המקום שבו היער פוגש בכוכבים

פרק 1

הילדה יכלה להיות חַלוּפִית1. היא הייתה כמעט בלתי נראית, פניה החיוורות, הקפוצ'ון ומכנסיה שהוסוו באור הדמדומים נמוגו לתוך היער שמאחוריה. רגליה היו יחפות. היא עמדה ללא ניע, מחבקת בזרוע אחת את גזע עץ האגוז ולא זזה גם כאשר המכונית הגיעה לסופו של שביל החצץ ונעצרה מטרים ספורים ממנה.

בזמן שכיבתה את המכונית, ג'ו הסיטה את מבטה מהילדה ואספה את המשקפת, תיק הגב והמסמכים מהמושב ליד הנהג. אולי הילדונת תחזור לממלכת הפיות שלה אם ג'ו לא תסתכל.

אבל הילדה עדיין עמדה שם כשג'ו יצאה מהמכונית. "אני רואה אותך," אמרה ג'ו לצל שעמד ליד העץ.

"אני יודעת," אמרה הילדה.

מגפי ההרים של ג'ו השאירו עקבות של בוץ יבש במעלה שביל ההליכה העשוי בטון. "את צריכה משהו?"

הילדה לא ענתה.

"למה את נמצאת בשטח שלי?"

"ניסיתי ללטף את הכלבלב שלך, אבל הוא לא הסכים."

"הוא לא הכלב שלי."

"של מי הוא?"

"של אף אחד." היא פתחה את הדלת למרפסת המרושתת. "כדאי שתחזרי הביתה כל עוד יש אור."

היא הדליקה את מנורת החרקים החיצונית ופתחה את דלת הבית. אחרי שהדליקה את האור בתוך הבית, חזרה לדלת העץ ונעלה אותה. הילדה נראתה רק בת תשע, אבל היא עדיין מסוגלת לגרום נזק אם תרצה בכך.

תוך חמש־עשרה דקות, ג'ו כבר הייתה אחרי מקלחת ולבושה בחולצת טי, מכנסי פוטר וסנדלים. היא הדליקה את אורות המטבח, אשר משכו נחיל חרקים שקט לחלונות השחורים. היא חשבה על הילדה בהיסח הדעת בזמן שהכינה את המצרכים לארוחת הערב. היא בטוח פחדה מהיער החשוך מכדי להישאר פה. היא בטח כבר הלכה הביתה.

ג'ו הוציאה חזה הודו במרינדה ושלושה שיפודי ירקות למדורה בגומחה שעל המדשאה, אשר הפרידה בין בית העץ הצהוב לבין כמה דונמים של שדות ערבה מוארים באור הירח.

הבית ששכרה, אשר נבנה בשנות הארבעים והיה ידוע כ'בית הכפר של קיני', שכן על גבעה הפונה ליער. צידו האחורי היה פתוח לשטח ערבה קטן, שהבעלים העלה באש באופן קבוע כדי לבלום את התקדמות היער הפולשני. ג'ו הדליקה את המדורה בתוך מעגל האבנים ומיקמה את רשת הצלייה מעליה. בזמן שהניחה את חזה ההודו והשיפודים על הרשת, היא נדרכה כשצללית כהה הגיחה מעבר לפינה. הילדה. היא נעצרה מטרים ספורים מהאש, הסתכלה על ג'ו שהניחה את שיפוד הירקות האחרון. "אין לך תנור?" שאלה.

"יש לי."

"אז למה את מבשלת בחוץ?"

ג'ו התיישבה באחד מכיסאות הגינה המרופטים. "כי אני אוהבת את זה."

"זה מריח טוב."

אם היא הגיעה כדי לשנורר אוכל, היא תהיה מאוכזבת מארונות המטבח הריקים של ביולוגית מחקר עם זמן מועט לקניות. היא דיברה בסגנון האיטי המתמשך של המקומיים ורגליה היחפות היו עדות לכך שהגיעה ממקום לא רחוק משם. היא לגמרי יכלה ללכת הביתה לארוחת ערב. הילדה התקרבה עוד יותר, האש צבעה את לחייה הבשרניות ושערה הבלונדיני הכהה. אבל לא את עיניה, אלו נותרו שני חורים שחורים בפרצופה החלופי.

"את לא חושבת שהגיע הזמן שתלכי הביתה?" שאלה ג'ו.

היא התקרבה עוד. "אין לי בית על כדור הארץ. באתי משם."

היא הצביעה לכיוון השמיים.

"מאיפה?"

"הדובה הגדולה."

"קבוצת הכוכבים?"

הילדה הנהנה בחיוב. "אני מגיעה מגלקסיית גלגל הרוח. היא ממש ליד הזנב של הדובה הגדולה."

ג'ו לא ידעה דבר על גלקסיות, אבל השם נשמע כמו משהו שילדונת יכולה להמציא. "מעולם לא שמעתי על גלקסיית גלגל הרוח," אמרה ג'ו.

"ככה אתם בני האדם קוראים לזה, אבל אנחנו קוראים לזה בשם אחר."

ג'ו יכלה לראות את העיניים שלה עכשיו. הברק האינטליגנטי במבטה היה חד באופן מוזר ביחס לפניה התינוקיות, וג'ו ראתה זאת כסימן לכך שהילדה ידעה שהכול שטויות. "אם את חייזרית, למה את נראית אנושית?"

"אני רק משתמשת בגוף של הילדה הזו."

"תגידי לה ללכת הביתה בזמן שאת בתוכה, בסדר?"

"היא לא יכולה. היא הייתה מתה כשלקחתי את הגוף שלה. אם היא תחזור הביתה, ההורים שלה ייבהלו."

זה היה קטע זומבי. ג'ו שמעה על משחקים כאלו. אבל הילדה הגיעה לבית הלא נכון אם היא מחפשת מישהו שישחק איתה בחייזרים וזומבים. ג'ו מעולם לא הייתה טובה עם ילדים ומשחקי דמיון, אפילו לא כשהייתה בגילה של הילדה הזו. הוריה של ג'ו, שניהם מדענים, אמרו לעיתים קרובות שהמנה הכפולה של גנים אנליטיים שקיבלה הפכו אותה לכזאת. הם היו מתבדחים על כך שיצאה מהרחם בפנים חמורות סבר, כאילו מנסחת תאוריה על המקום אליו הגיעה ומי היו כל האנשים שקיבלו את פניה בחדר הלידה.

החייזרית בגוף הילדה הסתכלה על ג'ו שהפכה את חזה ההודו על האש.

"כדאי שתלכי הביתה לארוחת הערב," אמרה ג'ו. "ההורים שלך ידאגו לך."

"אמרתי לך, אין לי..."

"את צריכה להתקשר למישהו?" ג'ו שלפה את הנייד שלה מכיס המכנסיים.

"למי אני אתקשר?"

"אז אני אתקשר. מה המספר שלך?"

"איך יכול להיות לי מספר אם הגעתי מהכוכבים?"

"מה לגבי הילדה שלקחת את הגוף שלה? מה המספר שלה?"

"אני לא יודעת עליה כלום, אפילו לא את השם שלה."

מה שזה לא יהיה שהילדה זממה, ג'ו הייתה עייפה מדי בשביל זה. היא הייתה ערה מארבע לפנות בוקר, עמלה בעבודה פיזית קשה, בשדה וביער, בחום רב ובלחות גבוהה, למשך יותר משלוש־עשרה שעות. זו הייתה השגרה שלה כמעט כל יום בשבועות האחרונים. השעות המעטות שהיא העבירה בבית כל לילה היו עבורה זמן מנוחה חשוב.

"אם לא תלכי, אתקשר למשטרה." אמרה, מנסה להישמע נוקשה.

"מה המשטרה תעשה?" היא אמרה את זה כאילו מעולם לא שמעה על המשטרה.

"הם יגררו את הישבן שלך הביתה."

הילדה שילבה את ידיה על גופה הצנום. "מה הם יעשו כשאגיד להם שאין לי בית?"

"הם ייקחו אותך לתחנת המשטרה וימצאו את ההורים שלך או את מי שזה לא יהיה שאת גרה איתו."

"מה הם יעשו אחרי שיתקשרו לאנשים האלו ויגלו שהבת שלהם מתה?"

הפעם ג'ו לא הייתה צריכה לזייף כעס. "את יודעת, זו לא בדיחה. יש אנשים שהם לבדם בעולם. את צריכה ללכת הביתה למי שזה לא יהיה שאכפת לו ממך."

הילדה הידקה את ידיה המשולבות, אבל לא אמרה כלום.

הילדונת הזו צריכה זריקת מציאות. "אם באמת אין לך משפחה, ישימו אותך בבית אומנה."

"מה זה?"

"את עוברת לגור עם זרים גמורים, ולפעמים הם מרושעים, אז עדיף לך ללכת הביתה לפני שאתקשר למשטרה."

הילדה לא זזה.

"אני רצינית."

הכלבלב שהתחנן לאוכל סביב המדורה של ג'ו בלילות האחרונים, הסתנן לתוך המעגל של אור האש. הילדה התיישבה בכריעה, הושיטה את ידה ובקול גבוה ניסתה לשדל אותו לליטוף.

"הוא לא יתקרב," אמרה ג'ו. "הוא פראי. הוא כנראה נולד ביער."

"איפה אימא שלו?"

"מי יודע?" ג'ו הניחה את הטלפון שלה וסובבה את השיפודים. "יש איזושהי סיבה שבגללה את מפחדת ללכת הביתה?"

"למה את לא מאמינה שהגעתי מהכוכבים?"

הילדונת העקשנית הזו לא ידעה מתי להפסיק. "את יודעת שאף אחד לא יאמין שאת חייזרית."

הילדה צעדה לקצה השטח, הרימה את פניה וידיה לכיוון השמיים זרועי הכוכבים, והתפללה בג'יבריש שכביכול נשמעה כמו שפה של חייזרים. מילותיה נשמעו כמו שטף של שפה זרה שהכירה היטב, וכשסיימה, הסתובבה לג'ו בזחיחות, ידיה על מותניה.

"אני מקווה שביקשת מהחייזרים שלך לקחת אותך בחזרה," אמרה ג'ו.

"זו הייתה ברכת הודיה."

"הודיה — מילה טובה."

הילדה חזרה למדורה. "אני עדיין לא יכולה לחזור. אני צריכה להישאר בכדור הארץ עד שאחזה בחמישה ניסים, זה חלק מתהליך ההכשרה שלנו שמתחיל בגיל מסוים, קצת כמו בית ספר."

"את תיתקעי פה זמן מה. מים לא הפכו ליין כבר כמה אלפי שנים2."

"אני לא מתכוונת לניסים בסגנון תנ"כי."

"אז לאיזה סוג של ניסים?"

"כל דבר," אמרה הילדה. "את נס, והכלב הזה הוא גם נס. זה עולם חדש לגמרי עבורי."

"יופי, יש לך כבר שניים."

"לא, אני שומרת אותם לדברים שווים באמת."

"אאוץ', תודה."

הילדה התיישבה על כיסא גינה ליד ג'ו. חזה ההודו הצלוי טפטף מרינדה שמנונית לתוך האש, העלה עשן בניחוח מענג לאוויר הלילה. הילדונת בהתה במראה הזה, הרעב שלה אמיתי, לא היה שום דבר דמיוני לגביו. אולי המשפחה שלה לא יכלה להרשות לעצמה אוכל. ג'ו הופתעה שלא חשבה על זה מלכתחילה.

"מה דעתך שאתן לך משהו לאכול לפני שתלכי?" אמרה. "את אוהבת המבורגר מבשר הודו?"

"איך אני יכולה לדעת מה הטעם של המבורגר מבשר הודו?"

"את רוצה אחד או לא?"

"אני רוצה. אני אמורה לנסות דברים חדשים בזמן שאני כאן."

ג'ו הניחה את חזה ההודו על הצד הקריר יותר של הרשת לפני שנכנסה פנימה להביא המבורגר קפוא, תוספות ולחמנייה. היא נזכרה בפרוסת הגבינה האחרונה שבמקרר והוסיפה אותה לארוחת הערב של הילדה. הילדונת צריכה אותה יותר ממנה.

ג'ו חזרה לחצר, הניחה את הקציצה על הרשת ואת השאר על הכיסא הריק לצידה. "אני מקווה שאת אוהבת גבינה על ההמבורגר שלך."

"שמעתי על גבינה," אמרה הילדה. "אומרים שזה טעים."

"מי אומר שזה טעים?"

"אלו שכבר היו פה. אנחנו לומדים קצת על כדור הארץ לפני שאנחנו מגיעים אליו."

"איך קוראים לכוכב הלכת שלך?"

"קשה לומר את זה בשפה שלכם — משהו כמו צְרַארוּדַכה. יש לך מרשמלו?"

"הצְרַארוּדַכים לימדו אותך על מרשמלו?"

"הם אמרו שילדים שמים אותם על מקל וצולים אותם על האש. הם אמרו שזה ממש טעים."

סוף־סוף היה לג'ו תירוץ לפתוח את חבילת המרשמלו שקנתה בגחמה רגעית כשרק עברה לגור פה. היא הניחה שכדאי שתפתח אותה לפני שתעלה עובש.

היא חזרה לביתה והביאה איתה את חבילת המרשמלו מארון המטבח, שומטת אותה לחיקה של החייזרית. "אבל את חייבת לאכול ארוחת ערב לפני שאת פותחת את השקית."

החייזרית מצאה מקל והתיישבה בכיסאה, המרשמלו שמורים בחיקה, עיניה הכהות ממוקדות בהמבורגר הנצלה. ג'ו קלתה את הלחמנייה והניחה לצד ההמבורגר בצלחת, שיפוד תפוחי אדמה מושחמים, ברוקולי ופטריות. היא הוציאה החוצה שני משקאות. "את אוהבת סיידר תפוחים?"

הילדה לקחה את הכוס ולגמה. "זה ממש טעים!"

"מספיק טעים כדי להיחשב לנס?"

"לא," אמרה החייזרית, אבל היא גמעה בשניות יותר מחצי הכוס.

הילדה כמעט סיימה את ההמבורגר שלה כשג'ו לקחה את הביס הראשון.

"מתי אכלת בפעם האחרונה?" שאלה.

"בכוכב שלי," אמרה החייזרית בפה מלא.

"מתי זה היה?"

היא בלעה. "אתמול בלילה."

ג'ו הניחה את המזלג שלה. "לא אכלת במשך יום שלם?"

הילדה הכניסה תפוח אדמה לתוך פיה. "לא רציתי לאכול עד עכשיו. הייתי סוג של חולה — מהמסע לכדור הארץ, החלפת הגוף וכל זה."

"אז למה את אוכלת כמו בן אדם מורעב?"

הילדה לקחה חלק מהחתיכה האחרונה של ההמבורגר שלה וזרקה חצי לכלבלב המתחנן, ככל הנראה כדי להוכיח שלא הייתה מורעבת. הכלב בלע את האוכל מהר כמו הילדה. כשהילדה הציעה לו את הפיסה האחרונה, הכלבלב התקדם באיטיות, חטף אותה מידיה וחזר לאחור בזמן שאכל. "ראית את זה?" אמרה הילדה. "הוא לקח את זה מהיד שלי."

"ראיתי." מה שג'ו ראתה זו ילדונת שעלולה להיות בצרה אמיתית.

"מה שאת לובשת זו פיג'מה?"

הילדה הורידה את מבטה למכנסיה הדקים. "אני מניחה שככה בני האדם קוראים לזה."

ג'ו חתכה חתיכה נוספת מחזה ההודו שלה. "איך קוראים לך?"

הילדה הייתה על ברכיה, מנסה להזדחל קרוב יותר לכלבלב. "אין לי שם אנושי."

"מה השם החייזרי שלך?"

"קשה לומר..."

"פשוט תגידי לי."

"זה נשמע קצת כמו יִירפּוּד... נְאֶ... אַסְרוּ."

"אִיר פוּ...?"

"לא, יִירפּוּד... נְאֶ... אַסְרוּ."

"אוקיי, יירפוד, אני רוצה שתספרי לי את האמת בנוגע לסיבה שאת פה."

היא ויתרה על קרבתו של הכלב הביישן ונעמדה. "אני יכולה לפתוח את המרשמלו?"

"קודם תאכלי את הברוקולי."

היא הסתכלה על הצלחת שהשאירה על הכיסא שלה. "הירוק הזה?"

"כן."

"אנחנו לא אוכלים דברים ירוקים בכוכב שלי."

"אמרת שאת אמורה לנסות דברים חדשים."

הילדה דחפה לפיה את שלוש חתיכות הברוקולי אחת אחרי השנייה במהירות. בזמן שלעסה את הירק בפיה, קרעה את שקית המרשמלו.

"בת כמה את?" שאלה ג'ו.

הילדה בלעה את שארית הברוקולי במאמץ. "הגיל שלי לא יהיה הגיוני לבן אדם."

"מה גיל הגוף שלקחת?"

היא תקעה מרשמלו בקצה המקל שלה. "אני לא יודעת."

"אני ברצינות חייבת להתקשר למשטרה," אמרה ג'ו.

"למה?"

"את יודעת למה. את בת... מה... תשע, עשר? את לא יכולה להיות בחוץ לבד בלילה. מישהו לא מתייחס אלייך כמו שצריך."

"אם תתקשרי למשטרה, אני פשוט אברח."

"למה? הם יכולים לעזור לך."

"אני לא רוצה לחיות עם זרים מרושעים."

"צחקתי כשאמרתי את זה. אני בטוחה שהם ימצאו אנשים נחמדים."

הילדה מעכה מרשמלו שלישי על המקל שלה. "את חושבת שדוב קטן יאהב מרשמלו?"

"מי זה דוב קטן?"

"זה השם שנתתי לכלבלב, על שם הדובה הגדולה, קבוצת הכוכבים שליד זו שלי. את לא חושבת שהוא נראה כמו דוב תינוק?"

"אל תאכילי אותו במרשמלו. הוא לא צריך סוכר."

ג'ו שלפה את חתיכות הבשר האחרונות שלה וזרקה אותן לכלב, דעתה מוסחת מכדי לסיים את האוכל שלה. ברגע שהבשר נעלם בלוע שלו, היא נתנה לו גם את שאריות הירקות שלה.

"את נחמדה." אמרה הילדה.

"אני טיפשה. לעולם לא איפטר ממנו עכשיו."

"ווהו!" הילדה קירבה את המרשמלו הבוערים לפיה ונשפה לכיוון האש.

"תני לזה רגע להתקרר," אמרה ג'ו.

היא לא חיכתה והכניסה את הממתק הצמיגי והחם לפיה. המרשמלו נעלמו כלא היו, והילדה צלתה עוד כמה בזמן שג'ו החזירה את המצרכים למטבח. נראה כי שיטת ‘השוטר הרע' אינה עובדת. היא תצטרך לגרום לילדה לבטוח בה לפני שתסכים לספר לה משהו.

היא מצאה את הילדה יושבת בישיבה מזרחית על הקרקע, דוב קטן מלקק בשמחה מרשמלו מידיה. "לעולם לא הייתי מאמינה שהכלב הזה יאכל מיד אדם," אמרה.

"אפילו שזו יד אנושית, הוא יודע שאני מצְרַארוּדַכה."

"איך זה עוזר?"

"יש לנו כוחות מיוחדים. אנחנו יכולים לגרום לדברים טובים לקרות."

ילדונת מסכנה. ללא ספק פיתחה תקוות שווא בגלל מצבה העגום. "אני יכולה להשתמש במקל שלך?"

"בשביל המרשמלו?"

"לא, כדי לגרש אותך מהשטח שלי."

הילדה חייכה, גומה עמוקה הופיעה בלחייה השמאלית. ג'ו שיפדה שני מרשמלו על המקל וצלתה אותם מעל האש. הילדה חזרה לכיסא הגינה שלה, כלב הפרא שוכב לרגליה כאילו אילפה אותו במטה קסם. כאשר המרשמלו היו מוכנים בצורה מושלמת וקרירים מספיק, ג'ו אכלה אותם ישירות מהמקל.

"לא ידעתי שמבוגרים אוכלים מרשמלו," אמרה הילדה.

"זה סוד שילדים אנושיים לא יודעים."

"איך קוראים לך?" שאלה הילדה.

"ג'ואנה טיל. אבל רוב האנשים קוראים לי ג'ו."

"את גרה כאן לגמרי לבד?"

"רק לקיץ. אני שוכרת את הבית."

"למה?"

"אם את גרה באזור, ואני בטוחה שאת כן — את יודעת למה."

"אני לא גרה באזור. תספרי לי."

ג'ו עמדה בפני הדחף להוכיח את השקר, מזכירה לעצמה שעכשיו היא השוטר הטוב.

"הבית הזה ומאתיים ושמונים הדונמים שסביבו, שייכים לפרופסור למדעים בשם דוקטור קיני. הוא מאפשר למרצים להשתמש בו לצורכי הוראה ולתלמידי דוקטורט לצורך המחקר שלהם."

"למה הוא לא רוצה לחיות בו?"

ג'ו הניחה את מקל המרשמלו לצד אבני הגומחה. "הוא קנה אותו כשהיה בשנות הארבעים לחייו. הוא ואשתו השתמשו בו כבית נופש, והוא עשה מחקר על חרקים ימיים במורד הנחל. אבל הם הפסיקו להגיע לכאן לפני שש שנים."

"למה?"

"הם כבר בשנות השבעים לחייהם, ואשתו צריכה להיות קרובה לבית חולים בגלל מצבה הרפואי. עכשיו הם משתמשים בבית כמקור הכנסה, אבל הם משכירים אותו רק למדענים."

"את מדענית?"

"כן, אבל עדיין דוקטורנטית."

"מה זה אומר?"

"זה אומר שסיימתי עם ארבע השנים הראשונות בקולג', ועכשיו אני לוקחת כמה קורסים, עובדת כעוזרת הוראה, ועורכת מחקר כדי לקבל דוקטורט."

"מה זה דוקטורט?"

"תואר דוקטור. ברגע שיהיה לי אותו, אוכל להשיג עבודה כמרצה באוניברסיטה."

הילדה ליקקה את ידיה המלוכלכות והמלאות בריר של כלב, ושפשפה אותן על חתיכת מרשמלו שחורה שהייתה דבוקה ללחי שלה. "מרצה הוא כמו מורה, נכון?"

"כן, ורוב האנשים בתחום שלי עוסקים גם במחקר."

"איזה מחקר?"

סקרנות בלתי מתפשרת. היא תהיה מדענית נהדרת. "התחום שלי הוא אקולוגיה ושימור ציפורים."

"מה את עושה בדיוק?"

"מספיק עם השאלות, איר פו..."

"יירפוד!"

"הגיע הזמן ללכת הביתה. אני קמה מוקדם ואני צריכה ללכת לישון." ג'ו סובבה את ידית הברז וכיוונה את צינור המים לאש.

"את חייבת לכבות את זה?"

"סמי הכבאי אומר שכן." האש לחששה והעלתה אדים בזמן שהמים הכניעו אותה.

"זה עצוב." אמרה הילדה.

"מה?"

"ריח האפר הרטוב הזה." פניה נראו כחלחלות באור הפלואורסנט שהסתנן דרך חלונות המטבח, כאילו הפכה שוב לחלופית.

ג'ו סובבה את ידית הברז החורקת למצב סגירה. "מה דעתך שתספרי לי את האמת, למה את פה?"

"כבר אמרתי לך," אמרה הילדה.

"נו באמת. אני נכנסת ולא נעים לי להשאיר אותך פה לבד."

"אני אהיה בסדר."

"תלכי הביתה?"

"בוא נלך, דוב קטן," אמרה הילדה. והכלב, באופן לא הגיוני, ציית.

ג'ו צפתה בחייזרית החַלוּפִית ובן הכלאיים שלה מתרחקים, צלליותיהם מתפוגגות לתוך היער האפל, עצובות כריח האפר הרטוב.

Changeling — בתרבות העם, דמות מיסטית כמו פיה מחליפה בעולם ילדים אמיתיים, אשר נחטפים לעולם אחר.

נס תנ"כי ובו מסופר על ישו שהפך מים ליין, לבקשתה של מרי הקדושה.