הכוונות הטובות

פרק 1

נייט

"אתה מוכן?" אני שואל את חברי הטוב ביותר, מחייך בזמן שאני מיישר את עניבת הפפיון שלי במראה.

כן, זה נכון. עניבת פפיון, וסט... הדברים שאנחנו עושים בשביל האנשים שאנחנו אוהבים. אבל היום הוא מתחתן עם נטלי — אחותי הקטנה — והווסט הזה הרבה יותר נוח מאפוד המגן שלי, אז אני מניח שזה שווה את זה. וחוץ מזה — טייטום, האחיינית שלי בת הארבע והמתוקה בטירוף — התחננה בפנינו שנלבש אותם. אם יש דבר אחד ביקום הזה לו אני לא מסוגל לסרב הוא השפתיים המשורבבות שלה. לילדה הזו יש כוחות־על.

אלדן אפילו לא מהסס. "כן, אחי. אני מוכן. יותר ממוכן."

אני מעביר יד בשערי וצונח על הכיסא לידו. בחלק מהימים, זה מוזר עבורי שהוא לא רק מתחתן עם אחותי הקטנה, הוא גם אביה של האחיינית שלי — עובדה שיצאה לאור רק לפני כמה חודשים. אבל כשאני יושב כאן איתו, כולו רגוע ושלֵו, אני מבין עד כמה הוא רציני. הוא מוכן לגמרי לחיות את שארית חייו עם נטלי.

מצד שני, זה לא באמת מפתיע אותי. אני מכיר את אלדן מאז שאני זוכר את עצמי, והבחור הזה תמיד נתן את מאת האחוזים בכל דבר שחשוב לו. אחותי הקטנה לגמרי נמצאת בראש הרשימה. גם אם זה מעט מוזר עבורי, אני מתרגש בשבילם.

לא כל אחד מוצא אהבה כזו, זה בטוח. ולמען האמת, לא הייתי יכול לחשוב על שני אנשים שזה מגיע להם יותר. הם נלחמו קשה כדי להגיע אל הסוף הטוב שלהם — השקיעו את מרב המאמצים, והרוויחו אותו בכבוד.

בנקודה כלשהי בעבר, חשבתי שאמצא לי בחורה נחמדה ואקים משפחה — אתם יודעים, בעתיד הרחוק. אבל אז היא הגיעה. או אולי, לעזאזל, אני הגעתי. כך או כך, ראיתי את האור. בשורה התחתונה, אני לא מסוג הגברים שמחפשים מערכות יחסים רציניות. אז לא, אין נישואים מאושרים בעתיד שלי. רק הרבה סקס מדהים — ללא התחייבות — וזה מצוין מבחינתי. אני עדיין זוכה לקבל את האינטימיות שכל בני האדם משתוקקים לה — בלי כל כרטיסי הברכה, הפרחים או בולשיט כמו אלוהים, פספסת את ציון השבועיים שלנו.

אין טוב מזה... או לפחות כך אני אומר לעצמי.

אני בטוח שאני נשמע מעט ציני. לעזאזל — אולי אני כן, אם כי יש סיבה מוצדקת לכך — וזה לגמרי לטובת הצד השני. אבל זה לא אומר שאני לא שמח עבורם, באמת. לעולם לא תצליחו למצוא זוג מושלם יותר מהשניים האלו. מסוג הזוגות שלבבות מצוירים מתעופפים סביבם כשהם מביטים זה על זה, ויכולים לגרום לקשת בענן להופיע בשמיים. אם היה מדובר בכל אחד אחר, הייתי בוודאי רוצה להקיא.

הבונוס הנוסף להיום הוא שאראה את ג'ני, חברתה השווה של נטלי, לבושה בשמלת ערב ועקבים. יודעים מה, לא משנה. אני מקווה שנטי בחרה עבורה שק תפוחי אדמה כדי ללבוש אותו, כי להיות בסביבתה כשהיא נראית מדהים, ככל הנראה יהרוג אותי.

ג'ני קולנית, דעתנית וחצופה — עד שאני נמצא בסביבה. בנוכחותי, היא נעשית שקטה, מתוחה וביישנית. זה די חמוד, האמת. פאק, הרגע קראתי לבחורה הזו חמודה? מה אני, ילד בן שתים־עשרה?

ככל הנראה אלדן ואני שקועים כל אחד במחשבותיו, ושתיקה נינוחה שוררת בינינו, תלויה באוויר החלל. ואז קרלוס — סגן המנהל של אלדן בבית הקפה אותו הוא ונטלי מנהלים יחד — נכנס אל החדר. "כמעט הגיע הזמן. אתה מוכן?"

אלדן מחייך. "נראה שזו שאלה די פופולרית היום. כן, אני מוכן. יותר ממוכן. זה באמת מרגיש כאילו אני מחכה לרגע הזה כבר נצח."

קרלוס טופח על גבו. "שמח לשמוע. גברת ריינולדס אמרה שנשארו עוד חמש דקות. מה שאומר שאנחנו צריכים שוט כדי לחגוג." הוא חוצה את החדר לעבר עגלת הבר העומדת בפינה ומוזג לכל אחד מאיתנו רום מתובל. אלדן ואני נעמדים ומצטרפים אליו. הוא מגיש לנו את הכוסות הקטנות לפני שהוא מרים את שלו באוויר. אנחנו מרימים בעקבותיו. "לחיי מציאת האדם שיראה לנו איך להיות מאושרים, ושנהיה חכמים מספיק כדי לשמור אותו לצידנו."

אנחנו נוקשים בכוסות שלנו ושותים את תכולתן בלגימה אחת. אני מרגיש את חומו של הרום בגופי, עושה את דרכו אל תוך קיבתי. יש לי תחושה מוזרה. לפני שאני מספיק לחשוב על כך, אלדן מתפרץ בצחוק. "אחי. הרגע ציטטת את הסרט הטרולים?"

"אולי." קרלוס מושך בכתפיו. "זה היה נשמע מתאים."

"טייטום הייתה מרוצה מכך בוודאות," אלדן משיב, חיוך רחב מתפשט על שפתיו. "קדימה, הגיע הזמן להפוך את נטלי לאשתי."

אני תולה את זרועי סביב צווארו ומקרב אותו אליי. "תירגע, איש מערות."

הוא צוחק ומרחיק אותי ממנו בדחיפה. "חכה ותראה, בחור קשוח. יום יבוא, ותגיע איזו בחורה שתפיל אותך על התחת." אני זוקר גבה ואלדן מנער את ראשו. "לא ככה. אני מתכוון לדרך שבה נטלי הפילה אותי."

אני מגלגל את עיניי והולך לכיוון הדלת. "לא יקרה, אחי."

אבל כשאני פותח את הדלת, אני נתקל בג'ני הלבושה בשמלת השושבינה שלה. היא לא שק תפוחי אדמה, אפילו לא קרוב. אני כושל לאחור כשאני בוחן אותה. היא פאקינג יפהפייה. חתיכת הבד המרגיזה מכסה רק את הכתף הימנית שלה, ומשאירה את השמאלית חשופה. בד השיפון נשפך על גופה ונח בשתי וערב על החזה שלה, עוטף את שדיה יחד בדרך הגורמת לי לדמיין את הידיים שלי אוחזות בהם במקום, ונעצר מעל לברכיה. והצבע, אלוהים אדירים, אני לא יודע מאיפה להתחיל. הוא בגוון אחד כהה יותר מצבע עורה, מעט ורדרד, וגורם לי לתהות האם הפטמות שלה בצבע דומה.

אני בוחן אותה מכף רגל ועד ראש ללא בושה, ונוהם כשהעקבים הגבוהים שלה נגלים לעיניי. היא מסובבת את ראשה כשהיא שומעת אותי, וסומק צובע את לחייה מייד. אני מוכן להמר שהיה צובע גם את צווארה ואת החזה שלה אם הייתה יכולה לקרוא את המחשבות המתרוצצות במוחי כרגע.

"הו!" היא משתנקת בפליאה, ובוחנת בתשומת לב את גופי הלבוש בחליפה. אם הניצוץ שבעיניה אומר משהו, אני מניח שהיא אוהבת את מה שהיא רואה. היא בטח תאהב אפילו יותר את מה שמתחת לה.

אני מפנה לעברה קריצה שחצנית. "הו, את בעצמך. מוכנה לצעוד איתי אל החופה?" המשמעות של המילים שלי לא מכה בי עד שג'ני מתנדנדת על עקביה הגבוהים. פאק, הרגע רמזתי שאנחנו אלו שמתחתנים. אני משפשף את פניי בידי בזמן שאלדן וקרלוס משועשעים מהמבוכה שלי.

"בטח," היא לוחשת ולוקחת צעד אחד קדימה לעברי.

"אני ארוץ כדי לוודא שהכול מוכן," קרלוס אומר לפני שהוא פונה אל ג'ני. "ראית את טייטום?"

"היא בסוויטת הכלה עם נטלי והסבתות."

"מעולה, מעולה. אלדן, צא אל החופה." אני לא בטוח איך קרלוס הפך למתאם האירוע, אבל הבחור לוקח את התפקיד שלו ברצינות — והוא עושה עבודה נהדרת. "כשהמוזיקה תתחיל, טייטום תצא — חכו עד שהיא תגיע לאמצע הדרך ואז שניכם תצאו אחריה בזרועות שלובות. מובן?"

אני מצדיע לו בניסיון להתבדח. "קיבלתי."

הוא מגלגל את עיניו לפני שהוא יוצא אל הקפלה, מותיר אותי ואת ג'ני לגמרי לבדנו.

למרות שאני יודע שעדיף שלא אעשה זאת, אני מחליק את קצה האצבע שלי על כתפה החשופה ובמורד זרועה, מה שגורם לה לנשום בחדות. "את נראית טוב, ג'ני."

היא נושכת את שפתה התחתונה והעסיסית, ואני נתקף בדחף לעשות את אותו הדבר. "גם אתה," היא מצליחה לומר בקול חלוש, חסר נשימה כמוני.

מה לעזאזל קורה כאן? נשים — לא משנה עד כמה הן שוות — לא גורמות לי להרגיש חסר נשימה. במיוחד נשים שמחפשות מערכת יחסים רצינית כמו ג'ני ג'ונס. אפשר לראות את טבעות האירוסים בעיניה כשהיא מנפנפת בריסיה הארוכים והכהים לעברי.

אני לוקח צעד נחוש לאחור, נואש למרווח בינינו. מרווח כדי לנקות את הראש שלי — כדי להשתחרר מכישוף הילדה הטובה שהיא הטילה עליי. אני נשבע, אלו תמיד הילדות הטובות. יש להן עיניים גדולות ומנצנצות, והן לוחשות באוזן שלך מילים מתוקות עד שתיכנס איתן למיטה. זה השלב שבו הן מתחילות לשרוט בציפורניים ולדבר מלוכלך. והשאלה המתבקשת היא — האם ג'ני מתנהגת כמו בחורה פרועה במיטה, או שאולי היא קצפת הווניל שעל עוגת החתונה של נטלי ואלדן? שיט. אף מרווח לא יכול למנוע מהמחשבות האלו להתגנב למוחי.

וברצינות, ממתי התחלתי לראות בג'ני מישהי מושכת באופן מיני? נכון, היא תמיד הייתה יפה — זאת אומרת, אני לא עיוור. אבל היא כל כך רחוקה מלהיות הטעם שלי עד שזה מצחיק. אני אוהב אותן גבוהות, בעלות רגליים ארוכות, והכי חשוב — מעוניינות בלילה אחד בלבד. לעומת זאת, הכול בג'ני זועק 'עד שהמוות יפריד בינינו'. עם זאת, אני מניח שזה הגיוני, כי המחשבה על להכניס את המפתח שלי לאותו המנעול למשך שארית חיי באמת נשמעת כמו גזר דין מוות עבורי.

המחשבות שלי נקטעות פעם נוספת. הפעם זו ג'ני שמושכת בזרועי. זה נשמע מטורף, אבל אני מוכן להישבע שאני יכול להרגיש את להט מגעה דרך הבגדים שלי. "מה?" אני שואל, קולי מחוספס יותר מהנחוץ. אני מתוח, והמגע שלה לא עוזר לי.

היא מרכינה את ראשה, ועונה לרגליה במקום להביט בעיניי. "אנחנו... פספסנו את הזמן שלנו, אנחנו צריכים לצאת."

אני מהנהן בנוקשות, ומשלב את הזרוע שלי בשלה לפני שאני מוביל אותה לעבר החופה.