החיים שתמיד רצית

פרק 1 אושר הוא לא המטרה, ואומללות היא לא האויב

המרצה חייך מאוזן לאוזן כשפנה אל האולם המלא מפה לפה באוניברסיטת קרנגי מֵלון בפיטסבורג, בערב של ספטמבר 2007. זאת היתה ההרצאה האחרונה שלו שם והוא התפקע מאושר כשהגה במפעל חייו, במציאת הטוב באחרים, בהתגברות על מכשולים ובחייו מלאי התשוקה. הוא בקושי הכיל את האנרגיה והמרץ שמילאו אותו. בשלב מסוים הוא כרע על ארבע וביצע כמה שכיבות סמיכה ביד אחת.5

המרצה היה רנדי פָּאוּש, מדען מחשבים נודע ואהוב על תלמידיו ועמיתיו בקרנגי מלון. אולי אתם חושבים שהשמחה שלו נבעה מכך שהוא עמד לפרוש לקריביים, או לעבור למשרה נוצצת במקום אחר (הוא בכל זאת היה רק בן 47). אבל זה לא נכון.

זאת היתה ההרצאה האחרונה שלו, כי פרופסור פאוש חלה בסרטן הלבלב ונותרו לו חודשים ספורים לחיות.

הקהל שהגיע לשמוע אותו לא ידע למה לצפות בדיוק. האם הוא יקונן על מותו הקרב בטרם עת? האם הוא ימנה את הדברים שהוא מתחרט שלא עשה? אין ספק שהיו הרבה דמעות באולם באותו ערב, אבל הן לא היו של רנדי. "אם אני לא נראה מדוכא או אומלל כראוי," התחכם, "צר לי לאכזב אתכם." הנאום שלו היה חגיגה של החיים, נאום מלא אהבה ואושר, שאותם רצה לחלוק עם חברים ועמיתים, עם אשתו ועם שלושת ילדיו הקטנים.

לא היה ספק שרנדי זכה לשפע של אושר. אפילו האבחנה הרפואית הקודרת שלו לא הצליחה להאפיל על העובדה הבולטת הזאת באותו ערב של ספטמבר. בחודשים הבאים, כל עוד בריאותו אפשרה זאת, הוא נהנה מהחיים במלואם, עורר השראה בתקשורת הלאומית (לרבות בתוכנית של אופרה) ושיתף באתר האישי שלו פרטים על בריאותו ועל הטיפולים שקיבל, ציוני דרך משפחתיים ורגעים רבים של אושר אישי.

ב־25 ביולי 2008 מת רנדי פאוש כשהוא מוקף בקרובים ובחברים.

בחודשי חייו האחרונים רנדי עשה משהו שרובנו לא מעלים על הדעת: הוא הקדיש את זמנו ללהיות מאושר ככל האפשר, בתקופה הקשה והעגומה ביותר בחייו. איך הוא עשה זאת?

שני מיתוסים על אושר

אין שום דבר מוזר ברצון להיות מאושר. "אין אדם שאינו שואף להיות מאושר,"6 הכריז התאולוג והפילוסוף אוגוסטינוס בשנת 426 לפנה"ס, וכאז כן היום, האמירה הזאת לא דורשת הוכחות. הראו לי מישהו שאומר "האושר לא מעניין אותי," ואראה לכם הוזה או שקרן.

לְמה אנשים מתכוונים כשהם אומרים שהם "רוצים להיות מאושרים"? בדרך כלל לשני דברים: ראשית, הם רוצים להשיג רגשות מסוימים (ולשמר אותם) — שמחה, עליזות או משהו דומה לזה. שנית, הם אומרים שיש מכשולים בדרך להשגת הרגשות האלה. אחרי "אני רוצה להיות מאושר/ת" כמעט תמיד מגיע "אבל..."

תחשבו על קלודיה, מנהלת משרד מניו יורק. בגיל 35 היא מתגוררת עם בן זוגה בחמש השנים האחרונות. הם אוהבים זה את זה אבל הוא לא מוכן להתחייב. קלודיה לא מרגישה שהיא יכולה לתכנן את העתיד — איפה תגור, האם יהיו לה ילדים, איך תתקדם הקריירה שלה. היא מתוסכלת וחסרת אונים, וכתוצאה מכך עצובה וכעוסה. היא רוצה להיות מאושרת, אבל חושבת שלא תוכל להיות מאושרת עד שהחבר שלה יקבל החלטה.

והנה ראיין. כשהוא למד בקולג', הוא ציפה שירכוש חברים לכל החיים ויחליט על כיוון מקצועי. אבל הוא סיים את הלימודים מבולבל עוד יותר משהתחיל אותם. עכשיו, בגיל 25, הוא שקוע בחובות של אלפי דולרים, קופץ מעבודה לעבודה, ומרגיש חסר כיוון. הוא מחכה להזדמנות שתצוץ ותכריע את עתידו, ואז יהיה מאושר.

מרגרט בת חמישים. לפני עשר שנים היא חשבה שהחיים שלה מסודרים — היא עבדה במשרה חלקית, הילדים שלה היו בתיכון, והיא היתה פעילה בקהילה. אבל מאז שילדיה עזבו את הקן, היא מרגישה אי־שקט וחוסר סיפוק. היא חשבה שאולי אם תעבור דירה מצבה ישתפר, ולכן היא גולשת ללא הרף באתרי נדל"ן. היא חושבת ששינוי גדול יביא לה אושר, אבל לא יודעת לומר מהו השינוי הזה.

ולבסוף, טד. מאז פרש לגמלאות, אין לו חברים של ממש. הוא ניתק את הקשר עם כל עמיתיו לשעבר. הוא גרוש כבר שנים וילדיו הבוגרים עסוקים במשפחותיהם. לפעמים הוא קורא, אבל רוב הזמן הוא צופה בטלוויזיה כדי להעביר את הזמן. הוא חושב שיהיה מאושר אם רק יהיו אנשים נוספים בחייו, אבל לא מצליח למצוא אותם.

קלודיה, ראיין, מרגרט וטד הם אנשים רגילים לחלוטין, עם בעיות רגילות לחלוטין — שום דבר מוזר או שערורייתי (למעשה, הם דמויות שהרכבנו מאנשים רבים ושונים, שפגשנו ועבדנו איתם). כל אחד מהם מתמודד עם קשיים רגילים שכולנו ניצבים מולם, גם בלי לעשות טעויות גדולות או לקחת סיכונים מיותרים. גם תפיסת החיים והאושר שלהם נורמלית לחלוטין — אבל שגויה.

קלודיה, ראיין, מרגרט וטד חיים במצב נפשי של "אני רוצה להיות מאושר/ת, אבל..." אם מפרקים את המצב הזה לגורמים, מגלים שהוא מבוסס על שתי אמונות:

1. אני יכול/ה להיות מאושר/ת...

2. ...אבל נסיבות חיי תוקעות אותי במצב של אומללות.

האמת היא ששתי האמונות האלה כוזבות, גם אם הן נשמעות משכנעות. אי אפשר להיות מאושרים — אבל אפשר להיות מאושרים יותר. ונסיבות החיים ומקורות האומללות שלכם לא צריכים לעצור אתכם.

לזה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שאי אפשר להיות מאושרים. החיפוש אחר האושר הוא כמו החיפוש אחר אֶל דוראדו, עיר הזהב האגדית בדרום אמריקה שאיש מעולם לא מצא אותה. כשמחפשים אושר זוכים מדי פעם להצצה על הרגש הזה, אבל הוא לא מחזיק מעמד. אנשים מדברים עליו, ויש שטוענים שניחנו בו, אבל אפילו אנשים שעל פי התפיסה הרווחת אמורים להיות מאושרים לחלוטין — הַיָפים, העשירים, המפורסמים, החזקים — בדרך כלל מגיעים לכותרות בגלל פשיטות רגל, שערוריות אישיות וצרות משפחתיות. יש אנשים מאושרים יותר מאחרים, אבל אף אחד לא מאושר באופן קבוע.

אם סוד האושר המושלם היה קיים, כבר היינו מוצאים אותו. הוא היה נהפך לעסק גדול, נמכר באינטרנט, נלמד בבתי הספר, ואולי גם מחולק על ידי הממשלה. אבל הוא לא קיים. מוזר, לא? מאז הופעתו של הומו ספיינס באפריקה לפני 300 אלף שנה, הדבר היחיד שכולנו רוצים ממשיך לחמוק מאיתנו. גילינו את האש, המצאנו את הגלגל, הגענו לירח, ויש לנו סרטוני טיקטוק, ולמרות כושר ההמצאה האנושי לא הצלחנו להשתלט על הידע המעשי והמדעי הדרוש לשמירה על הדבר שאנחנו רוצים יותר מכול.

הסיבה לכך היא שהאושר הוא לא יעד. האושר הוא כיוון. אי אפשר למצוא אושר מושלם בצד הזה של גן עדן, אבל לא משנה איפה אנחנו נמצאים, כולנו יכולים להיות מאושרים יותר. ואחר כך יותר, ואחר כך עוד יותר.

העובדה שהאושר המושלם אינו אפשרי אולי נשמעת מאכזבת, אבל בעצם מדובר בחדשות טובות מאוד. פירוש הדבר הוא שאפשר להפסיק לחפש אחת ולתמיד את העיר האבודה שלא קיימת. אפשר להפסיק לתהות מה לא בסדר בנו אם אנחנו לא מצליחים למצוא את האושר ולשמר אותו.

אפשר גם להפסיק להאמין שהבעיות האישיות שלנו הן הסיבות לכך שאנחנו לא מאושרים. גם הנסיבות החיוביות ביותר לא יעניקו לנו את האושר העילאי שאנחנו מחפשים. אבל נסיבות שליליות לא צריכות למנוע מאיתנו להיות מאושרים יותר. הנה עובדה: אתם יכולים להיות מאושרים יותר גם אם יש לכם בעיות. ובמקרים מסוימים אתם יכולים להיות מאושרים יותר בזכות הבעיות שלכם.

שתי האמונות השגויות שהצגנו קודם, ולא האירועים שהחיים מזמנים לנו, הן הסיבה האמיתית לכך שרבים מרגישים תקועים באומללותם. הם רוצים משהו שאינו קיים וחושבים שלא יוכלו להתקדם עד שיוסרו כל המכשולים. הטעות מתחילה בתשובה השגויה לשאלה שנשמעת תמימה מאין כמותה: מהו אושר?

מהו אושר?

דמיינו שאתם מבקשים ממישהי לתאר מכונית. היא חושבת על השאלה ועונה, "מכונית היא... טוב, היא ההרגשה שלי כשאני יושבת בכיסא, אבל כיסא שאני יושבת בו כשאני צריכה להגיע לסופרמרקט." מן הסתם תניחו שהיא לא יודעת מה זאת מכונית. ובוודאי שלא תיתנו לה את מפתחות המכונית שלכם.

עכשיו אתם מבקשים ממנה לתאר ספינה. היא חושבת רגע ואומרת, "זאת לא מכונית."

נשמע אבסורדי. אבל משום מה, זהו סוג ההגדרות שאנחנו שומעים בדרך כלל כשאנחנו מבקשים מאנשים להגדיר אושר ואומללות. נסו בעצמכם. תקבלו משהו כמו, "אושר הוא... טוב, זאת מין הרגשה... דומה לזאת שיש לי כשאני נמצאת עם אנשים אהובים או עושה משהו מהנה." ואומללות? "ההפך מאושר."

הסיבה המרכזית לכך שאנשים לא נעשים מאושרים יותר היא שהם אפילו לא יודעים מה הם מנסים להשיג. והעובדה שהם לא מצליחים להגדיר לעצמם מהו אושר היא הסיבה לכך שהם מרגישים תקועים באומללותם. אם זה נכון גם לגביכם, אל תרגישו רע. רוב האנשים מתקשים בהגדרה הזאת. הם מדברים על רגשות, או משתמשים במטפורות שחוקות כמו "שמש בנשמה", כפי שמכנה זאת מזמור פרסביטריאני עתיק.7

אפילו הפילוסופים העתיקים לא הסכימו ביניהם על הגדרת האושר. קחו לדוגמה את המאבק בין אפיקורוס לאפיקטטוס.

אפיקורוס (270-341 לפנה"ס) הנהיג אסכולת חשיבה שנקראה על שמו — האסכולה האפיקוראית — וטענה שחיים מאושרים דורשים שני דברים: אָטָרָקסיה (שלוות נפש) ואָפּוֹניה (היעדר כאב גופני). ניתן לתאר את הפילוסופיה שלו במשפט "אם זה מפחיד או כואב, תתרחקו מזה". האפיקוראים ראו באי־נוחות מצב שלילי בהכללה, והמפתח בעיניהם לחיים מאושרים היה סילוק איומים ובעיות. ולא שהם היו עצלנים או חסרי מוטיבציה. הם פשוט לא ראו בפחד או בכאב מתמשכים מצבים הכרחיים או מועילים, והתמקדו בהנאות החיים.

אפיקטטוס חי כ־300 שנה אחרי אפיקורוס, והיה אחד הפילוסופים הסטואיים הבולטים. הוא האמין שהאושר נובע ממציאת תכלית בחיים, השלמה עם הגורל והתנהגות מוסרית, גם במחיר אישי כבד — והוא לא העריך במיוחד את פילוסופיית החיים הטובים של אפיקורוס. את התפיסה שלו ניתן לסכם במשפט "תצמיחו עמוד שדרה ותמלאו את חובתכם". אנשים שחיו בסגנון הסטואי ראו באושר פרס על הקְרבה יתרה. שלא במפתיע, הסטואים היו על פי רוב חרוצים, חיו למען העתיד והיו מוכנים לשלם מחיר אישי כבד כדי להגשים את ייעודם (כפי שתפסו אותו), ללא תלונות. המפתח לאושר היה בעיניהם השלמה עם הכאב והפחד ולא הימנעות פעילה מהם.

כיום, אנשים נחלקים לאפיקוראים וסטואים — הם מחפשים את האושר או בהרגשה טובה, או במילוי חובה. ומשם ההגדרות מתפצלות ומתרבות ככל שמסתובבים בעולם. ראו למשל את ההבדלים שמלומדים מוצאים בין תרבות המערב לתרבות המזרח.8 במערב, האושר מוגדר בדרך כלל במונחים של התרגשות והישגיות. באסיה, לעומת זאת, האושר מוגדר בדרך כלל במונחים של שלווה וסיפוק.

הגדרות האושר תלויות גם במילה עצמה. בשפות הגרמאניות, שורש המילה אושר קשור במזל או בגורל חיובי.9 למעשה, מקור המילה אושר באנגלית (happiness) במילה הנורדית העתיקה happ, שפירושה "מזל".10 בשפות הלטיניות, המקור הוא במילה felicitas, שברומא העתיקה פירושה היה לא רק מזל טוב אלא גם צמיחה, פריון ושגשוג.11 בשפות שונות יש מילים מיוחדות לאושר. הדנים למשל מתארים אושר במונחים של hygge, שיש בו מן החמימות והנינוחות העליזה.12

אם האושר אכן היה סובייקטיבי — או גרוע מזה, עניין של תחושה בכל רגע נתון — לא היתה שום דרך לחקור אותו. זה היה כמו לנסות להדביק ג'לי לקיר. אורכו של הספר הזה היה שלוש מילים: בהצלחה עם זה (או: בהצלחה עם ה־happ).

למרבה המזל, כיום אנחנו מסוגלים להרבה יותר מזה. אמנם, תרבויות שונות מגדירות אושר בצורות שונות, ולכן ההשוואות המופיעות לפעמים בתקשורת, בין רמות האושר של מדינות או תרבויות שונות, לא משכנעות וחסרות תועלת. חוץ מזה, יש אמת באמירה שאושר קשור לרגשות אישיים. הרגשות אכן משפיעים על מידת האושר, ומידת האושר משפיעה על הרגשות. אבל אין זאת אומרת שאין מכנים משותפים קבועים, או שהאושר עצמו הוא הרגשה.

דרך טובה להגדיר אושר היא באמצעות המרכיבים שלו. אם נבקש מכם לתאר את ארוחת החג במשפחתכם, אולי תמנו את המאכלים — צלי בשר, תפוחי אדמה בתנור וכן הלאה. או שתמנו את הרכיבים, אם אתם בשלנים טובים. ואם אתם מבינים בתזונה, ייתכן שתגידו שארוחת הערב — ובעצם כל סוג של אוכל — מורכבת משלושה אבות מזון: פחמימות, חלבונים ושומן. כדי להכין ארוחה טובה ובריאה, צריך לשמור על איזון בין שלושתם.

ארוחת ערב טובה גם ממלאה את הבית בריחות טובים. אבל אתם לא תגידו שהריח הוא כשלעצמו ארוחת הערב. הריח הוא עדות לקיומה של ארוחת הערב. באופן דומה, תחושת אושר אינה האושר עצמו, היא עדות לקיומו של אושר. האושר עצמו הוא התופעה, וכמו במקרה של ארוחת הערב, אפשר להגדיר אותו כשילוב בין שלושה "אבות מזון" שיש לצרוך אותם בשפע ובאיזון.

אבות המזון של האושר הם הנאה, סיפוק ותכלית.

הראשון הוא הנאה. ייתכן שזה נשמע לכם כמו עונג — "הרגשה טובה". אבל זה לא מדויק. עונג הוא משהו חייתי, הנאה היא אנושית בלבד. העונג נובע מחלקים במוח שתפקידם לתת תגמול חיובי על פעילויות מסוימות, כמו אכילה ומין, שבימים עברו סייעו לנו לשרוד ולהעביר את הגֶנים הלאה (היום אנחנו עדים לא פעם לשימוש לא מותאם או ניצול לרעה של מקורות עונג — מחומרים ועד התנהגויות — באופן שמוביל לבעיות שונות).

הנאה לוקחת את הדחף לעונג, ומוסיפה לו שני דברים חשובים: אחווה ומודעות. למשל, ארוחת החג יכולה להסב עונג כשהיא טעימה ומשביעה, אבל היא מסיבה הנאה כשאוכלים אותה בחברת אנשים אהובים ומייצרים ביחד זיכרון נעים, ולשם כך מפעילים את החלקים המודעים במוח. עונג קל יותר להשגה מאשר הנאה, אבל זאת טעות להסתפק בו, כי הוא ארעי ובודד. התמכרויות מושתתות על עונג, לא על הנאה.

כדי להיות מאושרים יותר, אסור להסתפק בעונג וצריך להפוך אותו להנאה. כמובן הדבר כרוך במחיר מסוים. הנאה דורשת השקעה של זמן ומאמץ. היא דורשת ויתור על ריגושים קלים ונטולי מאמץ. לעתים קרובות היא דורשת מאיתנו לסרב לחשקים ופיתויים. לא תמיד קל לחוות הנאה.

אב המזון השני של האושר הוא סיפוק. זהו הריגוש שחשים כשמגשימים מטרה שפעלנו להשגתה. זאת ההרגשה הנלווית לציון 100 במבחן או לקידום בעבודה; כשסוף־סוף קונים בית או מתחתנים. ככה מרגישים כשעושים משהו מסובך — אולי אפילו כואב — למען תכלית חיינו כפי שאנחנו תופסים אותה.

סיפוק הוא הרגשה נפלאה, אבל כזאת הכרוכה בעבודה ובהקרבה. אם לא תסבלו בשביל משהו — לפחות קצת — לא תרגישו סיפוק. אם תלמדו כל השבוע למבחן ותקבלו ציון טוב, תרגישו סיפוק רב. אבל אם תעתיקו ותקבלו ציון כזה, הרי שנוסף לרמאות, סביר להניח שלא תרגישו סיפוק כלל. בגלל זה, עיגול פינות הוא אסטרטגיה גרועה לחיים — הוא הורס את היכולת לחוש סיפוק.

אמנם סיפוק יכול לגרום אושר רב, אבל הוא חמקמק ביותר: נדמה שהַגשָמַת מטרות מעניקה סיפוק מתמיד, אבל בעצם הוא זמני בלבד. כולנו מכירים את הלהיט הענק של הרולינג סטונס משנת 1965, "(אני לא מצליח להשיג) סיפוק". המשפט הזה לא מדויק: אפשר להשיג סיפוק; אבל אי אפשר לשמר סיפוק. כמה מתסכל — כואב אפילו — שאנחנו כמהים לפרץ השמחה הזה בכל מאודנו, וברגע שאנחנו זוכים בו הוא נגזל מאיתנו. לכן, כמו ששר מיק ג'אגר, אנחנו מנסים, ומנסים, ומנסים לשמר אותו — בהתנהגות שפסיכולוגים מכנים אותה "מרוץ הנהנתנות", שבמסגרתו אנחנו מסתגלים מהר מאוד לדברים טובים ונאלצים להמשיך לרוץ כדי לשמר את תחושת הסיפוק.13 זה נכון במיוחד לגבי דברים מוחשיים כמו כסף, כוח, עונג ויוקרה (או תהילה).

אב המזון השלישי הוא החשוב ביותר: תכלית. אפשר להסתדר זמן מה בלי הנאה, ואפילו בלי סיפוק. אבל בלי תכלית אנחנו אבודים באמת, כי אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם החידות והדילמות הבלתי נמנעות של החיים. כשיש תחושת משמעות ותכלית אפשר להתמודד עם החיים מתוך תקווה ושלווה פנימית.

עם זאת, אנשים בעלי תחושת משמעות עמוקה מגלים אותה לא פעם בתוך הסבל. זהו הטיעון של הפסיכיאטר שורד השואה ויקטור פרנקל, שאותו נפגוש בפרק הבא. בממואר הקלאסי שלו, "האדם מחפש משמעות", הוא כותב, "הדרך שבה נשאו את סבלם, היתה הישג נפשי אמיתי. חירות רוחנית זו, שאין לשלול אותה מן האדם, היא שנותנת משמעות ותכלית לחיים."14 האסטרטגיה הנפוצה, לנסות לסלק את הסבל מהחיים כדי להיות מאושרים יותר, שגויה ונידונה לכישלון; עלינו לחפש את ה"למה" בחיים, כדי להפוך את הכאב להזדמנות לצמיחה.

תפקיד האומללות

אושר הוא אפוא שילוב של הנאה, סיפוק ותכלית. כדי להיות מאושרים יותר צריך להוסיף עוד מהרכיבים האלה, בצורה מאוזנת — אפילו לא רכיב אחד במלואו, ואף שמץ מרכיב אחר. אבל אם אתם קוראים קפדנים, בוודאי שמתם לב למשהו מצחיק: שלושת אבות המזון של האושר כרוכים באומללות. הנאה דורשת עבודה וּויתור על תענוגות; סיפוק מחייב הקרבה ולא מחזיק מעמד לאורך זמן; תכלית כמעט תמיד כרוכה בסבל. במילים אחרות, כדי להיות מאושרים יותר, צריך להשלים עם האומללות בחיים, ולהבין שהיא אינה מכשול בדרך לאושר.

אם זה נשמע לכם מנוגד לאינטואיציה, אתם לא לבד. עד שלב מאוחר למדי במאה העשרים, אומללות נתפסה כהיעדר אושר, בדיוק כמו היחס בין אור לחושך. פסיכולוגים תפסו את הרגשות החיוביים והשליליים כמתקיימים על פני רצף. למשל, מי שהרגיש "פחות רע" בחלוף הזמן אחרי אובדן או טראומה, נתפס כמרגיש "יותר טוב".15

מי שרצה להיות מאושר יותר, נדרש להיהפך לאומלל פחות. אם האושר פחת, האומללות גברה.

אבל האמת היא שהרגשות המקושרים לאושר ולאומללות יכולים לדור בכפיפה אחת. המחקר הפסיכולוגי העדכני מראה שרגשות חיוביים ושליליים הם בעצם בלתי נפרדים, ומכאן נובע שאושר הוא לא היעדר אומללות16 (זכרו, אושר ורגשות הם לא היינו הך, אבל היחס ביניהם הוא כמו בין ארוחת ערב לריח של ארוחת ערב). אפשר לחוש רגשות חיוביים ושליליים בנפרד, אבל גם בו־זמנית או ברצף מהיר. חוקרי מוח מסוימים מאמינים שרגשות אושר ואומללות נובעים בעיקרם מפעילות בהמיספרות שונות של המוח, ומציינים שרגשות שליליים קשורים לפעילות בצד השמאלי של המוח, וחיוביים לצד הימני.17

אנשים בדרך כלל מדווחים על רגשות מעורבים. "אני מרגישה טוב" פירושו אושר > אומללות. אבל כשמבקשים מהם להפריד בין רגשות חיוביים לשליליים, הם עושים זאת די במדויק. למשל, בניסוי אחד גילו החוקרים שאנשים מסוגלים לזהות את הרגשות שלהם בכתשעים אחוזים מהזמן.18 הם סיווגו את רגשותיהם כחיוביים טהורים בכ־41 אחוזים מהזמן, וכשליליים טהורים בכ־16 אחוזים מהזמן. בסך הכול, אפוא, אנשים הבחינו ברגשות שליליים בכמחצית מהזמן, בממוצע, וברגשות חיוביים בכשלושה רבעים מהזמן.

בניסוי אחר, אנשים התבקשו לסקור את ימיהם ולהעריך כמה אָפֶקט19 — כלומר רגש — חיובי או שלילי — הם מפיקים מכל פעילות, במקום לערבב את שני סוגי הרגשות ביחד.20 בהכללה, אנשים חוו יותר רגשות חיוביים מאשר רגשות שליליים, אבל זה היה תלוי מאוד בפעילות. פעילויות מסוימות (כמו מפגשים חברתיים) הניבו הרבה מאוד רגשות חיוביים ומעט מאוד רגשות שליליים. פעילויות אחרות (כגון טיפול בילדים או עבודה) עוררו רגשות מעורבים יותר. הפעילויות הכי שליליות, והכי פחות חיוביות, היו נסיעה לעבודה ובחזרה, ושהייה במחיצת הבוס (מכאן נובע שעדיף לא לנסוע לעבודה ובחזרה עם הבוס).

המשמעות של הנתונים האלה היא שאפשר לחוות אושר רב ואומללות רבה בעת ובעונה אחת, ולהפך. הם לא תלויים זה בזה. אני אולי נשמע קטנוני, אבל זאת נקודה קריטית. אם תאמינו שצריך להיפטר מכל האומללות כדי להתחיל להיות מאושרים יותר, תתעכבו לשווא, בגלל רגשות שליליים נורמליים לחלוטין שנלווים לחיי היומיום, ותחמיצו את ההבנה מה הופך אתכם למי שאתם.

תערובת ייחודית של אושר ואומללות

בכל אחד מאיתנו יש תערובת טבעית של אושר ואומללות, שנובעת מהאופי שלנו ומנסיבות חיינו, ותפקידנו הוא להפיק את המיטב מהתערובת שקיבלנו. הצעד הראשון הוא להכיר מקרוב את התערובת הייחודית של כל אחד מאיתנו.

אחת הדרכים למצוא ראיות לתערובת האושר והאומללות היא למדוד את רמות האָפֶקט — מצב הרוח — החיובי והשלילי שלנו, ולהשוות אותן לאחרים, בעזרת שאלון PANAS (Positive and Negative Affect Schedule). ה־PANAS, שמודד את עוצמת האָפֶקטים החיוביים והשליליים ואת תדירותם, נהגה בשנת 1988 על ידי שלושה פסיכולוגים מהאוניברסיטה המתודיסטית הדרומית ומאוניברסיטת מינסוטה.21 ה־PANAS מראה אם אתם חווים מצבים רגשיים חיוביים או שליליים בעוצמה נמוכה או גבוהה מהממוצע.

כדי לבחון את עצמכם, מצאו פרק זמן שבו אתם חשים רגשות ניטרליים יחסית לגבי חייכם — למשל, מיד אחרי ארוחת הצהריים. אל תבחרו פרק זמן שבו אתם לחוצים במיוחד או מאושרים במיוחד. השאלון יבקש מכם לדרג את עוצמתם של כמה וכמה רגשות. ענו בהכללה, או בממוצע — לא לגבי הרגע המסוים הזה.

יש חמש תשובות אפשריות לכל רגש:

1 = במידה מועטה מאוד או בכלל לא

2 = במידה מועטה

3 = במידה מתונה

4 = במידה רבה

5 = במידה קיצונית

דרגו את הרגשות הבאים על פי הסולם דלעיל:

1. מתעניין/ת

2. מוטרד/ת

3. נרגש/ת

4. נסער/ת

5. חזק/ה

6. אשם/ה

7. מבוהל/ת

8. עוין/ת

9. משולהב/ת

10. גאה

11. עצבני/ת

12. דרוך/ה

13. מתבייש/ת

14. מלא/ת השראה

15. חרד/ה

16. נחוש/ה

17. קשוב/ה

18. תזזיתי/ת

19. פעיל/ה

20. מפוחד/ת

כדי לחשב את האָפֶקט החיובי שלכם, סכמו את הציונים שהענקתם לרגשות 1, 3, 5, 9, 10, 12, 14, 16, 17, ו־19. כדי לחשב את האָפֶקט השלילי סכמו את הציונים שנתתם לרגשות 2, 4, 6, 7, 8, 11, 13, 15, 18, ו־20.

טבלה מס' 1: ארבעה טיפוסי אנשים, על בסיס אָפֶקט חיובי ושלילי

אלא אם אתם נמנים עם הקבוצה החריגה מאוד, שממוקמת בדיוק באמצע הן בצד החיובי (כ־35 נקודות) והן בצד השלילי (כ־18 נקודות), אתם כנראה משתייכים לאחד מארבעת הרביעים המופיעים בטבלה שכאן למעלה.22 אם יש לכם אָפֶקט חיובי גבוה מהממוצע ואָפֶקט שלילי גבוה מהממוצע, אתם נמנים עם "המדענים המטורפים" שתמיד נסערים בגלל משהו. אם אתם מתחת לממוצע החיובי ומתחת לממוצע השלילי, אתם "שופטים" פיכחים וקרי רוח. ה"מעודדות", בעלות אָפֶקט חיובי גבוה מהממוצע ואָפֶקט שלילי נמוך מהממוצע, מוצאות את הטוב בכל דבר ולא מתעכבות על הרע. ה"משוררים", שהאָפֶקט החיובי שלהם מתחת לממוצע והשלילי מעל הממוצע, מתקשים ליהנות מדברים טובים, ותמיד זוכרים שמשהו רע אורב מעבר לפינה.

אנחנו יודעים, אנחנו יודעים: כולם רוצים להיות "מעודדות". אבל זה בלתי אפשרי והעולם זקוק גם לטיפוסים האחרים. אם תחשבו רגע, ודאי תבינו שאם כולם היו רואים רק את הצד החיובי, זה היה רע מאוד, כי היינו חוזרים על אותן הטעויות שוב ושוב. ה"משוררים" חשובים הודות לפרספקטיבה וליצירתיות שלהם (ומי לא נראה נפלא בגולף שחור?) והחיים ללא ספק מעניינים יותר עם "מדענים מטורפים". ו"שופטים" דואגים לכך שלא נשמיד את עצמנו בגלל רעיונות אימפולסיביים.

לכל אחד יש תפקיד ייחודי בחיים. כל פרופיל הוא מתנה. אבל לא משנה מה הפרופיל שלכם, תמיד תוכלו להגביר את האושר. כדי לעשות זאת, תצטרכו לגלות מהי תערובת האושר הטבעית שלכם, לנהל את הרגשות והתגובות שלכם ולפעול בהתאם לנקודות החוזק שלכם. למשל, נניח שאת מדענית מטורפת. את נוטה להגיב בעוצמה לכל דבר, לטוב ולרע. כתוצאה מכך החיים שלך אולי נראים כמו מסיבה אחת גדולה, אבל הם מתישים את יקירייך ואת האנשים שעובדים איתך. את צריכה לדעת את זה ולנהל את התגובות ואת הרגשות החזקים שלך.

ואולי את שופטת. את קרת רוח, ומתאימה בדיוק למקצועות כמו כירורגיה או ריגול (או כל דבר אחר שמחייב שמירה על קור רוח — כמו גידול בני נוער). אבל עם חברים ואהובים, ייתכן שאת מקרינה אדישות. הידיעה הזאת יכולה לשמש אותך כדי לגייס יותר תשוקה מזו שבאה לך בטבעיות, למען הסובבים אותך.

ואולי את משוררת. כשכולם אומרים שהכול נפלא, את אומרת, "רק רגע." זה חשוב, כי זה עשוי להציל חיים — באופן מעשי ובהשאלה. משוררים מזהים בעיות לפני שאחרים רואים אותן. אבל זה עלול להפוך אותך לפסימיסטית, ליצור נטייה למלנכוליה ולהקשות על הסובבים אותך. את צריכה ללמוד למצוא גם צדדים חיוביים בכל דבר, ולא לצפות רק לאסונות.

ואפילו מעודדת צריכה לנהל את הרגשות שלה. כולם רוצים להיות שמחים וטובי לב, אבל תזכרו שזה עלול לגרום לכם להימנע מחדשות רעות ולהקשות עליכם למסור חדשות כאלה. וזה לא תמיד טוב! תצטרכו לעבוד על זה כדי לומר את האמת לאנשים, לראות דברים נכוחה, ולא להגיד שהכול יהיה בסדר כשזה פשוט לא נכון.

פרופיל ה־PANAS שלכם — התערובת הטבעית של רגשות אושר ואומללות — יעזור לכם להיות מאושרים יותר, כי הוא יכוון אתכם לנהל נכון את הנטיות שלכם ויראה לכם בבירור שהאושר לא תלוי באומללות, כי הוא מציג את כל סקאלת הרגשות. שאלון ה־PANAS גם מעצים, כי כשמשתמשים בו מבינים את עצמנו, ורואים שאין בנו שום דבר מוזר או לא תקין. יש אנשים שמסתובבים במשך שנים עם ההרגשה שהם פגומים, פשוט משום שהם חווים רגשות שליליים יותר מהסובבים אותם, או מתקשים לגייס התלהבות כמו האחרים. בזכות השאלון הם מגלים שהם פשוט משוררים. והעולם זקוק למשוררים.

להעריך רגשות רעים

איך כדאי לחשוב על האומללות שלכם? ראשית, צריך להודות עליה. המוח האנושי מייחד חלק מסוים לעיבוד רגשות שליליים.23 ותודה לאל: רגשות שליליים לא רק עוזרים לנו להשיג הנאה, סיפוק ותכלית, הם גם שומרים עלינו. הסבירות שאיום יפגע בנו גבוהה יותר מהסבירות שפינוקים יעזרו לנו, וזאת כנראה הסיבה לכך שאנחנו לא מקבלים החלטות פיננסיות בהטלת מטבע. אם יש לכם חסכונות, כנראה לא תהמרו עליהם אפילו בסבירות של אחת לעשר, כי הסיכון הכרוך באובדן כל הכסף פשוט גבוה מדי.

אז כדי להישמר מסכנות, אנחנו מותאמים יותר לעיבוד רגשות שליליים מאשר רגשות חיוביים. התופעה הזאת נקראת "הטיה שלילית".24 רגשות שליליים גם עוזרים לנו ללמוד לקחים חשובים, כדי שלא נחזור על טעויות שוב ושוב. כך טענה הפסיכותרפיסטית המנוחה אֶמי גאט, שהראתה במחקרה שרגשות שליליים יכולים להיות תגובה יעילה לבעיות סביבתיות, כי הם מסיבים את תשומת הלב שלנו ומדרבנים אותנו למצוא פתרונות.25 במילים אחרות, כשאנחנו עצובים או כועסים, סביר יותר להניח שננסה לשנות משהו. וזה, כמובן, יגרום לנו להיות מאושרים יותר בטווח הארוך.

תחשבו למשל על חרטה. אף אחד לא נהנה מחרטה. יש אנשים שמצהירים שלא יהיו להם שום חרטות (אחדים מרחיקים לכת ומקעקעים על גופם את המילים "בלי חרטות"), כדי שיהיו מאושרים יותר. זה נכון שכאשר לא מנתחים חרטות ולא מנהלים אותן, הן יכולות להרעיל את הנשמה ולפגוע ברווחה האישית. חרטה אובססיבית שלובה בדרך כלל בדיכאון ובחרדה, במיוחד בקרב אנשים שסובלים מרוּמינציה (חשיבה חזרתית על סיבות והשלכות של תופעה או אירוע שליליים): הם הוגים בחרטות שוב ושוב, וחיי היומיום שלהם נפגעים קשות.26 חרטה מוגזמת יכולה אפילו להשפיע על ההורמונים ועל מערכת החיסון.27

אבל הקיצוניות השנייה גרועה עוד יותר. התכחשות לחרטות לא סוללת את הדרך אל החופש; היא דנה את האדם לחזרה על טעויות. חירות אמיתית מחייבת אותנו לתת לחרטה את מקומה המתאים בחיינו, וללמוד ממנה בלי שתכביד עלינו.

תחושת חרטה היא לא נעימה, אבל היא פיצ'ר קוגניטיבי מדהים. היא מאלצת אותנו לחזור לאירוע מן העבר, לדמיין שפעלנו אחרת כדי לשנות אותו, והגענו להווה אחר בעקבות התרחיש החדש — ואז להשוות את ההווה הבדיוני עם ההווה האמיתי שלנו. למשל, אם מערכת היחסים הנוכחית שלכם מקרטעת, החרטה עשויה להחזיר אתכם לשנה שעברה. אתם תבחנו את הקטנוניות ואת הרגזנות שלכם ברגעי מפתח, ותדמיינו שאתם מפגינים במקומן סבלנות ואדיבות. אחר כך תריצו קדימה, להווה, ותראו את מערכת היחסים שלכם פורחת ולא קמלה.

התהליך הזה הוא הסיבה לכך שחרטה, למרות אי־הנעימות הכרוכה בה, מובילה ללמידה. כפי שאומר דניאל פינק, שכתב ספר שלם על חרטה, "אם משלימים עם החרטות כראוי, הן עשויות לחדד את קבלת ההחלטות ולשפר את הביצועים שלנו."28 במקום לתת לצל הרפאים של הקשר הכושל לאמלל אותנו בגלל החרטה על כך שהוא לא התגלגל בצורה שונה, אפשר לעשות חשבון נפש אמיתי, לבדוק מה השתבש ולהשתמש בידע הזה כדי ליהנות מקשר טוב יותר בעתיד.

האומללות מסייעת לנו גם בתחום נוסף, והוא יצירתיות. אמנים ידועים בכך שהם טיפוסים עגמומיים, שמוצאים השראה בקדרות — לא סתם נקראים הטיפוסים בעלי הפרופיל השלילי־גבוה/חיובי־נמוך משוררים. ולא פלא שהמשורר המפורסם ג'ון קיטס הוא שכתב "האם אינך מבין כמה נחוץ עולם של כאבים ומצוקות לחינוך התבונה והפיכתה לנשמה?"29

המדע גילה שקיטס צדק. מחקר אחד אפילו מדד את השפעת האומללות על היצירתיות של אמן באמצעות התבוננות במלחין לודוויג ואן בטהובן (בין היתר), שהיה פורה במיוחד דווקא אחרי שהתחיל לסבול מבעיות בריאותיות (הוא התחרש בהדרגה) ומשפחתיות (הוא היה הסנדק של אחיינו קרל, וניהל איתו מערכת יחסים אומללה).30 מחקרים גילו שבקרב המלחינים הגדולים, כמו בטהובן, עלייה של 37 אחוז במדד העצבות הובילה, בממוצע, להלחנת יצירה גדולה נוספת.

הסיבה לכך היא שכשאנשים עצובים, הם מתמקדים בצדדים הלא נעימים בחיים. עובדה זו מגרה את קליפת המוח הקדם־מצחית הגחונית־אמצעית, שמאפשרת לנו להתמקד בבעיות מורכבות אחרות — כמו כתיבה של תוכנית עסקית, או ספר, או סימפוניה — או כדי למצוא פתרון לבעיה מסובכת בחיינו.31

יש פסיכולוגים אשר מאמינים שהמטרה שמומלץ לכוון אליה היא אומללות במידה מספקת כדי להיכלל בקבוצה המכוּנה "השנייה הכי מאושרת". בשנת 2007, קבוצת חוקרים ביקשה מסטודנטים לדרג את "רווחת הנטו" שלהם, בסולם שנע בין "אומלל/ה" לבין "מאושר/ת מאוד".32 בדומה לשאלוני רווחה אישית רבים, הוא נועד למדוד "אושר מינוס אומללות". הם השוו את התוצאות להישגים האקדמיים של המשתתפים (ממוצע פסיכומטרי, היעדרויות משיעורים) ולאינדיקטורים החברתיים שלהם (מספר חברים קרובים, פרק זמן המוקדש לדייטים). אמנם המשתתפים ה"מאושרים מאוד" ניהלו חיי חברה טובים יותר, אבל הביצועים שלהם בלימודים היו נמוכים יותר מאלה של ה"מאושרים" בלבד.

אחר כך בדקו החוקרים נתונים ממחקר אחר, שדירג את מידת ה"עליזות" של סטודנטים מתחילים בקולג' ועקב אחרי הכנסתם לאורך שני עשורים כמעט. הם גילו שה"עליזים" ביותר ב־1976 לא היו המשתכרים הגבוהים ביותר ב־1995; בתואר הזה זכו שוב חברי הקבוצה השנייה, שדירגה את רמת העליזות שלה כ"מעל הממוצע", אבל לא בעשרת האחוזים העליונים.

טוב, אתם אומרים, אז האנשים המאושרים ביותר לא הרוויחו הכי הרבה כסף — לא נורא, העסקה הזאת מקובלת עלינו. אבל מחקרים אחרים מראים שהדבר נבע מחוסר זהירות; הואיל ורגשות שליליים עוזרים לנו לאתר איומים, סביר להניח שעודף רגשות חיוביים עלול להוביל לזלזול באיומים. ואמנם, נמצא קשר בין רגשות חיוביים ברמות הגבוהות ביותר לבין התנהגויות מסוכנות כגון שימוש באלכוהול ובסמים, ובולמוסי אכילה.33 כיף עכשיו, נורא אחר כך.

וזאת השורה התחתונה: ללא אומללות לא היינו שורדים, לומדים, או הוגים רעיונות טובים. גם אם יכולנו להיפטר מהאומללות, זאת היתה טעות איומה. הסוד לחיים טובים יותר הוא להשלים עם האומללות (כדי ללמוד ולצמוח ממנה) ולנצל את הרגשות הנובעים מכך.

תודה לדבורים, ולא רק לדבש

כדי לראות את החיים בבהירות, להיחלץ מבעיות ולזהות הזדמנויות עתידיות, צריך להסתכל על אושר ואומללות בצורה אחרת מהמקובל בדרך כלל: אושר הוא לא המטרה, ואומללות היא לא האויב (מובן שאנחנו לא מדברים על בעיות רפואיות כמו חרדה ודיכאון. אלה מחלות אמיתיות, שדורשות התייחסות וטיפול. אנחנו מתכוונים לסבל ולבעיות שכולם מתמודדים איתן בחיים).

זה לא אומר שכדאי לברוח מרגשות חיוביים, או שהרצון להפחית את האומללות הוא טיפשי. להפך, הכמיהה להגביר את האושר ולהפחית את הסבל טבעית ונורמלית. אבל אם מגדירים את המסע כמרדף אחר רגשות חיוביים — ומאבק להיפטר מרגשות שליליים — היעד היחיד, או המרבי, הוא אסטרטגיית חיים שמשלמים עליה מחיר כבד, והיא חותרת תחת עצמה. אושר מוחלט אינו בר־השגה (לפחות בחיים האלה) והמרדף אחריו עלול להיות מסוכן ומנוגד להצלחה. חשוב מזה, במרדף הזה תקריבו מרכיבים רבים של החיים הטובים.

אולי אתם תוהים אם אנחנו מציעים שתחפשו סבל. אין צורך; הסבל ימצא אתכם — את כולנו. הנקודה היא שכל אחד יכול לשאוף לחיים עשירים, שבהם לא רק ניהנה מהדבש הטעים, אלא גם נעריך את הדבורים המייצרות אותו. זה לא סתם שינוי בתפיסת העולם. זו דרך חיים חדשה, מלאה הזדמנויות שמעולם לא נתקלתם בהן. אם תאמצו את החיים ללא פחד, תצליחו לנהל את הרגשות שלכם. וברגע שתעשו זאת, תהיו חופשיים לצקת את עמודי התווך שיאפשרו לכם לצבור אושר רב יותר עד סוף חייכם.

חיוני להבין מהם אושר ואומללות, ולכן התחלנו את הספר בנושא הזה. אבל זהו רק הצעד הראשון לקראת חיים טובים יותר. הצעד השני הוא לנהל את הרגשות החיוביים והשליליים, כדי שתתחזקו, ותחכימו, ותקדישו פחות זמן להסחת דעת מהחלקים הפחות מהנים בחיים. נדון בכך בשלושת הפרקים הבאים.

5. Jeffrey Zaslow, ״A Beloved Professor Delivers the Lecture of a Lifetime,״ Wall Street Journal, September 20, 2007.

6. Saint Augustine, The City of God, book XI, ed. and trans. Marcus Dods (Edinburgh: T. & T. Clark, 1871), chapter 26, published online by Project Gutenberg.

7. E. E. Hewitt, ״Sunshine in the Soul,״ Hymnary.org.

8. Yukiko Uchida and Yuji Ogihara, ״Personal or Interpersonal Construal of Happiness: A Cultural Psychological Perspective,״ International Journal of Wellbeing 2, no. 4 (2012): 354–369.

9. Shigehiro Oishi, Jesse Graham, Selin Kesebir, and Iolanda Costa Galinha, ״Concepts of Happiness across Time and Cultures,״ Personality and Social Psychology Bulletin 39, no. 5 (2013): 559–77.

10. Dictionary.com, s.v. ״happiness,״ www.dictionary.com/ browse/happiness.

11. Anna J. Clark, Divine Qualities: Cult and Community in Republican Rome (Oxford, UK: Oxford University Press, 2007).

12. Anna Altman, ״The Year of Hygge, the Danish Obsession with Get-ting Cozy,״ New Yorker, December 18, 2016.

13. Philip Brickman and Donald T. Campbell, ״Hedonic Relativism and Planning the Good Society,״ in Adaptation Level Theory, ed. M. H. Appley (New York: Academic Press, 1971): 287–301.

14. הציטוטים לקוחים מתוך "האדם מחפש משמעות", תרגום חיים איזק, הוצאת כנרת–זמורה–דביר, תשל"ה.

15. Catherine J. Norris, Jackie Gollan, Gary G. Berntson, and John T. Cacioppo, ״The Current Status of Research on the Structure of Evaluative Space,״ Biological Psychology 84, no. 3 (2010): 422–36

16. Jordi Quoidbach, June Gruber, Moïra Mikolajczak, Alexsandr Kogan, Ilios Kotsou, and Michael I. Norton, ״Emodiversity and the Emotional Ecosystem,״ Journal of Experimental Psychology: General 143, no. 6 (2014): 2057–66.

17. Richard J. Davidson, Alexander J. Shackman, and Jeffrey S. Maxwell, ״Asymmetries in Face and Brain Related to Emotion,״ Trends in Cognitive Sciences 8, no. 9 (2004): 389– 91.

18. Debra Trampe, Jordi Quoidbach, and Maxime Taquet, ״Emotions in Everyday Life,״ PLoS One 10, no. 12 (2015): e0145450.

19 באנגלית affect. אין לבלבל עם המילה "אֶפֶקט" (effect) שמשמעותה אחרת לגמרי.

20. Daniel Kahneman, Alan B. Krueger, David A. Schkade, Norbert Schwarz, and Arthur A. Stone, ״A Survey Method for Characterizing Daily Life Experience: The Day Reconstruction Method,״ Science 306, no. 5702 (2004): 1776–80.

21. David Watson, Lee Anna Clark, and Auke Tellegen, ״Development and Validation of Brief Measures of Positive and Negative Affect: The PANAS Scales,״ Journal of Personality and Social Psychology 54, no. 6 (1988): 1063–70. Readers can take this test by going to www.authentichappiness.sas.upenn.edu/ testcenter

22. The averages are taken from the original research of Watson, Clark, and Tellegen (1988).

23. Kristen A. Lindquist, Ajay B. Satpute, Tor D. Wager, Jochen Weber, and Lisa Feldman Barrett, ״The Brain Basis of Positive and Negative Affect: Evidence from a Meta-analysis of the Human Neuroimaging Literature,״ Cerebral Cortex 26, no. 5 (2016): 1910–22

24. Paul Rozin and Edward B. Royzman, ״Negativity Bias, Negativity Dominance, and Contagion,״ Personality and Social Psychology Review 5, no. 4 (2001): 296–320.

25. Emmy Gut, ״Productive and Unproductive Depression: Interference in the Adaptive Function of the Basic Depressed Response,״ British Journal of Psychotherapy 2, no. 2 (1985): 95–113.

26. Neal J. Roese, Kai Epstude, Florian Fessel, Mike Morrison, Rachel Smallman, Amy Summerville, Adam D. Galinsky, and Suzanne Segerstrom, ״Repetitive Regret, Depression, and Anxiety: Findings from a Nationally Representative Survey,״ Journal of Social and Clinical Psychology 28, no. 6 (2009): 671–88.

27. Melanie Greenberg, ״The Psychology of Regret: Should We Really Aim to Live Our Lives with No Regrets?״ Psychology Today, May 16, 2012.

28. Daniel H. Pink, The Power of Regret: How Looking Backward Moves Us Forward (New York: Penguin, 2022). This quote came via email from the author.

29. John Keats, The Letters of John Keats to His Family and Friends, ed. Sidney Colvin (London: Macmillan and Co., 1925), published online by Project Gutenberg

30. Karol Jan Borowiecki, ״How Are You, My Dearest Mozart? Well- being and Creativity of Three Famous Composers Based on Their Letters,״ Review of Economics and Statistics 99, no. 4 (2017): 591–605.

31. Paul W. Andrews and J. Anderson Thomson Jr., ״The Bright Side of Being Blue: Depression as an Adaptation for Analyzing Complex Problems,״ Psychological Review 116, no. 3 (2009): 620–54

32. Shigehiro Oishi, Ed Diener, and Richard E. Lucas, ״The Optimum Level of Well-being: Can People Be Too Happy?״ in The Science of Well-Being: The Collected Works of Ed Diener, ed. Ed Diener (Heidelberg, London, and New York: Springer Dordrecht, 2009): 175–200.

33. June Gruber, Iris B. Mauss, and Maya Tamir, ״A Dark Side of Happiness? How, When, and Why Happiness Is Not Always Good,״ Perspectives on Psychological Science 6, no. 3 (2011): 222–33.