החלום האחרון

חייו ומותו של מיגֶל

כמה בני משפחה וחברים לעתיד נוכחים בלידתו של מיגל, כולם צופים בתשומת לב בקברן, שעושה את מלאכתו בנחת. פניהם של הקרובים ביותר אומרות השלמה וכאב, רגשות טבעיים לאירוע עצוב כל כך. מיגל, כולם יודעים את שמו, עומד להיוולד בנסיבות טרגיות. גם את זה יודעים כל הנוכחים.

משך חייו של הרך הנולד ידוע מראש. לפי חוקיו הגחמניים של הטבע, החיים הם תקופה מוגדרת, ומשכם ידוע מרגע הלידה. המסמכים שכל אדם נולד איתם מופיעים מעצמם במקומות שונים ומגלים את התאריך שבו מעגל החיים יבוא אל קצו. אצל אחדים במוקדם, אצל אחרים במאוחר: לאיש אין יד בהכרעה הזאת, אלא לגורל בלבד. זוהי אחת החידות הגדולות של החיים. גילו של הרך הנולד נמדד ביחס לגבולותיו, להתחלה ולסוף. למשל, אדם שנולד בגיל ארבעים יאמר ביום הולדתו הראשון שהוא חי כבר שנה ושנשארו לו שלושים ותשע שנים עד המוות.

הם עדיין לא רואים את מיגל. הקברן עובד לאט. אומרים שהוא ייוולד צעיר יחסית — אמו יודעת זאת ורק בקושי עוצרת את דמעותיה. בתחתית בור הקבר מופיע ארון העץ שהוא שוכב בו. לפי המנהג, בני המשפחה זורקים חלושות ובחוסר רצון חופן אדמה כדי לברך את העומד להיוולד. ההורים בוכים בכי מר, אחת הדודות מעודדת את האם בקלישאות.

"לא חשוב איזה חיים יהיו לו, הם לא יימשכו לנצח. בסופו של דבר הוא יזכה למוות משחרר, כמו כולם."

"אני יודעת שבני המסכן ייוולד בצורה טרגית," קובלת האם המותשת.

"אל תחשבי על זה עכשיו," מתעקשת הדודה.

האם מבכה בין אנחות:

"להיוולד צעיר כל כך... מיגל מעולם לא עשה רע לאף אחד."

האנשים המופקדים על הקבורה מחלצים את ארונו של מיגל מהקבר בעזרת כבלים: זהו השלב הראשון של הלידה. הכומר נועל את הטקס בסדרת תפילות, מאחל למיגל חיים מאושרים, והחברים ובני המשפחה נושאים את הארון על כתפיהם ומובילים אותו לרכב הלוויות שיסיע אותו אל ביתו.

ההורים, כמה דודים, אֵלֵנָה, בת זוגו לעתיד ומי שיודעת הכי הרבה על נסיבות הולדתו, וכן כמה חברי משפחה, נוסעים במכוניותיהם לבית הוריו. שם מתחילות הפרידות; הם מנסים לעודד את ההורים ומציעים את עזרתם בכל עניין שיידרש. האם מביטה בהם מבולבלת: היא לא מבינה לאיזה סוג של עזרה הם מתכוונים, וגם הם לא, אבל זאת נוסחה שכולם מאמצים, כמו בטקס דתי. בבית נשארות רק אלנה, החברה לעתיד, והדודה.

עובדי בית הלוויות מניחים את הארון בחדר ופותחים אותו. אפשר לראות בפנים את גופתו של מיגל, נוקשה כשיש.

דופקים בדלת, זאת גברת שמבקשת לדבר עם האם...

"היא לא פנויה כרגע," אומרת אלנה, שיוצאת לקראתה.

"אני מתארת לעצמי," אומרת הגברת, "אסביר את עצמי: יש לי דירה להשכרה, בזמן האחרון היא היתה ריקה והיום, פתאום, מצאתי אותה מלאה ספרים, בגדים וחפצים, שנראים כאילו הם שייכים לגבר צעיר. חיפשתי את תעודת הזהות והיא כאן אצלי, מיד הנחתי שמדובר בלידה. גם הכתובת של הוריו מופיעה שם. אם תרצי לבוא לקחת חליפה או כל דבר אחר שתצטרכו..."

"אני מניחה שאם כל מה שמצאת שייך למיגל, הוא יבוא לגור שם. אקח רק כמה בגדים. רגע, תראי לי את תעודת הזהות, למקרה שמדובר בלידה אחרת."

אלנה קוראת את כל המידע שבתעודת הזהות.

"כן, זה באמת הוא, קוראים לו מיגל. אם החדר שלו התמלא פתאום, הוא בטח ייוולד עוד מעט."

"את מוּכרת לי," אומרת האישה.

"כן, נפגשנו פעם."

"ככה היה נדמה לי. יש עוד משהו שאתם צריכים?"

"לא, תודה. עכשיו נשאר רק לחכות. תודה שבאת להודיע לנו."

אלנה חוזרת לחדר שבו שוכבת גופתו של מיגל. ארבעה נרות ניצבים סביב הארון הפתוח. האם מעירה:

"כל כך צעיר! הוא נראה ישן, וכאילו מופתע ומבוהל. הבן שלי המסכן! החפצים שלו עוד לא הופיעו?"

"כן," עונה אלנה, "הרגע באה לכאן גברת להודיע לי איפה מיגל יגור אחרי שייוולד."

"אז הוא לא יגור איתנו?" שואלת האם באכזבה.

"לא."

"כמה זמן הוא יחיה?"

"עשרים וחמש שנים. תראי."

האם ממהרת לקחת את תעודת הזהות שאלנה מושיטה לה, ובה כתובים תאריכי הלידה והמוות.

"הייתי רוצה ללכת לדירה הזאת ולראות איפה הוא יגור בימים הראשונים," אומרת האם.

"אין זמן," עונה הדודה, "ואין לך מה לעשות שם. אנחנו צריכים להזדרז, הוא אמור להיוולד ממש עוד מעט."

לפי המנהג עליהם לשבת סביב האדם הנולד. אלנה ובני המשפחה באו להשתתף בליל השימורים. הזמן משתרך בכבדות, הלילה נדמה אינסופי. למחרת, אלה שנשארו בבית ההורים, מאוששים מעט אף על פי שלא ישנו בלילה, מתכוננים לשלב האחרון והבלתי נמנע של הלידה.

גופתו הלבושה של מיגל אינה מעידה על שום דבר חריג.

"מה יהיה עליו, רק בן עשרים וחמש!" זועקת לפתע האם.

"נפשיט אותו," פוסקת הדודה, "נלביש אותו בבגדים ששלחו מהדירה. אין עליו סימני אלימות, ובגילו נדיר שנולדים ממחלה... הבעת הפנים שלו מפחידה." הבעה של תדהמה וכאב.

"כן, ילד מסכן שלי! נפשיט אותו," מתייפחת האם.

הן מסירות בזהירות את החליפה הכהה, ומגלות פצע ירי בחזהו. אלנה כבר סיפרה לדודה כמה פרטים טרגיים מהלידה, אבל בצורה מבולבלת. האם בוכה לנוכח הסכנה הברורה המאיימת על בנה. היא היתה רוצה לעשות משהו. לבה נקרע מחוסר אונים לנוכח האסון.

"יקָרָה, מזל שלא הכול יהיה כך," מעודדת אותה אחותה, "אני בטוחה שאחרי האסון יהיו בחייו גם רגעים של אושר ושל הנאה. למרות הפצע הזה הוא בחור נאה. הוא דומה לבעלך."

הן גומרות להפשיט את מיגל, רוחצות אותו ומשאירות אותו לבדו בחדר. החלק הכואב ביותר מתקרב. נשארה רק הלידה עצמה. במקרה של מיגל, גילו הצעיר והפצע שבחזהו מרמזים על שלב ראשון קשה, אבל חייהם של בני משפחתו יימשכו בצורה אחרת: הכאב הנוכחי ייעלם, ולכל היותר תישאר דאגה, בעוצמות משתנות, לגורלו של מיגל.

קשה לדעת מראש פרטים קונקרטיים על עתידו הקרוב, אבל על בסיס נסיבות הלידה אפשר לצפות את השלכותיהן הטבעיות, והנסיבות שסביב לידתו של מיגל בהחלט מדאיגות. הפצע בחזה מבשר ירייה שתוליד אותו בקרוב, אבל לא יודעים איפה זה יקרה. בעוד זמן קצר מישהו יירה את הכדור שיביא ללידתו. הם מנקים את הדם מחזהו ללא הרף, אבל הפצע נעשה טרי מרגע לרגע. האנשים שמלווים את הוריו של מיגל אינם יכולים עוד לעמוד בהמתנה האינסופית, והם מחליטים לחזור איש־איש לביתו, אפילו אלנה הצעירה יוצאת משם.

האם הרוסה. סוף כל סוף באים אנשים לקחת אותו. ברגע הפרידה האם זועקת כמטורפת, "לא, לא, מיגל, לא." היא יודעת מה עומד לקרות. הגברים לוקחים את בנה כדי שייוולד מירי. סירובה של האם חושף את חוסר האונים המוחלט שלה: היא לא יכולה לעשות דבר כדי למנוע את לידתו הטרגית. הדם ניגר מהפצע בשטף. האנשים סוחבים את הגוף חסר החיים ויוצרים בהדרגה תהלוכת לוויה. במשך כעשרים דקות הם צועדים ברחוב מגוריהם של הוריו של מיגל, עוברים גינה מאובקת, הולכים בעקבות האינטואיציה, בלי לדעת לאן — כאילו הם מהופנטים או שקועים בטרנס — עד שהגופה נשמטת מידיהם לקרקע ומזדקפת בתנועה משונה. כשמיגל מגיע לעמידה, זרועותיו פרושות לצדדים כבריקוד, הוא פולט זעקה מקפיאת דם. זאת הצעקה שכולם חיכו לה, צעקת החניכה שמעידה שמיגל בחיים. האנשים שסחבו אותו רצים לבר שממול. הכול קורה בתוך שניות.

גבר מבוגר מעט ממיגל, פניו מעוותות משנאה, יורה בו באקדח מהצד השני של הרחוב (ליד דלת הבר שאליו נכנסו האנשים שהביאו לשם את מיגל).

מיגל רק נולד, והוא צועד את צעדיו הראשונים כמעט בבלי דעת. הפצע בחזהו נעלם בפתאומיות. הוא מתחיל את חייו בידיעה שמשהו נורא עומד לקרות לו ושלא יהיו לו זמן או דרך למנוע זאת. בפינה שממול, הגבר שירה בו צועק:

"עזוב אותה, עזוב אותה!"

"מי זה, למה הוא צועק עלי ככה אם אני לא מכיר אותו בכלל," תוהה מיגל. הוא מוטרד מכך שחוויית החיים הראשונה שלו אלימה כל כך. למה האיש הזה צועק עליו בעוינות כזאת? מיגל מתקרב אליו ומאיים עליו: "אם תמשיך ככה, אני אדאג שיעצרו אותך!"

"אתה לא תספיק, אם אתה לא עוזב אותה אני מחסל אותך." בזמן שהוא אומר את המילים האלה, הוא ממשש בעצבנות את האקדח החמים עדיין שבכיסו.

מיגל, שזה עתה בא לעולם והוא חסר ניסיון, תוהה איזה קשר יכול להיות לו לאדם הזה. הוא לא מכיר אותו. האיומים לא משפיעים עליו, אבל הוא מוטרד מהמחשבה שעליו לעשות משהו כדי לפתור את המצב. למרות השנאה של האדם הזה כלפיו, למיגל אין שום דבר נגדו, והוא לא רוצה לענות לו באותו האופן. רוב הסיכויים שמדובר בטעות, ולכן הוא מחליט להתאפק.

"תירגע, אתה מדבר שטויות."

"עזוב אותה, תסתלק מכאן. לך היא לא כל כך חשובה, יש לך עוד דברים, בשבילי היא הכול." האיש צועק, הפעם יותר בתחינה מאשר בזעם.

מיגל מנסה לומר לו שהוא לא מכיר אותו, שהעניינים האלה לא קשורים אליו, שהוא רק נולד ושהוא לגמרי לבד, אבל האיש כל כך נסער שהוא לא מעז לומר דבר.

"על מה אתה מדבר, גבר? אני לא מכיר אותך. על איזו אישה אתה מדבר?"

"אתה יודע טוב מאוד! על אלנה, אלא על מי!"

"אלנה?"

הוא זוכר רק במעורפל מיהי אלנה, אבל הוא מתחיל ללמוד להעמיד פנים. הוא עדיין מרגיש מאוים, כי לזר עדיין יש אקדח בכיס המכנסיים, אבל הוא מפחד פחות משפחד בהתחלה. הוא גם נזכר שראה את האיש הזה פעם בתמונה. ככל שהזמן חולף הוא מרגיש שהוא שולט יותר במצב ומתחיל להבין על מה הרוצח שלו מדבר.

"אתה משוגע!" אומר מיגל כדי להיפטר ממנו.

"עזוב אותה, כדאי לך להיזהר ממני."

פעם הזר היה החבר של אלנה. קוראים לו אֵאוּסֶבּיוֹ. בימים שקדמו ללידתו של מיגל, היא נזפה באאוסביו לעתים קרובות כל כך, עד שהוא היה חייב לירות בו. כשראה ארבעה גברים סוחבים אותו ומניחים אותו על המדרכה שממול, כוח פנימי אדיר גרם לו לשלוף את האקדח ולירות. לעולם אי־אפשר להיות בטוחים בפעולות עתידיות, אבל אם כל הנסיבות מצביעות על הכרח כלשהו, אין דרך להתנגד, זה גדול מאיתנו. החיים משתמשים בבני האדם כמו בכלי משחק, ומתקדמים דרכם. אבל מיגל חי זמן קצר כל כך, שהוא לא יודע את כל זה.

"תיזהר ממני!" אאוסביו מאיים שוב.

מיגל — שנעשה רגוע הרבה יותר, בלי שום סיבה — מנסה להיפטר מאאוסביו בנימה מתנשאת.

"אם חברה שלך עזבה אותך, לא משנה בשביל מי, אתה צריך לשכוח ממנה ולהכיר במציאות."

"אני לא רוצה לשכוח אותה!"

השיחה הופכת לדיאלוג מפוזר, ומיגל מתחיל להשתעמם. כל מה שהוא רוצה זה לשתות משהו בבר הסמוך ולהיפטר מאאוסביו, לכן הוא מתחיל להסכים איתו כדי להתחמק ממנו.

"כן, אני יוצא עם אלנה," הוא אומר לו, אף על פי שהוא לא מכיר אותה. בעיני מיגל ההצהרה הזאת שמה סוף לשיחה.

"אז אתה מודה בזה," אומר לו אאוסביו.

"אני מודה שאני לא מכיר אותה. תראה, חבר, הרגע נולדתי, ראית אותי, ואמנם המוח שלי עובד באופן אובייקטיבי (אגב, אין לי מושג מה לעזאזל זה אומר), אבל עדיין קשה לי לפעול."

אבל אאוסביו מסרב להבין את דבריו. הוודאות המשונה שאלנה בגדה בו עם מיגל מטריפה אותו.

הם נכנסים לבר הסמוך. הבחורים שסחבו את מיגל יושבים סביב אחד השולחנות ומשחקים דומינו, אבל לא אומרים לו מילה, כאילו הם לא מכירים אותו. מיגל רגוע. הוא מנסה לחמוק מאאוסביו, אבל זה עוקב אחריו כמו כלב. פתאום הוא מתמלא ביטחון ואומר לו ישירות:

"כן, אנחנו נוסעים יחד."

"הייתי צריך לשמוע אותך אומר את זה," עונה אאוסביו.

"אז שמעת."

"אלנה סיפרה לי שאתם נוסעים לחוץ לארץ, אבל לא האמנתי."

אאוסביו מתמוטט. הוא כמעט בוכה. מיגל מביט בבליטה של כלי הנשק בכיס המכנסיים שלו.

"אתה חמוש?" הוא שואל.

"כן," עונה אאוסביו, מופתע מעצמו.

"בשביל מה?"

"אני לא יודע."

"אולי תניח לי סוף־סוף?" אומר מיגל ברכות ומזמין בירה מהבר.

אאוסביו יוצא בפתאומיות מהבר, כשהוא מביט כל הזמן לאחור, כאילו הוא מחפש מישהו.

מיגל מסיים את המשקה שלו. כל היום לפניו. הוא חושב על מה שקרה בינו לבין הזר, ומתוך סקרנות מחליט שהיה רוצה להכיר את האלנה הזאת, שהיא כפי הנראה הסיבה לשיגעונו של אאוסביו.

הוא יוצא מהבר וצועד כמה דקות ללא מטרה, כפי שתושבי העיר נוהגים לטייל. הוא נעמד מול בית באקראי (הכלל היחיד שמושל בחיי התושבים). הוא מצלצל בפעמון, מהסס לרגע. אולי זאת חוצפה מצדו — אבל הוא צעיר מאוד, הוא לא יודע מה זאת חוצפה. אישה פותחת את הדלת, ומיגל שואל אם אלנה בבית. להפתעתו, אישה יפה מאוד מופיעה ומזמינה אותו פנימה. היא מתייחסת אליו בחום, והוא מרגיש נוח בנוכחותה, כאילו הם מכירים זמן רב. הדבר היחיד שהוא יכול לדבר עליו הוא המפגש המצער שלו עם אאוסביו. הירייה והשיחה המתוחה עד שנכנסו לבר. ועל האופן שבו אאוסביו יצא לרחוב כשהוא מחזיר את מבטו לאחור, כאילו חיפש מישהו בין הלקוחות. מבט של מטורף.

הוא קורא לה אלנה, בלי לדעת למה. כיוון שהיא לא מתנגדת, הוא ממשיך לדבר אליה כאילו מדובר באישה שאאוסביו התייחס אליה. מתגובתה הוא מבין שהחששות וההאשמות של הזר לא היו מופרכות כפי שחשב.

אז הוא צדק, הוא חושב לעצמו.

אלנה קוטעת את מחשבותיו, נסערת.

"אני מפחדת, אאוסביו אדם אלים, ואני מפחדת שהוא יעשה משהו מטורף. אתה לא יודע איך הוא התנהג כשסיפרתי לו שאנחנו נוסעים. אבל כבר חודשים שהוא גר בבית שלו ואני בשלי. מאז שהוא חזר מגרמניה לא גרנו ביחד אפילו יום אחד...! אבל מבחינתו כאילו שום דבר לא השתנה."

"אל תדאגי, ניסע בהקדם האפשרי. אם הוא לא יראה אותנו, יהיה לו קל יותר לשכוח אותנו."

כיוון שאלנה נראית מודאגת באמת, הוא משתף איתה פעולה. מה שלא יהיה, הבחורה מוצאת חן בעיניו, ומיגל מניח לדחפיו הצעירים לסחוף אותו בלי מחשבה. העתיד שלו לוט בערפל, וכל עוד הוא חש הזדהות מינימלית עם המאורעות, הכי נוח לו להתמסר אליהם. נכון, הוא לא מכיר את אלנה, אבל הרושם הראשון לא היה יכול להיות טוב יותר: הם מתנהגים כידידים ותיקים, והכי מוזר שהכימיה המיידית וההדדית הזאת לא מפתיעה אף אחד מהם. אם היא רוצה שייסעו יחד, למיגל אין כוונה לסרב. אם היא נופלת לזרועותיו ומנשקת אותו בלהט, מי הוא שיסרב, הוא רצה בזה. אלנה אומרת שהם חייבים לנסוע בהקדם האפשרי. מה שקרה עם אאוסביו לא מוצא חן בעיניה. מיגל מניח לה להוביל. נעים מאוד להיות מובל על ידי האישה היפה הזאת.

מאז שנולד, מיגל נוכח כי חייו הם מערבולת של ממש, אשר סוחפת אותו בלי שיוכל לשלוט בה. הוא מרגיש בר מזל על שפגש את אלנה, חושב שהוא אוהב אותה, והם מתחילים להזדיין כבר מההתחלה.

אחרי זמן־מה היא מציעה שיחשבו על מערכת היחסים שלהם ויעברו לגור מחוץ לספרד, בפריז, למשל. הוא לא עונה, הוא שכח שכבר הציעה לו את זה.

"מוזר כמה מהר אני שוכח את כל מה שקורה לי. דברים חשובים כמו שהבטחתי לך שניסע ביחד לפריז."

"אתה ילד," אומרת לו אלנה, "אני גדולה ממך בחמש־עשרה שנים, הגיוני שהכול נראה לך מוזר. בסוף תתרגל לזה שהכול חולף. יום אחד גם אני איעלם מחייך, וזה יהיה כאילו אנחנו בכלל לא מכירים."

"אבל אנחנו כן מכירים."

"ברור שאנחנו מכירים. אבל יום אחד תפגוש אותי ברחוב, כנראה עם אאוסביו, ואפילו לא תסתכל עלי, כי כבר תשכח אותי."

"לא נראה לי, אלנה. אני אוהב אותך ואין לי שום כוונה להיפרד ממך ובטח לא לשכוח אותך. ברגע שתפתרי את העניינים שלך עם אאוסביו, ניסע."

"אין לי שום דבר לסדר. הוא כבר לא חלק מהחיים שלי, אבל אתה צריך להיזהר, הוא מאוד אובססיבי כלפַּי."

"מי זה אאוסביו?" שואל מיגל.

"עזוב, שכח ממנו."

"כבר שכחתי. אני חולה?"

היא מחייכת בהתנשאות.

"לא. איזה שטויות אתה מדבר!"

עוד דבר שמפתיע את מיגל הוא שבאופן ספונטני ולא מתוכנן הוא מתחיל לכתוב סיפורים — יבשים, מאופקים ורבי עוצמה. ניכר בהם דמיון עשיר וסגנון תמציתי. העיסוק הזה מלהיב אותו מהרגע הראשון, וזה עוד דבר שקושר אותו לאלנה — היא הקוראת הראשונה והעיקרית שלו, המבקרת והעורכת. בכל פעם שהוא כותב משהו, אלנה היא הראשונה שקוראת אותו. יש לה כושר אבחנה נדיר כשמדובר בעניינים שקשורים למיגל: היא מכירה אותו הרבה יותר טוב משהוא מכיר את עצמו. יש ביניהם כימיה, אבל שניהם מרגישים חופשיים לחלוטין, ללא שום מחויבות זוגית. אף על פי שהם מבלים את כל זמנם יחד, שניהם מרגישים שהקשר ביניהם לא צפוי וספונטני, כאילו היה טרי. אאוסביו קיים רק כצל. הוא נסע לגרמניה, אבל נוכחותו עדיין מורגשת ביניהם, אפילו בצורה מוחשית יותר מבהתחלה. בכל יום שעובר אלנה נראית מודאגת ומוטרדת יותר.

"אני חייבת לדבר איתו," היא אומרת בדאגה.

"בשביל מה? כבר הבהרת לו את הכול."

"הוא מאוד אלים. אתה לא מכיר אותו..."

נכון שמיגל שכח אותו כבר מזמן. השם נשמע לו מוכר כי אלנה אומרת שיש לה חבר בגרמניה וקוראים לו אאוסביו. האם מדובר באותו אאוסביו? הזיכרון שלו רעוע, וכזה גם הזיכרון של אלנה.

מיגל ואלנה נפגשים פחות, ללא סיבה ברורה. תדירות הפגישות שלהם פוחתת. היא פשוט מרגישה קשורה יותר לאאוסביו, אף על פי שחֶברתו של מיגל עדיין נעימה לה. קצת אחר כך הם מתחילים להתראות רק במקרה, בלי לקבוע, במפגשים עם חברים משותפים, ונהנים מאוד מהאירועים האלה. הם לא מדברים על העבר, ולא מתגעגעים לתקופה שבה הקשר שלהם היה הדוק מאוד והם תיכננו לעבור יחד לפריז. לא שהם זנחו את התוכניות שלהם, הן כאילו מעולם לא התקיימו.

מניסיון החיים המועט שלו, מיגל מתחיל להבין שההווה חזק מכול. סביב ההווה יש מין ערפל, לפני ואחרי, שבו הזיכרון עדיין מתקיים. זה הכול, ערפל שמרחיב את ההווה קדימה ואחורה לכמה ימים בלבד.

באופן טבעי, אלנה מפסיקה לדבר על הפרידה מאאוסביו, ומיגל לא חושב על כך כלל. המפגשים שלהם נדירים מאוד, וכשהם קורים הם מתנהגים כמו זרים שמוצאים חן זה בעיני זה.

יום אחד, בבית של חברים, הוא מוצא ספר של סיפורים קצרים. לסופר קוראים בשמו, מיגל קַסטִיוֹ. על הדש הוא מוצא את התמונה שלו עצמו. הוא מעיין בספר, והתוכן נדמה לו מוכר.

"זה אני?" הוא שואל את בעל הספר.

"ברור, כבר אמרתי לך שאהבתי אותו מאוד ושאני מחכה לספר הבא."

מיגל מביט בו בתדהמה. איך היה יכול לשכוח את זה. הוא סופר, הוא התחיל לכתוב באופן ספונטני זמן קצר אחרי לידתו. והוא המשיך לעשות זאת עד עכשיו.

די לו לקרוא כמה מסיפוריו כדי להשתכנע שאף על פי שהוא כותב באותה תשוקה כמו בהתחלה, התוצאה נחותה בהרבה מהסיפורים שבספר. האובדן הזה נראה לו קטסטרופלי. מאז שנולד היתה הספרות העיסוק הכי מהותי שלו, ואף שזה לא השתנה עם הזמן, המיומנות שלו לא רק שלא התפתחה, אלא להפך.

הוא צעיר מכדי להבין שתחושת השלמות עומדת ביחס הפוך לחלוף הזמן. למרות זאת, הוא ממשיך לכתוב מתוך אותה תקווה.

כשהוא מחפש ספר של פֶּסוֹאָה בספרייה שבביתו, הוא נתקל בשני עותקים של ספרו. הוא לא ידע בכלל על קיומם. בכל פעם הוא מתפלא פחות כשהוא חושב על חייו עד כה. את אלנה שכח כמעט לחלוטין. לפני כמה ימים ראה אותה ולא זיהה אותה. גם החברים שלו לא זכרו שהיתה ביניהם מערכת יחסים, והציגו אותה בפניו כאילו נפגשו לראשונה.

אחרי ההיכרות הזאת הוא לא רואה אותה עוד. הוא לא יודע אם היא במדריד או שמא עברה לגור עם החבר ההוא שלה. הוא כבר לא חושב על אלנה, וגם לא מתגעגע אליה. אלנה לא קיימת. אחריה יש לו כמה רומנים, אבל אף אחד מהם לא מותיר בו חותם. שום דבר לא מותיר בו חותם. הוא מרגיש יתום וריק, אף על פי שיש לו הורים שמדי פעם תובעים שיבוא לגור איתם.

הוא קורא את הסיפורים שבספר יותר מפעם אחת: זאת תחושה נהדרת, לזהות את עצמו בהם. הוא מנסה להיזכר מתי כתב אותם, אך ללא הצלחה. הסיפורים החדשים לא טובים כמו הסיפורים מפעם, והוא לא מבין למה, הוא כותב אותם באותה חריצות ובאותו להט.

הוא מתחיל להתרגל לא להבין מה קורה בחיים שלו, ולומד לקבל אותם כמו שהם. הוא לא מרוויח יותר מדי מהספר שלו, אבל העובדה שהצליח להוציא אותו לאור מעניקה לו ביטחון.

נמאס לו ממדריד והוא נוסע ללונדון, למרות התנגדותם של הוריו. בלונדון הוא מתפרנס מעבודות שונות ומשונות. כמה חודשים אחר כך הוא חוזר למדריד, וכעבור זמן קצר מוציא שם לאור את ספר הביכורים שלו. יום אחד הוא מוצא את עצמו במשרדו של מוציא לאור, הוא לא מעז לשאול מה זה אומר כדי שלא להיראות טיפש, אף על פי ש... אולי אם יבין שהוא ילד...

"בן כמה אתה?" שואל המוציא לאור.

"עשרים."

"באיזה גיל נולדת?"

"עשרים וחמש."

"אתה עוד ילד. עם הזמן תתרגל לא להבין כלום. ואז תפסיק לנסות. אתה בתקופה הקלאסית של השאלות."

"זה מה שכולם אומרים," מתלונן מיגל.

"אני לא יכול להסביר לך דברים בסיסיים כמו למה לפני שספר יוצא לאור, צריך שהקהל יקרא אותו, יקנה אותו, ורק אחר כך הוא יכול להיכתב."

"וזה גם הכרחי שלא אכיר את הסיפורים שלי, ולא אדע מתי ואיך המצאתי אותם?"

"ברור, ואל תסתכל עלי ככה. גם אם אתה הסופר, אתה לא יכול לתפוס את כל ההיבטים של יצירותיך בו זמנית. עוד תגלה מתי כתבת אותן, ואיך. סבלנות, אלה החיים."

"אבל טבעי שאני שואל."

"כן, אבל אל תצפה שאנשים יענו לך. אחרת היינו מבלים את כל היום בהסברים."

מיגל מרוצה מההוצאה לאור, הבעיה שאחר כך תגיע העבודה האמיתית. כשהספר מודפס עליו לערוך את הסיפורים, אבל זה לא מפריע לו. הוא אוהב את המשימות האלה, וכבר לא חשוב לו באיזה סדר יצטרך לבצע אותן. העבר הופך למשהו מת, כמו תצלום שאין טעם לחזור ולהסתכל בו, כי הדמויות היטשטשו לחלוטין ונשארו מהן רק צללים חולפים.

מיגל מתבגר. תחומי עניין חדשים מחליפים את הישנים, התפתחות בלתי נמנעת, והשלב האחרון הוא תמיד הכי מעניין, היחיד שמעניין. הוא מוצא עבודה בקולנוע, כשחקן, זה מאפשר לו להקדיש את כל כולו לעבודה הספרותית.

למשך זמן־מה הוא מופיע בסרטים נחותים, אבל לא אכפת לו, אין לו שום כבוד לקולנוע, והוא מעדיף לעבוד בהפקות חסרות משמעות, ללא שאיפות אמנותיות. השיער שלו ארוך מאוד בתקופה הזאת, ובהרבה סרטים ספרדיים יש סצנה אופנתית של מסיבה שבה אנשים בעלי שיער ארוך רוקדים כמו משוגעים. הוא מצליח להתפרנס בדוחק מהעבודות האלה.

הוא גר לבד מאז הולדתו. משפחתו מתגוררת אף היא במדריד, אבל הוא תמיד סירב לגור איתם. בהתחלה היה נדמה שהם רגילים לעצמאות שלו, אבל הם נהיים תובעניים יותר עם הזמן, ואף שמעולם לא הסכים לספק להם הסברים, זה נהיה קשה מפעם לפעם. עד שהוא חש שעליו לסרב בבירור לגור איתם כדי שיוכל להמשיך ולהתמסר לחייו הפרטיים. הוריו עוזבים אפוא את מדריד ועוברים לגור במחוז שאביו נשלח אליו במסגרת עבודתו.

חופשי יותר, אך גם עני יותר, הוא חווה כמה התאהבויות שמרגשות אותו למרות פשטותן. הוא מופתע מתמימותו הגוברת: הדאגות שלו נעשות בוסריות יותר, ולעומת זאת הנטייה שלו לשגות באשליות מתחזקת. הוא נשאר פסימי באופיו, אבל הפסימיות שלו נעשית חלשה ונסבלת יותר. גם הרפתקאות לא מעניינות במיוחד, שהיה מסרב להן כילד, מצליחות לרגש אותו.

כמו שהניח, הסיפורים שהוא כותב נעשים מרושלים יותר ויותר, אף שעדיין יש דמיון בינם לבין אלה שכתב בילדותו. ההבדל ביניהם תהומי, אבל הוא כבר ויתר על הבשלות ההתחלתית.

באופן מוזר, הוא צופה ללא מעש בהתקרבותו אל הבוּרות ואל חוסר המודעות.

"יש טעם להמשיך?" הוא שואל את עצמו.

אולי הוא עדיין מחכה להפתעה כלשהי. ברגע מסוים נדמה לו שהתהליך הזה הפיך, ושיוכל לחזור ולהיות מה שהיה פעם. אבל כשהוא מביט באנשים שנולדו לפניו ורואה שאיש מהם לא חזר לאחור, הוא משתכנע שזה לא אפשרי.

"אלה החיים," אומר לו מישהו, "אתה צריך לקבל אותם כמו שהם."

"זאת לא סיבה," מוחה מיגל.

"ברור שכן."

"אף על פי שאני מתמרד, כבר הרבה זמן שבסופו של דבר אני מקבל הכול."

"אלה החיים."

"כן. אלה החיים," מיגל מעז לומר.

הוא לא רוצה להיאחז בעבר או להתרפק עליו, כי העבר לא קיים, רק ההווה קיים, והוא חולף. הוא למד שההיזכרות בעבר היא עקרה.

הוא בן שבע־עשרה, שמונה שנים חלפו מאז הולדתו. הבעיות שלו עדיין לא תמו. הוא מפסיק עם העבודות המזדמנות בקולנוע וצריך לחפש עבודה כדי שיוכל להתקיים וללמוד, כי אין לו כסף. אף על פי שהוא חי במדריד כבר שנים, הוא מגלה שהוא לא מכיר בה כמעט אף אחד, כאילו רק הגיע אליה, מתפעל וקצת מפוחד מהעיר העצומה.

הוא נוסע לבקר את הוריו בכפר. כמו שצפה, הם עושים כל שביכולתם להשאיר אותו שם. מיגל יודע שהוא לא יכול להישאר לגור איתם, אבל הוא חושש שהמאבק יהיה חסר תועלת. בכל יום שעובר הוא יודע פחות. הוא מחליט לעשות משהו כדי להיאבק בשכחה, שכבר שנים הוא מקבל כחלק מהחיים, אבל משהו מהמרדנות הלא טבעית שלו עדיין מבעבע בתוכו. בשלב הזה מודיעים לו שעבר את מבחני הבגרות. מיגל יודע מה זה אומר: תחילה נותנים לך את הציון, אחר כך אתה מוצא את עצמך כבול לחובה להיות ראוי לו. כך משפחתו והכפר לוכדים אותו.

מדריד הולכת ומתרחקת, הוא חולם לחזור אבל חושש שלא תהיה לו עוד הזדמנות. הגילוי שסיים בהצלחה את חטיבת הביניים הוא גזר דין חדש שהוא אינו יכול להתכחש לו.

הוריו של מיגל עדיין לא מרוצים ממרדנותו המתמדת, אבל הם מגוננים עליו יותר ומגבילים אותו לתחומי העניין המתאימים לגילו. הם יודעים שלא מדובר בהתנהגות חולפת, כמו אצל ילדים אחרים, אבל למרבה המזל התקופה הקשה כבר מאחוריהם: היה עליו להזדקן קצת כדי שיוכלו להכריח אותו לגור איתם. חיי המשפחה הם כלא, ובית הספר הוא המשך המאסר באמצעים אחרים.

בהדרגה מיגל נפרד מהמחשבות שליוו אותו בילדותו ובנעוריו, ושוקע בערפל של החיים כמבוגר. הוא עצוב על התרחקותה של ילדותו ומייחל לשובה הבלתי אפשרי.

הוא חש צורך מלודרמטי לפתור בעיות שזנח בעבר כי היה בטוח שהן בלתי פתירות. הוא מפתח כלפיהן אובססיה חולנית, אבל התוצאה היחידה היא דבקות פחדנית וטיפשית בדרך שמכתיבה לו האווירה הדתית של בית הספר.

כמו לכל אורך חייו, יש רק שניים או שלושה חברים שיש לו איתם אינטימיות עשירה. העיסוק בספרות כמעט לא קיים: עכשיו הוא כותב רק חיבורים מתוקים ועצובים, העניין שלו בכתיבה דועך, והוא מחכה כמעט בשמחה לזקנה המתקרבת שתפטור אותו מכל היומרות הללו.

כשהוא מסיים את בית הספר היסודי הוא נוסע לבלות את הקיץ עם דודיו בכפר קטן. במשך חייו, אף על פי שהוא לא זוכר זאת בבירור, היו לו כמה התאהבויות. עם זאת, בשביל מיגל הקיץ הזה יהיה הקיץ של גילוי המין. כל תגלית מכילה בתוכה את קצו של האובייקט שהניע אותה. אחרי הקיץ הזה לא יהיו לו אלא רמזים של חוויות ארוטיות טרופות.

תהליך הייצור של העבר הקרוב כבר החל, בית הספר היסודי; הבילוי העיקרי שלו הוא הקולנוע וכמה חברויות.

הוא בן אחת־עשרה. חלפו ארבע־עשרה שנים מאז לידתו. מיגל נעשה זקן מלנכולי ובודד, זר מעט, כתמיד, לכל מה שסביבו. עבודתו הספרותית, אם אפשר לכנותה כך, מסתכמת בכמה שירים שעוסקים בבדידותו, או חיבורים קצרים בהשראת אדיקותו הדתית. הוא איבד את תפיסת הערך — מה שהוא עושה לא נראה לו לא טוב ולא רע. כיוון שהוא מוגבל וחסר אמצעים, הוא תלוי לחלוטין במשפחתו. הוא רק מחכה להזדקן ולמות בחיקה.

הוא עדיין חש בשמץ של דאגה מודחקת, אבל כבר אין לו שאיפות. הוריו זוכרים את הילד שהיה, ומיום ליום מרוצים יותר ממגבלותיו. חלוף הזמן מעניק להם שלווה. מיגל שייך להם. התקופה הטובה ביותר מתקרבת, גם הוא מרגיש בכך. הטרדות הדתיות שלו נראות לו כדמיונות בלבד. הוא זקן נבון, זוכה לציונים יוצאים מהכלל בשנים האחרונות ללימודיו, ואהבתו למשפחתו גדלה מיום ליום.

למרות גילו המתקדם, הוא עדיין יוצא דופן בין הכמרים ובין חבריו. המוזרויות שלו — אוצר המילים שלו מעושה ולא מתאים לגילו — עדינותו הכללית ומשיכתו לשירה תורמים לבידודו, אבל הוא רגיל לכך, כך היה תמיד. בתקופה הזאת הוא זוכה בתחרות כתיבה שנערכת בין כל תלמידי בית הספר בנושא הבתולה מריה. אחרי "ההזמנה הפואטית" הזאת הוא לא כותב עוד דבר. הספרות, כמו דברים רבים אחרים, נעלמת מזיכרונו ומדמיונו. אפילו בגיל הזה, שבו כל בני אדם, עם התקרבותם למוות, מקדישים את זמנם למשחקים שונים, מיגל לא מצטרף אליהם. ברגעי הפנאי — הרבים מאוד — הוא מעדיף לעשות דברים אחרים. גם את הסרטים האחרונים הוא רואה בתקופה הזאת. שמונה שנים לפני מותו הוא נהנה הנאה עמוקה מהקולנוע, כאילו הוא מרגיש שהוא עומד להיעלם מחייו. יותר מאי־פעם, הקולנוע, בעיניו, הוא החיים האחרים שהיה רוצה לחיות.

הוריו של מיגל מחכים בקוצר רוח לזקנתו, כפי שאופייני להורים במקרים כאלה. הצעירים יותר מביטים בשמחה איך יכולותיו נוטשות אותו: מיגל נעשה מגושם יותר ויותר, והתהליך הזה מעורר בו תחושת בדידות. נדמה שכל האחרים, שמודעים למה שקורה לו, מנסים להסתיר זאת ממנו ובה בעת לועגים לו. למרבה המזל, הזִקנה היא תקופה ללא מחויבויות דוחקות, נוחה, עם צרכים מעטים. מיגל לא זוכר את עברו אפילו במעורפל, אבל הוא חולם עליו.

כעת הוא זקוק להוריו. חוסר האונים שלו והתלות שלו בהם מתעצמים מיום ליום, אבל זאת לא הסיבה היחידה להתקרבותם — גם אהבתו אליהם גדלה.

הוא מופתע לגלות שהתפתחותו מלווה גם בהתכווצות פיזית. הוא מפסיק ללכת לבית הספר ונהנה מחייו, שנעשו שאננים וחסרי אחריות. גם היחס של אחרים כלפיו משתנה. אנשים שמעולם לא פגש מביאים לו מתנות ומלטפים אותו. גם מיגל נעשה חם יותר כלפי אחרים. החברים של הוריו מתחילים לדון בזמן שנשאר לו לחיות, כולם חושבים על המוות שלו כעל אירוע גדול.

קולו נעשה דקיק יותר ויותר. שנתיים לפני מותו הוא בקושי יודע לדבר וצריך להתאמץ כדי להבין אחרים. חייו נעשים ממוקדים יותר בחושים. כל מה שסביבו מעניין אותו, הוא מרותק לרעשים, לתמונות ולתנועה. קצת אחר כך הוא כבר לא יכול להגות מילים כלל; מדי פעם הוא פולט איזו צעקה. הוא חי מסוגר בעצמו ומאושר. אמו מקדישה לו את כל זמנה, ומיגל רק צריך לתת לה לטפל בו, ללא שום ציפייה להדדיות. (הוא לא מסוגל לכך ממילא.)

כמו כולם, חודשים ספורים לפני המוות הוא יצור זעיר וחסר חשיבות. בעל חיים קטן. זִקנה קיצונית היא כמו כלא. איש לא יכול לדעת מה אתה חושב, מה אתה מרגיש, אבל כולם מפנקים אותך ועושים פרצופים משונים כשהם רואים אותך.

אמו מעולם לא היתה שמחה כל כך כפי שהיא שמחה על עצם זה שהיא יכולה לעזור לו למות. נדמה שמיגל הוא חלק ממנה, כמו יד או זרוע. הוודאות שהטבע עתיד להשתמש בה כמוצא הכרחי לבנה והקשר האנטומי העתידי ביניהם גורמים לה לחשוב עליו כעל חלק מגופה.

שעת המוות מתקרבת. כמה ימים לפני כן אמו נופלת למשכב כהכנה למאורע. היא לא יוצאת מהמיטה במשך יומיים או שלושה, סימן ברור להתקרבות המועד. מיגל ישן לצדה במשך כל שעות היום, בחודשים האחרונים הוא רק יונק. כשמגיע הרגע, הרופא דוחף אותו אל בין רגליה ועוזר לו למות.

כעבור כמה ימים אמו קמה מהמיטה, בטנה תפוחה ממיגל שבתוכה. החלק הכואב ביותר מאחוריהם. בתשעת החודשים הבאים מיגל גווע בתוכה בהדרגה.

אחר כך איש לא יחשוב עליו עוד.