הממגל

כמה מילות פתיחה

החיבור הקצר שלבש צורת "מחזה", נכתב אי־שם בראשית שנות העשרים שלי. עתה, משחלפו אי־אילו שנים ודפיו שוכנו בתחתיתו של ארגז עם רשימות מאותם הימים, הצצתי בו מחדש. אינני זוכר בפרוטרוט את תהליך הכתיבה, אך עודני זוכר ש"המחזה" נכתב בסערת רגשות אופיינית לאדם צעיר שהתנסה במה שאנשים צעירים חווים: אהבה, פרידה, שנאה, קנאה. אינני משוכנע שמדובר ב"מחזה" ולא בבליל מחשבותיי שהוערו אל בלוק הכתיבה. אבל, ניחא.

היום, בחלוף השנים, איני יכול שלא לחייך (מעט בחוצפה אל־עצמי הצעיר), כאשר אני נזכר במהירותן של מערכות יחסים וחברויות שצמחו וקמלו. אני זוכר במיוחד כיצד הוטרדתי מן האופן שבו אנשים אהבו זה את זה, התנגשו בעיוורון ללא הרף – ואחר זמן לא רב, אהבתם התפוררה ונגרסה כאילו לא הייתה מעולם.

לא פחות מכך, איני שוכח את החיטוט הפנימי המתמיד ואת הניסיון הכן לדעת באמת, להכיר באמת, להרגיש באמת (והמילה "באמת" מופיעה חזור ונשנֹה לאורך "המחזה"). עודני זוכר כיצד רציתי לצרוח (ונדמה לי שאף צרחתי): "הכל מזויף!". ולצד המהמורות הרגשיות והחברתיות, קראתי כאחוז תזזית: מרקסיזם, אקזיסטנציאליזם, פסיכולוגיה ועוד. היום, אני קורא בעניין רב את ההערות הרבות ששרבטתי בצעירותי בשולי הספר "אמנות האהבה" של אריך פרום. על כך אומרים: אבוי, הנעורים!

אינני מחובבי התיאטרון וגם מחזות קראתי רק מעט. אמנם אני עוסק בכתיבה, אך מאז ימי "הַמְּמַגֵּל" הפלגתי למחוזות אחרים, עיוניים יותר, ובעוד שיש בידי הכלים להכריע האם ספר היסטוריה או תיאוריה חברתית הוא בעל ערך, יחסי אל "הַמְּמַגֵּל" שונה בתכלית: איני יודע אם הוא "טוב" או "רע", "נאיבי" או "מתוחכם". די לי בכך שנכתב על־ידי, ויש לו ערך כלשהו בעיני.

עתה, לאחר שנים ארוכות, כאשר קראתי והקלדתי את כתב היד למחשב, שיניתי מעט את הנוסח אך לא מעבר לכך. אני מתנצל מעומק לבי בפני אדם הצעיר על העוול שעשיתי לטקסט שלו. אבל עם טקסט זה עלי להתמודד היום, לא הוא.

האמת, אינני יודע מי ירצה לקרוא את "המחזה" הראשון והאחרון שכתבתי, ואודה שלא אכפת לי ממש. בסופו של דבר, "הַמְּמַגֵּל" הוא עניין בין אדם־של־ההווה ובין אדם־של־העבר.