המוח שלי ואני

קטעים שהכתבתי כל בוקר מתשע עד עשר לעדינה שריד, במסגרת ריפוי בעיסוק:

1. להסביר לגבי יד ימין ויד שמאל.

2. לתכנן מה אני רוצה להגיד (אסור לך לרצות יותר מדי, זה אלף־בית) משתי סיבות: אתה תתעייף מהר מדי, ואז הלך הכול באמצע. נגמר. והסיבה השנייה: כי זה יותר מדי דברים לארגן.

3. בהנחה שאתה כבר יודע איך להגיד, שזה הרבה, אז יש את ההתמצאות על המקשייה. וזה כבר עולם עם המון רמזים. ידעתי פעם. זה הולך בתיאום עם המקשייה שבסרגל הכלים.

כל זה מביא אותך לכלל הראשון: "אתה תתעייף מהר מדי". אבל נניח שאתה עקשן, וזה גם קצת אחרי ההלם הראשון שאתה עם אוטם "שריר" המוח. אז בסדר, אתה מתעקש על מה שהחלטת. אתה מנסח את המשפט הראשון. אתה מנסה שיהיו בו כמה שפחות מילים מחברות, כי זה הכי מבלבל. זה עושה לך מסך ערפל. אין סיכוי שאתה תגיע לסוף המשפט הזה.

כאן אתה בעצם מגיע לכלל השני: "זה יותר מדי דברים לארגן". כבר במשפט השני או השלישי מסתבר שיש לך המון דברים שאתה צריך לארגן. הם יוצאים משליטתך. כבר יש מילות קשר שאתה לא יודע מספיק אם הן משרתות אותך או שהן נגדך. וכבר יש יותר מדי הטיות ושורשים והמון טעויות כתיב שאומרות דברים הפוכים. אתה אומר לעצמך את מה שהתכוונת, אבל זה כתוב אחרת. עצור! כבר את הדבר הזה עדיף לארגן. מדובר בכמה סימני פיסוק, קצת פה, קצת שם, והכול יהיה ברור. אבל אז אתה קורא את מה שכתבת. יש שם חלק מהדברים שתיכננת. דברים שהיית בטוח שנמצאים שם ודאי אינם. כאן מגיע קושי של ממש (!): אין אתה יכול לקרוא את מה שאתה בעצמך ניסחת בעצם הכתיבה שלך. זה הקושי הראשון בקריאה שלך. זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע. אתה קורא את שלושת המשפטים הראשונים שכתבת, והם לא מובנים. כאן באה הפעם השנייה שאתה מתעייף. אתה מחליט להפריד משפטים, עניין של מה בכך. אלא שהיד שלי שגויה. הזו הימנית. ליתר דיוק האמה הזו, הקמיצה.

4. יד ימין (כל עוד היא לא בתחבושת): העניין עם יד ימין זה שהיא כל העת שואפת למטה. אתה לא יודע לָמה. להרים אותה זה ממש פעולה של רצון. למשל, כשהיא על השולחן, בין אם זה שולחן אוכל, ובין אם זה שולחן עבודה, ובין אם זה מזלג או עט. זה לא ברור לך איך נעשה הסידור הזה: להחזיק את הדבר הזה בין שלוש האצבעות. למשל, אם זה עיפרון, ואתה יודע שזה אמור לכתוב, אתה מחזיק אותו ממש בקצה, וזה לא צחוק. זה יוצא איכשהו הצידה. אתה מסובב אותו, עם הרבה לחץ. שתי אצבעות עובדות, אבל זו האחורית לא נענית. אתה אומר: לא משנה. אתה עושה את האצבעות שאתה זוכר, שלמדת פעם בבית הספר, וזה הולך מעל הקו ומתחת לקו, מעל הקו ומתחת לקו, והחל מהאות החמישית או השישית זה נגרר מטה־מטה והקו אנכי־אנכי.

עם מזלג, שתי אצבעות בסדר ואצבע אחת איכשהו מחזיקה. הבוהן היא מעל, והיד מתעקשת לסחוב מטה־מטה. כשיש אוכל ואתה מתחיל לקחת אוכל כמו פירה (אוכל קל), אתה מצליח לייצר את הפעולה הגרפית, אבל אין לך סיכוי להגיע לפה, כי זה כבר שייך ממש למלכויות אחרות.

זה נשמע מצחיק למדי, אבל מדובר בפעולות יומיומיות אמיתיות. הנטייה של יד ימין לרצפה היא בולטת ושכיחה לכל אורך הפעילות. לדוגמה, האיש יושב לשולחן ואוכל, נופל לו המזלג לרצפה שלוש פעמים. לא נעים לו. אבל נגיע לזה מאוחר יותר.

אני חושב לעצמי: מה היתה יד ימין אומרת אם היא היתה חוזרת לעניינים? זה המון דברים. המון דברים. מצב הדברים על הצלחת של האוכל, כל הסדר בכיסים.

5. המכשלה של יד שמאל: חוסר שליטה. יד שמאל שלי היא בשליטה מלאה. זאת אומרת, לא קרה לה באירוע הזה דבר. היא נענית לכל מה שנדרש מיד שמאל, אבל — אצל בנאדם ימני. בסך הכול לא כל כך הרבה. עכשיו לך תסביר ליד שמאל למה ביקרת אותה כל כך מעט פעמים בעבר. כל כך מעט דברים שביקשת ממנה בעבר. יחס כמעט לא הולם. כאילו היא לא נחשבת.

במיטה, למשל. כל הפעולות של פתיחת השמיכה, כיוון הכרית — עכשיו זה רק ביד שמאל. כשאני קם, הפעולה של התמיכה, זה ביד שמאל. כשאני פותח מים בברז, אני צריך לבדוק אם המים קרים או חמים — רק ביד שמאל. כשאני פוגש אדם, אז באופן אוטומטי אני מושיט לו עכשיו את יד שמאל ללחוץ את ידו, ולא את יד ימין. ואם אני רוצה להושיט את יד ימין, אני מושיט אותה בגובה החגורה, וכבר היא עושה את הפעולה למטה־למטה.

יד שמאל באה לעזור לי, אבל זה לא כמו יד ימין שהיא חלק מהמשחק. יד שמאל היא המחליף הכי טוב שיכולתי להרשות לעצמי. הרבה פעמים אני שואל את עצמי איך היא מרגישה. הרבה פעמים אני גם שואל אם היא רואה דברים אחרת מיד ימין. כשהיא מתעסקת בתוך הארנק שלי, כשהיא קובעת שזה המקום של משהו — זה כאן, זה כאן — יש לה דרך משלה. היא נחמדה, אבל זה בכל זאת יד שמאל.

6. היד על המקשייה. אני שולט בעברית ואנגלית במקשייה בלי להסתכל. אבל מרגע שנהייתי "חדל מוח זמני" אני יודע למצוא את האותיות, ובכל זאת אין לי סיכוי לעשות את זה. האמה והקמיצה מטאטאות מעל משושה של אותיות, ולוחצות יחד על כמה אותיות. על כל האותיות שיש יחד באותו אזור. תצעיצתיתציתת. זה שאני יודע מה היתה הכוונה שלי לא עוזר לי. גם זה שאצבעות יד ימין נשענות על אותן אותיות כשאני קורא מהצג, זה לא עוזר הרבה. רצף של בררררררררררר ואחר כך אאאאאאאאאאא ואחר כך אתה מנסה להחזיר את זה להתחלה, ואז מאבד את הסיכוי שלך לעקוב אחרי הניסיון להגיד משהו.

7. כל המאמץ שלך הוא אינסופי וכמו קצה של חוט להגיד משהו אחד קטן־קטן. אתה רוצה משהו אחד קטן, לא יותר. המאמץ שלך הוא לדלות מתוך אינספור משתנים כאלה את הקצה של חוט או רעיון, ואתה מגן עליו נגד כל סיכוי, וזה נורא קשה. נורא קשה. אתה רוצה להגיד משהו ויש לך בליל של הרגשות שהוא לא מילים. אתה יודע מה היית, ואין לך מושג איך להחיות את זה ברצף קטן, אינטימי, פשוט. ורק כשאתה מצליח להגיד משהו, אתה מתעלם מהכול. זה פאזל. ואתה מתחיל לבודד את זה למשהו כל כך אידיוטי, קטן. אתה מרגיש שהגעת להישג. אם הגעת לזה, אתה יוצא מהחדר ואתה יודע כמה אין להם מושג איזה מדבריות עברת.