המסע המופלא של הפקיר שנתקע בארון של איקאה

צרפת

המילה הראשונה שאמר ההודי אָזאטשו לוּב פָּאטֶל כשהגיע לצרפת היתה מילה בשוודית. שערורייה!

"איקאה."

זה מה שהוא אמר בקול רפה.

זאת אומרת, הוא סגר את הדלת של המרצדס האדומה הישנה והמתין בסבלנות כמו ילד טוב, כשידיו מונחות על ברכי המשי שלו.

נהג המונית לא היה בטוח ששמע נכון. הוא הסתובב לעבר הנוסע, מה שגרם לכיסוי המושב, העשוי חרוזי עץ, לחרוק.

הוא ראה לפניו גבר לא צעיר ולא מבוגר יושב במושב האחורי של הרכב שלו. גבר גבוה, קפוץ ויבש כמו גזע עץ, בעל פנים כהים ששפם גדול־ממדים חוצה אותם. חטטים קטנים, צלקות עמוקות של פצעי בגרות ישנים, חרשו את לחייו. באוזניו ובשפתיו היו נעוצים עגילי־חישוק אחדים, שנראו כאילו אפשר לסגור אותם כמו רוכסן. הו! איזו שיטה נחמדה! חשב גוּסטב פָּלוּרד, שבעיני רוחו כבר ראה פתרון יוצא מן הכלל לפטפוטים האינסופיים של אשתו.

חליפת המשי האפורה והמבריקה של האיש, חולצתו הלבנה וכן העניבה האדומה שהוא לא טרח לקשור אלא חיבר בסיכה, היו מקומטות להחריד והעידו על שעות טיסה רבות. אבל למרבה ההפתעה, לא היה לו שום מטען.

או שהוא הינדי, או שהוא נחבל כהוגן בראשו, חשב נהג המונית כשהסתכל על הטורבן הגדול והלבן שעטף את ראש הנוסע. אבל פניו הכהים, ששפם גדול־ממדים חצה אותם, גרמו לו לחשוב שמדובר בכל זאת בהינדי.

"איקאה?"

"איקאה," חזר ואמר ההודי, מאריך את הגיית ההברה האחרונה.

"איזה? אממ... 'ווֹט איקאה'?" מילמל גוסטב, שהרגיש באנגלית נוח כמו כלב על משטח החלקה על קרח.

הנוסע משך בכתפיו כאילו רצה לומר שזה ממש לא משנה לו. רקאיקאה, אמר שוב, לאחשובאסניפשאכינראלכתאפריזאי. זה פחות או יותר מה ששמע נהג המונית, רצף מבולבל ובלתי מובן של עיצורים חִכּיים. אבל עיצורים חִכּיים או לא, במשך כל שלושים שנות עבודתו בחברת המוניות "הצוענים", זאת היתה בהחלט הפעם הראשונה שנוסע שנחת זה הרגע בטרמינל 2C של נמל התעופה שארל דה־גול מבקש ממנו להסיע אותו לחנות רהיטים. שכן, למיטב ידיעתו, איקאה לא פתחו לאחרונה רשת בתי מלון באותו שם.

גוסטב כבר נתקל בעבר בבקשות יוצאות דופן, אבל זאת התעלתה על כולן. אם הטיפוס הזה באמת הגיע מהודו, הרי הוא שילם סכום כסף לא מבוטל וישב שמונה שעות במטוס, וכל זה רק כדי לבוא ולקנות מדפֵי בּילי או כורסת פּואנג. כל הכבוד! או יותר נכון, לא ייאמן! הוא צריך לרשום את המפגש הזה בספר הזהב שלו, בין דֵמיס רוּסוס לסלמאן רושדי, שפעם חלקו לו את הכבוד והואילו להושיב את אחוריהם המכובדים במושביה המנומרים של המונית שלו, ובייחוד אסור לו לשכוח לספר את הסיפור הזה לאשתו בערב בזמן הארוחה. בדרך כלל לא היה לו מה לספר לה. אשתו, שפּיה העסיסי עדיין לא היה מצויד ברוכסן ההודי הגאוני, היא שנהגה להשתלט על השיחות סביב השולחן, בזמן שבִּתם היתה שולחת מסרונים זרועי שגיאות כתיב לצעירים בני גילה שאפילו לא יודעים לקרוא. הערב זה יהיה קצת אחרת.

"או־קיי!"

בשלושת השבועות האחרונים חרש נהג המונית הצועני יחד עם שתי הגברות הנזכרות לעיל את המסדרונות הצבועים כחול וצהוב של החנות השוודית לצורך ריהוט הקרוואן המשפחתי החדש. לכן הוא ידע היטב שסניף איקאה הקרוב ביותר נמצא ברואסי שבצפון פריז, בדיוק 8.25 קילומטרים מנמל התעופה. הוא בחר אפוא את הסניף של "איקאה תיאֶה — דרום פריז" הנמצא בדיוק בכיוון ההפוך, מצדה השני של עיר הבירה, במרחק שלושת רבעי שעה נסיעה ממקומו הנוכחי. אחרי הכול, התייר ביקש שיסיע אותו לאיקאה. הוא לא ציין לאיזה סניף. שלא לדבר על כך שעם חליפת משי יפה כזאת ועם עניבה כזאת, הוא מן הסתם איזה תעשיין הודי עשיר כקורח. לא אחד שיתחשבן על כמה עשרות אירו, לא ככה?

גוסטב היה מרוצה מעצמו. הוא חישב בזריזות כמה ירוויח מהנסיעה הזאת וחיכך את כפות ידיו זו בזו. אחר כך הפעיל את המונה ויצא לדרך.

בסך הכול, היום הזה התחיל לא רע בכלל.