המדריך להצלחה באודישנים

הקדמה או: איך החיים שלי השתנו ברגע אחד

הכול התחיל במייל מהסוכנות:

הבמאי ערן קולירין והמלהקת אורית אזולאי מתחילים אודישנים ראשונים לסרטו החדש של ערן "ההתחלפות".

אני רוצה בבקשה לזמן את רותם קינן לתפקיד יואב.

מצורפות הסצנות לאודישן וסינופסיס קצרצר על הסרט.

האודישנים יהיו ביום רביעי הבא. כל אחד 45 דקות.

תודה ובהצלחה!

השנה היא 2009.

סיימתי לימודי משחק בניסן נתיב כשלוש שנים קודם לכן, כתבתי ושיחקתי באנסמבל "ציפורלה", אותו הקמתי יחד עם חבריי, ובעצם עשיתי את צעדיי הראשונים בעולם המשחק כשחקן מקצועי.

סרטו הקודם של ערן קולירין, "ביקור התזמורת", הפך להיות לסרט הישראלי המרוויח ביותר בכל הזמנים, זכה באוסקר הישראלי בכל הקטגוריות החשובות, ומייצב את שמו של קולירין כאחד הבימאים המבטיחים בישראל. וכעת הוא עובד על סרטו השני, ומעוניין להזמין אותי (!) לאודישן לאחד התפקידים.

זה היה אחד האודישנים הראשונים בקריירה שלי.

הייתי אחד ממאות שחקנים צעירים שמחפשים הזדמנות להוכיח את כישרונם ולזכות בתפקיד.

התחלתי להתכונן לאודישן.

למדתי בעל פה, חילקתי לביטים, מצאתי את הרצון והמכשול של הדמות וכמה פעולות בסיסיות. הרגשתי מוכן, הרגשתי טוב, הרגשתי שאני בדרך הנכונה.

יום האודישן הגיע, התלבשתי בהתאם לסצנה, עברתי שוב על הטקסטים, קניתי קפה והגעתי לפני הזמן. ישבתי בחדר ההמתנה, ניסיתי לנשום בצורה סדירה וחיכיתי לתורי.

לבסוף נפתחה הדלת וראשה של אורית אזולאי המלהקת הציץ החוצה. היא חייכה אליי ואמרה: "היי רותם, בוא תיכנס". מופתע מהשימוש בשם הפרטי שלי (למה שהיא תדע מי אני בכלל?...), קמתי ממקומי ונכנסתי לחדר האודישן.

קולירין, בחור צעיר ומופנם, גאון בכל קנה מידה שמוכר לי, ישב שם, ידיו ורגליו שלובות, חייך אליי חיוך קטן ובירך אותי בבוקר טוב. החלפנו כמה מילים בזמן שאורית סידרה את המצלמה. החמאתי לו על "ביקור התזמורת", הוא הודה לי בחצי פה, ושנינו השתתקנו.

"נתחיל?" שאלה אורית. "בטח", בלעתי את הרוק, לקחתי נשימה עמוקה, עצמתי עיניים לריכוז קצר, שמעתי את הצליל של המצלמה שמתחילה לרוץ, פקחתי את עיניי והתחלתי את הסצנה, בדיוק כמו שתכננתי.

"קאט!"

מה הוא אמר? הוא אמר קאט? כלומר די? כלומר לעצור, אותי, אחרי משפט אחד? ידעתי שהאודישן הזה לא לליגה שלי. שלום ולא להתראות, אני עוזב את המקצוע והולך לעבוד בביטוח. סליחה שהפרעתי.

"מה אתה עושה?" שאל קולירין.

"את הסצנה..." עניתי, בלי תחכום רב מדי.

"של איזה תפקיד?" הוא הקשה.

"מה שקיבלתי במייל..." המשכתי להתעלם מחוקי הדקדוק, "התפקיד של יואב..."

ערן הביט באורית, אורית הביטה בי, אני הבטתי אל תוך תהום.

"תשמע רותם, הייתה כנראה טעות, זה לא התפקיד שהזמנו אותך להיבחן אליו".

"הבנתי..." אמרתי, והרגשתי בדיוק ההפך.

"התפקיד של יואב מיועד לגבר מבוגר יותר, קרוב לחמישים. התפקיד שהזמנו אותך אליו הוא של עודד, גבר בשנות ה-30 לחייו, והוא הדמות הראשית בסרט. הייתה כנראה טעות אצל הסוכנות או אצלנו".

הנה מקבץ מחשבות אקראי שעבר בראשי באותם רגעים: לעזוב את הסוכנות, לעזוב את המקצוע, לשרוף את החדר, לצאת בלי לומר מילה, לקלל את ההורים של כולם, לנשום עמוק, לספור עד עשר, בכל זאת לשרוף את החדר, לנסות להקשיב למה שאורית אומרת לי, כי היא עוד מדברת.

"אם תסכים, אני אתן לך את הסצנות של עודד, תלמד אותן כמה דקות בחוץ, ותחזור. אתה לא צריך לדעת בעל פה כמובן. מה אתה אומר?"

אני אומר איך לעזאזל אני אמור לעשות אודישן נורמלי בתת תנאים האלו?!

"בטח" שיקרתי, "אני מוכן".

באלגנטיות הגישה לי אורית מספר דפים, שתי סצנות חדשות לגמרי, שמעולם לא קראתי לפני כן, עם דמות שלא חשבתי בכלל בכיוון שלה, ועם שעון חול של דקות ספורות לעשות אודישן טוב בתנאים האלה.

יצאתי החוצה והתיישבתי שוב בחדר ההמתנה, מוצף תסכול. בינתיים מיהר להיכנס פנימה שחקן אחר.

קראתי את הסצנות שקיבלתי, ולא הבנתי כלום. חומה הוקמה סביב המוח שלי, ומנעה מכל קרן אור של חשיבה רציונלית או רגשית לחדור. דמות ראשית... עודד... בן 32... דוקטורנט לפיזיקה... נשוי... הוא מדבר עם אשתו. הוא מדבר עם אחד מהשכנים בבניין. לשכן קוראים יואב. כמה החיים היו פשוטים כשהייתי יואב...

אורית שוב מציצה, שוב מחייכת, שוב נוקבת בשמי: "מוכן?"

קמתי מהכיסא, נכנסתי לחדר האודישן, ואז הבנתי משהו ששינה את כל הקריירה שלי, ואולי גם את חיי.

הבנתי שיש לי רק דבר אחד להשתמש בו: אני. רק אני, כמו שאני, כמו שאני תופס את הדמות, את הסצנה, את החיים. בלי הכנות, בלי כוונות משויפות, מחוספס, אובד עצות, מבולבל ומלא זעם קיומי.

רק אני.

***

קיבלתי את התפקיד.

זה לקח עוד חצי שנה מורטת עצבים של אודישנים, אבל קיבלתי את התפקיד.

הסרט "ההתחלפות" הוקרן בפסטיבלים רבים ברחבי העולם, ובראשם התחרות הרשמית של פסטיבל ונציה. זכיתי בפרס השחקן הראשי בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה. מאוחר יותר, ערן קולירין סיפר לי שהתקבלתי בעיקר בגלל האודישן הראשון הזה, שבו הם ראו אותי חשוף ופגיע. ואז הבנתי משהו חשוב מאוד על אודישנים.

אודישן הוא הזדמנות להיפגש עם עצמך.

***