הכניעה לא מוצא

השמש היתה כדור זהוב מטושטש בשמים הנמוכים כשהשירוקו נשבה מן הים, מייללת דרך הריסות הקסטלו כמו קולותיהם של הגלדיאטורים המרדניים שהגנו פעם על חלק זה של סיציליה נגד כוחה ועוצמתה של רומא העתיקה.

סטפאנו לוקסי חשב על גברים אלה כשטיפס במדרגות האבן האחרונות ונעמד בראש הצוק. ממערב נמנם הר האטנה באוויר הלח. מתחתיו נשברו מימיו הסוערים של הים-התיכון על החוף הסלעי.

פולשים כבשו את אדמה זו של אבותיו בזה אחר זה, עד שלבסוף התנערה האדמה משלשלותיה ויצרה לה אויבים משלה, אריסטוקרטיה שהשמינה על גב זיעתם של אלה שעיבדו את האדמה הטרשית הזאת.

סטפאנו הפנה את גבו לים, הכניס את ידיו לכיסי הג'ינס שלו ובחן את ממלכתו. הזמן לא עשה עמה חסד. כל מה שנותר מהקסטלו היה קירות אבן מתפוררים ועמודים אחדים.

אולי כך היה צריך להיות. אין ספק שהיה צדק אירוני מסוים בדרך שבה הזמן איזן את כפות המאזניים. מה שאחד מסביו הגדולים בנה כאן, מה שסבו איבד לבסוף בסכסוך שהיה כה מר עד שהסתיים בשפיכות דמים, התפורר זה מכבר לאבק.

אפילו האדמה נמכרה. סטפאנו הורה לעורך-הדין שלו לקנות אותה בחזרה, חלק אחרי חלק, מהגברים הזקנים המסוקסים בחליפות השחורות הרפויות שהזכירו לו את סבו. סטפאנו נקב במחיר הוגן ביותר, אבל נציגיו של עורך-הדין לא נחלו הצלחה.

כל הזקנים נראו להוטים למכור את האדמה, שהיתה יבשה ועקרה ביסודה, עד ששמעו את שמו של הקונה.

"לוקסי?" אמרו.

אחד מהם אפילו ירק על האדמה לצורך הדגשה.

סטפאנו נדהם לגלות שהשם עדיין מסוגל לעורר רגשות אלימים אחרי למעלה משבעים שנה. הוא אמר זאת לעורך-הדין שלו, והלה חייך, נד בראשו ואמר שסטפאנו צריך לשכור את סרטי הסנדק ולצפות בהם מתחילתם ועד סופם.

"זה נושא המאפיה," אמר ג'ק. "איך זה יכול להיות שבעורקים שלך זורם דם סיציליאני ואתה לא מבין? הזקנים האלה הכירו את סבא שלך. הם שנאו אותו. למה אתה מצפה מהם לקבלת פנים חמה?"

באמת למה?

סטפאנו לא ידע על המאפיה כמעט כלום. הוא גדל באמריקה, אליה היגר סבו עשרות שנים לפני היוולדו. אביו מת כשהוא היה תינוק, ואמו, מלכת יופי בבית-ספרה בניו אורלינס, גררה אותו מעיר לעיר בחיפוש מטורף אחר ריגושים. סטפאנו היה בן שתים-עשרה בזמן מותה.

סבו וסבתו מצד אביו, שאותם כמעט לא הכיר, לקחו אותו תחת חסותם.

הוא היה קשוח, בעל חוכמת רחוב, והסתיר את פחדיו מאחורי מסכה של יהירות, כך שהוא בוודאי לא היה ילד קל מבחינתם. סבתו סיפקה לו אוכל ובגדים, ופרט לכך התנערה ממנו. סבו גילה כלפיו סבלנות, החדיר בו משמעת, ובסוף אהב אותו בכל לבו.

אולי גילו המתקדם של סבו, יחד עם העובדה שסטפאנו למד להכיר אותו בשלב כה מאוחר בחייו של האיש הזקן, הסבירו מדוע בדמו לא זרם מה שג'ק כינה "נושא המאפיה". סבו מעולם לא סיפר לו סיפורים על שפיכות דמים ונקמה. תחת זאת, הוא סיפר לו על לה סיצ'יליה, על קסטלו לוקסי, על הצוקים והר הגעש והים.

אלה היו הדברים שזרמו בדמו של סטפאנו, הדברים שהוא הוקיר מבלי שראה אותם אי פעם.

רק על ערש דווי סימן לו האיש הזקן להתקרב אליו ולחש לו על כבוד וגאווה ופמיליה וסיפר איך הוא נאלץ לנטוש הכול ולנסוע לאמריקה כדי להציל את מה שאפשר היה להציל: את אביו של סטפאנו, ובאמצעות זה, את סטפאנו.

"אני אשיג הכול בחזרה," נשבע סטפאנו.

הדבר ארך זמן. שנים שבהן למד בקולג', אף שבשנתו האחרונה כבר איבד את הסבלנות. במהלך התמחויות הקיץ למד לשנוא את השקריות של עולם התאגידים, שהיה מטרתו המקורית, לתעב את הקבוצות הסגורות שכבר ניסו למנוע ממנו כניסה, את לחיצת היד שתכופות התלוותה לסכין בגב.

חברו לחדר בקולג' הרגיש כמוהו. טי. ג'יי. התעניין במחשבים. באותם ימים נולדו מיליארדרים בן לילה בחברות סטארט-אפ שעסקו באינטרנט. טי. ג'יי. תכנן להיות אחד מאותם מיליארדרים. הוא התברך ברעיון גדול, בכישרון, בחזון...

כל מה שנדרש לו זה כסף.

ביום חורפי אחד, עם שכר הלימוד של הסמסטר הבא שהרוויח בעמל רב, נכנס סטפאנו לוולקסוואגן הענתיקה שלו, נסע לכיוון ייל... והמשיך לנסוע צפונה, עד שהגיע לקזינו והשתלב במשחק פוקר עם סכומי הימור גבוהים. זה היה הדבר הלא מתוכנן הראשון שעשה מאז הבטיח לסבו לזכות בחזרה בכבוד של לוקסי, אבל הוא לא הרשה לעצמו לחשוב על זה.

הוא אמר לעצמו שמגיע לו יום חופש. הוא היה שחקן פוקר טוב; הוא שיחק בקולג' בשביל הכיף. למעשה, הוא הרוויח את הוולקסוואגן הישנה שלו במשחק פוקר שהתנהל באמצע הלילה במעונות שלו בקולג', כשבחור אחר חשב שהוא מבלף עם צבע שנח גלוי על השולחן.

באותו יום בקזינו הרוויח סטפאנו יותר ממכונית.

הקזינו סיפק לו חדר בחינם. הוא נכנס לתוכו ברגליים כושלות, התקלח, ישן, אכל וחזר אל השולחן. לאחר שלושה ימים שב לקולג', הצניח הון קטן על מיטתו של חברו המופתע וצפה בטי. ג'יי. מביט בשטרות באי-אמון.

"מה עשית, בנאדם, שדדת בנק?"

"זו ההשקעה לסטארט-אפ שלך," אמר סטפאנו. "אני רוצה שליטה של חמישים ואחד אחוז."

שריר קפץ בלסתו של סטפאנו. הוא הריץ את האירועים תריסר שנים קדימה.

הסטארט-אפ הפך אותו לעשיר מכפי שהעלה בדעתו בחלומותיו הפרועים ביותר. עכשיו, אף שכספו היה מושקע בחברות חלל ותעופה, בנפט בטקסס, בדירות יוקרה במנהטן, הוא לא שכח את הבטחתו לסבו.

לפני שנתיים החליט למלא את הבטחתו, אבל השיחה עם עורך-הדין שלו הזכירה לו שהיו מקומות ואנשים שאצלם נקמות ישנות עדיין הרתיחו את הדם.

רוח השירוקו החמה הלמה בגבו של סטפאנו וסחררה את שיערו הכהה סביב פניו הרזות. הוא הסיט את השיער לאחור וחזר לתחוב את ידיו בכיסיו.

"תכפיל את ההצעה הראשונית שלנו," הורה לעורך-הדין שלו.

"זה הרבה יותר מדי כסף. האדמה לא שווה–"

"לא, אבל הגאווה שלהם כן. תציע להם את ההצעה, ותבהיר להם שגם את הגאווה שלי צריך לקחת בחשבון. תגיד להם שאני מציע להם הצעה שאי-אפשר לסרב לה."

ג'ק הגיב להצהרה בשתיקה ארוכה. לבסוף כחכח בגרונו.

"צפית בסרטים האלה, מה?"

סטפאנו צחק. "רק תציע להם את ההצעה ותחזור אלי."

עכשיו הושלם הדבר. כל זה – האדמה, הצוקים, מה שנותר מהקסטלו והנוף שהשתרע לכל מלוא העין – היה שלו. כך גם הבית שבנה בסמוך לחורבות. הוא הורה לאדריכל לשלב את הבית עם הנוף הקשה ולהשתמש באבנים מהטירה המקורית. התוצאה היתה בית יפה בעל תקרות גבוהות וקירות זכוכית שהשקיף על הר הגעש ועל הים.

סטפאנו חייך. הוא היה משוכנע שסבו היה מרוצה.

הלילה, מיד אחרי הופעת הירח, הוא ייצא לכאן שוב עם בקבוק של מוסקאטו וכוס. הוא ימזוג לעצמו את היין, ירים את הכוס לעבר הים ויברך את רוחם של כל קודמיו.

והוא ינסה להסתיר את המקום הזה מעיניו של שאר העולם.

אם השמועה תגיע אל הצהובונים, הם יחגגו כשישמעו מה הוא עשה. הדבר יוסיף ספין סקסי לרכילות שכבר הקיפה אותו. הם אמרו שהוא מקים אימפריה. שהוא איש של מסתורין. שהוא אונו לופו סולו. זאב בודד.

לפחות בעניין זה הם צדקו. לוקסי אנטרפרייזס הפכה את סטפאנו לדמות ציבורית. משום כך הוא העריך את הבדידות בחיי היום-יום שלו.

הוא פעל לפי הנוהל הרגיל שלו כשבנה את ביתו החדש, שוכר רק את אלה שהסכימו לחתום על חוזים שכללו סעיפי סודיות, מבהיר שעורכי-הדין שלו יאכפו את הסעיפים האלה ללא רחם. הוא ידע שהשמועה תתפשט בסופו-של-דבר, אבל בינתיים יהיה לו קצת מרחב נשימה.

לפני זמן מה זמזם מסוק ממעל. לא היה בזה שום דבר יוצא דופן; מסוקים היו חלק מהמאה העשרים ואחת. אך הוא נשא מבטו ותהה אם הפפראצ'י כבר מצאו אותו בדרך כלשהי.

"סט-פא-נו."

סטפאנו עצר את נשימתו. האם זו היתה הרוח? הקול הזה, קורא בשמו. לא. זו היתה מוכרחה להיות הרוח.

"סט-פפפא-נו. יו-הו. אתה לא שומע אותי?"

הוא מצמץ. הרוח לא יכלה לנסח מילים למשפטים, לא יכלה לצייר את דמותה הדקיקה של האישה שנשאה אליו מבטה ממרגלות הגבעה, יד אחת שלה מסיטה את שיערה הבלונדיני, האחרת מעוגלת סביב פיה.

קרלה? לבו הלם. זה לא ייתכן. היא היתה בניו-יורק. הוא השאיר אותה שם בוקר אחד בשבוע שעבר, דמעות זולגות על פניה המאופרות ללא דופי, ונפסקות כשהבינה שהוא התכוון לכל מילה, קולה עולה לצווחה כשהטיחה בו את דעתה עליו.

הצרות התחילו כשהיא התפרצה לדירתו ללא התראה ומצאה אותו יושב ליד שולחן האוכל, שותה קפה ומתבונן בתמונות של האי: הצוקים החשופים לרוחות, ההריסות הישנות והבית החדש.

"אוה, אלוהים," אמרה בקוצר נשימה, "יקירי, מה זה?"

לא היה טעם לומר שהוא לא יודע. האדריכל הרכיב פורטפוליו סופי יפה, ולכל תמונה היה שם ברור.

קסטלו לוקסי, סיציליה.

"בית," אמר באדישות, כאילו זה כל הסיפור.

"הבית שלך," אמרה באותו קוצר נשימה שפעם הקסים אותו וכעת עצבן אותו. "והוא מושלם בשביל השער של גיליון הבכורה של בריידל דרימס."

"לא."

"באמת, סטפאנו," אמרה והתיישבה בחיקו, "אתה יודע ששכרו אותי כדי להפוך את בריידל דרימס למגזין הכי טוב בעולם. הגיליון הראשון יכול להרים אותי או להפיל אותי."

לא, חזר ואמר, והיא שינתה קו פעולה, הסתובבה עד שישבה עליו בפישוק והצמידה את פיה החם אל פיו.

הוא היה צריך לזרוק אותה החוצה באותו רגע. יחסיהם איבדו מטעמם; הקשר נגמר, והוא ידע זאת. הוא איבד עניין בקרלה. היא היתה מרוכזת בעצמה ושטחית, והיא רצתה דברים שלא היתה לו כל כוונה לתת לה – מקום בחייו, עתיד משותף.

הוא כבר ניהל קשר עם תריסר נשים שחשקו באותם הדברים, והוא לא היה מעוניין במחויבות תמידית כלפי קרלה, כפי שלא היה מעוניין בכך עם האחרות. קרלה ידעה זאת מההתחלה. היא אמרה שהקריירה שלה היא החיים שלה, אבל אי שם לאורך הדרך החליטה לשנות את תוכנית המשחק שלה.

לכן הוא הוריד אותה מחיקו, אמר לה "לא" פעם נוספת, ובדיוק כשהיא התחילה להתייפח, צלצל הטלפון שלו. זה היה הטייס שלו שהתקשר כדי להודיע שהלירג'ט שלו מתודלק ומוכן להמראה.

"לאן אתה הולך?" קראה קרלה כשהוא ניגש אל הדלת. "אתה מוכרח לעשות את זה בשבילי, סטפאנו. אתה מוכרח!"

כשהוא נמנע מלענות, היא עברה מבכי לקללות ולצרחות...

ועכשיו היא היתה כאן. על האדמה שלו. האי שלו. מטפסת לקראתו על הגבעה, כמו משהו שנלקח מתוך חלום רע.

הוא הרגיש שקרביו מתכווצים לכדור של זעם בשל העזתה לחלל את המקום הזה. הוא אמר לעצמו שהוא מגוחך, שזה לא מקדש. הדבר היחיד שעליו יש לו זכות לכעוס הוא שהיא הגיעה לכאן בעקבותיו ללא הזמנה, אבל זה לא מנע ממנו לתחוב את ידיו עמוק יותר בכיסיו ולאגרף אותן.

"יקירי," צווחה כשהגיעה אליו. "אתה לא מופתע לראות אותי?"

"איך מצאת אותי?" שאל בקצרה.

"זו לא ממש ברכת שלום."

"את צודקת. זו שאלה. תעני עליה בבקשה."

היא חייכה כשהתרוממה על בהונותיה ונשקה לפיו הקפוא.

"זה לא היה קשה כל-כך. אני בטוחה שאתה חושב שהראש שלי ריק, אבל אפילו ילד היה יכול–"

"אני מצטער שעשית דרך ארוכה כל-כך לחינם, קרלה."

"זה כל מה שיש לך להגיד לי אחרי שעברתי מרחק כה רב כדי להיות איתך?"

פיו התעקם. היא הגיעה לכאן מסיבותיה שלה, ואלו לא כללו שום רצון לבלות בחברתו. הוא ידע זאת, והיא ידעה שהוא יודע זאת.

"-מקום כל-כך מרהיב, יקירי, ולחשוב שאתה לא התכוונת לחלוק אותו עם–"

"המסוק היה שלך?"

"כן. כן. הוא נחת בשדה במרחק קטן מכאן ואז נסעתי במונית–"

"תחזרי אליו ותגידי לטייס להחזיר אותך לשדה התעופה."

קרלה מצמצה. "מה?"

"אמרתי–"

"שמעתי אותך. אני פשוט לא מאמינה שאתה מגרש אותי מכאן."

דמעות נצצו בעיניה. היא היתה טובה בזה, חשב בקדרות. טובה מאוד.

"קרלה." הוא דיבר בשקט, מרגיש שכעסו מתקרב לנקודת שיא ונחוש בדעתו לא לחשוף זאת. שליטה עצמית היתה חשובה לו לא פחות מפרטיות. רגשות סוערים היו הדבר הסיציליאני היחיד שממנו הוא לא התפעל. הם הרסו את סבו. "את לא נשארת כאן."

"אתה מתכוון..." פיה רעד. "אתה מתכוון להגיד שאני לא רצויה."

הוא כמעט צחק. האם היא באמת חשבה שהעמדת הפנים הפגועה שלה תשפיע עליו?

"אני מתכוון להגיד," אמר בזהירות, "שלא הזמנתי אותך לכאן."

"לא היית צריך להזמין אותי. אנחנו זוג כבר הרבה זמן."

"ארבעה חודשים." קולו התקרר. הוא ידע זאת, אבל פתאום לא היה לו אכפת.

"ארבעה חודשים," חזרה אחריו, ובפיה נשמע היה כאילו מדובר בתקופת חיים שלמה, "ועכשיו, רק בגלל שביקשתי ממך טובה פשוטה–"

"עניתי לך תשובה פשוטה. אף אחד לא יציג את הבית שלי על שער של מגזין."

"אז זה באמת הבית שלך?" אמרה קרלה בחיוך ערמומי קטן. "אתה לא הופך את המקום הזה לאתר נופש?"

סטפאנו קילל את עצמו על טיפשותו. "להתראות, קרלה," אמר והחל לחלוף על פניה.

היא שלחה יד ותפסה את שרוולו.

"אני לא רוצה בו לשער, סטפאנו. אני רוצה בו לגיליון שלם."

הוא צחק.

"זה יהיה המגזין הכי מדהים בעולם!" הוא שחרר את שרוולו מידה והחל לרדת במדרון. קרלה מיהרה להצטרף אליו, מחליקה מעט בנעלי העקב הגבוהות שלה. "רק תקשיב, בסדר?"

הוא לא ענה.

"התוכנית שלי תגן על הפרטיות היקרה שלך באותה מידה שהיא תדגיש את האינטימיות של הצילומים."

הם הגיעו אל מרגלות הגבעה. סטפאנו הביט סביב בחיפוש אחר המונית שלה. הכביש והשביל היו ריקים.

"הנה התוכנית שלי, סטפאנו." קרלה נעמדה לפניו, פניה זוהרות תחת האורות הרכים שבדיוק נדלקו בירכתי הבית. "אחד מכל דבר. צלם איכותי אחד, מאפר מדהים אחד, דוגמנית מהממת אחת–"

היא צעקה כשהוא חפן את מרפקיה והרים אותה על בהונותיה.

"לא! את חירשת? לא יהיו שום צילומים. שום דוגמנית, שום צלם, שום כלום."

"אתה מכאיב לי."

זה קרוב לוודאי היה נכון. הוא הסיר ממנה את ידיו בזהירות ופסע אחורה.

"איפה המונית שלך?"

"שלחתי אותה בחזרה." היא חייכה. "גם את המסוק שלחתי בחזרה."

"חכי כאן. אני אבקש ממישהו להסיע אותך לשדה התעופה," אמר והתרחק ממנה, ללא ספק בפעם האחרונה.

"סטפאנו."

קולה היה רך; משהו בו גרם לשיער עורפו לסמור, אבל הוא המשיך ללכת.

"באיזה מגזין אתה מעדיף לראות את התצלומים האלה, בריידל דרימס... או ויספרס?"

הוא נעצר בפתאומיות.

"יש לך דקה כדי לשקול מחדש את האיום הזה," אמר כשהסתובב לעברה, "ואז אני אתפוס אותך ואעיף אותך מהשטח שלי."

פניה של קרלה היו לבנות. היא היתה מפוחדת. אך היא היתה גם נחושה בדעתה. הוא יכול היה לראות זאת בזווית ראשה.

"כבר ערכתי את כל הסידורים. הדוגמנית, המאפר, הצלם... כולם יהיו כאן מחר."

הוא הרגיש שלסתו נשמטת. הוא תהה במעורפל, בחלק אחד של מוחו שצפה במתרחש בסקרנות יבשה, מה העולם היה חושב אילו ידע שלמשפט אחד, מפיה של אישה אחת, יש השפעה כזאת על איל לופו סולו.

"סליחה?"

"אמרתי–"

הוא נע במהירות, תפס את כתפיה וניער אותה עד ששיניה נקשו.

"על מה לעזאזל את מדברת?"

"תעזוב אותי!"

"לעזאזל איתך, תסבירי את עצמך!"

"אני אגיש נגדך תלונה על תקיפה אם לא תעזוב אותי!"

זו לא תהיה תקיפה. זה יהיה רצח. הוא היה במרחק צעד אחד מכך. הוא הרפה ממנה, המום מעוצמת זעמו.

"תסבירי את עצמך."

"הסברתי כבר, אבל אתה לא הקשבת." היא כרכה את זרועותיה סביב עצמה והביטה בו. קולה השתנה; התרגשות הבזיקה בעיניה. "אתה חושב שאתה יודע הכול על עשיית כסף? אולי, אבל אתה לא יודע כלום על פרסום מגזינים. כשאתה משיק מגזין חדש או מחדש מגזין ישן, מה שאתה צריך לעשות זה להוציא גיליון שיגרום לכל המדינה לדבר. רק גיליון אחד, והמגזין יהיה לוהט. וכך גם אני."

"תלהטי לכיוון אחר. רגלו של אף אחד לא תדרוך כאן בלי רשותי."

"אנחנו נשהה כאן שלושה ימים, לא יותר מזה. אני לא אעליב אותך ואציע לך כסף על הזכות לצלם כאן."

הוא צחק, ולחייה האדימו.

"אל תגרום לי לכופף לך את היד, יקירי."

"לכופף אותה?" אמר בחירוק שיניים.

"אתה רוצה שהחיים שלך יישארו בגדר תעלומה אפלה וגדולה, נכון?" היא חייכה בערמומיות. "בשליפה מהשרוול, אני יכולה לחשוב על חצי תריסר צהובונים שישמחו לקבל ראיון בלעדי עם הפילגש של סטפאנו לוקסי הגדול – וצילומים אוויריים של מקום המפלט החדש שלו."

בדממה שהשתררה שמע סטפאנו הכול. את הלמות לבו. את הרעם הרחוק של הגלים ואת הצווחה החדה של ציפור שעפה גבוה מעל הים הגלי. הוא הרגיש את הצללים מאחוריו, את רוחותיהם של הלוחמים הפראיים שעשו כל מה שנדרש כדי להגן על מקום זה.

"אני יכול להרוג אותך," אמר ברוך. "אף אחד לא יידע. אני רק צריך לגרור אותך אל ראש הצוק ולזרוק אותך למטה. עד שהשרידים שלך יישטפו לחוף, הסרטנים כבר יאכלו את חלקם."

חיוכה של קרלה רטט, אבל היא התקרבה אליו.

"אתה יודע להיות ממזר חסר לב, סטפאנו לוקסי, אבל להרוג אישה? אין סיכוי."

סטפאנו הביט במאהבת הקודמת שלו שעה ארוכה. אחר-כך ירק לרגליה, חלף על פניה ושם פעמיו אל הבית.

החלומות שלו נהרסו.

היא חיללה את המקום הזה.

אולי סבו נהג בחוכמה כשעזב את האי.