הטהור והטמא

<

פרק 1

בקומה העליונה של בניין חדש נפתח בפָנַי סטודיו, רחב ידיים כמו אולם מקוּרה של שוק, שבמחצית גובהו קומת יציע גדולה ועל קירותיו תלויים בדים סיניים רקומים, מאלה שסין מייצרת עבור המערב, עם מוטיבים גדולים, קצת מרושלים, די יפים. מלבד זאת רק פסנתר כנף, מזרנים יפניים קטנים ושטוחים, פוֹנוֹגרף ואָזָלֵיאוֹת בעציצים. לא הופתעתי ללחוץ את ידו של עמית למקצוע, עיתונאי וסופר, והשבתי בניד ראש לכמה מארחים זרים שלא נראו לי — תודה לאל — להוטים לקשור שיחה יותר ממני. התיישבתי על המזרן האישי הקטן שלי, מוכנה ומזומנה לשעמום. הצטערתי על שעשן האופיום מתבזבז ומיתמר בעצלתיים אל תקרת הזכוכית. הוא עלה בהיסוס, כנמלך בדעתו, וניחוחו השחור, מעורר התיאבון, ניחוח פטריות כמהין טריות וקקאו קלוי, השרה עלי אורך רוח, רעב קלוש, אופטימיוּת. חביבים היו עלי הצבע העמום והאדום של האורות המְאוֹהָלים, ולהבת השקד הלבנה של העששיות לחימום האופיום. אחת מהן נמצאה קרוב מאוד אלי, ושתי האחרות ריצדו במרחק כאורות מתעתעים, במעין כּוּך שמתחת ליציע המוקף מעקה. מעל למעקה רכן ראש צעיר, הואר בקרניהן האדומות של המנורות התלויות, שרוול לבן ריחף ונגוז לפני שהספקתי לנחש אם הראש, השיער הזהוב הדבוק לגולגולת כשְׂערו של טובע, הזרוע העטויה משי לבן, שייכים לאישה או לגבר.

״באת מתוך סקרנות?״ שאל עמיתי.

הוא היה שרוע על מזרנו הקטן; שמתי לב שהחליף את הסמוקינג שלו בקימונו רקום ובנינוחוּת של מסומם. רציתי רק להתרחק ממנו, כשם שמעבר לגבול אני מתרחקת מצרפתים, שתמיד מופיעים לא בּעִתם.

״לא,״ עניתי. ״מתוך חובה מקצועית.״

הוא חייך.

״כך חשבתי... רומן?״

וסלדתי ממנו עוד יותר, על שלא האמין כי אני מסוגלת — ואכן לא הייתי — לטעום מן המותרות הללו: עונג רוגֵע, קצת נחוּת, עונג ששואב את השראתו רק מצורה כלשהי של סנוֹבּיוּת, מרוח של התרסה, מסקרנות מעושׂה יותר מאמיתית...

אחד המארחים הלא־מוכּרים קם לתחייה מיצועו והציע לי לעשן אופיום, לנסות קוקאין, לשתות קוקטייל. עם כל סירוב הרים קלות את היד, להביע את אכזבתו. לבסוף הושיט לי קופסת סיגריות, חייך בפה אנגלי והציע:

״באמת אין דבר שאוכל לעשות בשבילך?״

הודיתי לו, והוא לא המשיך להתעקש.

אני עוד זוכרת, ועברו יותר מחמש־עשרה שנים, שהוא היה יפה ונראה בריא, להוציא העובדה שעיניו היו פעורות מדי בין עפעפיו הנוקשים, כעיניהם של הסובלים מנדודי שינה חשוכי מרפא.

אישה צעירה, שיכורה למיטב הבחנתי, השגיחה בנוכחותי והכריזה מרחוק שהיא הולכת ״לתקוע בי כזה מבט״. היא חזרה על כך שוב ושוב: ״בדיוק ככה, כזה מבט אני אתקע בה.״ זוהי התקרית המשעשעת היחידה שאני יכולה לספר עליה. כמה מעשנים רציניים, מטושטשים באפלולית האדומה, השתיקו אותה. נדמה לי שאחד מהם נתן לה כדורי אופיום ללעיסה. היא התמסרה לכך בשקידה, במצמוצים של חיה יונקת.

לא השתעממתי, שכן האופיום, שאותו איני מעשנת, בישׂם בניחוחו את המקום הסתמי. שני בחורים צעירים, שחיבקו זה את צווארו של זה, עוררו את תשומת לבו של עמיתי העיתונאי, אך הם רק שוחחו מהר ובשקט. אחד מהם משך כל העת באפו וקינח את העיניים בשרוול. האדום האפלולי שבו טבלנו היה יכול לשתק גם את הרצונות הטובים ביותר. הייתי במאורת עישוּן, לא באחת מאותן התכנסויות שבהן הצופה חש על פי רוב שאט נפש ממראה עיניו ומעצם השתתפותו בהן. נהניתי, וייחלתי רק ששום רקדנית, שום רקדן עירום לא יפריעו את ליל השימורים, ששום סכנה של אמריקאים ספוּגי אלכוהול לא תאיים עלינו, ושפונוגרף ה׳קולומביה׳ יִידוֹם... לפתע פצח בשירה קול נשי, סמיך, מחוספס ורך, כאותם אפרסקים שהם קשים וקטיפתיים כאחד. הוא נעם לכולנו כל כך עד שבקושי עצרנו בעצמנו שלא למחוא כפיים או להריע, ולו במלמול.

״זו את, שרלוט?״ שאל כעבור רגע אחד משכנַי השׂרועים ללא ניע.

״מובן שזאת אני.״

״שירי עוד קצת, שרלוט...״

״לא,״ קרא בכעס קול גברי. ״לא בשביל זה היא פה.״

שמעתי את צחוקה הצרוד והערפילי של ״שרלוט״, ואז שוב לחש הבחור הנרגז, אי שם במרחק האדמדם.

בסביבות שתיים לפנות בוקר, כשהצעיר מחוּסר השינה מזג לנו תה סיני חיוור, בניחוח עז של חציר רענן, נכנסו אישה ושני גברים, ועמם נכנס לאוויר הריחני והעכוּר של הסטודיו גם קור הלילה שדבק בפרווֹת מעיליהם. אחד מהם שאל אם ״שרלוט״ נמצאת. ספל התנפץ בירכתי החדר, ושוב נשמע קולו הנזעם של הבחור:

״כן, היא נמצאת. היא פה איתי, וזה לא עניינו של אף אחד. עִזבו אותה בשקט.״

האורח החדש משך בכתפיו, השליך ארצה את האדרת ואת הסמוקינג כמתכונן לתגרה, אך הסתפק בלבישת קימונו שחור וצנח ליד אחד ממגשי המִקטרוֹת, שם החל לשאוף את העשן ברעבתנות לא נעימה, שעוררה רצון להציע לו כריכים, בשר קר, יין אדום, ביצים קשות, או כל מזון אחר שיתאים יותר להשׂבעת זללנותו. בת־לווייתו עטויית הפרוות חיפשה את הצעירה השיכורה, שלה קראה ״יפתי״, ולא הספקתי להטיל דופי בידידותן שכן תיכף ומיד נרדמו, כשבטנה של האחת ממלאת את שקע מותניה של האחרת, כשתי כפיות במגירת הסכו"ם.

למרות החום הכלוא בחדר, ירד קור מתקרת הזכוכית ובישר על קצו הקרב של הלילה. התכרבלתי במעילי וצר היה לי על העצלות, תולדת הניחוח הכבד והשעה המאוחרת, שעצרה בעדי מלקום ולחזור למיטתי. יכולתי להירדם בלי כל חשש, כדוגמת החכמים והזנוּחים שהיו שרועים שם על מזרניהם. אך בעוד שבמרפסת פתוחה או על מצע של מחטי אורן אני ישנה בבִטחה, מקומות סגורים ולא־מוכרים תמיד מעוררים את חשדי.

מדרגות העץ הצרות, המשוחות בשעווה, חרקו תחת צעדים ואחריהן חרקה רצפת היציע. שמעתי מעלי רשרוש בדים, צניחת כריות רכות על הרצפה, ואחר כך שבה והשתררה דממה. אך מעומק אותה דממה עצמה בקע חרישית קול מגרונה של אישה, קול שגישש את דרכו בצרידוּת ואז הצטלל, התחזק וחזר על עצמו שוב ושוב, כצלילים המלאים שהזמיר שר ומחבר אלה לאלה עד שהם קורסים ומתגלגלים כאשד... שם למעלה נאבקה אישה בעונג הגואה בה, זירזה אותו אל קִצו וחורבנו, תחילה ברוגע ואז יותר ויותר מהר, בתואם ובקצב, עד שתפסתי את עצמי עוקבת בהנהוני ראש אחר המקצב המושלם, והמלודיה המושלמת לא פחות.

הזר שלידי התרומם למחצה ואמר, לעצמו:

״זו שרלוט.״

אף אחת מהצעירות הישֵנות לא התעוררה; אף אחד מן הגברים הצעירים, המטושטשים והמנוּזלים, לא צחק או הריע לקול שפּקע ביפחה חרישית. למעלה גוועו כל האנחות. והחכמים שלמטה הרגישו, כאיש אחד, את קור השחר החורפי. הידקתי עלי את המעיל העבה, שָכֵן שוכב החזיר לכתפו שמיכת בד רקומה ועצם עיניים. בירכתי החדר, ליד מנורה מחוּפּה משי, נצמדו שתי הנשים הישֵנות זו לזו, בלי להתעורר, והלהבות הקטנות של עששיות השמן הבהבו תחת האוויר הקר היורד מתקרת הזכוכית.

קמתי, מכוּוצת שרירים מן הישיבה הממושכת בחוסר תנועה. בעודי סופרת במבטי על כמה מזרנים וגופים אצטרך לדלג, חרקו מדרגות העץ שוב. אישה במעיל כהה ניגשה אל הדלת, נעצרה לרכוס כפפה, משכה בקפידה רעלת רשת קצרה מטה עד לסנטר, פתחה תיק ובו מפתחות מקרקשים.

״אני תמיד מפחדת ש...״ פתחה ואמרה בחצי קול...

היא דיברה אל עצמה וחייכה אלי בראותה שאני בדרכי החוצה.

״גם את הולכת, מדאם? אם את רוצה לנצל את האור בחדר המדרגות... אצא ראשונה, אני יודעת איפה הכפתור.״

בחדר המדרגות העלתה ידה אור מכאיב, ויכולתי לראות אותה טוב יותר. היא היתה לא גבוהה ולא נמוכה, ומלאה למדי. באפה הקצר ובפניה הבשׂרניות דמתה לדוגמניות הציור החביבות על רנואר, ליפהפיות משנת 1875, עד שלמרות המעיל בצבע ירוק־זית, הצווארון מפרוות שועל, הכובע הקטן שהיה באופנה אז, לפני שמונה־עשרה שנים — למרות כל אלה היה בה משהו מיושן. בארבעים וחמש שנותיה המשוערות נותרה רעננוּת, ובסיבובי המדרגות הרימה אלי אישונים גדולים ואפורים, רכים, ירוקים קצת, כמו המעיל.

עוד היה חושך. האוויר הצח והפתוח הרווה את צימאוני. נהִייה מתמדת לבקרים צלולים, חשק לברוח לשדות וליערות או לפחות ליער בּוּלוֹן הסמוך, גרמו לי להסס על שפת המדרכה.

״אין לך מכונית?״ שאלה האישה. ״גם לי לא. אבל כאן בשכונה תמיד אפשר למצוא מונית בשעה הזאת...״

בעודה מדברת הופיעה מונית מכיוון יער בולון, האטה, נעצרה, והאישה סרה הצִדה.

״בבקשה, מדאם...״

״בשום אופן. בבקשה, לעונג יהיה לי שתקחי אותה...״

״לא בא בחשבון. אלא אם כן תרשי לי להוריד אותך בדרך בביתך...״

היא השתתקה באחת והחוותה תנועת התנצלות, שאותה פירשתי בנקל ומחיתי:

״זה בסדר גמור, הדיסקרטיוּת מיותרת. אני גרה לא רחוק, בבולבאר החיצוני....״

עלינו, והמונית יצאה לדרך. האור הקלוש של המונה האיר פעם בפעם את פני האישה, שעל אודותיה ידעתי רק את שמה הפרטי, האמיתי או הבדוי: שרלוט...

היא החניקה פיהוק ונאנחה: ״יש לי עוד דרך ארוכה, אני גרה ליד ׳האריֵה של בֶּלפוֹר׳... כמה שאני עייפה...״

כנראה חייכתי בלי משים, שכן היא הסתכלה עלי בלי מבוכה, בחביבות בורגנית שהלמה אותה יפה:

״אה כן... את צוחקת עלי... אני יודעת מה את חושבת.״

הנגינה המקסימה של קולה, הדגשה מחוספסת של הברות מסוימות, דרך מובסת וענוגה להישמט לצלילים הנמוכים בסופי משפטים... איזה פיתוי!... מבעד לחלון הפתוח, לימינה של ״שרלוט״, השיבה עלַי הרוח את הבושם שלה, הסתמי למדי, וריח בריא ופעיל של בשר, שהיה נעים אלמלא עיפוש הטבק הקר:

״חבל לי עליו...״ פתחה כאילו במקרה. ״המסכן הקטן...״

שאלתי בצייתנות:

״איזה מסכן קטן?״

״לא ראית אותו? לא, בטח לא יכולת... אבל בעצם כבר הגעת כשהוא התכופף מעבר למעקה, שם למעלה... היה לו קימונו לבן.״

״ושיער בלונדיני?״

״בדיוק,״ קראה ברוך. ״זה הוא. הרבה דאגות יש לי ממנו,״ הוסיפה.

הרשיתי לעצמי לחייך בהבנה שובבה, שכל כך לא מתאימה לי:

״לא רק דאגות?...״

היא משכה בכתפיה.

״תחשבי מה שאת רוצה.״

״זה הבחור שלא הרשה לך לשיר, נכון?״

היא הנהנה, חמורת סבר:

״נכון. זה גורם לו לקנא. לא שיש לי קול יפה, אבל אני יודעת לשיר.״

״בדיוק עמדתי לומר ההיפך. יש לך קול כל כך...״

שוב היא משכה בכתפיה.

״נניח. חלק אומרים כך, חלק אומרים אחרת... שאגיד לנהג לעצור קצת לפני ביתך?״

עצרתי את ידה המורמת.

״לא, לא, זה בסדר.״

היא נראתה מעט מאוכזבת מן הדיסקרטיות הלא נחוצה, ומצאה מוצא בשאלה שהיתה בעצם גילוי סוד:

״קצת אופיום מפעם לפעם — זה לא מאוד מזיק, נכון, לאיש צעיר עם ריאות רגישות?״

״לא,״ המהמתי, ״זה לא מאוד מזיק...״

אנחה גדולה הרימה את החזה הגדול והגבוה.

״הרבה דאגות,״ חזרה ואמרה. ״נו טוב, הוא לוקח כבר שבועיים את התרופות שלו, אוכל הרבה בשר אדום, ישן עם חלון פתוח כמו ילד טוב, אז אני מניחה שמגיע לו לפעמים קצת פיצוי.״

היא צחקה בשקט. צחוקה היה צרוד ונעים:

״הוא אומר שזאת אורגיה, תארי לעצמך... הוא גאה בזה... מדאם,״ נחפזה פתאום לומר, ״מנקי הרחובות פה, ממש מול הדלת שלך, לא מפריע לך לרדת לידם? לא? אשרייך. כמה זה יפה, חופש. אני... אני לא חופשייה.״

היא נסגרה פתאום בתוך עצמה והושיטה לי את ידה האגבית ואת החיוך הבורגני הקטן שבעיניה הגדולות, המעורפלות ירוק כָּשלוליות שמותיר אחריו הים הנסוג בשעת השפל.