המשורר האשכנזי האחרון

ע

פתח דבר

לכל אדם ישנה הזהות שהוא קובע לעצמו וזו שנקבעת לו על ידי אחרים. איזו זהות חשובה יותר? לא בהכרח זו הראשונה. לעתים יש בנקודת המבט של הזולת כדי ללמדך על עצמך. לא מדובר בשיעורים עדיפים של לימוד אלא באפשרויות חדשות של נקודות מבט. מעולם לא חשבתי על עצמי כאשכנזי בחיי הבוגרים עד שלא אמרו לי זאת ומשאמרו – נפתחו אצלי דלתות נסתרות אל עולמות מודחקים מן העבר כפי שלא ארע קודם לכן.

שירי הספר הזה הם כולם תולדה של התהליך הזה. הם מושתתים, בין השאר, על מספר שיחות עדוּת שערכתי עם אמי, גולדיצה, במהלכן התבררו לי קורות בני משפחתי בתקופת השואה ברומניה. למרבה התדהמה גיליתי שאני בן למשפחה ניצולת שואה, שואת יהודי רומניה הנעלמה מעין הציבור הרחב, בדרך כלל. התברר לי כי סבי מצד אמי, אפרים פרוים סגל, נלקח על ידי הצבא הרומני הפרו־נאצי למחנה עבודה בכפייה במחוז טלאורמן בדרום רומניה בשנים 1943-1944 וכל בני המשפחה גורשו מביתם ששכן בעיר בוטושאן שבצפון המדינה.

מלכתחילה נועד ספר זה להיות גל־עד לדודי העלום סולומון סגל, שמת בגיל שלוש בתקופת השואה בשל דלקת ראות שבה לקה ושלא נמצא לה המזור באמצעים הדלים שהיו בידי יהודי רומניה בסוף המלחמה. במהלך הכנת הספר נפטר דודי האהוב, מישו סגל, והוא בן 79. בזמן בריחת בני המשפחה מהעיר בוטושאן שבה התגוררו לכפר נוצרי סמוך כדי למצוא מקלט מפני החיילים הרומנים הפרו־נאציים, נפל מישו, והוא אז ילד בן שמונה, לתוך בור מלא בוץ, וחייו ניצלו בידי סבתי ואמי שמשו אותו ממנו.

שירי הספר לא מתיימרים למצות את התהליך כולו. כבן למשפחת ניצולי שואה, לא נסעתי כמקובל אל המקום שבו התרחשו הפרעות, כלומר מעולם לא ביקרתי ברומניה, לא בבוטושאן, העיר שבה נולדו וחיו בני משפחתי מצד אמי עד הגירוש, לא בבוקרשט הבירה, אליה ברחו וממנה עלו ארצה, וגם לא בפיאטרה ניאמץ, משם הגיעה משפחתו של אבי זכרונו לברכה, ליביוס, לבירת המדינה. מן הבחינה הזאת לו יהי ספר זה בבחינת מסע הראשית למסעות שעוד יבואו.

אילן ברקוביץ'

המשורר האשכנזי האחרון