המלכה הלבנה

המלכה מרגרט וכלתה האומללה אן נוויל מחרימות בית בקרבת מקום שנקרא "המקום של פייני", וממתינות לקרב שיהפוך אותן, כך הן מאמינות, למלכה ולנסיכה של וויילס. אן נוויל מבלה את הלילה על ברכיה, מתפללת למען נשמתו של אביה שגופתו חשופה לעיני כול על המדרגות שלפני המזבח בכנסיית סנט פול בלונדון. היא מתפללת גם למען אמה מוכת היגון שהגיעה לאנגליה ושמעה, עוד בטרם יבשו כפות רגליה, שבעלה הובס ונהרג בעת שברח מקרב, ושכעת היא אלמנה. הדוכסית האלמנה, אן מוורוויק, סירבה לצעוד צעד נוסף עם צבא לנקסטר והסתגרה במנזר ביוּליוּ, כשהיא זונחת את שתי בנותיה בידי בעלים משני צדי המתרס: בתה האחת נשואה לנסיך מבית לנקסטר, והשנייה לדוכס מיורק. אן הקטנה מתפללת לגורל אחותה איזבל שחייה נקשרו בג'ורג' הבוגדני, וכעת היא שוב רוזנת של בית יורק, ובעלה יילחם מחר בקרב בצד השני. היא מתפללת, כפי שהיא עושה תמיד, שאלוהים ישלח את אור תבונתו לבעלה הצעיר, הנסיך אדוארד מלנקסטר, שנהיה סוטה ומרושע יותר בכל יום שחולף, והיא מתפללת על עצמה, שתשרוד את הקרב הזה ותחזור בדרך כלשהי הביתה. היא כבר לא יודעת בדיוק מהו אותו בית.

על צבאו של אדוארד מפקדים הגברים שהוא אוהב: האחים שלצדם הוא מוכן למות בשמחה, אם האל יחליט שימותו ביום זה. פחדיו רוכבים איתו; הוא יודע עכשיו מהו טעמו של הפסד, ולעולם לא ישכח זאת. אבל הוא יודע שאי אפשר להימנע מהקרב הזה. עליו לרדוף אחריו בתנועת הכוחות המהירה ביותר שאנגליה ראתה אי־פעם. יכול להיות שהוא פוחד; אבל אם הוא רוצה להיות מלך, יהיה עליו להילחם. להילחם טוב יותר מכפי שנלחם אי־פעם בעבר. אחיו ריצ'ארד, הדוכס מגלוססטר, מפקד על החיילים הנמצאים מלפנים, מוביל אותם באומץ לבו הנאמן, הפיקח והנחוש. אדוארד מפקד על החלק המרכזי של הצבא, ואילו וויליאם הייסטינגס, שמוכן להקריב את חייו כדי לחסום מארב ולמנוע ממנו להגיע אל המלך, מגן על המאסף. בשביל אנתוני וודוויל יש לאדוארד תפקיד מיוחד.

"אנתוני, אני רוצה שאתה וג'ורג' תיקחו קבוצה קטנה של לוחמים עם חניתות ותתחבאו בין העצים שמשמאלנו", אומר אדוארד בשקט. "תצטרכו לבצע שם שתי משימות. הראשונה היא להשגיח שסומרסט אינו שולח חיילים מהריסות הטירה כדי להפתיע אותנו משמאל, והשנייה היא להביט בקרב ולהסתער כשאתה חושב שאנו זקוקים לזה".

"אתה כל־כך בוטח בי?" שואל אנתוני, נזכר בימים ששני הגברים הצעירים היו אויבים ולא אחים.

"כן", אומר אדוארד. "אבל אנתוני – אתה הרי אדם חכם, פילוסוף, האין מוות וחיים דומים זה לזה מבחינתך?"

אנתוני מעווה את פניו. "למדתי רק מעט, אבל אני קשור מאוד לחיי, אדוני. עדיין לא הגעתי לכזאת דרגת התנתקות".

"גם אני", אומר אדוארד בלהיטות. "ואני קשור מאוד לאיברי, אחי. אתה צריך לוודא שאחותך תוכל להניח עוד נסיך בעריסה", הוא אומר בבוטות. "הצל את הביצים שלי למענה, אנתוני!"

אנתוני צוחק ומניף את ידו בהצדעה נלעגת. "האם תאותת לי בשעת הצורך?"

"אתה תראה את הצורך שלי בבהירות רבה. הסימן שלי יהיה כשאתה רואה שאני הולך להפסיד", הוא אומר ביובש. "אל תעזוב את המקום עד אז. זה כל מה שאני מבקש".

"אעשה כמיטב יכולתי, אדוני", מסכים אנתוני בשלווה ופונה להצעיד את קבוצתו של מאתיים אוחזי החניתות אל מקום מסתור.

אדוארד ממתין רק עד לרגע שהוא רואה שהם נמצאים בעמדתם, נסתרים מעיני צבא לנקסטר הממוקם מאחורי חומות הטירה שעל הגבעה, ואז הוא נותן פקודה לירות בתותח. "אש!" ובאותו זמן קשתיו של ריצ'ארד שולחים גשם של חצים. יריית התותח פוגעת במבנה הרעוע של הטירה העתיקה, וגושי אבנים ניתכים עם כדורי התותח על ראשי הגברים החוסים למטה. נשמעת צרחת כאב כשאחד הגברים חוטף חץ בפניו, ואז נשמעות עוד תריסר צווחות כשהחצים המדויקים נוחתים עליהם כברד. מתברר שהטירה היא חורבה יותר מאשר מבצר. אין כל מחסה מאחורי החומות והקשתות המתמוטטות, והאבנים הנופלות מהוות סכנה גדולה יותר מאשר מקלט. הגברים מתפזרים החוצה לכל עבר. קצתם שועטים במורד הגבעה לפני שהם מקבלים פקודה להתקדם, קצתם פונים לכיוון טוקסבורי כדי לברוח. סומרסט שואג וקורא לצבא להתקבץ ולתקוף במורד הגבעה, אבל אנשיו כבר מסתערים.

בזעקות זעם, כשהם מסתייעים במפולת הקרקע, רצים חיילי לנקסטר מהר יותר ויותר ומטילים את עצמם מטה אל עבר לב הצבא היורקי, שבו נמצא המלך הגבוה, שהכתר מכסה את קסדתו, ערוך ומוכן לקראתם. באדוארד ניצתת הנאה בהירה וחסרת רחמים, שלמד להכירה מקרבות ילדותו. ברגע שחיילי לנקסטר מפלסים אליו את דרכם דרך השורה הראשונה, הוא מקדם את פניהם עם חרבו רחבת הלהב ביד אחת וגרזן בידו השנייה. שעות האימון הארוכות שבילה בדו־קרב, על רגליו בזירה, באות עכשיו לידי ביטוי, ותנועותיו מהירות וטבעיות בדומה לאריה לוחם: דחיפה, נהמה, סיבוב, דקירה. הגברים שועטים לכיוונו, והוא אינו מהסס לרגע. הוא דוקר גרונות נטולי הגנה. הוא חותך בחוכמה את ידו של הלוחם האוחזת בחרב מאזור בית השחי הבלתי מוגן ולמעלה ממנו. הוא בועט במפשעתו של גבר, וכשהקורבן מתקפל, הוא מוריד את הגרזן על ראשו ומפצפץ את גולגולתו.

ברגע שהלם ההתנגשות מטיל לאחור את חיילי יורק, האגף שעליו מפקד ריצ'ארד מגיע מהצד ומתחיל להכות ולדקור. זהו

טבח חסר רחמים, והדוכס הצעיר נמצא בלב לבו של הקרב – קטן, אכזרי, רוצח בשדה הקרב, מזרה אימים. ההסתערות הנחושה של אנשיו של ריצ'ארד שוברת את התקדמות המתקפה של חיילי לנקסטר, והם נבלמים. כמו תמיד בקרבות פנים אל פנים יש הפוגה, משום שאפילו הגברים החזקים ביותר צריכים להשיב את נשימתם.

אבל בהפוגה הזאת מסתערים בני יורק קדימה, כשבראשם המלך וריצ'ארד לצדו, והודפים את חיילי לנקסטר בחזרה במעלה הגבעה אל מקום מקלטם.

נשמעת צעקה, זעקה מקפיאת דם ומאיימת של גברים נחושים, המגיעה מהיער שמשמאל לשדה הקרב, מקום שאיש לא ידע שחיילים מתחבאים בו. מאתיים חיילים, אף שנראה כאילו מדובר באלפיים, עם חניתות, חמושים בכלי משחית אך קלי רגליים, רצים לכיוון חיילי לנקסטר, כשהאביר הטוב ביותר באנגליה, אנתוני וודוויל, מוביל הרחק מלפנים. חניתותיהם שלופות לפנים, צמאות להכות, וחיילי לנקסטר מרימים מבט מהקרב הכושל שלהם ורואים אותם נורים קדימה. הם נראים להם ודאי כמו סערת ברקים – מוות המגיע מהר מכדי להימנע ממנו.

הם רצים, הם אינם יכולים לעשות שום דבר אחר. החניתות באות לקראתם כמו מאות להבים המחוברים לנשק קטלני אחד. הם יכולים לשמוע את יללת התוקפים באוויר לפני הזעקות הנשמעות כשהם משיגים את מטרותיהם. החיילים דוחפים את עצמם ורצים במעלה הגבעה, ואנשיו של ריצ'ארד בעקבותיהם, חותכים בהם ללא רחם, בעוד חייליו של אנתוני סוגרים עליהם במהירות, שולפים חרבות וסכינים. חיילי לנקסטר רצים לכיוון הנהר ומתבוססים לאורכו או שוחים לעבר השני או שוקעים פנימה בגלל משקל שריונם, טובעים בטירוף כשהם נאבקים בקני הסוף. הם רצים לכיוון הפארק, ואנשיו של הייסטינגס סוגרים עליהם ומכים בהם כאילו היו ארנבות בסוף עונת הקציר, כשהקוצרים יוצרים מעגל סביב חלקת החיטה האחרונה ומעיפים את חרמשיהם על החיות המבוהלות. הם מסתובבים ורצים לכיוון העיר, וחייליו של אדוארד, עם אדוארד בראשם, רודפים אחריהם כאילו היו איילים מותשים ותופסים אותם כדי לשוחטם. הנער המכונה הנסיך אדוארד, אדוארד מלנקסטר, נסיך וויילס, נמצא ביניהם, ממש מחוץ לחומות העיר, והם טובחים בכולם עם חרבות מבריקות ולהבים נוטפי דם, ללא כל חמלה, כשמסביב נשמעות זעקות תחינה לרחמים.

"חוסו עליי! חוסו עליי! אני אדוארד מלנקסטר, נולדתי להיות מלך, אמי –" שאר המילים נעלמות בגרגור הדם המלכותי, כשחייל רגלי, איש פשוט, מחדיר את סכינו לגרונו של הנסיך הצעיר, ובכך שם קץ לתקוותיה של מרגרט מאנז'וּ ולחיי בנה והשושלת הלנקסטרית, רק כדי לזכות בחגורה יפה ובחרב מגולפת.

אין זה ספורט מבחינתו של המלך, אלא עסק קטלני ומכוער, ואדוארד נח על חרבו ומנקה את פגיונו ומביט באנשיו המשספים גרונות, מוציאים מעיים, מרוצצים גולגולות ושוברים רגליים, עד שצבא לנקסטר בוכה על הקרקע או נמלט משם, והקרב, לפחות הקרב הזה, מסתיים בניצחון.

אבל תמיד יש השלכות לקרבות האלה, והן תמיד מלוכלכות. ההנאה שאדוארד שואב מהקרב אינה כוללת הריגת אסירים או עינוי שבויים. הוא אף לא מתענג על מתן גזר דין של כריתת ראשים, שלא כמו רוב המצביאים בזמנו. אבל הלורדים של לנקסטר תבעו מקלט במנזר טוקסבורי, ואי אפשר להניח להם להישאר שם או לקבל ליווי בטוח לביתם. "הוציאו אותם משם", אומר אדוארד בקצרה לאחיו ריצ'ארד, שניהם מאוחדים בתשוקה לסיים את העניין. הוא פונה לאחים לבית גריי, בניו החורגים. "לכו ומצאו בשדה הקרב את הלורדים לבית לנקסטר שעודם חיים, קחו מהם את נשקם ואסרו אותם".

"הם מבקשים מקלט", מציין הייסטינגס. "הם במנזר, נתלים על המזבח הגבוה. אשתך שרדה רק משום שכיבדו את זכות המקלט. הבן שלך נולד בבטחה בתוך מקום מקלט".

"אישה. תינוק", אומר אדוארד ביבושת. "מקלט נועד לחסרי הישע. הדוכס אדמונד מסומרסט אינו חסר ישע. הוא בוגד קטלני, וריצ'ארד יסחב אותו מהמנזר היישר אל הגרדום בכיכר השוק של טוקסבורי. נכון, ריצ'ארד?"

"כן", אומר ריצ'ארד בקצרה. "יש לי כבוד רב יותר לניצחון מאשר למקלט כלשהו", והוא מניח את ידו על ידית חרבו והולך לפרוץ את דלת המנזר, אף שאב המנזר נצמד לזרועו האוחזת בחרב ומתחנן בפניו שיכבד את רצון האל ויפגין רחמים. צבא יורק אינו מקשיב. הוא מעבר ליכולת הסליחה. אנשיו של ריצ'ארד גוררים החוצה את מבקשי הרחמים הזועקים, וריצ'ארד ואדוארד צופים באנשיהם משספים אסירים המתחננים על חייהם תמורת כופר בחצר הכנסייה, ששם הם נצמדים למצבות הקברים, מתחננים בפני המתים שיצילו אותם, עד שמדרגות המנזר חלקלקות מדם, ומהאדמה הקדושה עולה ריח של בית מטבחיים, כאילו דבר אינו קדוש. משום שלא נותר עוד דבר קדוש באנגליה.