה שפה אמרתי, אך שלום לגינונים.

אתה אוהב אותי? אתה תגיד לי 'כן'.

אני יודעת ואסמוך על מילתך, אבל אם תישבע אולי תכזיב.

אומרים כשאוהב מפר שבועה צוחקים למעלה.

אם אתה אוהב, רומיאו המתוק, אמור זאת בכנות.

ואם תחשוב שבקלות כובשים אותי, אזי...

"איי!" צעקתי כשהרגשתי את גופי מועד קדימה והספר נפל מידיי, הברכיים שלי פגשו ברצפה הקרה והסתכלתי למעלה במבט זועם. "באמת, אווה?" מלמלתי. היא הביטה בי וחיוך מתנצל על פניה, אבל ידעתי שהחיוך הזה שקרי. אני מכירה אותה עוד מהתיכון ואין אדם בעולם הזה שקל לי יותר לקרוא מאשר אותה.

תוך כדי הרמת תכולת התיק שלי שהתפזרה על הרצפה הבטתי בה מזווית העין. שערה הסגול והארוך היה אסוף לקוקו מבולגן. היא לבשה חולצה לבנה פשוטה ואוברול ג'ינס שכבר נהיה סימן ההיכר שלה. עיניה החומות כוסו בעדשות צבעוניות פשוטות. נאנחתי בזמן שנעמדתי וניקיתי את בגדיי מהלכלוך.

"פספסת נקודה," היא כמעט צעקה וצחקתי.

עוד בילדותנו אווה אהבה להיות במרכז תשומת הלב, ולרוע מזלי, פעמים רבות חלקתי אותה איתה, לטוב ולרע.

"רומיאו ויוליה, אנג'י?" היא גיחכה והושיטה לי את הספר. בעל כורחי הסמקתי ומשכתי בכתפיי. "את באמת צריכה ללמוד לחיות מחוץ לספרים האלו. הם מקלקלים אותך."

"לא, הם לא,"

היא הרימה גבה.

"באמת? אז הם לא הפכו אותך לרומנטיקנית חסרת תקנה?"

"לא." אמרתי נחרצות והיא גלגלה עיניים.

"כן כן, מה שתגידי."

נאנחתי.

"טוב, אווה, יש סיבה לכך שהתקלת אותי, או שסתם רצית לראות אותי עם התחת על הרצפה?"

עיניה נפקחו והניצוץ שהופיע בהן גרם לי לרעוד. בכל פעם שהניצוץ הזה הופיע בעיניה ידעתי שמחכות לי צרות.

"מחלקת הקולנוע עורכת מסיבה ואנחנו כל כך הולכות."

"לא," אמרתי מבלי להשאיר מקום לוויכוח. לקחתי מידיה את הספר, הסתובבתי והלכתי אל עבר הכיתה.

"קדימה, אנג'י, זה קולג', אנחנו אמורות לבלות במסיבות ולהשתכר!" היא צעדה לצידי ושתקתי כי לא התכוונתי להיכנס לוויכוח הזה. "נו, באמת, את אפילו לא מתכוונת לשקול את זה?"

נאנחתי.

"אווה, אנחנו בנות עשרים וארבע וכבר לא בתיכון, מספיק עם המסיבות הפרועות. חוץ מזה, את לא אמורה לשנוא את מחלקת הקולנוע?"

היא משכה בכתפיה.

"אנחנו מתחרים על אותו התקציב, אבל זה לא אומר שאוותר על מסיבה בגלל זה."

צחקקתי. אווה הייתה סטודנטית שנה שלישית לאומנות מודרנית וכן, כל סטיגמה שהייתה על תלמידי אומנות נכונה. טוב, לפחות כשזה נגע לה.

"אנג'י, קדימה! את צריכה להשתחרר קצת. חוץ מזה, אני יודעת שמרטין יהיה שם."

נעצרתי במקום ונעצתי בה מבט זועם.

"את לא משחקת הוגן," לחשתי מתחת לשפה והסתכלתי מסביב.

"נו באמת, אנג'י, את דלוקה על הבחור הזה כבר שנתיים! באיזה שהוא שלב את תצטרכי להפסיק להעריץ אותו מרחוק."

נשכתי את שפתי התחתונה בהיסוס, והרצון לחבוט את ראשי במשטח הקשיח הראשון שאמצא גרם לי להיאנח בתסכול. אין מצב שאני באמת שקלתי את זה, נכון?!

"נו?" היא הפצירה בי.

נאנחתי, הפסקתי לצעוד ופניתי להביט בה.

"בשלושה תנאים. אחד - את לא שותה עד שיכרון כי אני נשבעת, אם תקיאי במכונית שלי פעם נוספת את תקני לי חדשה. שניים - אני לא מתכוונת לרקוד, אז בלי, ואני חוזרת, בלי ניסיונות להוביל אותי לרחבת הריקודים." שתקתי וחיכיתי לתגובתה.

"והתנאי השלישי?" היא שאלה וחייכתי בניצחון.

"את באה איתי לתיאטרון ביום חמישי."

אווה החווירה והביטה בי בהלם.

"זה אכזרי אפילו בשבילך, אנג'י."

"Take it or leave it babe1," חייכתי, והיא נאנחה בתבוסה.

"בסדר בסדר, אניח לך לגרור אותי לשעמום הזה."

צחקקתי וקרצתי לה בזמן שחזרתי לצעוד אל הכיתה, אבל לפני שיצאתי מטווח הראייה שלה פניתי לעברה שוב.

"אה, ואווה?" היא הרימה גבה בשאלה וחיוך משועשע נפרש על פניי, "הייתי הולכת גם לולא היית מסכימה." היא הביטה בי בהלם וברחתי משם בזמן שצעקותיה הדהדו במורד המסדרון.

יצאתי מהכיתה כשאני מותשת יותר מתמיד.

לא ידעתי מה קרה לפרופסור שלי, אבל היום הוא היה נוקשה יותר מהרגיל והעבודה שנתן לנו לכתוב תיקח לי לפחות שבועיים, וגם אז אצטרך לעבוד בלי הפסקה. צמרמורת לא רצונית עברה בגבי כשהבנתי שאני צריכה לומר לאווה שלא אלך איתה למסיבה מחר. אני בהחלט לא ציפיתי לזה.

"הכול בסדר?" קול גברי קטע את מחשבותיי. הפניתי את הראש שלי הצידה וקפאתי במקום. מרטין עמד מולי וחייך אליי את החיוך שגרם לפרפרים להתעופף בבטן שלי. אלוהים, אולי אווה צדקה כשאמרה שהספרים האלו מקלקלים אותי. "את בסדר?" הוא שאל שוב והסמקתי כשהבנתי שעדיין לא עניתי לו.

"אמממ, כן, הכול בסדר."

"בטוחה? את נראית כאילו מישהו הרג לך את הכלב." גיחכתי.

"העבודה שפרופסור ברוקס נתן לנו די גרמה לי להיכנס לדיכאון."

הוא צחק.

"אל תדאגי, אני בטוח שתצליחי בזה כמו תמיד, ואם את צריכה עזרה את יודעת איפה למצוא אותי."

חייכתי.

"תודה. דרך אגב, אני..."

"אנג'לה קלרינס, אני יודע."

הופתעתי מתשובתו וידעתי שלחיי אדומות.

"כן." מלמלתי בחוסר נוחות ובניסיון נואש להעסיק את הידיים הקופצניות שלי, שילבתי אותן מאחורי גבי. "שוב תודה על ההצעה, שיהיה לך יום טוב," דיברתי בנשימה אחת ומיהרתי לעזוב. 'אלוהים, אנג'י, אין לך תקנה,' לחשתי לעצמי.

***

החניתי את המכונית שלי מול הבית הקטן ומיהרתי להיכנס כששמעתי את כל ההמולה, כי זה העיד רק על דבר אחד.

"דודה אנג'י!" הותקפתי על ידי שלוש מפלצות קטנות, צחקתי ותפסתי אותן בזמן.

"אייבי, טריש וליאון, מה שלום המפלצות האהובות עליי?" צחקתי, והבטתי בשלושת הילדים המתוקים בעלי השיער השחור הזהה ועיני התכלת היפהפיות שירשו מאבא שלהם.

"דודה אנג'י, תגידי לליאון להפסיק להציק לנו!" טריש צעקה והוציאה את השפה התחתונה שלה בדרך המתוקה הזאת שידעה שלא יכולתי לסרב לה.

"ילדים, עזבו את דודה אנג'י. היא רק עכשיו הגיעה הביתה."

חייכתי לשמע קולה של אחותי הגדולה, והלכתי לסלון כששלוש מפלצות קטנות נתלו עליי והפכו את הפעולה הפשוטה הזאת לקשה כל כך. כשהגעתי סוף סוף אל הסלון אחותי הגדולה חייכה אליי.

אני והיא היינו כמו יום ולילה. שערה הקצר והשחור היה ניגוד בולט כל כך לשערי הארוך והאדום, עורה השחום סתר את עורי הלבן ועיניה השחורות נגדו את עיניי החומות-דבש. במבט ראשון לא ראו בינינו שום קשר משפחתי, אבל מי שממש ניסה הבחין בדרך הזהה שבה האף שלנו התעקם בחוסר רצון בכל פעם כשחלקנו על מישהו, או בדרך שבה שיחקנו בשיער כשהיינו עצבניות. רבים מהסימנים המסגירים שלי למדתי ממנה ולכן היה לנו קל כל כך לקרוא זו את זו.

"היית חייבת ללדת שלישייה, נכון?" מלמלתי בשעשוע והיא צחקה.

"אשמתי שבעלי שכח לציין שיש לו במשפחה היסטוריה של שלישיות?"

"צודקת, זה הכול באשמתו." הטיתי את ראשי והבטתי בעיניו הכחולות והצוחקות של גיסי, והוא רק הרים את ידיו בהתגוננות.

"יש רק דבר אחד שאני יכול להגיד להגנתי," אמר. שילבתי ידיים ותופפתי ברגלי על הרצפה בזמן שהמתנתי לתשובה שלו והוא גיחך. "הילדים שלי אוהבים מאוד, אבל מאוד, את דודה שלהם."

באמת שניסיתי להשאיר את המסכה של האישה הקשוחה והכועסת, אבל ברגע שהסתכלתי על האחיינים שלי נכנעתי וחיבקתי אותם אפילו קרוב יותר.

"תחמן," הבטתי בו מעל הרעמות של השיער השחור.

הוא גיחך ומשך את אחותי קרוב יותר. אחרי שסוף סוף הצלחתי להתנתק משלוש המפלצות הקטנות התיישבתי בסלון מול שניהם.

"לא שאני מתלוננת, אבל למה מגיע לנו הכבוד הזה?" שאלתי.

סאם חייכה אליי, ואמרה:

"אימא התקשרה ואמרה שהיא צריכה את העזרה של ג'ון במשהו."

הבטתי בה מוזר ורכנתי קדימה. ג'ון היה עורך דין מצליח ולא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי לחשוב על שום סיבה שבגללה ההורים שלי יצטרכו להתייעץ איתו.

"קרה משהו?" הסתכלתי על ג'ון כשדאגה ברורה מאוד בקולי.

"אני לא יודע, עדיין לא דיברנו, אני בטוח שזה כלום ואין צורך לדאוג."

הנהנתי, אבל לא יכולתי להתעלם מהחרדה שתקפה אותי.

כמו לפי סימן אימא שלי נכנסה לסלון כשבידה מגש קטן עם תה ועוגיות. כשראתה אותי היא קפאה במקומה ואז חייכה לעברי חיוך גדול ומאולץ. אוקי, משהו כאן בהחלט לא היה בסדר.

"את צריכה עזרה עם זה?" ג'ון שאל אותה.

היא הנידה בראשה והניחה את המגש הקטן על השולחן. נאנחתי. למה היא לא הביטה בי? מה קורה פה?

שערה השחור של אימי היה אסוף לפקעת פרועה על ראשה. היא לבשה שמלה אדומה ארוכה שכיסתה את גופה הקטן והרכיבה משקפיים עבים על עיניה השחורות. סאם הייתה העתק של אימי. כשסוף סוף הבטתי בפניה הבחנתי שלא היו אלה קמטי צחוק סביב עיניה, כמו תמיד, אלא קמטי דאגה. לפני שהצלחתי לפצות את פי ולשאול אותה ישירות מה קרה, דלת הכניסה נפתחה ברעש חזק ותוך שניות גבי עמדה בפתח הסלון כשמתנוסס על פניה חיוך גדול.

"אני מאורסת!"

שקט שרר בחדר ואז כאוס פרץ.

"אלוהים! מתי?!" סאם צעקה ומיהרה לצידה של אחותנו הקטנה כדי לבדוק את הטבעת שעל האצבע שלה. "וואו, זו חתיכת יהלום," סאם שרקה בהערכה ואני צחקתי, סוף סוף התנערתי מההלם הראשוני שאחז בי וקמתי לחבק אותה גם כן.

"אני שמחה בשבילך, גבי. איפה הגיס החדש שלנו?"

"אני חושבת שהיא השאירה אותו שם," סאם לחשה לי וקרצה, גבי חבטה בידה בצחוק.

"לא, אני לא. הוא מחפש חנייה." היא צחקה.

גבי הביטה בתהייה באימי שעדיין ישבה על הספה.

"את לא מתכוונת לברך אותי, אימא?"

אימא הנהנה בחיוך גדול, מיהרה אל גבי ומשכה אותה לחיבוק חזק.

"אני שמחה כל כך בשבילך, מתוקה." מחיתי דמעה דמיונית מזווית העין שלי ונאנחתי בדרמטיות.

"אוי, סאם, את מאמינה? אחותנו הקטנה מתחתנת. אני זוכרת שרק אתמול היא התרוצצה בסלון בחיתול וצעקה שלבנים יש כינים."

גבי נעצה בי מבט זועם.

"אוי, תשבי בשקט! את גדולה ממני רק בשנתיים וחוץ מזה, אם כבר מדברים על חתונה מתי יהיה תורה של אחותי הכה זקנה?"

גלגלתי עיניים.

"אני יודעת לאן את חותרת עם זה, גבי, ולא, אני לא רוצה שתשדכי לי אף אחד מהחברים של לוק."

"את תגמרי רווקה עם ארבעים חתולים," היא נאנחה ואני משכתי בכתפיי.

"טוב, נו, לפחות תהיה לי חברה נעימה ולא כמו זאת שהייתה לי בעשרים ושתיים השנים האחרונות." עניתי.

גבי הוציאה לי לשון.

"מצחיקה," היא מלמלה.

צחקתי ומשכתי אותה לעוד חיבוק.

"אני באמת שמחה בשבילך, מתוקה."

אחרי חמש דקות לוק נכנס לסלון ונעמד במפתן הדלת בחוסר נוחות תחת מבטו הבוחן של אבי. גיחכתי, מסכן, אילו היה נכנס דקה קודם לכן הוא היה זוכה לתמיכה שלנו, אבל עכשיו הוא ברשות עצמו.

"מר קלרינס, כמו שבטח כבר שמעת ביקשתי מהבת שלך להתחתן איתי." אבא שלי הנהן. "אני גם רוצה לבקש את ברכתך." גיחכתי כי רציתי לומר לו שבדרך כלל נהוג קודם לבקש את ברכת האב ואחרי זה את של הבת, אבל החלטתי לרחם על הבחור המסכן.

אבי נעמד והלך אל לוק, ולמרות הסיטואציה המשעשעת לא יכולתי שלא להרגיש קצת סימפתיה כלפיו. אבא שלי היה אדם נחמד, אבל כשזה נגע לבנותיו הוא היה מבעית.

גופו של אבי היה לפחות כפליים מגופו של לוק. שערו כמעט האפיר לחלוטין ועיניו החומות והקשות גילו לך כמה הוא עבר בחיים. ידיו היו גדולות ומחוספסות מעבודה קשה לאורך השנים ולמרות גילו המבוגר גופו היה עדיין חסון ומאיים.

"אתה אוהב אותה?"

לוק הנהן, הישיר מבטו, וענה בלי להסס:

"יותר מהכול, אדוני."

אחת מזוויות פיו של אבי עלתה מעלה.

"אם כך, יש לך את ברכתי, אבל אם תגרום לתינוקת שלי סבל אני אהרוג אותך."

לוק החוויר לשנייה אבל הנהן.

"מובן, אדוני."

הם לחצו ידיים וממש יכולתי לשמוע את אנחת הרווחה שברחה מפיו של לוק. גבי מיהרה אליו ונשקה לו ואז פנתה לאבי כשחיוך גדול על פניה. לא הצלחתי לשמוע את שיחתם, אבל לא היה משנה מה נאמר ביניהם זה גרם לשלושתם לחזור אל השולחן נינוחים. טוב, כמעט נינוחים, כי בדיוק כמו אימא שלי גם אבי היה טרוד בגלל משהו ואני רציתי כל כך לדעת מה הסיבה לכך.

רק בשעות הערב המאוחרות ג'ון נכנס למשרד עם הוריי. הם היו שקטים כל כך שלולא סאם הייתה פה עדיין, הייתי בטוחה שג'ון הלך וההורים שלי כבר ישנים.

"מה את חושבת שקורה?" גבי שאלה אותי ואני שתקתי. "אנג'י?"

"אני לא יודעת, גבי. מה שזה לא יהיה זה מטריד את אימא ואבא. אני רק מקווה שג'ון יצליח לפתור את זה."

גבי חייכה לעברי ואז קרצה לסאם.

"ברור שכן, אחרת מה הטעם בכך שאחותנו התחתנה עם עורך דין?"

סאם הצטרפה לבדיחה הקטנה של גבי ואני חייכתי באילוץ.

לא יכולתי להתעלם מהתחושה המוזרה שתקפה אותי, אותה תחושה מבשרת רעות שתמיד הרגשתי רגע לפני שהכול התחיל לצאת משליטה – השקט שלפני הסערה.

1. קבלי את זה או הניחי לזה, בייב.