המלחמה של הדי

1

האי ג'רזי, איי התעלה

קיץ 1940

להט השמש החל לפוג, והשחפים חגו ותרו אחר השלל האחרון לאותו יום כאשר נשמעה הסירנה. זעקתה עלתה וירדה, והתפשטה מעל גגות הרעפים חסרי הסדר וצריחי הכנסיות של העיירה ועל פני מארג משבצות שדות תפוחי האדמה שמעבר לה. במפרץ סנט אובּיין, שם נשברו הגלים ונספגו בחול, הגיעה האזעקה גם לאוזניה של הדי, שנמנמה באותה שעה על חוף הים, והעירה אותה בחטף.

היא הזדקפה לאיטה וסקרה את השמיים. עכשיו יכלה גם לשמוע יללה מתכתית עולה ממזרח. היא ניסתה לייצב את נשימותיה. אולי זו שוב אזעקת שווא? אזעקות אלה הפכו לאירוע יומיומי בשבועיים האחרונים. בכל פעם באו מטוסי הסיור, רק חגו מעל, ונעלמו חזרה לעבר הים, כשמצלמותיהם עמוסות לעייפה בצילומים מטושטשים של כבישים ראשיים ושל מזחים בנמל. אלא שהפעם משהו השתנה. לרעש המנועים נוסף צליל של כוונה זדונית, וכעת אף הופיעו כמה נקודות שחורות זעירות בתוך הכחול הרחוק. היללה הפכה לזמזום והזמזום לצווחה צורמנית. ואז היא הבינה. זו לא הייתה משימת סיור מודיעיני. זו הייתה ההתחלה.

כבר כמה ימים שתושבי האי הבחינו בפטריות העשן השחור שהיתמרו מהחוף הצרפתי, וחשו את רעידות הפיצוצים הרחוקים מפעמות בבטנם ומשקשקות בעצמותיהם. הנשים העבירו שעות בבדיקות חוזרות ונשנות של מלאֵי המזון המאופסנים בפחיות במזווים, בעוד הגברים נדחקו בבנקים כדי למשוך את חסכונות המשפחה. ילדים צרחו בטרוניה עת כפו עליהם לחבוש מסכות גז על ראשם. עכשיו נגוזו כל התקוות. לא היה כאן מי שירתיע את התוקפים ויחצוץ בינם לבין השלל הנוצץ, מלבד הים המבהיק והשמיים הריקים. והנה המטוסים בדרכם לכאן. הדי ראתה אותם כעת בבירור על אף המרחק, ועל פי צלליתם ניחשה שאלה מטוסי שטוּקה. מפציצי צלילה.

היא סבה על עומדה וחיפשה אחר מחסה. פונדק החוף הקרוב ביותר היה מרוחק כמייל ממנה. היא נטלה את סל הנצרים שלה, שעטה אל גרם מדרגות האבן שהוביל אל המדרכה וגמאה אותו בשלושה דילוגים. בראש המדרגות היא סרקה את הטיילת. כמאה מטרים בכיוון המגדל על החוף, שכונה המגדל הראשון, היה מחסה קטן. היו בו רק ספסלי עץ בכל אחד מארבעת צדדיו החשופים, וזה יצטרך להספיק. הדי רצה לכיוונו, שוקה נחבטה בבסיס עמוד בקפיצה לא מתוזמנת, והיא השליכה את עצמה אל אחד הספסלים. אחרי רגע הצטרפה אליה אם צעירה הלומת חרדה, כנראה לא מבוגרת ממנה, וידה לופתת את אמתו של ילד קטן וחיוור פנים. כעת היו המטוסים מעל נמל סנט הלייר. אחד מהם פנה מעל המפרץ לעברן, ורעש מנועו מחריש האוזניים האפיל על צווחתו של הילד בזמן שאימו הדפה אותו אל הקרקע. הרא־טא־טאט האלים של מכונת הירייה הלם באוזניה של הדי כאשר כמה קליעים פגעו בחומת החוף וניתזו לכל עבר. כעבור שנייה הרעיד פיצוץ רחוק את המחסה, בעוצמה כה חזקה שהדי חשבה שהגג עלול לקרוס.

"זו הייתה פצצה?" פני האישה היו אפורים מתחת לשיזפונה.

"כן. ליד הנמל, נדמה לי."

האישה נתנה בהדי מבט חפוז ומבולבל. הדי ידעה, זה המבטא – אפילו ברגע כזה הוא בידל אותה, סימן אותה כזרה. ומייד שבה תשומת ליבה של האישה אל העיסוק בילד.

"אלוהים אדירים," היא מלמלה, "מה עשינו? בעלי אמר שהיינו צריכים להתפנות כשעוד הייתה הזדמנות." עיניה ננעצו בשמיים. "את חושבת שהיינו צריכים להתפנות?"

הדי לא אמרה דבר, רק עקבה אחר שותפתה למחסה המביטה למעלה. היא חשבה על מעסיקיה, משפחת מיטשל, שנשרכו בעלייתם על אותה ספינת משא מטונפת, עם ילדם המצווח, כשברשותם רק לבנים להחלפה ומעט מזון תחובים לתוך מזוודה חומה. עכשיו, כשניחוח אדי דלק מטוסים שרוף בנחיריה, הייתה מוכנה להקריב הכול כדי להיות איתם. פרקי אצבעותיה הצהיבו על קורת הספסל המחורצת. עננת עשן שחור מסולסל ריחפה מעל המפרץ, והיא שמעה שהילד הקטן לידה מייבב. הדי בלעה את רוקה והתמקדה בשאלות שהתרוצצו במוחה ככדורי משחק. כמה זמן ייקח עד שהגרמנים יפלשו? האם ירכזו את האנשים, יעמידו אותם אל הקיר כדי לירות בהם? אם יבואו לחפש אותה... לא היה טעם בהשלמת קו המחשבה הזה. אנטון, האדם היחיד על פני האי שהיא יכלה להתייחס אליו כחבר, לא יוכל לעזור לה. המחסה הזדעזע שוב, והיא חשה עד כמה הוא רעוע.

הדי נשארה שפופה ושקטה, מקשיבה למטוסים המתמרנים וצוללים ולרעמי ההתפוצצויות במרחק קילומטר וחצי ממנה, עד שלבסוף דעכה נהמת המנועים ואחר כך נמוגה במרחק. אדם קשיש, שערו הלבן פרוע, קרטע בכיוונן ונעצר כדי להציץ לתוך המחסה.

"המטוסים עזבו," הוא קרא. "נסו לחזור הביתה במהירות האפשרית. הם יחזרו במהרה." עיניה של הדי ננעצו במעילו, שהיה מכוסה באבק ובכתמי דם בגדלים שונים. "אל תדאגי, זה לא ממני," הרגיע אותה האיש. "ברנש זקן שהלך ליד הנמל חטף כדור ברגל. היינו חייבים לפנות אותו לבית החולים."

"יש הרבה נפגעים או ש..." הדי הביטה בילד הקטן ולא רצתה להשלים את השאלה.

"ישנם כמה, כן." קולו של הזקן רעד קלות, והדי הוצפה בתחושת צער. היא הצמידה אגרוף לשפתיה ובלעה שוב את רוקה לפני שהוא המשיך: "הם הפציצו שיירה של משאיות תפוחי אדמה שהמתינו לפרוק את מטענן בנמל. ואני שואל, למען השם, מה הטעם בזה?" הוא נענע בראשו והחווה לכיוון שבו הלך. "כעת הזדרזו."

האיש נחפז לדרכו. הדי אספה את גופה הרועד ונעמדה על רגליה, איחלה הצלחה לאישה והחלה לצעוד על הטיילת בכיוון העיירה, תוהה איך לכל הרוחות תחזור אל ביתם של המיטשלים – בהנחה שהבית עדיין עמד על תילו. היא ניסתה למהר, אך חשה חולשה ברגליה הדקות. היא דימתה את המינגוויי משתוחח תחת הספה בסלון הריק ופרוותו החתולית האפורה סמורה מפחד. הרהורי חרטה עלו בה על שלא צייתה להנחייתו של מר מיטשל להמית אותו. עיני החיה הבוטחות המסו את ליבה בפתח מרפאתו של הווטרינר. וכעת לא הייתה בטוחה כלל שתוכל למצוא מזון לעצמה, שלא לדבר על חתול.

כאשר הגיעה לפאתי העיירה סנט הלייר אפשר היה לשמוע את פעמוני האמבולנסים וצעקותיהם הנואשות של גברים שניסו לתאם עבודת צוות. עשן היתמר מעלה בעמודים זקופים מספינות ומבניינים בערב הקיצי נטול הרוח. מכוניות נטושות היו פזורות בזוויות מוזרות על פני הדרך. היו שם מעט אנשים, חלקם חיפשו נעדרים, חלקם שוטטו ללא מטרה, ועל ספסל התייפח זוג מבוגרים. הדי המשיכה בדרכה, כופה על רגליה לצעוד ולהתקדם האחת לפני האחרת, בעודה מחדדת את חושיה כדי להתרכז במציאות. הים סביב האי כבר שרץ כנראה צוללות U גרמניות. עד מהרה שוב יקיפו אותה לובשי מדים ירוקים־אפורים והיא שוב תשמע את נביחת הפקודות. היא דמיינה את הדפיקות על הדלת, ידיים של חייל ורמאכט תופסות את מרפקה, הבית נטוש והצלחות המלוכלכות עדיין על השולחן. עכשיו הכול אפשרי. היא זכרה במדויק כיצד התנהגו הגרמנים בוִוינה.

במיוחד כלפי יהודים.

היא המשיכה ללכת, גופה רכון קדימה, והתקדמה הביתה בכוח רצונה. היא חייבת להגיע אל המינגוויי ולתת לו חיבוק.

*

"זה מה שיש לי. האם זה יכניס אותנו לצרות?"

אנטון ניצב בפתח חדר השינה שלו, מנופף בזוג תחתוני כותנה עם גומי, שהיו פעם לבנים והאפירו מזמן. ממקום מושבה ליד החלון יכלה הדי להבחין שהם לא כובסו. חיוך זעיר התגנב לשפתיה לנוכח המילה "צרות". אנטון היה יכול להיות כה זהיר לעיתים, לעומת פעמים אחרות שבהן היה אופטימי ללא היגיון. פניו, בדיוק כמו שלה כאשר הזדמן לה להביט בראי, היו חיוורים מחרדה ומתשישות. אנטון חי לבד, והדי חשדה שבארבעת הלילות האחרונים ישב גם הוא ללא שינה ובהה ברחובות ריקים, מונה את שעות העוצר החולפות בציפייה מפוחדת.

"מאוחר מדי לדאוג בגלל זה," ענתה הדי. "וגם, אמרו דגל לבן. הם לא ציינו ממה הוא צריך להיות עשוי. הבט, כולם עושים כך." הם הוציאו את ראשיהם מחלון הקומה הראשונה אל אור השמש. מתחתם היה רחוב עירוני טיפוסי, שורות של דירות מגורים שנבנו מעל חנויות ובתי עסק שדלתותיהם נפתחות אל המדרכה. מכל חלון השתלשלה פיסת אריג ביתי – סינר, חיתול של תינוק, תחתונים עתיקים. התרסה של מנוצחים. אנטון נד בראשו להסכמה, והדי, מקפידה להשתמש רק בקצות אצבעותיה, לקחה את התחתונים, קשרה אותם למקל של מטאטא והוציאה אותם אל מחוץ לחלון. היא הניחה את הצד של המברשת על כיסא ועליו מגבת כמשקולת. בעודם עוסקים בזה הגיע רעם מנועי הרכב לאוזניהם. "הנה הם באים," מלמלה הדי.

הרכב הראשון הופיע מהרחוב הראשי ונראה בבירור ממקום עמידתם – בנטלי פתוחה ומצוחצחת ובה קצינים בכירים במדי שרד. הרכב השני היה דיימלר מבריקה ובה עוד קצינים. בעקבותיהם באו כתריסר מכוניות מרשימות פחות מתוצרת פורד ומוריס, ובהן חיילים בעלי דרגות נמוכות, וכמה אופנועי סירה – הדי שיערה שכולם נגנבו ממוסכים של תושבים מקומיים, שהרי לא ייתכן שלצבא הפולש היה זמן לשנע כלי רכב כאלו מצרפת. אפילו ממרום תצפיתם אפשר היה להבחין על נקלה בעליצות שעל פני הגרמנים. אפשר להניח שאחרי חודשים בקור ובבוץ של אירופה, החופים הבהירים ושדרות העצים של האי הציורי היו הפתעה משמחת עבורם, כמו שהפתיעו פעם את הדי.

"הביטי בהם," קולו של אנטון היה רווי כעס. "אפשר לחשוב שהם כבשו את כל אנגליה, ולא כמה איים בריטיים מול סָן מָלוֹ."

"בשבילם זהו צעד ראשון," רטנה הדי.

"לא מצפים מאיתנו שנצדיע להם, נכון?"

הדי הביטה אל החלונות מולם. מאחורי כל חלון עמדו תושבים זעופי פנים, לוטשים מבטים מלאי שנאה חסרת אונים באדונים החדשים. לא היו הפצצות נוספות מאז ליל שישי, והנזקים סביב הנמל ורובע ווייברידג' כבר תוקנו בחלקם, אבל הכול ידעו שהיום הזה מסמן את תחילתו האמיתית של הכיבוש. כשהביטו בכובשים המגיעים כיוונו האנשים את זעמם אל לבבות הפולשים, וקדרות פניהם הייתה הגנתם היחידה.

הדי נדה בראשה. "הם לא יכריחו אותנו להצדיע. הם ינסו לשכנע אותנו עד כמה הם מתורבתים – וירצו להראות לעולם כיצד הם מתכוונים לנהל את בריטניה. איך הם אמרו את זה?" היא נטלה עלון תעמולה משולחנו של אנטון וסילקה מעליו פירורי עפר ובוץ שדבקו בו מהערוגה שבה נחת. "הנה: 'החופש של התושבים שוחרי השלום מובטח'." היא גיחכה. "נראה כמה זמן זה יימשך."

ידו של אנטון התהדקה על כתפה בעידוד. היא חשה בחום כף ידו, המגע הראשון שחוותה מאז נפרדה לשלום מבתם הקטנה של המיטשלים, ונשכה שפתיים כדי לעצור את דמעותיה. הם עמדו כך כמה רגעים, עד ששיירת המכוניות נעלמה לבסוף והחלונות מעל למדרכה החלו להיסגר. בימים הבאים יגיעו מן הסתם עוד חיילים – הרבה יותר חיילים – אך לתושבי האי זו הייתה הצצה ראשונה באויב, וזה הספיק ליום אחד. אנטון חזר אל כורסתו הנוחה שעמדה ליד האח, מוצבת במדויק כך שתסתיר את השעמנית הקרועה מתחתיה. זו הייתה דירה קטנה ומבולגנת, אך תחושת הנוחות והנעימות שבה הייתה מנחמת הרבה יותר מאשר בבית המרווח והנטוש של מעסיקיה לשעבר, וניחוחות המאפייה שמתחתיה העניקו תחושה של ביתיות. במקום הזה תמיד הרגישה בטוחה.

"אין כל טעם לחשוב על הגרוע ביותר," אמר אנטון, קורא את מחשבותיה.

"זה בסדר גמור בשבילך." היא צנחה אל הכיסא הנוסף היחיד שנותר ושיכלה את רגליה תחתיה, כהרגלה. אצבעותיה שיחקו בסרט השזור בשמלתה. "אני כל כך טיפשה! למה לא נסעתי לאמריקה כשעוד הייתה לי אפשרות?"

"את יודעת למה."

"יכולתי איכשהו להשיג את הכסף הדרוש! לא הייתי צריכה לוותר בקלות כזו."

אנטון רכן קדימה בכורסתו. "תראי, נשארו מעט מאוד יהודים באי – אולי תריסר? – זה כנראה לא יהיה מספיק חשוב לקְרָאוּטִים כדי לחפש אותם." קראוטים – ראשי כרוב – היה כינוי הגנאי לגרמנים. הוא הבחין כנראה במבטה הציני, כי המשיך: "אני באמת חושב שלא יהיה גרוע כמו בווינה."

הדי הניפה את שערה. "לא? וגם אם אתה צודק, אפילו אם לא יסמנו את בני עמי, אתה מבין עד כמה נעשינו פגיעים כעת? אנחנו זרים כאן, זרים שמדברים גרמנית! אנחנו ניקלע לאש צולבת."

"אנשי ג'רזי לא יפנו לנו עורף כך, הם יודעים בדיוק מדוע אנחנו כאן."

"אנטון, הם גררו אותך למחנה המעצר רק לפני שישה שבועות, כי אתה שייך לאויב!"

"רק עד שביררו את הדברים, ואז חזרתי הביתה. לזה התכוונתי – האנשים כאן די הגיוניים."

"אתם הקתולים!" קולה עלה לטונים גבוהים וצרודים. "אתם חושבים שהעולם מלא קדושים! אתה סבור שהמקומיים לא יזכרו איך האוסטרים השליכו פרחים והריעו כשהגרמנים חצו את הגבול שלנו?"

אנטון הסיט מעיניו את בלוריתו השחורה השופעת ונשען לאחור בכיסאו. למרות חיבתה הרבה אליו, הדי תמיד הייתה מאוכזבת כשאנטון נמנע מוויכוחים. זה נבע בחלקו בשל סלידה מהתנצחויות, ובחלקו משאיפה טהורה לא לגרום עצב. אולי מסיבה זו היא מעולם לא פיתחה כלפיו משיכה רומנטית, על אף כל המשותף להם. היא הייתה חשה עתה מוגנת הרבה יותר אם היחסים ביניהם היו שונים.

אנטון זע בכורסה, מסמן את שינוי נושא השיחה. "אני מוכרח לנסות לישון קצת הלילה," אמר לבסוף. "המאפייה תיפתח שוב מחר. מר רייס חושב שיציפו אותנו המוני לקוחות אחוזי בהלת קניות, אבל אני לא כל כך בטוח. לדעתי רוב האנשים ישתדלו לנהוג כאילו זהו יום שגרתי."

הדי הגיבה בצחוק מריר. "כן, כמובן. כמו שאתה אומר, החנויות ייפתחו, בצו המפקד. וכולנו נמשיך בעיסוקינו, כאילו מאומה לא קרה. זה מה שאנשים עושים, לא? אנחנו נוריד את תריסי ההאפלה ונזיז את מחוגי השעון קדימה כך שיתאים לזמן גרמניה, ונספר לעצמנו שהכול יהיה בסדר." הדי נשמה נשימות קצרות ונשנקות.

אנטון נע לעברה. "הדי, די."

"כולם יתהלכו בעיירה, יעמידו פנים שאנחנו לא אחוזי אימה מהאפשרות שניעצר. ואני, אני אשב לי ואחכה שיעמיסו אותי וישגרו אותי באונייה הבאה אלוהים יודע לאן. אבל אתה צודק – חוץ מזה הכול יהיה כמו בעוד יום רגיל." מילותיה האחרונות נפלטו בצעקה בעודה כורעת על ברכיה, ויבבותיה טלטלו את גווה. "אני לא עומדת בזה, אנטון, לא שוב. בבקשה, אל תיתן להם לקחת אותי מכאן."

אנטון חיבק אותה ברכות. הוא מלמל מילות הרגעה ונתן לה את הממחטה שלו. הדי בכתה לתוכה במשך עשר דקות תמימות, בזמן שאנטון הכין תה חם והושיב אותה בכורסה שלו כדי שתשתה. אחר כך הוא הניח את רחמנינוב על הגרמופון, ושניהם ישבו בצוותא, חלקו את השקט והאזינו לנעימות המרגיעות, עד שהשמש החלה לשקוע. הדי הביטה בשמיים מעל לגגות, כיצד הופך צבעם מזהוב לוורוד, ומחשבותיה צנחו לתהומות. היא חשבה על הוריה שנשארו בווינה, שמכתביהם יקרי הערך לא יגיעו אליה עוד. היא חשבה על רוֹדָה, עם צחוקה הצחור ושערה הפרוע. כמה אמיצה הייתה אחותה, שתחבה מעטפה מלאה שטרות של שילינג לתחתוניה כאשר דחפו את מכונית השטאייר הישנה שלהם מתחת לסכך צמחייה עבותה, שני קילומטרים מהגבול השוויצרי. היא תהתה אם רודה הצליחה להגיע לפלשתינה. הדי עצמה את עיניה ונמנמה לזמן־מה. כשהתעוררה הגיש אנטון עוד תה ועוגיות מקרוּן עבשות שהביא מהחנות. הוא נתן לה שאריות של שימורי סרדינים בשביל המינגוויי. לבסוף, כשהשמיים הפכו לכחול עמוק, הגיע זמנה ללכת.

"אקח את מעילי ואלווה אותך," אמר אנטון. "את לא יכולה להסתובב לבדך ברחוב."

הדי מחטה את אפה והעבירה אצבעות בשערה כדי לסדרו. הלילה היה שער לבאות, זמן לסדר דברים, לארוז ולאחסן חפצים. מחר תקנה בריח לדלת הכניסה. בריח גדול מפלדה שחורה שיחליק למקומו בנקישה איתנה. היא נזקקה כעת למתכת.

מחוץ לחלון כבר זהרו הכוכבים הגדולים והיותר בהירים, נוצצים בחשכה היורדת. היא הביטה בהם ונזכרה במפגינים ברחובות וינה, שכרעו על ידיהם וברכיהם וקרצפו מהמדרכות סיסמאות תמיכה בעצמאות. הקראוּטים גיחכו והעמידו פנים שהדליים שהתהפכו והאצבעות המעוכות קרו במקרה, ובסופו של דבר הגיר והצבע נשטפו. אך המילים והמסרים הצבועים נצרבו בזיכרונה לנצח, והנחישות לא נגוזה מעיני המפגינים ההם.

אנטון חזר עם המעיל שלו. הדי הושיטה לו את הממחטה שלו.

"תשמרי אותה."

הדי נדה בראשה. "לא, תודה. לא אזדקק לה יותר."

*

הבוקר של 16 בספטמבר, יום שסומן בעיגול שחור עבה ביומנה של הדי, זרח בהיר וצלול, אך לווה בבריזה עיקשת שנשבה מהנמל. מזג האוויר היה בלתי צפוי בימים האחרונים. סערה עזה נשבה מכיוון האוקיינוס האטלנטי אל תוך מפרץ סן מלו, ונשאה ממטרים עזים ורוח שהצליפה סביב קרנות הרחוב בעיירה, העיפה כובעי נשים מראשן ובידרה את דגלי צלב הקרס שתלו עתה מבניין העירייה. סופות כאלו היו נדירות באקלים הרגוע ששרר באי, בוודאי בזמן שהעלים עדיין הוריקו על העצים, והערבים היו כה נעימים. ובכל זאת, הדי לא שמעה תלונות על המצב. אולי כי כבר לא היו תיירים לסלק, או שמא הייתה זו בבואה נאמנה לתחושה החדשה של הייאוש העמוק באי. בלילה הקודם, כאשר שוטטה ליד צוקי החוף של מפרץ סנט אובּיין והביטה בחיילים הגרמנים הפורסים קילומטרים של תיל דוקרני לאורך החוף, היה נדמה לה שאפילו הגלים נסוגו מהר מהרגיל, כאילו ביכרו לא להתעכב במקום הנגוע הזה.

הדי הידקה את מעיל הצמר מעל שמלתה ושמה פעמיה אל רחוב הקניות הראשי של העיירה, תוהה מדוע הנקישות הקצובות וההחלטיות של סנדלי העקב חשופי האצבעות שלה מהדהדות בעוצמה כה רבה כשמיהרה לאורך המדרכה – חזק כל כך עד שעוברי אורח הביטו אחריה, כאילו נעלבו מהרעש. קליק־קלאק אל רחוב קינג, ואט־אט הבינה שהרעש התגבר בשל היעדר תנועת כלי רכב ממונעים. פרט לכלי רכב גרמניים שעברו באקראי, רחובות סנט הלייר שבו והפכו למבוך של סמטאות להולכי רגל, וכל רעש חד ניתר וניתז בין הקירות כמו בזמנים עברו. היא ציינה לעצמה לא לשוב ולנעול נעלי עקב בפומבי. היא לא העבירה את השבועות האחרונים כרוח רפאים בקהילה, חומקת מדי פעם לרחובות כדי לקנות מזון ולשאוף מעט אוויר, רק כדי למשוך עכשיו תשומת לב.

ועם זאת, היא הייתה אסירת תודה על שמצאה דירה חדשה במרכז העיירה, קרוב לחנויות ולשוק המקורה ברחוב ברספורד. זו הייתה ירידה משמעותית ברמה לעומת הבית של משפחת מיטשל, אך מאחר שהנכס ההוא היה נתון כעת לפיקוח משפטי, מיטה קרה בקומה העליונה של בית דירות סיפקה לה תחושה ביתית, וזה היה עדיף על להיות תקועה בכפר מרוחק. זה מכבר אזלו האופניים בחנויות, והדי הבחינה בכמה עגלות מרופטות מהתקופה האדוארדיאנית, רתומות לסוסים זקנים, שעליהן נערמה תוצרת חקלאית מסנט מרי ומסנט מרטין, ואיתן חזרו גם ערימות מהבילות של צואת סוסים לדרכי האספלט המודרניות. מהר מאוד, חשבה הדי, הרחובות של ג'רזי יישמעו ויריחו כמו רחובות ילדותה.

היא הביטה בשעונה. השעה הייתה מעט אחרי תשע ורבע, כך שנותר לה מספיק זמן לקנות גרביים חדשים לפני הפגישה. באותו בוקר היא רדפה אחרי המינגוויי ברחבי הדירה עם עיתון, אחרי ששרט "רכבת" בזוג האחרון שלה, וצעקה שחבל שלקחה אותו איתה. רגליים חשופות פשוט לא באו בחשבון – בוודאי לא היום, כשחשוב שתיראה ותרגיש במיטבה. היא מיהרה אל חנות הכולבו של דה גרוצ'י וחלפה על פני כמה עקרות בית מקומיות שעטו כולן אותה הבעה – מבט מפוחד וציפייה מודאגת. כולן כאחת החישו את צעדיהן כשחלפו על פני חבורות של חיילים גרמנים שעמדו והתלוצצו – חוששות להימצא כה קרוב לאויב ופוחדות לרוץ שמא יתפרש הדבר באופן מוטעה. ועכשיו היו עשרות, אולי מאות חיילים, בעיירה, שסקרו את חלונות הראווה בחנויות והתגודדו בפארקים. הדי תהתה כיצד היה יכול הרייך להקצות כלי שיט כה רבים להשיט את כל אלה. היא חצתה את הכביש כדי לחמוק מקבוצה צעקנית של טוראים לא בתפקיד שחלקו ביניהם סיגריות וטפחו זה לזה על השכם. היא הגיעה לחנות, דחפה את דלת הזכוכית הכבדה והתקדמה בין הדוכנים המהודרים אל מחלקת הלבנים והגרביים.

"סלחי לי?" הדי התאמצה להסוות ככל האפשר את המבטא בלי להישמע מגוחכת. "אני מבקשת לקנות כמה זוגות גרביים."

המוכרת, אישה בשנות הארבעים לחייה ששערה אסוף לפקעת עגולה, הרכינה את ראשה לקראת הבשורה הקשה ללקוחה שלה. "אני מצטערת, גברתי, הכול נמכר."

הדי הביטה מטה אל מגירות התצוגה שמתחת לזכוכית המבהיקה שכיסתה את הדלפק וראתה שהן כמעט ריקות. "אולי נשאר משהו מאחור?" היא העלתה חיוך דקיק, חוששת שהגישה הזו תגרור תגובה קשה, אך האישה נענעה בראשה לשלילה.

"מצטערת, אני לא יכולה לעזור לך." היא רכנה קדימה כקושרת קשר, הבושם המבחיל שלה עלה לא קרוא בנחיריה של הדי, ולחשה: "זה בגללם. הם נכנסים לכאן ונראים ידידותיים, ותראי! הם פשטו על החנות כמו ארבה אדום – שולחים הכול הביתה לבני משפחותיהם, את מבינה, כי בחנויות שלהם אין כלום כבר חודשים. מעילי חורף, כלי מטבח, אריגים, מה שרק תרצי. כבר ניסית לקנות גבינה השבוע? לא תשיגי, לא באהבה ולא בכסף."

הדי השיבה לה אף היא בקול עמום. "ואת לא יכולה לסרב לשרת אותם?"

"הקצין הגֶ'רִי הגיע," היא השתמשה בכינוי הגנאי לחיילים הגרמנים, "ואמר שאם נסרב יזרקו את המנהלים שלנו לכלא. אבל מאיפה תבוא הסחורה החדשה? זה מה שאני רוצה לדעת. ראית אותם בנמל השבוע, שולחים את כל הסוודרים המשובחים שלנו לצרפת? מה נשאר לנו לאכול? אני אגיד לך..." פניה של האישה אורו כשעלה הרעיון בראשה, והיא הנמיכה את קולה אף יותר. "אני יכולה לתת לך את הגרביים שאני לובשת עכשיו אם תוכלי להביא לנו הערב כמה צלעות חזיר. זה יום ההולדת של הזקן שלי, ואין לי מה לתת לו חוץ משאריות מעיים."

הדי הביטה בה ושקלה את ההצעה. המחשבה ללבוש גרביים מלוכלכים של אישה זרה הייתה לא נעימה, אך מדכאת אף יותר הייתה הידיעה שגם אילו רצתה, לא יכלה להיענות לעסקה. רק הבוקר היא הבחינה שהקצב בקצה הרחוב שלה תלה שלט שעליו כתוב "מכירה ללקוחות קבועים בלבד". אפשר להניח שחברים או בעלי קשרים זכו לעסקאות מיוחדות במקום הקטן הזה, אבל להדי לא היה ייחוס שכזה. היא ראתה את העתיד שנפרש לפניה, תור אינסופי שבו תמיד היא אחרונה, מקבלת את מה שאיש לא רצה, אם בכלל.

"תודה רבה. אני מעריכה את הרצון הטוב, אבל אנסה במקום אחר."

המוכרת משכה בכתפיה כאומרת להדי שהיא מבזבזת את זמנה. וכך אכן היה. בחנות הסדקית ווֹיזינס, במקום הגבוה ביותר בעיר, ואפילו בחנות הקטנה המצחיקה שאליה באו הגברות הזקנות לחפש סינרים וכותונות שינה מפלנל, בכולן נתקלה באותו סיפור. עשר דקות לפני השעה עשר צעדה הדי המובסת אל הריאיון ברגליים חשופות, וקולה הנוזף של אימה מהדהד בראשה, מזכיר לה שבחורות הגונות לעולם אינן יוצאות כך מהבית.

ברגע שפנתה אל כיכר רויאל, שם צלב הכניעה הלבן היה עדיין צבוע על מרצפות הגרניט הוורודות, ראתה את ההמון. תור לא מסודר של גברים התפתל כנחש סביב גוש הבניינים ואל רחוב צ'רץ'. אנשים הצטופפו בזוגות ובשלישיות, בטשו ברגליהם וגידפו בשקט בעת שהמתינו להיכנס למשרד הרישום הארעי שנפתח בספרייה. זה היה, כך הבינה הדי, התור לרישום התושבים שגילם שמונה־עשרה עד חמישים וחמש – הצהרת כוונתם של הנאצים לרשום, לסווג ולמספר, כהכנה לזיהוי התושבים בעתיד. מעתה ואילך יהיה אפשר לחפש, לרכז ולשלֵח את אנשי ג'רזי בקלות, ממש כמו להוציא מזכּר מתיבת הדואר. מהו הביטוי האנגלי? כמו לדוג דגים בתוך חבית. הרוח שוב גברה, והיא הצטמררה.

ממרכז ההמון המתקהל עלו צעקות כעוסות. הדי מתחה את צווארה וראתה צעיר חובש כובע שטוח מנופף בידיו לעבר שני טוראים גרמנים וצועק שאין להם כל זכות לנהוג כך באזרחים שומרי חוק. היא ראתה את החיילים גוררים ומרחיקים את האיש. ליבה פעם בחזהּ, והיא עצמה לרגע את עיניה. אחר כך החליקה את שמלתה, התרחקה מההתקהלות והחלה לצעוד בלי להביט לאחור. בקצה הרחוק של הכיכר היא פנתה לרחוב היל, ובראש זקוף נכנסה בזריזות למשרד לענייני הזרים.

*

לויטננט קורט ניומן שמט את התרמיל הצבאי שלו על הרצפה הממורקת של מגוריו החדשים ופנה אל החלונות הצרפתיים שבקצה החדר המואר. חיוך רחב החל להתפשט על פניו, כמו של ילד שהגיע לראשונה לגן שעשועים. איזה נוף! אילו רק הייתה לו מצלמה. הגן היה מרהיב. תפרחות נפוחות של ורדים ושיחי חוף אקזוטיים הקיפו מדשאה מכוסחת. בקצה היה שער ברזל מעוטר, ומעבר לו – הים. או, אם להשתמש במילה האנגלית הנכונה על פי המילון החדש שלו, חוף הים. זה לא היה האוקיינוס שקורט הכיר, המשטח העצום והמפחיד שאיים לבלוע אוניות ולהטביע חיילים. זה היה לוח ממורק של ספיר נוצץ, הלוחך חוף צהבהב־אפרפר ותלתלים של עשב ים שחור. הוא משך אותך אליו, מפתה אותך להשיל מגפיים ולרוץ יחף לאורך החוף הרך והמזמין. אלמלא התדריך לפריסה שהיה מתוכנן לעוד עשר דקות, זה בדיוק מה שקורט היה עושה, ממש עכשיו. הוא נד בראשו בפליאה ובהכרת תודה על שהוצב כאן.

הסמל שאסף אותם מהנמל מעט אחרי הזריחה הציע סיור מודרך באי לפני שיוביל כל אחד מהקצינים למעונו המיועד. במושב האחורי של המוריס־8 המבריקה, בעלת הגג הנפתח, ישב לצידו של קורט לויטננט פישר, שטרח להזכיר שלוש פעמים בגאווה שהוא בא ממינכן. הוא פרס מפה על ברכיו והפציץ את הנהג בשאלות על עמדות גיאוגרפיות ותוכניות לביצורי הגנה. אלא שקורט, לבד מכמה הנהונים של עניין מזויף, נשען לאחור במושב העור ובחן את הסביבה, נהנה לתת למידע לחלוף מעליו. יהיה די זמן לעבודה אחרי כן. כרגע הוא רצה לספוג כל פרט אפשרי.

מתאר צורתו של האי, כך התברר, היה מלבני. נסיעתם החלה לאורך מפרץ סנט אובּיין שבצד דרום, דרך נמל הגרניט הציורי שבו התנדנדו סירות הדיג, ומעבר לגבעה בואך סנט בְּרֶלאד, שם גלשה צמחייה עבותה וירוקה אל מפרץ חולי לבן. הדרך הובילה אותם במעלה הצד המערבי שבו החוף רחב והדיונות מתקמרות, ומשם עשרה קילומטרים לאורך החוף הצפוני, על פני צוקים אימתניים ומפרצים שבהם המים כחולים־ירוקים כתמונות מגלויה. בצד המזרחי הם חלפו על פני אדמות חמרה ונוף פני הירח של חוף סלעי חשוף הנגלה עם נסיגת הים בשפל, ועל פני מבצר מונט אוֹרְגוּוִיל בן מאות השנים שהזדקר לרקיע. בכל פיתול של הדרך העקלתונית, עם כל מהמורה ותחת כל קשת של עלווה ירוקה, חש קורט גל של התרגשות. פישר ושאר הקצינים הביטו כעת בשעוניהם ורטנו משהו על הצורך לאתר את המגורים ולדווח על הגעתם. קורט נד בהסכמה בעודו מהרהר איך ישוב לכאן אחרי המלחמה עם חברו הוותיק הלמוט. כבר היו תוכניות ראשוניות להפוך את האיים לאתרי נופש יוקרתיים בשביל הצבא כאשר כל זה ייגמר. הם יוכלו ללון באחד המלונות הגדולים שלאורך הטיילת, להגיע לברים, לפגוש כמה בנות. הם יחגגו.

התברר שהמגורים שהוקצו לו היו בבית מבודד למדי, בצד המזרחי, בשכונה שנקראת פּוֹנטָק. פנים הבית הדיף ריח של שעווה ולבנדר, וקושט בטוב טעם בדוגמה פרחונית רגועה על ידי הבעלים הקודמים, מאנשי ג'רזי. כשעמד והשקיף לכיוון הים תהה קורט היכן הם מתגוררים עכשיו. שמש הקיץ המאוחרת חיממה את פניו על אף הרוח הקרה, ודבורים ריחפו בין הפרחים. פישר, אשר על פי הרשימה היה שותפו החדש של קורט, הופיע מבעד לחלונות הצרפתיים וחייך בהנאה כשהביט בנוף.

"איזה מקום, נכון?"

"נהדר," ענה קורט.

"יהיה צריך להשקיע הרבה במשמעת כאן. אני מתכוון, עם חיל המצב."

"באמת?" קורט הבחין באות הסער של חיל הרגלים שענד ובאות קרב מברונזה על חזהו.

"הנחיות מברלין בנוגע ליחסי ציבור." פישר שאף מבדל סיגר ומעך אותו לדשא. "היה שיתוף פעולה הדוק עם הממשל המקומי בשבועות הראשונים – אישית אני סבור שיש בזה מסר גרוע." קורט הנהן ותהה מה כוונתו. "הם אפילו עדיין לא כינסו את החזירים היהודים."

קורט שאף עמוק מהסיגריה והבין שחלקו השמח של היום חלף לו. "האם הם מתכוונים לעשות זאת?"

"השבוע רושמים אותם, ואז נראה." פישר נשם עמוקות את אוויר הים. "כן. נראה לי שנוכל לעשות כמה דברים במקום הזה."

*

הדי בחנה את קליפורד אורנג', הפקיד הממונה על זרים בג'רזי, שהתארגן מאחורי המכתבה שלו והעביר את ידו על פני המשטח, כמתענג על חוסנו. הוא היה אדם בגיל העמידה עם פריחה וקילופים בעור לחייו. השיער על ראשו התדלדל, אך הוא התהדר בשפם דק ובגבות כה עבותות עד כי נדמה היה שיש להן רצון משלהן. מהתקרה השתלשלה נברשת גדולה בהרבה ממה שנדרש לחדר. השמש קרנה אל תוך החדר, ואורה ניתז מהרצפה הממורקת. מבעד לשמשת החלון הבחינה הדי בעצים שבחצר הכנסייה של העיירה. היא התיישבה על הכיסא המרופד לפני מכתבתו של אורנג' ושילבה את ידיה בחיקה מעל לתיקה, מקווה שכך תיצור רושם של כנועה וצייתנית. היא העלתה חיוך קל, אך אורנג' כבר שקע בתיקייה המונחת לפניו.

"ובכן, הגברת בֶּרקוּ. הרשי לי לרענן את זיכרוני. את בת עשרים ואחת, הגעת לג'רזי ב־15 בנובמבר 1938, ואת מתגוררת כעת ברחוב ניו מספר 28, נכון?"

"נכון, בדירה העליונה."

הוא נתן בה מבט מסוקרן. הדי חשדה שהשליטה שלה באנגלית עוררה את עניינו. היא תהתה שמא ציפה שתנבח ככלב.

"כאשר הגעת הנה הייתה ברשותך ויזה בריטית מעודכנת על שם הדוויג ברקו־גולדנברג, דרכון זר שהונפק בווינה בספטמבר הקודם וכרטיס רישום שלפיו את אזרחית רומניה, שהודפס בווינה במאי 1937 על שם הדוויג גולדנברג." הוא הניח את הניירת והישיר מבט לעיניה. "האם את יכולה להסביר את ריבוי השמות ברישומים שלך?"

"אני חושבת שכבר הסברתי: ברקוּ הוא שמו של אבי החורג. גולדנברג היה שמה של אימי."

"אביך החורג?"

"אינני יודעת מי היה אבי האמיתי. אחרי שנולדתי אימי התחתנה עם רומני, ואימצתי את שמו."

הדי בלעה את רוקה בסיום דבריה וחשה בייאוש בטיפות זיעה נקוות על שפתה העליונה. היא ערכה תריסר חזרות על הסיפור עם אנטון בדירתה, אבל כשאמרה זאת כעת, בקול, בנסיבות רשמיות, הרגישה אחרת.

אורנג' שלף את העט הנובע שלו מהמכסה ורשם בדייקנות רבה הערה על גבי המסמך. "אם כך, מאחר שגולדנברג הוא שם יהודי, את בעצם יהודייה?"

"לא."

אורנג' כיסה חזרה את העט והניח אותו בצד, כשהוא מקפיד כי יקביל במדויק למספג. "את אינך יהודייה?"

"גידלו אותי כפרוטסטנטית. אבי החורג הוא יהודי, ואימי אימצה את דתו כשהתחתנו, אבל אין בי דם יהודי." הדי ניסתה שוב לחייך, אך הפעם לא עלה בידה. כל מילת שקר תפחה ככדור צמר גפן בחלל פיה. עיניו של אורנג' ננעצו בה כפגיונות, והיא קלטה שהוא מביט בשערותיה, שאותן אספה בסיכות לקראת הריאיון היום. היא ידעה שהגוון הבלונדיני שלהן, מתנה שירשה מסבתה מצד אימה, יהיה האליבי החזק ביותר שלה, בייחוד לגבי אדם כמו אורנג' שכנראה ראה תמונות של יהודים רק בספרים. אבל דומה שהוא ביקש כעת להעריך את האותנטיות של שערה. ייתכן שאמרו לו שכל הנשים היהודיות חובשות פאות.

"את מספרת לי שאימך, ששמה גולדנברג, הייתה למעשה פרוטסטנטית?"

"כן." ידיה לפתו כעת את תיקה כאילו הוא עלול לעוף מחיקה בכל רגע.

אורנג' התרומם מכיסאו וצעד לעבר החלון. הוא השקיף החוצה אל מגדל הכנסייה הנורמנית בארשת שלדעתו שיוותה לו הבעה של התרכזות בוחנת.

"הביני, גברת ברקוּ, אני נמצא בעמדה מאוד לא פשוטה. אני מאמין שאת מבינה את טיב היחסים בין שלטונות ג'רזי ופיקוד השדה הגרמני החדש?"

"לא ממש."

אורנג' ליטף את שפמו בין אגודל לאצבע. "אני חושש שאלה יחסים רגישים ביותר. הממשל האזרחי של ג'רזי ממשיך לתפקד, אך אנו חייבים למלא ולהוציא לפועל את ההוראות של האדונים החדשים. והגרמנים הורו שכל היהודים המתגוררים באיי התעלה יירשמו בנפרד משאר האוכלוסייה." הוא הסתובב ופנה אליה. "את מבינה אפוא שאכשל במילוי תפקידי אם לא ארשום כל יהודי על פי הוראת פיקוד השדה הגרמני?"

הדי ניסתה לכחכח בגרונה בלי שירגיש לפני שענתה. "אבל אני לא יהודייה."

הוא נאנח בקול רם מספיק כדי שתשמע. "אני מבקש את סליחתך, אבל ההסבר שלך איננו משכנע לאור העדות שבמסמכים. אילו יכולת איכשהו להוכיח את המוצא שלך..."

"מדוע אני צריכה לספק הוכחות? אם אתה לא מאמין לי, האם לא מוטל עליך, או על הגרמנים, להוכיח שאני כן יהודייה?" היא עצרה ונשכה את שפתה, נזכרת בעצתו של אנטון להישאר מפויסת, לא מתריסה. בחיקה חדרו הציפורניים אל תוך כפות ידיה.

אורנג' נתן בה מבט נוקב וחזר אל כיסאו כמו כדי לחתום את הדיון. "להפך," השיב. "הוראות פיקוד השדה מבהירות במפורש שאם קיים ספק כלשהו, עליי לנקוט זהירות מתבקשת ולהגדיר את האדם כיהודי."

הדי נשמה נשימה עמוקה. היא הבינה שנותרו לה שניות ספורות. "מר אורנז'," היא הקפידה לבטא את ה־ז' ברכות צרפתית, לא בנוקשות אנגלית טיפוסית. "ראיתי בווינה כיצד התייחסו הגרמנים ליהודים. אם תרשום אותי כיהודייה, אהיה תחת מעקב מתמיד. אני עלולה להיכלא, אולי אף גרוע מכך. אתה תעמיד אותי בסכנה גדולה."

אורנג' הזעיף פנים לעברה, כאב המאוכזב מבנו הסורר. "שום צעד לא ננקט כנגד אזרחים יהודים."

"זה לא אומר שלא מתוכננים צעדים כאלה."

"אם את כל כך חוששת מפני הגרמנים, מדוע לא התפנית מכאן ביוני?"

"הייתי עושה את זה אם אנגליה הייתה מכבדת את סטטוס הוויזה שלי." היא טפחה בגב ידה על שפתה העליונה. "אם תעביר את המידע שנתתי לך היום, הגרמנים יקבלו את מילתך. אין כל סיבה שמישהו יפקפק במוצאי עד סוף המלחמה הזו." היא הרימה את מבטה לפגוש את מבטו, בתחינה אחרונה. אורנג' הפנה את מבטו ממנה אל התיקייה שלה ואז שוב אל פניה לפני שסגר את התיק.

"אני מצטער, העלמה ברקוּ, אבל בהתחשב במידע שיש לי זאת תהיה רשלנות מצידי שלא להגדיר אותך כיהודייה, בת להורים רומנים, בהתאם לתקנות הנוכחיות. אם אעקוף את החוקים והגרמנים יגלו זאת מאוחר יותר, אני אסכן לא רק את מעמדי האישי, אלא את כל יחסי הגומלין ושיתוף הפעולה בין ממשלת ג'רזי והכובשים, שבהם תלוי ביטחונו של האי הזה. אני משוכנע שאת מבינה." היא המשיכה ללטוש בו את מבטה, כשלפתע, בתחושת אי נוחות החל אורנג' לפטפט בעליצות מזויפת בעודו מדפדף בניירותיו. "את יודעת, ממש אין לך סיבה לדאוג. גם אם בארצך התרחשו אי סדרים, כאן ההרשמה היא בסך הכול הליך רשמי, חלק מהקנאות הגרמנית למנהל תקין. אלה מאיתנו המשרתים בממשל מצאו שמרבית הנהלים הגיוניים ומכבדים. אנחנו פשוט צריכים לציית לחוקיהם בעתיד הנראה לעין." הדי ידעה שהוא מחכה שתקום, אך היא נותרה במקומה, מסרבת לזוז מהכיסא, שמא כך ישתנה מהלך גורלה. "בכל מקרה, אני חושב שזה הכול להיום."

נגמר. הדי נעמדה בקושי, מנסה להתרגל למעמדה החדש. גורלה נחתם כרגע, חייה השתנו במשיכת קולמוס. היא הביטה סביבה והבחינה בחפצים אחרים במשרד – מנורת הנחושת שעל השולחן, ניצבת בזווית של ארבעים וחמש מעלות בדיוק, המדפים מסודרים עם תיקיות החוקים של ג'רזי בסדר אלפביתי מושלם. ובפינה הרחוקה, האפלולית, ניצב גלובוס על כנו, מכוסה שכבה דקה של אבק כי חודשים רבים לא סובבו אותו. מעולם לא היה לה סיכוי.

אורנג' הושיט אליה יד. "יום טוב לך, העלמה ברקוּ."

הדי בהתה ביד המושטת ולא הושיטה את שלה, ואז הביטה היישר אל תוך עיניו.

"Fick dich selbst." לך תזדיין.

ואז סבה על עקביה והסתלקה.