הקדמה: "היא מדינת ישראל": מאחורי הקלעים של מגילת העצמאות
בארבע אחה"צ הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. בארץ צהלה ושמחה עמוקה — ושוב אני אבל בין השמחים, כביום 29 לנובמבר.
יומנו של דוד בן־גוריון, 14 במאי 1948
ביום שישי 14 במאי 1948 ניצח דוד בן־גוריון על הכרזת העצמאות של המדינה היהודית. האירוע התקיים במוזיאון תל־אביב החיוור בשדרות רוטשילד המוריקות, בניין בן שתי קומות שנחשב פגיע פחות להפצצות אוויריות מצריות מתיאטרון הבימה הגדול והמאובזר יותר שבהמשך הרחוב.
קצת אחרי 16:00, כאשר בן־גוריון היכה בפטישו מעל הבמה שהוקמה בחיפזון באולם המרכזי של המוזיאון, קמו הנוכחים בספונטניות ושרו את "התקווה", המנון התנועה הציונית וההתיישבות הציונית בארץ ישראל, היישוב. ההתלהבות הייתה כה עזה, שהשירה החלה לפני שהתזמורת הפילהרמונית הארצישראלית — אשר הוצבה במרפסת הקומה השנייה כדי לשמור מקום לנכבדים — הספיקה לפצוח בליווי המוזיקלי. מילות ההמנון — "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים" — ודאי מעולם לא נשמעו מרגשות יותר לדור שהפך את תקוותו הלאומית של העם היהודי למדינה.
בלב ההתלהבות הכריז בן־גוריון ברוגע: "אקרא לפניכם מגילת־היסוד של מדינת־ישראל אשר אושרה בקריאה ראשונה על ידי מועצת העם". בן־גוריון עמד לפני דיוקנו של תיאודור הרצל שנתלה בין שני דגלים הנושאים מגן־דוד שנמתחו בין התקרה לרצפה, והכריז על המדינה החדשה המתהווה, המדינה היהודית, מדינה שכמה מהנקבצים במקום הופתעו לגלות ששמה ישראל.
הקריאה לוותה בברכת "שהחיינו" — הברכה היהודית המשמשת לציון מועדים ואירועים במחזור החיים, ברכת תודה. הקהל ענה "אמן" מהדהד.
אז עבר בן־גוריון לגיבוש שליטתה המדינית של הממשלה החדשה: "בתוקף הכרזת העצמאות, שנתפרסמה היום, יום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) ואשר לפיה הוקמו מועצת המדינה הזמנית והממשלה הזמנית של מדינת ישראל, מכריזה בזה מועצת המדינה הזמנית לאמור: מועצת המדינה הזמנית היא הרשות המחוקקת". פעולתה הראשונה של הממשלה הייתה ביטול הגבלות ההגירה היהודית השנואות.
אז התבקשו חברי הממשלה החדשה לחתום בסדר אלפביתי על מה שנראה לצופים כמגילת העצמאות, ובפועל לא היה אלא נייר ריק. לא היה פנאי לכתוב לפני הטקס את "ההכרזה על הקמת מדינת ישראל", מגילת העצמאות, על מגילה רשמית. מנהיגי היישוב הגיעו להסכמה על הטקסט ואישרו אותו רק שעות ספורות קודם לכן.
אז הושר שוב המנון התקווה, הפעם בליווי התזמורת. במילותיו של אחד הצופים, "כאילו נפתחו השמיים ועליונים, כביכול, פצחו רינה על תקומת העם. דומם עמדו האנשים, לא נעו ולא זעו והקשיבו לנגינה המופלאה שבאה ממקום לא נראה..."
כשהתפוגגו צליליו האחרונים של ההמנון המלנכולי, הוסיף יושב ראש האספה, דוד בן־גוריון, הערה פרוצדורלית: "קמה מדינת ישראל! תמה הישיבה הזאת".
הרצינות שאפיינה את האירועים במוזיאון פינתה את מקומה להתלהבות ששררה בחגיגות בשדרה. כשהמדינאים, הפקידים, העיתונאים, הכתבים והרבנים עזבו את המוזיאון, הם פגשו המון אדם חוגג את הכרזת המדינה החדשה. הפגישה הייתה אמורה להישמר בסוד מסיבות ביטחוניות. זה היה הסוד הידוע ביותר בתל־אביב. חוגגים שבאו מבחוץ שטפו את האולם ומוזיקה עממית רעמה מן הרמקולים. בשדרות רוטשילד, תושבי תל־אביב, לראשונה ישראלים, חגגו את הממלכתיות שזה עתה הושגה אל תוך השעות הקטנות של הלילה.
דוד בן־גוריון, מצידו, זה עתה היה למנהיג מדינה. הוא לא הצטרף לחוגגים ואף לא למתפללים בשבת בבית הכנסת הגדול של תל־אביב. הוא היה טרוד בעניינים אחרים. יהודי ישראל חגגו את עצמאותם המדינית, אך בן־גוריון כתב רק ארבע נקודות תמציתיות בנושא ביומנו ב־14 במאי 1948:
באחת מועצת העם. אישרנו הנוסח של הכרזת העצמאות. בארבע הכרזת העצמאות.
בארץ צהלה ושמחה עמוקה — ושוב אני אבל בין השמחים, כביום 29 לנובמבר.
בארבע אחה"צ הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון.
מיד אחרי טקס ההכרזה חזרתי לבית המפקדה ונתיעצנו על המצב המחמיר.
בפסקה הבאה ביומן כתוב: "החלטנו על 'גיוס' רובים במשקים בשביל חטיבה חדשה". רשימותיו מ־14 במאי 1948 מסתיימות בשאלה מבשרת רעות: "היפציצו הלילה את ת"א?"
הכרזת העצמאות של ישראל
"ההכרזה על הקמת מדינת ישראל", שמה הרשמי של מגילת העצמאות, שינתה הכול מבחינת העם היהודי. מעשה ההכרזה על עצמאות מדינית ייצג מעבר מחוסר־מדינה למדינה. מחיים פרטיים לחיים ציבוריים. מנתינים לשולטים. מחברה ותרבות ללא־מדינה למדינה שמפתחת את החברה ואת התרבות שלה. מבריחה מהפוליטיקה לחיים פוליטיים.
דוד בן־גוריון קטע רצף של אלפיים שנות היסטוריה יהודית כשקרא את המשפט הזה: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".
משמעות הכרזת העצמאות הייתה בראש ובראשונה מדינית. היא ייצגה ניתוק מן העבר ופתיחת דף חדש בהיסטוריה היהודית. אבל הכרזת העצמאות של ישראל היא גם טקסט. ההכרזה על הקמת מדינת ישראל שהקריא בן־גוריון ב־14 במאי 1948 לא הייתה הכרזה על עצמאות ישראל גרידא, אלא גם הבהרת הסיבות שבשלהן חייבת להיות מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.
ספר זה מגולל את ההיסטוריה של חיבור הכרזת העצמאות של ישראל, וממילא את ההיסטוריה המדינית של הגעתה של ישראל לעצמאות. הקראת הכרזת העצמאות של ישראל על ידי דוד בן־גוריון הייתה מעשה מדיני לעילא בפני עצמו, הכרזה מדינית על עצמאות של ישות מדינית חדשה. לפיכך, ההיסטוריה של חיבור הטקסט של ההכרזה פותחת צוהר ייחודי אל דרכה של ישראל לעצמאות.
נוטים לחשוב שהיסטוריה מדינית היא היסטוריה של מלחמות והחלטות — ובצדק. כדרכה לא־פעם של היסטוריה מדינית, תקופת עצמאותה של ישראל נלמדת לרוב מבעד לעדשת מלחמת העצמאות של ישראל, בשנת 1948. זאת ככל הנראה בשל הדרמה המוחשית של המלחמה: השאלה אם ישראל תשרוד אחרי הכרזת העצמאות עלתה במלוא עוזה בעת הכרזת העצמאות והיא שרירה וקיימת מאז. ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה של המלחמה אינן יורדות מסדר היום, שכן המלחמה עצמה הטילה צל כבד על אירועי 1948.
טקסטים ונאומים גם הם פעולות והחלטות. השאלה מהם הדברים שהיישוב יאמר לָעולם עם תום המנדט הבריטי הייתה ההכרעה החשובה ביותר שעמדה בפני הנהגתו לקראת רגע צאתם של הבריטים מארץ־ישראל ב־15 במאי. הספר מציג את היסטוריית הדיונים והאפשרויות שהגיעו לשיאם בקריאת הכרזת העצמאות על ידי דוד בן־גוריון ב־14 במאי 1948.
להחלטות הייתה חשיבות עליונה. מתי ליצור את הממשלה וכיצד? איך לנווט במימי הפוליטיקה הבין־לאומית? האם יסמוך היישוב על האומות המאוחדות ועל החוק הבין־לאומי שיתמוך בעצמאותו? או שעליו לפעול לבדו ולהסתכן בכך שהעצמאות תיפגע מאותו תהליך של דיפלומטיה בין־לאומית שהביא את היישוב עד לסף הממלכתיות? על מנהיגי היישוב היה למצוא את האיזון בין הצרכים הדיפלומטיים לבין השיקולים המקומיים. החלטות שעשויות לסייע למדינה בטווח הקצר עלולות לעכב את התפתחותה בטווח הארוך. הדברים שיאמרו מנהיגי היישוב והאופן שבו יאמרו אותם, וכולם ידעו זאת, יעצבו את ייסוד האומה, ואת ההשלכות אין דרך לצפות מראש. הספר שלפניכם מספר מקצת מן הסיפור הזה.
חקר ההכרזה של עצמאות ישראל הוא גם חקר רוח חוקי ישראל, מסע אל לב העקרונות של מדינת ישראל כפי שנשקלו בהקמת המדינה. זהו סיור בעקרונות.
הכרזת העצמאות היא אחד הטקסטים החשובים בחיים הישראליים היום, ויש שיטענו כי הוא החשוב בכולם. היא הבסיס לרבים מחוקי היסוד העדכניים ביותר בישראל — היסודות החוקתיים של ישראל. "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" (1992), "חוק יסוד: חופש העיסוק" (1994), ו"חוק יסוד: ישראל — מדינת הלאום של העם היהודי" (2018) נשענים כולם על הכרזת העצמאות.
נוסף על כך, ההכרזה מצוטטת בפסיקה הישראלית כמקור ל"עקרונות מנחים" בפירוש זכויות וחוקים אחרים. משה זמורה, הנשיא הראשון של בית המשפט העליון של ישראל, כתב בתיק צבי זיו נ' הממונה על האזור העירוני תל־אביב (גוברניק) בשנת 1948 שההכרזה מבטאת "את חזון העם ואת 'האני מאמין' שלו". בשנת 1958 בתיק חברת קול העם נ' שר־הפנים, שופט בית המשפט העליון אגרנט הוסיף לטענתו של זמורה וכתב כי "אך במידה שהיא 'מבטאה את חזון העם ואת האני־מאמין שלו', מחובתנו לשים את לבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה".
השופט אהרן ברק, במאמר שפורסם בשנת 1998 בעת שהיה נשיא בית המשפט העליון, טען כי ההכרזה היא מקור חיוני לעקרונות הנלווים לחוקי היסוד בחוקה המקוטעת של ישראל:
קיימת כיום הכרה מלאה בקיומה של חוקה רשמית בישראל. ישנם אחד־עשר "חוקי יסוד" בישראל... על ערכי היסוד לומד השופט ממסמכי היסוד, כגון הכרזת העצמאות. מהחוקה שלנו אנו למדים שערכי מדינת ישראל הם ערכים של מדינה יהודית ודמוקרטית; שזכויות היסוד שבחוקה מבוססות על הכרה בערכו של האדם, ובקדושת חיי האדם וחירותו. מהכרזת העצמאות אנו למדים שמדינת ישראל קמה על בסיס חירות, שלום וצדק, והתכוונה להעניק זכויות חברתיות ופוליטיות שוות לכל אזרחיה.
מדברים אלה עולה טיעון חשוב: הכרזת העצמאות של ישראל היא מקור חשוב לעקרונותיה.
למרבה הפלא, ההכרזה והטיוטות המוקדמות שלה לא זכו לתשומת הלב הראויה להן. בשנות התשעים נחשפו מקורות שונים, ובשנות האלפיים יורם שחר חיבר מאמרים חשובים בנושא. קיים שפע של כתיבה משפטית, פסיקה ומחקר העוסקים בדוקטרינות השימוש בהכרזה בבתי המשפט, והייתה התחלה של פרשנות טקסטואלית, בעיקר בשנים האחרונות. ואולם ההכרזה לא נחקרה על רקע מדעי המדינה או הפילוסופיה הפוליטית — שהם הקשר הכרחי להבנת הרעיונות שבבסיסה, כפי שמבקש לעשות הספר שלפניכם.
ספר זה מסודר כרונולוגית לפי סדר הטיוטות של הכרזת העצמאות של ישראל. הוא מספר את סיפור עצמאותה הפוליטית של ישראל מבעד לצוהר שפתחו הטיוטות שהכריזו בסופו של דבר על עצמאותה.
אבל הוא גם בוחן את ההכרזה ואת הטיוטות שלה באורה של המחשבה הפוליטית. הטיוטות של ההכרזה שהופקו בשבועות שהובילו לעצמאות ישראל הן בעלות חשיבות היסטורית ברורה מפני שהן שופכות אור על רגעי ההחלטה על הקמת המדינה, אך לא רק בשל כך. הטיוטות המוקדמות הללו מייצגות ניסיון להצדיק את המדינה במונחים תיאורטיים — להבהיר את תכליתה של המדינה. כל אחת מהן, בדרכים שהן פעמים רבות שונות להפליא, מנסה לענות על שאלות מהמעלה הראשונה על משמעותה של המדינה. בטיוטות ובוויכוחים שסבבו אותן, אנחנו מוצאים עיסוק בזכויות, בחובות, בחירות, בשוויון, בתיאולוגיה, בעבודה, בחוק בין־לאומי, בלאומיות, בדת, בריאל־פוליטיק, באידיאולוגיה, במלחמה ובשלום.
הכרזת העצמאות והטיוטות שלה מציגות דיוקן חושפני ייחודי של המחשבה הישראלית בעת הקמת מדינת ישראל. הן מציעות את הדיוקן המובהק ביותר של סוג המדינה שמקימי מדינת ישראל חשבו שהם מקימים.
חזרה לימים הגדולים של הכרזת העצמאות של ישראל, עיון בטיוטות ההכרזה, וביקור בדיונים הערים שהתרחשו סביבן — כל אלה חיוניים היום כמו פעם. ראשית: הוויכוחים על טקסט הכרזת העצמאות מתנהלים למעשה עד היום ורלוונטיים כאן ועכשיו. ההגדרה המסובכת של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, האיזון בין זכויות אדם מולדות של אזרחים לבין הצרכים הפוליטיים והביטחוניים של הקולקטיב, היחסים בין אופייה היהודי והחילוני של ישראל ושאלת הגבולות של ישראל — הם נושאים המצויים בדיון ער בישראל ובעולם היהודי.
התעמקות במקורותיו של המסמך המכונן של מדינת ישראל ובמחשבותיהם של האנשים הגדולים שיצרו אותו ואת המדינה עצמה מאפשרת לחקור ולהבין את שורשן של המחלוקות כמו גם את טבעה ומגבלותיה של הפוליטיקה. האדם הוא החיה הפוליטית, והתבוננות ברגעי שיא ומשבר פוליטיים מספקת גם שיעור על טבעו. הקמת המדינה תהיה תמיד נושא שיש לו ערך רב.
לפני שהפשיל שרוולים בישורת האחרונה, וניגש למלאכת העריכה של הטיוטה הסופית של מגילת העצמאות, אמר בן־גוריון לעמיתיו שהוא "פרגמטיסט"; שמטרתה הראשונה של ההכרזה הייתה בפשטות להכריז על מדינה יהודית שתהיה מעצם טבעה עצמאית וריבונית. אם ההכרזה תעשה זאת, אמר בן־גוריון, די בכך. "אין אנו צריכים לכתוב תעודה שילדים ילמדוה בעל־פה בעוד מאה שנה".
ועם זאת, למרות מה שאמר, ואולי בעומק הווייתו, בן־גוריון ידע שהכרזת עצמאות ראויה לשמה תהיה חייבת להיות כזאת שילדים ילמדוה בעוד מאה שנה — כפי שהכרזת העצמאות של ישראל נלמדת כיום. לכן ניסה בן־גוריון לנסח לא רק הצהרה חגיגית, אלא גם את טבעה של המדינה.
עיקר המאמץ שלו היה הניסיון להציג את "הזכות הטבעית וההיסטורית" כבסיס הרעיוני לקיומה של המדינה. אנו מקווים כי הספר שלפניכם ישפוך אור על המסמך החשוב הזה, ועל התשתית הרעיונית שעליה הוקמה ישראל.
1 זאב שרף, שלושה ימים, תל־אביב: עם עובד, 1981, עמ' 227.
2 פרוטוקול הישיבה הרביעית של מועצת־העם, תל־אביב, ה' באייר תש״ח, 14 במאי 1948, אולם המוזיאון, שעה 16:30 עמוד 24.
3 שם, עמ' 26.
4 שרף, שלושה ימים, עמ' 231.
5 פרוטוקול הישיבה הרביעית של מועצת־העם.
6 ראו משה גורארי, "חבלי לידתה של מגילת העצמאות״, דבר, 11 במאי 1973.
7 בג"צ מס' 73/53; בג"צ מס' 87/53, חברת "קול העם" בע"מ נגד שר־הפנים בבית המשפט הגבוה לצדק (23.3.53, 22.4.53, 25.6.53, 16.10.53), לפני השופטים אגרנט, זוסמן, לנדוי, עמ' 14.
8 Aharon Barak, "The Role of The Supreme Court in a Democracy," Israel Studies, 3, 2 10, 2, 2009 1998, pp. 6–29.
9 ראו למשל: בנימין אקצין, "ההכרזה על הקמת מדינת ישראל", ספר היובל לפנחס רוזן 58, עורך: חיים כהן, 1962; אהרון ברק, "מגילת העצמאות והכנסת כרשות מכוננת", חוקים יא, 2018; Martin Kramer, "The May 1948 Vote That Made the State of Israel," Mosaic, April 2, 2018; Elyakim Rubinstein, "The Declaration of Independence as a Basic Document of the State of Israel," 195–210. ישנה חשיבות מיוחדת לכתביו של יורם שחר, "Jefferson Goes East: The American Origins of the Israeli Declaration of Independence," Theoretical Inquiries in Law, 10, 2, 2009; "הטיוטות המוקדמות של הכרזת העצמאות", עיוני משפט, נובמבר 2002; Eliav Lieblich and Yoram Shachar, "Cosmopolitanism at a Crossroads: Hersch Lauterpacht and the Israeli Declaration of Independence, British Yearbook of International Law, 84, 1, 2014; דב אלבוים (עורך), מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי, תל־אביב: משכל (ידיעות ספרים), 2019 [הערת המערכת העברית: ב־2022 הופיע ספרו של שחר כבוד, חירות ועמל־ישרים: סיפור חיבורה של הכרזת העצמאות, מכון בן־גוריון].
10 פרוטוקול ישיבה של מנהלת העם — ד' באייר התש"ח — 13.5.1948, תיק: סטנוגרמות ישיבות מנהלת העם 1948, ארכיון המדינה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.