מבוא: רחוב שבע־עשרה 1150
בשבעה ביולי 2003, שלושה חודשים אחרי פרוץ מלחמת המפרץ השנייה, הגעתי לרחוב שבע־עשרה, בית מספר 1150, ברובע הצפון־מערבי של וושינגטון הבירה. בדיוק מלאו לי עשרים ושתיים שנה, והיה זה יומי הראשון כעוזר עריכה בכתב העת ויקלי סטנדרט.
רחוב שבע־עשרה 1150 היה אז יותר מבניין משרדים בלבד. היה זה מוקד אינטלקטואלי: המוח של הימין האמריקני. כתב העת שבו עמדתי להתחיל לעבוד היה המשפיע ביותר בעיר. עותקים של הסטנדרט הגיעו לבית הלבן בכל שבוע. על הקיר במשרד הייתה תמונה של הנשיא, ג'ורג' ו' בוש, קורא אחד מן הגיליונות. עורכי הסטנדרט הופיעו דרך קבע במקור המידע החשוב ביותר בעבור רפובליקנים ושמרנים: ערוץ פוֹקס ניוּז. אבל לסטנדרט הייתה אמינות גם בעיני הזרם המרכזי. אחד מעורכיו הוותיקים, דיוויד ברוּקס, היה אורח קבוע ברשתות הטלוויזיה פי־בי־אס ואן־פי־אר. הוא עמד להצטרף לניו יורק טיימס.
מרחוב שבע־עשרה 1150 נבעו הרעיונות שעיצבו את הבית הלבן והקונגרס הרפובליקניים, ומשם, את העולם. באותה קומה של הסטנדרט שכן גם "הפרויקט למאה אמריקנית חדשה" (PNAC). היה זה מכון חשיבה קטן שעורך כתב העת היה אחד ממייסדיו, ומאז הקמתו ב־1977 הוא פעל למען התעצמות הגנתית, מדיניות בלימה (containment) כלפי סין ושינוי המשטר בעיראק. בקומות העליונות של הבניין שכן מכון החשיבה הראשי של הימין: מכון אנטרפרייז (AEI — the American Enterprise Institute). הורדת מיסים, רפורמה במדיניות הרווחה, עיצוב מחדש של תוכניות חברתיות והפלת ממשלות — את כולם הניעה העשייה האינטלקטואלית שהתקיימה בין קירותיו של רחוב שבע־עשרה 1150. באותו בוקר לא נכנסתי רק לבניין, אלא לתנועה אינטלקטואלית ופוליטית. כמה שנים קודם לכן, כסטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת קולומביה, נתקלתי בשמרנות האמריקנית ובכתבים התאורטיים ששימשו בסיס למחשבתה. בחודשים שלפני ואחרי מתקפת הטרור ב־11 בספטמבר 2001 קראתי (והבנתי רק חלקית) את התודעה השמרנית (The Conservative Mind) של ראסל קירק, הזכות הטבעית וההיסטוריה של ליאו שטראוס, לרעיונות יש השלכות (Ideas Have Consequences) של ריצ'רד ויבר וקפיטליזם וחירות של מילטון פרידמן. השגתי עותקים של הנשיונל ריוויו של ויליאם פ' באקלי הבן, הניו יורק סאן של סת ליפסקי, קומנטרי של נורמן פודהורץ והוויקלי סטנדרט. התרגשתי כשג'ון מיקלתווייט ואדריאן וּולרידג' — שני העורכים הבריטים של האקונומיסט — כתבו ב־2004 את האומה הימנית: כוח שמרני באמריקה, וזיהו את רחוב שבע־עשרה 1150 כמרכז של "הגדה הימנית" (rive droit) — מוקד של פעילות שמרנית שכלל את "המרכז לאתיקה ומדיניות ציבורית", מכון חשיבה קטן שישב במשרד ממול; משרדי הפאבליק אינטרסט ששכנו במורד הרחוב; והשלוחה הוושינגטונית של מכון הוּבר וכתב העת שלו, פוליסי ריוויו, ששכנו בשדרת קונטיקט הסמוכה.
הגדה הימנית איננה עוד. הבניין ברחוב שבע־עשרה 1150 נהרס ב־2016. מכון אנטרפרייז עבר לאחוזה משופצת ליד כיכר דופּונט. הפרויקט למאה אמריקנית חדשה והסטנדרט אינם קיימים עוד. ממשל בוש הוא זיכרון רחוק. המיזם הכפול של רחוב שבע־עשרה 1150 — הרחבת הדמוקרטיה אל מחוץ לאמריקה, והתחייבות מחודשת לערכי מוסר מסורתיים בתוכה — עלה על שרטון.
הקהילה האינטלקטואלית ששכנה ברחוב שבע־עשרה 1150 התפזרה לה. רבים מהכותבים והחוקרים שעבדו שם מצאו את עצמם במערכת יחסים מתוחה עם הימין האמריקני. מרכז הכובד של השמרנות האמריקנית נטה לעבר גבעת הקפיטול, שבה קרן הריטג', "מרכז קירבי" של מכללת הילסדייל ו"המרכז לדרך החיים האמריקנית" של מכון קלרמונט אירחו חוקרים ודוברים ידידותיים לממשלו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ. הימין נעשה יותר פופוליסטי מכפי שהיה ב־2003. להגדיר את עצמך כשמרן בשנות העשרים של המאה ה־21 משמע לדחות את הרעיונות והנוהגים של ה"ממסד" שרחוב שבע־עשרה 1150 היה למייצגו.
בעשור האחרון תהיתי רבות על השינוי הזה. באפריל 2011 נסעתי לפורטסמות, ניו המפשייר, כדי לעקוב אחר ביקורו של דונלד טראמפ במדינה המארחת את סבב הבחירת המקדימות הראשון בבחירות לנשיאות ארצות הברית. צפיתי בו בזמן שבילה כמה שעות בדיינרים מקומיים. הוא הרחיב את מותג טראמפ, הגדיל את כוח המיקוח שלו במשא ומתן על השכר עם מעסיקו, רשת אן־בי־סי, רומם את מעמדו כיריבו הידוען של הנשיא ברק אובמה, והפך למנהיגה הבלתי מעורער של תנועת ה־birthers, שהפיצה את תאוריית הקשר שעל פיה אובמה לא נולד בארצות הברית. היה ברור שלטראמפ אין עניין בגושפנקה מהתקשורת הממוסדת. כבר אז הקהל שלו הורכב ממצביעים שנשכחו, שזכו להתעלמות או שנופנפו כמשוגעים. קוראי הנשיונל אנקוויירר, אמר פעם יועצו רוג'ר סטוֹן, הם "קהל הבוחרים של טראמפ".
מיט רומני, המועמד הרפובליקני לנשיאות ב־2012, חשב שהוא זקוק לקהל הבוחרים הזה כדי לנצח. זמן קצר לפני אספת הבחירה של המפלגה הרפובליקנית בנבדה באותה שנה הופיעו רומני ואשתו בלאס וגאס לצידו של טראמפ וקיבלו את תמיכתו הפומבית של המיליארדר. "הוא איש חם, חכם וקשוח וזה מה שהמדינה הזאת צריכה", אמר טראמפ בזמנו לרשת סי־אן־אן. רומני ניצח באספת הבחירה אבל הפסיד במרוץ לנשיאות. הימין סיפר לעצמו שרומני כשל משום שחסרו לו הרגישות הפופוליסטית, רוח הלחימה והאנטגוניזם כלפי בעלי השררה. הוא היה יותר פורצ'ן מאשר נשיונל אנקוויירר.
שבוע לפני הבחירות של 2012 התארחתי בפאנל שנערך בחסות תא הרפובליקנים במכללת אמריקן יוניברסיטי. בן שיחי היה מתיו בוֹיל מאתר החדשות הלאומי־פופוליסטי ברייטברט.קום. הצגתי את טיעוני, שעל פיו המרוץ אומנם צמוד, אבל הקולות הלא־מחנאיים עוד עשויים להביא את רומני לבית הלבן. בויל הניד בראשו. רומני הוא מפסידן, הוא אמר לקהל הקטן. רומני בדרך למטה, ודמות אנטי־ממסדית כמו הסנטור ראנד פול מקנטקי ישתלט על המפלגה הרפובליקנית וינצח ב־2016. צחקתי בביטול. אני לא אחזור על הטעות הזאת.
עם תחילת הקדנציה השנייה של אובמה התחלתי לחקור את ההיסטוריה של הימין האמריקני. כיצד, תהיתי, כשלה התנועה השמרנית בדרבון המצביעים הלבנים חסרי ההשכלה האוניברסיטאית, שהיוו את ה"רוב השקט" של ריצ'רד ניקסון, את ה"דמוקרטים של רייגן" ואת ה"מהפכה הרפובליקנית" של 1994? מה הסביר את התהום הפעורה בין עמיתיי בוושינגטון לבין השמרנים שנמצאים מעבר לגבולותיה של עיר הבירה? כיצד הפכו נושאים שלכאורה יושבו מזמן — חשיבותם של שווקים, יתרונות הסחר החופשי, ברכותיה של ההגירה, הכרחיותה של המלחמה — לכל כך שנויים במחלוקת?
התשובות לשאלות כגון אלו לקחו אותי הרחק מעבר לפוליטיקה של ברק אובמה וג'ורג' ו' בוש. הן הובילו למחקר רחב ומקיף יותר של ההיסטוריה האינטלקטואלית והפוליטית השמרנית, ובחלוף הזמן התחלתי ללמד את ההיסטוריה של השמרנות האמריקנית לסטודנטים. יום אחד בקיץ של שנת 2017, בסוף השיעור של אותו יום, שאלתי את הסטודנטים מה הכי הפתיע אותם בחומרים שנלמדו בקורס. איש צעיר אחד הביט בי ואמר, "אני מופתע שזה בכלל קיים".
זו הסיבה שכתבתי את הספר הזה. הוא מספר את סיפורה של התנועה השמרנית האמריקנית דרך החוויות של אנשיה. הוא מסביר כיצד עבודתם של אינטלקטואלים שמרנים באה במגע עם מוסדות, קווי מדיניוּת, פוליטיקה, אירועים גלובליים ופוליטיקאים, השפיעה עליהם והושפעה מהם. בשונה מהתנועה האינטלקטואלית השמרנית באמריקה מאז 1945 של ג'ורג' ה' נאש או השמרנים של פטריק אליט, ספר זה אינו ספר היסטוריה אינטלקטואלית גרידא. הוא גם לא מחקר בסוציולוגיה פוליטית המתחקה אחר השפעתם של תאגידים, לוביסטים, תורמים גדולים או כסף שחור על עלייתו של הימין האמריקני. כל הדברים הללו משחקים תפקיד הן בשמרנות הן בליברליזם, אבל הם לא מניעים רעיונות.
אני בחרתי להתמקד בכותבים שהניעו את יחסי הגומלין בין רעיונות למוסדות, בין אידאולוגיה לפוליטיקה. הנרטיב שלי עוסק פחות בפרטים ובהתפתחות של הוויכוחים האינטלקטואליים, ויותר בדרכים שבהן ויכוחים אלה הגיבו והתייחסו לאירועים. מחקרי מתמקד במחברים ששתלו את זרעי האקטיביזם והמדינאות הפוליטית. ואני מתעניין במיוחד באמריקנים או במהגרים שהגיעו לאמריקה מסיבות פוליטיות. הוגים בריטים ואירופים ראויים כגון חוסה אורטגה אי גאסֵט, ג'וזף שומפטר, מייקל אוקשוט, וילהלם רפּקה ומישל וולבק אינם חלק מהדיון.
מטרתי היא לתאר כיצד גווניה של השמרנות האמריקנית נבדלו זה מזה, כמה גדולים היו ההבדלים הללו, מדוע החלו המחלוקות ומה הייתה השפעתן על הפוליטיקה האמריקנית. מסגרת העבודה שלי היא התחרות הבלתי נגמרת מחד גיסא, ושיתופי הפעולה המזדמנים מאידך גיסא, בין פופוליזם לאליטיזם. האם הימין האמריקני הוא מפלגת האינסיידרים או האאוטסיידרים? האם הוא האליטות — הגברים והנשים המנהלים את מוסדותיה הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של אמריקה — או האם הוא העם? והאם הוא בכלל מסוגל לענות על שאלה כזאת?
במסעו לשנות את אמריקה, הימין דילג בין אסטרטגיה מוכוונת אליטה, הן בתוכן שלה הן בקהל בוחריה, לבין אסטרטגיה פופוליסטית המדברת בשפתם של האנשים הרגילים והמוּנעת על ידי השאיפות שלהם, החרדות שלהם והאיבות שלהם. תנועה פוליטית מצליחה חייבת לכלול גם את האליטות וגם את העם; אך רק לפרקים הצליח הימין האמריקני להשיג סינתזה כזאת. זו הסיבה שניצחונותיו היו רעועים כל כך — והקואליציה שלו שברירית כל כך.
***
שנים של קריאת הכריכות האחוריות של כתבי עת ישנים, ליקוט ספרים שכבר מזמן אינם בהדפסה, נבירה בארכיונים ברשת ודיונים עם עמיתיי, מוריי וחבריי בתנועה השמרנית ובמפלגה הרפובליקנית הותירו אצלי תחושת אי־שביעות רצון מהסיפורים ששמרנים וליברלים גם יחד מספרים לעצמם על הימין האמריקני. שמרנים, לדוגמה, אוהבים לומר שהתנועה שלהם נולדה אי־שם בשממה; ואז הגיע ויליאם פ' באקלי הבן, מייסד הנשיונל ריביו. הוא הפך את הימין האמריקני לרלוונטי כשהוביל את הסנטור מאריזונה בארי גולדווטר למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ב־1964.
גולדווטר הפסיד בשנה ההיא, ובפער ניכר, אבל אפר מועמדותו היווה קרקע פורייה לרונלד רייגן, שהוביל את השמרנים לשלטון ב־1980. מאז השיא שהייתה נשיאותו של רייגן, גורסים השמרנים, התנועה סבלה מעכבות ושלל הסחות דעת. אבל הימין עדיין מעצב את הדמוקרטיה האמריקנית דרך המוסדות האינטלקטואליים והבמות התקשורתיות שנותנות לו קול והשפעה פוליטית, שלא עלו על הדעת כשהתנועה רק החלה. שמרנים מודים שכניסתו של דונלד טראמפ לזירה ביוני 2015 גרמה לחיכוכים בימין; אבל הם גם מאמינים שהוא כייל את המחנה מחדש על פי קווים פופוליסטיים ולאומיים, ומשך אליו קהלים חדשים.
הגרסה הליברלית של הסיפור אינה כה שונה. גם היא מתחילה זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה. גם היא מתחילה עם שמרנים אבודים בגלות. אבל השמאל נוטה לייחס את עליית הימין לא לכישלונות של הממשל הליברלי, אלא לתגובת־נגד גזענית לנסיקת הזכויות האזרחיות, שרק החמירה עם הזמן. בעוד הסיפור ששמרנים מספרים לעצמם שם את הדגש על מוסדות ופוליטיקאים, אנשי השמאל מבליטים את השפעתם של ארגוני חברה אזרחית, של תורמים גדולים ושל מניעים פסיכולוגיים. לדידו של השמאל, סיפורה של השמרנות האמריקנית הוא סיפורה של הריאקציה הפופוליסטית האמריקנית. זהו סירוב ישן ופראי להסכין לשיטותיו של השלטון הליברלי. בעיני השמאל, טראמפ אינו סטייה מהשמרנות האמריקנית; הוא היעד הסופי שלה.
שני הסיפורים מכילים רכיבים של אמת, אבל אף אחד מהם אינו תופס את הימין האמריקני במלוא מורכבותו. הנרטיב השמרני נקי מדי. חספוסיה של התנועה הוחלקו, וליקוייה הוצנעו או זכו להתעלמות. הנרטיב של השמאל, לעומת זאת, מפריז בהצגת שגיאותיו של הימין, ובסופו של דבר מבצע פתולוגיזציה לשמרנות. הוא מצמצם תנועה עצומה ומורכבת ללא יותר מביטוין המתמשך של דעות קדומות שפלות כגון סקסיזם, גזענות, הומופוביה, טרנספוביה ואסלאמופוביה. האבחון עשוי להסביר את התנהגותם של חלק מהאנשים והנשים שהיו קשורים לתנועה השמרנית והצביעו למועמדים רפובליקנים — אבל הוא לא מסביר את השלם.
יש עוד בעיה בסיפור השמרני ובסיפור הליברלי — רונלד רייגן. יש לו נוכחות גדולה מדי בשניהם. אין זה מפתיע: עלייתו של רייגן החלה זמן לא רב אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, וכיוון שהימין והשמאל כאחד מתחילים לספר את סיפוריהם בערך משנת 1945, שניהם התרגלו להתמקד בסיפור חייו ובמסלולו הפוליטי של הנשיא הארבעים של ארצות הברית.
לרייגן יש משמעות טוטֵמית בעיני השמרנים והליברלים גם יחד. בעבור השמרנים, סיפורו הוא סיפור של גיבור. הוא החל את דרכו בביעור הקומוניסטים בגילדת שחקני המסך, וסיים אותה בהבסת אימפריית הרשע. בעבור הליברלים רייגן הוא מוקיון מבולבל, או לחלופין יריב רב־קסם. הוא תמרן — בטעות או בערמומיות — את אמריקה הלבנה כך שתקדם סדר יום פרו־תאגידי של הורדת מיסים, צמצום הוצאות הרווחה ועוינות כלפי הפועלים.
אך בשונה מסקירות היסטוריות אחרות של הימין האמריקני, ספר זה אינו עוסק רק ברונלד רייגן. בעמודים הבאים, רייגן הוא דמות אחת מני רבות. הסיבה לכך היא שהכריזמה והבהירות שלו היו במידת מה יוצאות דופן. כישרונו הפוליטי הייחודי גרם כמעט לכל הפלגים בשמרנות האמריקנית להאמין שהוא היה בצד שלהם. עד היום כל שמרן רוצה לטעון עליו בעלות, אך האמת מעט יותר מסובכת. נשיאותו של רייגן לא הייתה תוצאתה הבלתי נמנעת של התנועה השמרנית. ניצחונו ב־1980 היה נסיבתי, בלתי מתוכנן ובלתי צפוי. רק אחרי שעזב את הבית הלבן הוא התעלה למעמד מיתי.
רייגן היה חלופה אחת מני רבות. אין ימין אמריקני אחד; יש כמה. כן, שמרנים אמריקנים הם מאמינים אדוקים בחוקת ארצות הברית. כן, הם מתנגדים למעורבות ממשלתית במוסדות שבין הפרט לממשל, כמו משפחה, כנסייה, שכונה, התאגדויות וולונטריות והשוק. כן, הם מתנגדים למשטרים הטוטליטריים־קומוניסטיים של ברית המועצות לשעבר והרפובליקה העממית של סין.
אבל אם נרחיק מעט את מבטנו, יצוצו ההבדלים; יופיעו קווי שבר. כותבים והוגים שמרנים חלוקים בדעותיהם יותר משהם מסכימים עליהן. הם מהווים תנועה המוגדרת על ידי דיון ער בעקרונות ראשוניים. הם תרים אחר חריגים ובוגדים, ולפעמים הם יוצרים כיתת יורים מעגלית.
נוסף על כך, "הימין" אינו מונח נרדף למפלגה הרפובליקנית. בעמודים הבאים אנסה להבדיל בין "שמרנים", הרואים בעצמם את שומריהם של מוסדות מבוססים ומשתתפיה של תנועה פוליטית רחבה שהתגבשה בשנות החמישים המאוחרות — לבין הקטגוריה הרחבה יותר של "הימין", הכולל את כל ההוגים והאקטיביסטים הרואים בעצמם את מתנגדיו של השמאל הפוליטי — ובמקרים מסוימים גם של התנועה השמרנית.
ליברטריאנים כגון פרידריך האייק ומילטון פרידמן מבכרים את חופש הפרט על פני הכול. מסורתנים (Traditionalists) כגון ראסל קירק חשבו שחופש יש לאזן עם סדר וצדק. רֻבָּנים (Majoritarians) כגון וילמור קנדל האמינו שלקהילות יש זכות ואחריות להדיר רעיונות ויחידים החותרים תחת הסדר הציבורי. ניצים בתקופת המלחמה הקרה, כגון ג'יימס ברנהם, טענו שהמאבק בקומוניזם הוא הסוגיה החשובה ביותר של המאה העשרים. אגררים דרומיים כגון ריצ'רד ויבר ביקשו להגן על תרבות הדרום מפני חדירה פדרלית. הפילוסוף הפוליטי הארי ג'פה טען שאת השמרנות יש לעגן באמירה, הנמצאת בהכרזת העצמאות, שכל בני האדם נוצרו שווים. פיוז'ניסטים (Fusionists) כגון פרנק מייר חשבו שליברטריאנים ומסורתנים גם יחד יכולים להסכים שמידה טובה אמיתית אינה ניתנת לכפייה. מסורתנים רדיקליים כגון ל' ברנט בוזל חשבו שהמידה הטובה חשובה יותר מחופש. נֵאוֹ־שמרנים כגון ארווינג קריסטול האמינו בחלק ניכר מהתוכניות של הניו־דיל, ואף בחלק מאלו של "החברה הגדולה". נאו־שמרנים דתיים כגון מייקל נובק טענו שקפיטליזם ונצרות אינם מנוגדים, אלא משלימים זה את זה. אקטיביסטים משורות "הימין החדש" כגון פיליס שלפלי ביקשו לחסום ולבטל שינוי חברתי ליברלי. שופטים אוריגינליסטים כגון אנטונין סקאליה כיבדו את עליונות המחוקק, על סמך דבקותם העזה בטקסט החוקתי. פלאו־שמרנים כגון תומס פלמינג האשימו את הנאו־שמרנים בזיהום הימין בהגירה, סחר חופשי ומעורבות יתרה מעבר לים.
אלה רק כמה מגוני השמרנות שתמצאו בעמודים הבאים. אלה רק כמה מהכותבים שהתווכחו במשך מאה שנה על מערכת היחסים שבין הכרזת העצמאות והחוקה; מקומן של זכויות המיעוט בדמוקרטיה רובנית; המתח שבין תשוקה פופוליסטית לחירות, ובין מחויבות אליטיסטית למוסדות; והבחירה בין התגוננות בדלנית למעורבות בינלאומית. לעיתים רחוקות בלבד הצליחו הגוונים השונים הללו להתקיים יחד בשלום.
ספר זה מספק נקודת מבט רחבה יותר. היה זה מפתה להתחיל לגולל את הנרטיב ברגע שבו התנועה שהגדירה את עצמה תנועה "שמרנית" החלה לקבל צורה. אך גיליתי שפתיחת הסיפור בשנות העשרים של המאה העשרים, כאשר המפלגה הרפובליקנית דחתה את הפרוגרסיביזם לטובת פילוסופיה של חופש כלכלי ואינדיבידואליזם, שפכה אור על כמה הקבלות לימינו־אנו. במילים אחרות, כדי להבין את הימין האמריקני בעשור השלישי של המאה העשרים ואחת, עלינו לחזור אל העשור השלישי של המאה העשרים — כשהימין המודרני נראה מבוסס היטב, והנשיאים וורן הרדינג וקלווין קולידג' הדגישו את הקשר בין צמיחה כלכלית מהירה, נאמנות לממשל מוגבל וחוקתי, פטריוטיות אמריקנית ואדיקות דתית. עלינו לראות כיצד אותו סטטוס־קוו שמרני עבר דה־לגיטימציה כפולה. ראשית, השפל הגדול גזל מהימין את טענתו ליצירת השגשוג. אחר כך, מלחמת העולם השנייה סתמה את הגולל על מדיניות החוץ הימנית הבדלנית.
התנגדות עזה לקומוניזם הפכה את השמרנות האמריקנית שאחרי מלחמת העולם השנייה לייחודית. אנטיקומוניזם הפך לאבן הבוחן בעבור השמרנים הדתיים, השמרנים הכלכליים, דוגלי הריאליזם במדיניות החוץ והקומוניסטים לשעבר שהיוו את הימין בזמן המלחמה הקרה. כדי להכיר את השמרנות באמת, עלינו לראות כיצד מדיניות הבלימה האנטי־קומוניסטית הדו־מפלגתית קרסה בג'ונגלים של וייטנאם. ליברלים אנטיקומוניסטיים ו"הקסדות הקשיחות" — מצביעי מעמד הפועלים של "הרוב השקט" — נדחקו מחוץ למפלגתם ולתוך זרועותיה של המפלגה הרפובליקנית.
עלינו להבין שבשנים 1989-1947, ביטחון לאומי היה הדאגה הראשונה במעלה של מי שחי באמריקה. המלחמה הקרה האפילה על התרבות האמריקנית בדרכים שקשה לתווך למי שנולד אחרי 1991. הטבח של מלחמת העולם השנייה עוד חי בזיכרון, והסיכון החדש היה גדול אף יותר: מלחמה גרעינית הייתה עלולה להביא לקץ הציביליזציה, והחופש הפוליטי עמד על פי תהום. העולם היה פחות חופשי ופחות עשיר מכפי שהוא כיום. בעבור רוב הגברים והנשים שבהם אעסוק בספר זה, שום איום לא היה גדול יותר מההיתכנות של עולם קומוניסטי. סכנה זו הכתיבה תגובות לאירועים. היא דרשה פשרות, והיא יכלה להוביל לקיצוניוּת.
המלחמה הקרה החייתה את הימין האמריקני האנטי־קומוניסטי. היא נתנה תנופה לרשת הגדלה והולכת של מוסדות אינטלקטואליים, פיננסיים ופוליטיים שמרניים. ספר זה עוקב אחר עלייתו של הממסד השמרני, שנולד כתגובה לליברליזם של הניו־דיל מבית ולטוטליטריות הסובייטית ששרתה בחוץ. כוחו גדל כאשר פשע, אינפלציה והשפלה לאומית הורידו את קרנה של המפלגה הדמוקרטית בעיני הבוחרים, והוא הגיע לשיאו בימי השלטון הרפובליקני של הנשיאים רונלד רייגן וג'ורג' ה"ו בוש.
מה שקרה בהמשך הכה את כולם בהלם. ברית המועצות התפוררה ב־1991, המלחמה הקרה תמה, ושום קליע לא נורה. ללא האנטי־קומוניזם כמכנה המשותף של הימין האמריקני, הממסד השמרני נאלץ למצוא מטרה חדשה, אבל לא הצליח להסכים על מטרה מאחדת, ובזמן שתהה מה לעשות עם עצמו הוא הותקף על ידי מספר גדל והולך של בדלנים ימנים שהתנגדו למדיניות החוץ והכלכלה האינטרנציונליסטית שלו. עם סופה של המלחמה הקרה, הימין התפתה לחזור למצב שבו היה לפני מלחמת העולם השנייה. גישה בדלנית, פרוטקציוניזם ומדיניות של הגבלת הגירה — כולם עשו קאמבק.
אם מלחמת וייטנאם פיצלה את הקואליציה הדמוקרטית — מלחמת עיראק של 2003 סדקה את זו הרפובליקנית. השמרנות מעולם לא חזרה לעצמה אחרי שמטען החבלה המאולתר הראשון התפוצץ בבגדאד. דחיית המלחמה על ידי הציבור, האסון הכלכלי של ג'ורג' ו' בוש בשנתו האחרונה בבית הלבן, ותמיכתה המתמשכת של המפלגה הרפובליקנית בחנינה למהגרים בלתי חוקיים — כל אלה פגעו בלגיטימציה של הממסד השמרני בעיני הבוחרים הפופוליסטים הלא־מחנאיים, הדמוקרטים השמרנים, וקבוצות האזרחים המתוסכלים שהיו חיוניות לניצחונותיה של המפלגה הרפובליקנית בשנים עברו.
הבדלנים אזרו אומץ. תנועת "מסיבת התה" הפכה בידיהם לכלי להסרת רפובליקנים תומכי מלחמה, תומכי הגירה ותומכי סחר ממשרותיהם, ואז דונלד טראמפ היה לאיל הניגוח שלהם. אותם תוכניות הרדיו, ערוצי החדשות והרשתות החברתיות שבהם השתמשו השמרנים כדי לאתגר את נקודות המבט הליברליות — הפנו את כוונותיהם פנימה. כעת הם ערערו את סמכותו של הממסד השמרני. כשהדחפורים האמיתיים הגיע לעשות את עבודתם ברחוב שבע־עשרה 1150, התרבות האינטלקטואלית והפוליטית שהבניין סימל כבר קרסה תחת הלחץ של אותו ימין לאומי־פופוליסטי חדש.
תנועת "להחזיר את אמריקה לגדולתה" של דונלד טראמפ, על הפרוטקציוניזם שלה, הדתיוּת שלה, על הגבלת ההגירה ועל סלידתה ממעורבות מעבר לים, מזכירה את השמרנות של שנות העשרים של המאה הקודמת — אבל עם שינוי מהותי. בשנות העשרים הימין ניהל את העניינים. פורח ושופע ביטחון עצמי, הימין ראה את עצמו כמגינם של מוסדות ליבה אמריקניים. מאה שנה לאחר מכן, בשנות העשרים המוקדמות, הימין סולק מעמדות הכוח ברמה הפדרלית. הוא לא ראה עוד את מוסדות הליבה האמריקניים כראויים להגנה. הוא נעשה אפוקליפטי בגישתו ובהתבטאותו. הוא דמה יותר לדמוקרטים הפופוליסטיים של ויליאם ג'נינגס בריאן — שאיחד תחת דגל אחד את כל אלה שחשו מודרים או מדוכאים על ידי הכוחות הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של זמנו — מאשר לרפובליקנים של וורן הרדינג.
***
היו אזהרות לכך שזה עלול לקרות. כשחוקרים את השמרנות מנקודת המבט של שנות העשרים של המאה הקודמת, רואים כיצד מעת לעת הימין מאמץ מנהיג דמגוגי שמושך אותו אל השוליים הפוליטיים. מטום ווטסון ועד הנרי פורד, האב צ'רלס קאגלין וצ'רלס לינדברג, ג'וזף מקארתי וג'ורג' וואלאס, רוס פֵּרוֹ ופאט ביוקנן, רון פול ודונלד טראמפ. טריבּוּנים אלה, נציגיהם של המתוסכלים, הידרדרו לתאוריות קונספירציה, גזענות ואנטישמיות; הם פלרטטו עם אלימות והתחככו באוטוקרטיה.
פיתוי כזה לעבר הקיצוניות קיים משני צידי הרצף הפוליטי. ואכן, אחת הסיבות שהשמרנים עלו לשלטון ברבע האחרון של המאה העשרים היא שקהל הבוחרים החליט שהשמאל הרדיקלי זנח את הרצינות והפיכחות לטובת פנטיות משלו. חשבו על הדמוקרטים הדרומיים תומכי הסגרגרציה (כולל וואלאס עצמו), הפיגועים רוויי הזעם של מתנגדי מלחמת וייטנאם, מחתרת ה"חזאים" המהפכנית, המהומות המיוחסות לרבים מהפנתרים השחורים, הפוליטיקה שמעבר־למיינסטרים של ג'ורג' מקגוברן והאנטישמיות של לואיס פרחאן. מה שחשוב הוא מוכנותם של אינטלקטואלים ופוליטיקאים להתעמת עם הקיצוניים ולדכא אותם. דרך אחת לחשוב על המלחמה על הימין היא לדמיין אותה כקרב בין כוחות הקיצוניות לבין השמרנים, שהבינו שקבלה רחבה של רעיונותיהם היא תנאי מקדים להצלחה אלקטורלית ולרפורמה בת־קיימא.
אינני צופה חסר פניות במאבק זה. קשרי ידידות, קשרים מקצועיים, סנטימנטליים, אידאולוגיים ומשפחתיים קושרים אותי לרבות מהדמויות שתפגשו לאורך הספר. אני מאמין שמחויבותה של השמרנות האמריקנית למסורת הפוליטית האמריקנית של ממשל עצמי חוקתי וזכויות אדם הופכות אותה לייחודית. אבל יש ערך מסוים, אני מניח, בלחלוק את נקודת מבטו של יודע ח"ן על נושא כה נדון וכה מדובר. מהיום שבו דרכה כף רגלי ברחוב שבע־עשרה 1150, התנועה השמרנית הייתה בשבילי יותר מרעיון מופשט בלבד. היא הייתה חיי. הדרך הארוכה והמפותלת שבה צעדו קבוצות השמרנים השונות לאורך המאה האחרונה הביאה להם, נכון לעת שבה נכתבו מילים אלה, מידה נאה של כוח פוליטי, אבל גם ייאוש תרבותי. הימין מבולבל, חסר ודאות, מודאג ומכונס בתוך עצמו. הבניין ברחוב שבע־עשרה 1150, והדרג השמרני השלט והבטוח בעצמו שאותו הוא ייצג — אינם עוד. אבל הסיפור לא נגמר שם. מי שלומד את עברה של השמרנות, משתכנע שיש לה עתיד.
א John Micklethwait and Adrian Wooldridge, The Right Nation: Conservative Power in America, New York: Penguin Press, 2004
ב Adam Nagourney, "President, Why Not? Says Man at the Top", New York Times, September 25, 1999, B1
ג Mark Preston and Adam Silverleib, "Trump Endorses Romney", CNN, February 3, 2012
ד מגזין פורצ'ן נחשב למכובד ומאוזן יותר מהנשיונל אנקוויירר, הנתפס כצהובון. ההערות בשולי העמודים הן משל המערכת העברית.
ה George H. Nash, The Conservative Intellectual Movement in America Since 1945, Wilmington, DE: ISI Books, 2006; Patrick Allitt, The Conservatives: Ideas and Personalities Throughout American History, New Haven, CT: Yale University Press, 2009
ו Hard Hats — הכוונה לקסדות הקשיחות שחובשים הפועלים באתרי בנייה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.