החילופין

1

מיץ' מֶקדיר הביט החוצה מבעד לחלון משרדו. הוא עמד בגפו בקומה הארבעים ושמונה של גורד שחקים נוצץ בקצה הדרומי של מנהטן וצפה על בּאטֶרי פארק ועל הנמל העמוס שמעבר לו. במימי הנמל שטו כלי שיט בכל צורה וגודל: ספינות משא אדירות עמוסות במכולות המתינו לתורן כמעט ללא ניע, המעבורת של סטאטן איילנד חלפה על פני אֶליס איילנד, וספינת תענוגות עמוסה בתיירים הפליגה אל לב ים. הוא הבחין ביאכטה ענקית שעשתה כניסה מרשימה לתוך העיר, ובנפש אמיצה אחת על סיפון קטמרן באורך חמישה מטרים, שזגזגה ביניהם והתחמקה מכולם. בגובה אלף רגל מעל פני המים, לא פחות מחמישה מסוקים זמזמו כמו צרעות זועמות. אי־שם במרחק, בתנועה הכבדה שעל גשר וֶרָזאנוֹ, עמדו משאיות פגוש אל פגוש. פסל החירות צפה במתרחש ממקום עומדו המלכותי בכניסה לנמל. זה היה נוף עוצר נשימה, ומיץ' השתדל להתפעל ממנו לפחות פעם אחת ביום. לפעמים הוא הצליח, אלא שרוב ימיו היו קדחתניים מכדי שיפנה לעצמו ולו כמה דקות של בטלה. השעון ניהל את חייו ושלט בהם ללא עוררין, ממש כמו בחייהם של מאות עורכי הדין האחרים שבבניין. 'סקאלי את פֶּרשינג' העסיקו למעלה מאלפיים פרקליטים באינספור מדינות, וברוב יהירות אף ראו בעצמם את משרד עורכי הדין הבינלאומי המוביל בעולם. השותפים שחיו ועבדו בניו יורק, ומיץ' ביניהם, תגמלו את עצמם בהתאם במשרדים ענקיים בלב הרובע הפיננסי של התפוח הגדול. המשרד היה כעת בן מאה שנה, והוא נטף כוח, כבוד וכסף.

הוא הציץ בשעונו, והסיור הפנורמי הגיע לסופו. שני פרקליטים זוטרים נקשו על הדלת ונכנסו לפגישה נוספת. הם התיישבו סביב שולחן ישיבות קטן, ומזכירה הציעה להם קפה. הם סירבו, והיא יצאה מהחדר. הלקוחה הייתה חברת שילוח פינית שנתקלה בקשיים בדרום אפריקה. הרשויות שם הטילו אמברגו על ספינת משא עמוסה בציוד אלקטרוני מטייוואן. גם כשהייתה ריקה, שוויה של הספינה עמד על כמאה מיליון. כשהייתה עמוסה בסחורה, שוויה היה כפול מזה, ואת הרשויות בדרום אפריקה הטרידו סוגיות של מכסים. מיץ' ביקר בקייפטאון פעמיים בשנה האחרונה ולא היה להוט לחזור. לאחר חצי שעה שלח את הפרקליטים הזוטרים לדרכם עם רשימת מטלות וקידם בברכה זוג נוסף.

בשעה חמש בדק משהו עם מזכירתו, רגע לפני שסיימה את יום עבודתה, ואז חלף על פני המעליות בדרכו אל חדר המדרגות. כשנדרש לעלות או לרדת קומות ספורות, העדיף להתרחק מהמעליות כדי להימנע משיחת חולין בטלה עם פרקליטים שהכיר ושלא הכיר. היו לו חברים רבים במשרד ורק קומץ אויבים, ככל שהיה ידוע לו, אבל תמיד הסתובבו בבניין פרקליטים טריים ושותפים זוטרים ולהוטים, עם פרצופים ושמות שהוא היה אמור לזהות. הוא נכשל במשימה לעיתים קרובות, אלא שלא היה לו זמן לעיין במדריך השמות כדי לנסות לשנן אותם, וממילא רבים מהם ייעלמו עוד לפני שיחקוק את שמותיהם במוחו.

הטיפוס במדרגות הפעיל את שרירי רגליו ואת ריאותיו, והזכיר לו שהוא כבר לא סטודנט בקולג' ושהוא כבר לא משחק פוטבול וכדורסל במשך שעות, כמו בעבר. בגיל ארבעים ואחת הוא ידע שכדי לשמור איכשהו על כושר סביר עליו להקפיד על תזונה בריאה, לדלג על ארוחת צהריים לפחות שלוש פעמים בשבוע, ולהתאמן בחדר הכושר של המשרד – הטבה נוספת שהייתה שמורה לשותפים בלבד.

הוא יצא מחדר המדרגות בקומה הארבעים ושתיים ומיהר אל משרדו של שותף נוסף, וילי בָּקסטרוֹם, השותף היחיד שהיה משוחרר מהצורך לחייב את לקוחותיו בתשלום. כמנהל תיקי הפְּרוֹ בּוֹנוֹ של המשרד, וילי נהנה ממעמד מעורר קנאה, ואף שעבד שעות ארוכות כמו כל אחד אחר, הוא לא נדרש לבקש על כך תשלום מלקוחותיו. ממילא לא היה מי שישלם. עורכי הדין של סקאלי הרוויחו הרבה מאוד כסף, במיוחד השותפים, אך שמו של המשרד הלך לפניו גם בזכות מחויבותו לעבודה פְּרוֹ בּוֹנוֹ ולנכונותו לטפל גם במקרים קשים מרחבי העולם. כל עורך דין בחברה נדרש לתרום לפחות עשרה אחוזים מזמנו למטרות שונות, והכול בניהולו של וילי.

עורכי הדין היו חלוקים בדעתם בסוגיית תיקי פרוֹ בונוֹ. מחצית מעורכי הדין נהנו לתרום מזמנם וראו בכך הפסקה מבורכת מהלחץ המתמיד של ייצוג תאגידים תובעניים. במשך כמה שעות בחודש הם זכו לייצג בן אדם בשר ודם, או עמותה, בלי לחשוב על הפקת חשבוניות וקבלת תשלום. המחצית השנייה, לעומת זאת, שילמה מס שפתיים לרעיון הנעלה של תרומה לקהילה, אך ראתה בכך בזבוז של זמן ומשאבים. הם העדיפו להשקיע את מאתיים וחמישים השעות השנתיות האלה בגריפת רווחים נוספים ובשיפור מעמדם מול הוועדות השונות שקבעו מי יקודם בתפקיד, מי ימונה לשותף ומי ייזרק בסוף מכל המדרגות.

וילי בקסטרום שמר על יחסים טובים עם שני הצדדים, וזה לא היה קשה כל כך, שהרי אף פרקליט, שאפתן ככל שיהיה, לא היה מעז לבקר בפומבי את תוכניות הפרו בונו של המשרד. מנהלי סקאלי אף העניקו מדי שנה פרסים לפרקליטים שעשו מעל ומעבר לחובתם הבסיסית כלפי אלו שמזלם לא שפר עליהם.

מיץ' הקדיש כעת ארבע שעות בשבוע לעבודה עם מקלט לחסרי בית בבּרוֹנקס, וייצג גם לקוחות שנאבקו בצווי פינוי מבתיהם. זו הייתה עבודה משרדית נקייה ובטוחה, וזה בדיוק מה שחיפש. שבעה חודשים קודם לכן צפה בלקוח שנידון למוות באלבמה כשזה הגה את מילותיו האחרונות לפני שהוצא להורג. הוא הקדיש שמונה מאות שעות שנפרשו על שש שנים בניסיון שווא להציל את הבחור, והצפייה במותו עוררה בו תחושת כישלון מטלטלת.

מיץ' לא ידע מה וילי רוצה ממנו, אך העובדה שזומן אל משרדו הייתה סימן מבשר רעות.

וילי היה הפרקליט היחיד בסקאלי שהתהדר בקוקו, ועוד קוקו מכוער. שערו היה אפור כמו זקנו, ורק כמה שנים קודם לכן מישהו מבכירי המשרד כבר היה מורה לו להתגלח ולהסתפר. אלא שהמשרד עבד קשה כדי להשיל מעליו את הדמות המאובנת של מועדון צווארון לבן שכולו גברים לבנים בחליפות כהות, ואחד השינויים הקיצוניים ביותר היה ביטול קוד הלבוש. אז וילי גידל שיער וזקן ונהג להגיע לעבודה בג'ינס.

מיץ', ששמר על החליפה הכהה אבל נפטר מהעניבה, התיישב מול השולחן, והשניים ניהלו את שיחת החולין המקובלת. וילי הגיע סוף־סוף לעצם העניין כשפתח ואמר, "שמע, מיץ', יש איזה תיק בדרום שאני רוצה שתעיף בו מבט."

"בבקשה אל תגיד לי שהבחור נידון למוות."

"הבחור נידון למוות."

"אני לא מסוגל, וילי. בבקשה ממך. היו לי שניים כאלה בחמש השנים האחרונות, ושניהם הוצאו להורג. הרקורד שלי לא מוצלח במיוחד."

"עשית עבודה מצוינת, מיץ'. אף אחד אחר לא היה מציל את השניים האלה."

"אני לא מסוגל לקחת על עצמי עוד תיק כזה."

"אתה מוכן לפחות להקשיב?"

מיץ' נכנע ומשך בכתפיו. חיבתו של וילי לתיקים של נידונים למוות הפכה לאגדה ממש, ומעטים היו עורכי דין בסקאלי שהיו מסוגלים לסרב לו. "אני מקשיב."

"קוראים לו טאד קירני ונשארו לו תשעים יום. לפני חודש הוא קיבל החלטה מוזרה לפטר את הפרקליטים שלו, את כולם, והיה לו צוות לא קטן."

"נשמע מטורף."

"אה, כן, הוא דפוק על כל הראש וכנראה בלתי שפוי משפטית, אבל בטנסי בכל זאת לוחצים חזק. לפני עשר שנים הוא ירה בשלושה שוטרים סמויים של מחלק הסמים והרג אותם בזמן ביצוע מעצר שהשתבש. גופות שכבו בכל מקום, בסך הכול חמישה אנשים נהרגו במקום. גם טאד עצמו כמעט נהרג, אבל הצליחו להציל אותו רק כדי שיוכלו להוציא אותו להורג מאוחר יותר."

מיץ' צחק בתסכול ואמר, "ואני אמור להיות האביר על הסוס הלבן שמציל את הבחור? בחייך, וילי. תן לי קצה חוט."

"אין לי שום קצה חוט מלבד אי שפיות. הבעיה היא שהוא כנראה לא יסכים להיפגש איתך."

"אז למה לי לטרוח?"

"כי חייבים לנסות, מיץ', ואני מאמין שאתה ההימור הכי טוב שלנו."

"אני עדיין מקשיב."

"למען האמת, הוא די מזכיר לי אותך."

"וואו, תודה באמת."

"לא, ברצינות. הוא לבן, הוא בגילך, והוא נולד בנפת דֵיין שבקנטקי."

לרגע מיץ' התקשה להגיב, ואז הצליח לסנן, "נהדר. אולי אנחנו בני דודים."

"קשה לי להאמין, אבל אביו עבד במכרות הפחם, כמו אבא שלך. ושניהם מתו שם."

"בוא נשאיר את המשפחה שלי מחוץ לתחום."

"מצטער. אבל היו לך מספיק מזל ושכל כדי לעוף משם. לטאד לא התמזל המזל, ומהר מאוד הוא היה שקוע בסמים עד צוואר, גם כמשתמש וגם כסוחר. הוא וכמה חברים העבירו משלוח גדול ליד ממפיס ונתקלו במארב של אנשי מחלק הסמים. כולם נהרגו חוץ מטאד. כנראה המזל שלו אזל סופית."

"אז אין ספק בנוגע לאשמתו?"

"ודאי לא מבחינת חבר המושבעים. הסוגיה שעל הפרק היא לא אשמה או חפות, אלא אי שפיות. הרעיון הוא לבקש הערכה מכמה מומחים, כולם רופאים שלנו, ולהגיש עתירה נואשת של הרגע האחרון. אבל קודם כול, מישהו צריך להגיע לשם ולדבר עם האיש. וכרגע הוא לא מקבל מבקרים."

"ונראה לך שאני והוא נתחבר?"

"הסיכוי אמנם קלוש, אבל למה לא לנסות?"

מיץ' נשם נשימה עמוקה וניסה לחשוב על מוצא אחר. בניסיון למשוך את הזמן הוא שאל, "אז מי מטפל כרגע בתיק?"

"טכנית, אף אחד. טאד הפך לעורך דין של ממש בזמן שהותו בכלא, והוא הגיש בעצמו את כל המסמכים הדרושים כדי לפטר את הפרקליטים שלו. איימוס פטריק ייצג אותו במשך תקופה ארוכה, והוא נחשב לאחד הטובים שם בדרום. אתה מכיר אותו?"

"פגשתי אותו פעם בכנס. טיפוס ססגוני."

"רוב עורכי הדין שמתעסקים בתיקי עונש מוות הם טיפוסים ססגוניים."

"שמע, וילי, אין בי שום רצון להתפרסם כעורך דין שמתעסק בתיקי עונש מוות. עשיתי את זה פעמיים, וזה הספיק לי. התיקים האלה אוכלים אותך מבפנים, הם משתלטים עליך. כמה מהלקוחות שלך מתו לנגד עיניך?"

וילי עצם את עיניו ונשם נשימה עמוקה. מיץ' לחש, "סליחה."

"יותר מדי, מיץ'. בוא נסתפק בזה שגם אני עברתי את זה. אבל תקשיב, דיברתי עם איימוס, ואז דיברתי ודיברתי עוד, והוא אהב את הרעיון. הוא יסיע אותך לבית הכלא, ומי יודע, אולי טאד יחשוב שאתה מעניין מספיק כדי לפטפט איתך."

"נשמע כמו מבוי סתום."

"בעוד תשעים יום זה בהחלט יהיה מבוי סתום, אבל לפחות נוכל לומר שניסינו."

מיץ' קם ממקומו וניגש אל החלון. מהחלון של וילי נשקף הנוף ממערב, ההדסון. "איימוס נמצא בממפיס, נכון?"

"כן."

"אני ממש לא רוצה לחזור לממפיס. יותר מדי היסטוריה."

"היסטוריה עתיקה, מיץ'. מאז עברו חמש־עשרה שנה. בחרת בפירמה הלא־נכונה ונאלצת לעזוב."

"נאלצתי לעזוב? לעזאזל, הם ניסו להרוג אותי. אנשים מתו שם, וילי, והפירמה כולה נכנסה לכלא. ביחד עם הלקוחות."

"לכולם הגיע לשבת בכלא, לא?"

"כנראה, אבל כולם האשימו אותי."

"ואיפה הם עכשיו, מיץ'? הם נפוצו לכל הרוחות."

מיץ' חזר לכיסאו וחייך אל חברו. "סתם מסקרנות, וילי. אנשים במשרד מדברים עליי ועל מה שקרה בממפיס?"

"לא, איש מעולם לא הזכיר את זה. אנחנו מכירים את הסיפור, אבל לאף אחד אין זמן לרכל עליך. עשית את הדבר הנכון, מיץ', התרחקת והתחלת מחדש. אתה אחד הכוכבים שלנו, וזה הדבר היחיד שחשוב בסקאלי."

"אני לא רוצה לחזור לממפיס."

"אתה צריך את השעות. השנה הורדת טיפה את הרגל מדוושת הגז."

"אני אפצה על זה. למה אתה לא יכול למצוא לי איזו קרן קטנה ונחמדה שזקוקה לייעוץ פרו בונו? או איזו עמותה שמאכילה ילדים רעבים או מספקת מים נקיים להאיטי?"

"כי אתה סתם תהיה אומלל. אתה צריך אקשן, דרמה, שעון מתקתק."

"היה לי מספיק מזה."

"בבקשה ממך. אני מבקש ממך טובה. באמת שאין לי אף אחד אחר. וממילא רוב הסיכויים שלא תצליח להיכנס לבית הכלא."

"אני ממש לא רוצה לחזור לממפיס."

"אז תתגבר. יש טיסה ישירה שממריאה מחר באחת וחצי מלה גווארדיה. איימוס מצפה לך. לכל הפחות, תיהנה קצת מחברתו."

מיץ' חייך והודה בתבוסה. הוא קם ממקומו, מלמל, "בסדר, בסדר," ופנה אל הדלת. "אתה יודע מה, נדמה לי שזכורים לי כמה מבני משפחת קירני שגרו בנפת דֵיין."

"כל הכבוד. לך תבקר את טאד. ומי יודע, אולי אתה צודק. אולי הוא באמת בן דוד רחוק."

"לא מספיק רחוק."