המעון של מיס פרגרין לילדים משונים 2: עיר חלולה



* * *

שלוש הסירות פילחו בקלות את הגלים זו לצד זו, וזרם המים גילה התחשבות ונשא אותן בכיוון החוף. חתרנו לפי תור כדי שלא נתעייף ובכל פעם החלפנו זה את זה במשוטים, אם כי הרגשתי חזק להפליא וכמעט שעה שלמה סירבתי לוותר על תורי. שקעתי כולי בקצב התנועות, וידי ציירו באוויר אליפסות ארוכות כאילו אני מושך אלי דבר־מה שמסרב להתקרב. יוּ אחז בצמד המשוטים שמולי, ומאחוריו, בחרטום, ישבה אֶמָה, עיניה מוסתרות מתחת לכובע רחב שוליים וראשה מורכן אל המפה הפרושׂה על ברכיה. מדי פעם היא הרימה את מבטה ובדקה איפה החוף, והמראה של פניה בשמש העניק לי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי.

הרגשתי שאני יכול לחתור לנצח — עד שהוֹראס שאל בצעקה מאחת הסירות כמה קילומטרים נשארו לנו עד החוף, ואֶמָה הסתכלה לעבר האי בעיניים מצומצמות והציצה שוב במפה, ומדדה אותה באצבעות מתוחות, ואמרה בטון קצת מהוסס, "שבעה בערך?" אבל מילֶרד, שגם הוא ישב בסירה שלנו, לחש משהו באוזנה והיא קימטה את מצחה וסובבה את המפה ושוב קימטה את מצחה ואמרה, "כלומר, שמונה וחצי." וכשהמילים יצאו מפיה הרגשתי שאני קצת מתייאש, וראיתי שזה קורה לכולם.

שמונה קילומטרים וחצי: שיט שהיה נמשך שעה אילו הייתי מפליג עכשיו במעבורת שהביאה אותי — אחוז בחילה עזה — לחופי קֶרנהוֹם לפני שבועות. מרחק שכל סירת מנוע קטנה עוברת בקלות. קילומטר וחצי פחות ממה שהדודים הרופסים שלי רצים מדי פעם במרוצי התרמה, ולא הרבה יותר מהמרחק שאימא שלי מתיימרת לעבור במכשיר החתירה במכון הכושר המפואר שלה. אבל קו המעבורת בין חופי ויילס לבין האי יתחיל לפעול רק בעוד שלושים שנה, ומכשירי חתירה הרי אינם עמוסים בנוסעים ומטען, וגם לא דורשים תיקוני מסלול בלתי פוסקים רק כדי להישאר בכיוון הנכון. והבעיה החמורה ביותר היא שתעלת המים שאנחנו שטים בה היא תעלה בוגדנית מאוד — מלכודת ספינות ידועה לשמצה: שמונה קילומטרים וחצי של אוקיינוס הפכפך ומשתנה, שקרקעיתו זרועה שלדי ספינות ירקרקים ועצמות מלחים, ואי־שם במעמקיו האפלים אורבים לנו האויבים שלנו.

אלה מאיתנו שהדברים האלה הדאיגו אותם שיערו שהרשפים קרובים, שהם שטים בצוללת הגרמנית איפשהו מתחתינו, שהם מחכים. גם אם הם עדיין לא יודעים שנמלטנו מהאי, הם יגלו את זה בקרוב מאוד. ואחרי שהתאמצו כל כך לחטוף את מיס פֶּרֶגרין, הם לא יתייאשו אחרי ניסיון כושל אחד. אמנם הצוללת לא תעז לעלות אל פני המים באור יום, כי אניות מלחמה מפליגות לאטן באופק כמו מרבי רגליים גדולים, ומעל לראשינו מסיירים מטוסי קרב בריטיים, אבל כשהלילה ירד נהיה טרף קל. הם יבואו, וייקחו את מיס פֶּרֶגרין, ויטביעו את כולנו. לכן חתרנו, ובלבנו רק תקווה אחת — שנגיע לחוף לפני שיגיע הלילה.

* * *

חתרנו עד שידינו כאבו והכתפיים שלנו התאבנו. חתרנו עד שרוח הבוקר שככה והשמש קפחה על ראשינו כמו מבעד לזכוכית מגדלת וזיעה נקוותה מתחת לצווארונים שלנו, וקלטתי פתאום שאף אחד מאיתנו לא חשב להביא מים, ושב־1940, הדרך היחידה להתגונן מהשמש היא לעמוד בצל. חתרנו עד שעור כפות הידיים שלנו התקלף והיינו בטוחים שלא נוכל לעשות ולו תנועה אחת נוספת, ואז חתרנו עוד, ועוד, ועוד.

"אתה מזיע כמו סוס," אמרה אֶמָה. "תן גם לי לחתור קצת, שלא תהפוך לשלולית."

הייתי שקוע בהרהורים והקול שלה הקפיץ אותי. הנהנתי בתודה והיא התיישבה במקומי ליד המשוטים, אבל כעבור עשרים דקות ביקשתי שוב לחתור. המחשבות שהתגנבו לראשי כשהגוף שלי היה במנוחה לא מצאו חן בעיני: דמיינתי את אבא שלי במלון בקֶרנהוֹם, מגלה שנעלמתי ומוצא במקומי את המכתב המבלבל של אֶמָה — כמה מבוהל הוא יהיה. ראיתי תמונות מהחוויות המבעיתות שעברתי לאחרונה: מפלצת גוררת אותי אל מלתעותיה, הפסיכיאטר שלי לשעבר נופל אל מותו, אדם שנקבר בארון מלא קרח נשלף לרגע מהעולם הבא, ולוחש לי בצרידות בגרון משוסף. לכן המשכתי לחתור — למרות התשישות, למרות הידיים המשופשפות עד זוב דם, והרגשתי כאילו עמוד השדרה שלי כבר לא יתיישר לעולם — חתרתי, וניסיתי לרוקן את ראשי ממחשבות, והמשוטים הכבדים כעופרת היו גלגל עינויים וגלגל הצלה כאחד.

בּרוֹנווין, שלא גילתה שום סימני עייפות, חתרה באחת הסירות לבדה. אוֹליב ישבה מולה אבל לא עזרה לה — אם הילדה הזעירה הייתה מנסה רק להזיז את המשוטים היא הייתה מתרוממת מהסירה, וכל משב רוח תועה היה מעיף אותה כמו עפיפון. היא הסתפקה בקריאות עידוד, ובּרוֹנווין חתרה כמו שניים מאיתנו — או שלושה או ארבעה, אם מביאים בחשבון את כל המזוודות והתיבות שגדשו את הסירה שלהן והיו מלאות בגדים, אוכל, מפות, ספרים, ושלל חפצים הרבה פחות שימושיים, כמו כמה צנצנות של לבבות זוחלים משומרים, ששקשקו בתיק הענקי של אינוֹק; וידית הדלת של המעון המופצץ, מזכרת שיוּ מצא בעשב כשהלכנו לסירות, והחליט שהוא פשוט לא יכול לחיות בלעדיה; וגם הכרית התפוחה שהוֹראס חילץ מהריסות הבית הבוער, וטען שזאת כרית המזל שלו, ורק היא מפחיתה קצת את סיוטי הזוועה שלו.

חפצים אחרים היו כל כך יקרים ללבם של הילדים עד שהם נצמדו אליהם גם כשחתרו. פיוֹנָה החזיקה בין הברכיים עציץ מלא עפר ותולעים מהגינה. מילרד מרח על פניו חופן אבק מלבנים שהתרסקו בהפצצה — מעשה תמוה שהיה כנראה גם טקס אבלות. הדברים שהם לקחו איתם ונאחזו בהם היו מוזרים, אבל הבנתי אותם קצת: זה כל מה שנשאר להם מביתם, וגם אם הם יודעים שהבית אבד — הם עדיין לא יודעים איך להיפרד ממנו.

שלוש שעות חתרנו כמו עבדים בספינה, והמרחק שעברנו כיווץ את האי לגודל של כף יד פתוחה. עכשיו הוא לא דמה כלל למצודה המאיימת, המכותרת בצוקים, שראיתי לראשונה לפני שבועות אחדים. הוא נראה שברירי — סלע קטן שבכל רגע עלול להיבלע בין הגלים.

"תראו!" צעק אינוֹק מהסירה הקרובה וקם על רגליו. "תכף הוא נעלם!" ערפל רפאים ירד על האי והסתיר אותו מעינינו, וכולנו הפסקנו לחתור וראינו אותו הולך ומתפוגג.

"תגידו שלום לאי שלנו," אמרה אֶמָה. היא נעמדה והסירה מראשה את הכובע הגדול. "אולי לא נראה אותו יותר."

"שלום, אי," אמר יוּ. "היית טוב אלינו."

הוֹראס עזב את המשוט ונופף בידו. "שלום, בית. אני אתגעגע לכל החדרים והגנים, ובעיקר למיטה שלי."

"להתראות, לולאה," אמרה אוֹליב ומשכה באפה. "תודה שהגנת עלינו כל השנים."

"אלה היו שנים טובות," אמרה בּרוֹנווין. "הכי טובות שהיו לי."

גם אני נפרדתי בלבי מהמקום ששינה אותי לנצח, מהמקום שיאצור לעד, יותר מכל בית קברות, את זכרו של סבא שלי ואת תעלומת חייו. הם היו בלתי נפרדים, סבא והאי, ושאלתי את עצמי אם עכשיו כששניהם אינם, אצליח להבין עד תום מה קרה לי: איזה מין אדם צמח ממני כאן, ועדיין הולך וצומח. באתי לאי כדי לפתור את התעלומה של סבא, ותוך כדי חיפוש גיליתי את שלי. כשראיתי את קֶרנהוֹם הולך ונעלם הרגשתי כאילו אני רואה את המפתח האחרון לפתרונה צולל בין הגלים הכהים.

ואז נעלם האי לחלוטין, נבלע בענן הערפל.

כאילו לא היה מעולם.

* * *

עד מהרה אפף הערפל גם אותנו. הוא הלך והתעבה ולא יכולנו לראות כלום. ויילס התעמעמה והשמש דעכה לכדור חיוור, והתחלנו להסתובב סביב עצמנו במערבולות עד שכבר לא היה לנו מושג לאן אנחנו שטים. בסופו של דבר הנחנו את המשוטים מידינו והפסקנו לחתור, וחיכינו בשקט מדכדך שהערפל יתפזר. לא היה שום טעם להמשיך.

"זה לא מוצא חן בעיני," אמרה בּרוֹנווין. "אם נחכה יותר מדי יגיע הלילה, ואז יהיו לנו בעיות הרבה יותר חמורות ממזג אוויר גרוע."

וכאילו מזג האוויר שמע אותה והחליט להראות לנו מה זה, הוא נעשה פתאום הרבה יותר גרוע. הרוח התחזקה מאוד, ובתוך רגעים ספורים עבר העולם שלנו מהפך. הים קצף סביבנו בגלים לבנים שהצליפו בדופנות הסירות ופלשו אליהן, והתיזו מים קרים על רגלינו. עם הרוח בא הגשם, והטיפות ניתכו עלינו בעוצמה של קליעים קטנים. עד מהרה היטלטלנו מצד לצד כמו ברווזי גומי באמבט.

"תסובבו את החרטום אל הגלים," צעקה בּרוֹנווין, ומשוטיה פילחו את המים. "אחרת הם יפגעו בצד הרחב של הסירות ויהפכו אותן!" אבל רובנו היינו תשושים מכדי לחתור במים שקטים, שלא לדבר על ים סוער, והשאר היו מפוחדים עד כדי כך שאפילו לא היו מסוגלים להרפות מהסירה ולהושיט ידיים למשוטים. נצמדנו לדפנות ונאחזנו בהן בציפורניים ממש.

קיר של מים הסתער עלינו. הגל הענקי הרים את הסירות כמעט בקו ניצב לפני הים. אֶמָה נאחזה בי ואני נאחזתי בבית המשוט. יוּ מאחורינו לפת בכוח את המושב. עלינו לראש הגל כמו ברכבת הרים והבטן שלי צנחה לתחתונים, וכשגלשנו ממנו בצדו השני, כל מה שלא היה מחובר לסירה — המפה של אֶמָה, התיק של יוּ, מזוודת הטרולי האדומה שגררתי איתי עוד מפלורידה — התעופף מעל לראשינו ונחת במים.

אבל לא הספקנו להתרגש מאובדן הציוד, כי פתאום לא ראינו את שאר הסירות. כשחזרנו למצב מאוזן סקרנו בבהלה את הבלגן שלפנינו וצרחנו את שמות החברים שלנו. לרגע נורא אחד השתררה דממה, ואז שמענו קולות עונים לנו והסירה של אינוֹק הגיחה מתוך הערפל. כל ארבעת הנוסעים שלה היו בתוכה ונופפו לנו בידיהם.

"אתם בסדר?" צעקתי.

"תראו!" הם צעקו בתשובה. "תסתכלו לשם!"

ואז הבנתי שהם לא מנופפים לשלום אלא מצביעים על משהו במים, במרחק שלושים מטרים מאיתנו בערך: סירה הפוכה.

"זאת הסירה של בּרוֹנווין ואוֹליב!" אמרה אֶמָה.

הסירה צפה על פני המים וגחונה החלוד פנה אל השמים. לשתי הבנות לא היה זכר.

"חייבים להתקרב!" צעק יוּ. שכחנו את העייפות, אחזנו במשוטים והתחלנו לחתור אל הסירה ולקרוא בשמותיהן נגד הרוח.

חתרנו בתוך זרם של בגדים שנשפכו ממזוודות פתוחות, וכל שמלה מתערבלת שעברנו לידה נראתה לנו כמו ילדה טובעת. הלב שלי הלם בכוח, ולמרות שהייתי ספוג במים ורעדתי כולי, כמעט לא הרגשתי בקור. הגענו לסירה ההפוכה של בּרוֹנווין וגם הסירה של אינוֹק הגיעה אליה, וכולנו סקרנו את המים.

"איפה הן?" קונן הוֹראס. "אוי, אם הן טבעו..."

"למטה!" אמרה אֶמָה והצביעה על הסירה ההפוכה. "אולי הן לכודות מתחת לסירה!"

הוצאתי את אחד המשוטים מבית המשוט ודפקתי בו על הסירה. "אם אתן שם, תשחו החוצה!" צעקתי. "נציל אתכן!"

רגע איום אחד לא הייתה תגובה, והרגשתי איך שארית התקווה למצוא אותן מתנדפת ממני. ואז, מתוך הסירה ההפוכה, מישהו דפק בתשובה — ופתאום פרץ אגרוף מבעד לקרקעית בנתז של שבבי עץ, וכולנו קפצנו ממקומנו בהפתעה.

"זאת בּרוֹנווין!" קראה אֶמָה. "הן בחיים!"

בכמה אגרופים נוספים הצליחה בּרוֹנווין לפרוץ בקרקעית פתח בקוטר אדם. היא תפסה את המשוט שהושטתי לה, ואֶמָה, יוּ ואני משכנו יחד, והצלחנו לגרור אותה במים הסוערים ולהעלות אותה לסירה שלנו בדיוק כשהסירה שלה שקעה ונעלמה בין הגלים. היא הייתה מבוהלת ונסערת, והיא צרחה בלי נשימה, צרחה את שמה של אוֹליב, שלא הייתה איתה מתחת לסירה ההפוכה. לא מצאנו אותה.

"אוֹליב... חייבים להביא את אוֹליב," מלמלה בּרוֹנווין ברגע שנכנסה לסירה. היא רעדה והשתעלה ופלטה מי־ים. היא נעמדה בסירה המיטלטלת והצביעה אל הסערה. "הנה היא!" צרחה. "אתם רואים?"

האהלתי על עיני מפני הגשם הדוקרני, אבל ראיתי רק גלים וערפל. "אני לא רואה כלום!"

"היא שם!" אמרה בּרוֹנווין בתקיפות. "תסתכלו על החבל!"

ואז הבנתי על מה היא מצביעה: לא על ילדה מפרפרת במים, אלא על חבל עבה וסיבי שעלה מהגלים ונראה רק בקושי בסערה. מיתר חום מתוח שהתרומם מהמים ונבלע בערפל. אוֹליב כנראה קשורה לקצהו, ולא רואים אותה.

חתרנו אל החבל ובּרוֹנווין התחילה למשוך ולגלגל אותו, וכעבור דקה הגיחה אוֹליב מהערפל שמעלינו עם החבל הקשור למותניה. כשהסירה התהפכה הנעליים שלה נפלו למים, אבל רגע לפני ההתהפכות הספיקה בּרוֹנווין לקשור אותה לחבל העוגן שצלל אל קרקעית האוקיינוס. אחרת, אין ספק שהיא הייתה נעלמת בין העננים.

אוֹליב נפלה על צווארה של בּרוֹנווין וצהלה, "הצלת אותי, הצלת אותי!"

הן התחבקו, והרגשתי שגרוני נחנק.

"הסכנה עוד לא חלפה," אמרה בּרוֹנווין. "אנחנו חייבים להגיע לחוף לפני שיחשיך, אחרת מה שהיה עד עכשיו ייראה כמו משחק ילדים לעומת ההמשך."

* * *

הסערה שככה קצת והגלים כבר לא נחבטו בסירות, אבל הרעיון שנחתור ולו מטר אחד נוסף, אפילו בים חלק כמו מראה, נראה עכשיו בלתי נסבל. עוד לא הגענו אפילו לאמצע הדרך אל חופי וֵיילס, ובכל זאת הייתי מותש לחלוטין. כפות הידיים שלי צרבו. הזרועות שלי היו כבדות כמו צמד גזעים. וחוץ מזה, הטלטולים והנדנודים הבלתי פוסקים של הסירה השפיעו קשות על הבטן שלי — ואם לשפוט לפי הפנים הירקרקות של הסובבים אותי, לא הייתי היחיד.

"בואו ננוח קצת," אמרה אֶמָה, וניסתה להישמע מעודדת. "ננוח ונוציא את המים מהסירות, ונחכה שהערפל יתפזר..."

"לערפל יש חוקים משלו," אמר אינוֹק. "הוא יכול להימשך ימים שלמים. עוד כמה שעות יהיה חושך, ואז לא נוכל לעשות כלום חוץ מלקוות שהרשפים לא ימצאו אותנו עד הבוקר. נהיה לגמרי חסרי אונים."

"ואין לנו מים," אמר יוּ.

"ואין לנו אוכל," הוסיף מילרד.

אוֹליב הניפה את שתי ידיה ואמרה, "אני יודעת איפה היא!"

"איפה מי?" שאלה אֶמָה.

"היבשה. ראיתי אותה כשעפתי עם החבל." אוֹליב הסבירה לנו שהיא ריחפה מעל הערפל וראתה לרגע את וֵיילס בבירור.

"ממש עוזר לנו," רטן אינוֹק. "מאז שהיית שם עשינו עוד עשרה סיבובים סביב עצמנו."

"אז תעלו אותי שוב."

"את בטוחה?" שאלה אותה אֶמָה. "זה מסוכן. מה נעשה אם תתחיל פתאום רוח חזקה או שהחבל ייקרע?"

הבעה נחושה עלתה על פניה של אוֹליב. "תעלו אותי," אמרה שוב.

"אין טעם להתווכח איתה כשהיא נשמעת ככה," אמרה אֶמָה. "תביאי את החבל, בּרוֹנווין."

"את הילדונת הכי אמיצה שהכרתי אי־פעם," אמרה בּרוֹנווין והתחילה לעבוד. היא העלתה את העוגן מהקרקעית והכניסה אותו לסירה כדי שהחבל שבידינו יהיה ארוך יותר, ואז קשרנו בו את שתי הסירות שלנו זו לזו כדי שלא ייפרדו שוב. אחר כך שחררה בּרוֹנווין לאט־לאט את יתרת החבל המגולגל, והעלתה את אוֹליב מבעד לערפל אל השמים.

לרגע מוזר אחד שרר שקט מוחלט, וכולנו עמדנו בראשים מורמים והסתכלנו על חבל אחד בעננים בציפייה לאות משמים.

אינוֹק הפר את הדממה. "נו?" הוא צעק בקוצר רוח.

"אני רואה אותה!" הייתה התשובה. הרעש הלבן של הגלים החריש כמעט את קולה של אוֹליב, ושמענו רק ציוץ. "בדיוק מולנו!"

"אני לא צריכה יותר מזה!" אמרה בּרוֹנווין. כולנו צנחנו ברפיון על המושבים ולפתנו את הבטן מרוב בחילה, אבל בּרוֹנווין עברה לסירה הראשונה, אחזה במשוטים והתחילה לחתור, ורק קולה הדקיק של אוֹליב הנחה אותה כמו מלאך בלתי נראה משמים.

"שמאלה... עוד שמאלה... לא כל כך הרבה!"

וככה שטנו לאט־לאט אל היבשה והערפל בעקבותינו, ולשונותיו האפורות הארוכות, כמו אצבעות של יד רפאים, ניסו ללא לאות למשוך אותנו לאחור.

כאילו גם האי מתקשה להיפרד מאיתנו.