המשך הלאה – עלייתו ונפילתו של סיימון סנואו

1

סיימון

אני הולך לתחנת האוטובוס בלי ליווי.

במשך כל הקיץ יש תמיד סיפור שלם עם האישורים שלי כשאני רוצה לצאת. אסור לנו אפילו ללכת לחנויות טֶסְקוֹ בלי מלווה ואישור מהמלכה – ואז בסתיו אני פשוט חותם, יוצא ממעון הילדים והולך.

"הוא הולך לבית ספר מיוחד," מסבירה אחת הגברות במשרד לשנייה כשאני עוזב. הן יושבות בתא עשוי פרספקס, ואני מחזיר לה את המסמכים דרך חרך בקיר. "זה בית ספר לעבריינים קשים," היא לוחשת.

האישה השנייה אפילו לא מרימה את המבט.

ככה זה כל פעם בספטמבר, למרות שאני אף פעם לא באותו מוסד. המאג הביא אותי בעצמו לבית הספר בפעם הראשונה, כשהייתי בן אחת־עשרה. אבל בשנה שאחריה הוא אמר לי שאני יכול להגיע לווטפורד בכוחות עצמי. "הרגת דרקון, סיימון. אין ספק שאתה יכול להתמודד עם הליכה ארוכה וכמה אוטובוסים."

לא התכוונתי להרוג את הדרקון ההוא. הוא לא היה פוגע בי, נראה לי. (אני עוד חולם על זה לפעמים. על איך שהאש כילתה אותו מבפנים החוצה, כמו סיגריה בוערת שמאכלת דף נייר.)

אני מגיע לתחנת האוטובוס, ואז אוכל חטיף אֶרוֹ בטעם מנטה כשאני מחכה לאוטובוס הראשון שלי. אחרי זה יש עוד אוטובוס. ואז רכבת.

אני מתמקם ברכבת, ואז מנסה להירדם עם התיק בחיקי והרגליים נתמכות במושב שמולי, אבל איש שיושב כמה שורות מאחוריי לא מפסיק להסתכל עליי. אני מרגיש את העיניים שלו זוחלות במעלה הצוואר שלי.

יכול להיות שהוא סוטה. או מהמשטרה.

או שהוא צייד עֲצָ"שִים שיודע על אחד הפרסים שהציעו על הראש שלי... ("זה צייד ראשים," אמרתי לפנלופה בפעם הראשונה שנאבקנו באחד כזה. "לא, זה צייד עֲצָ"שִים," היא ענתה. "קיצור של 'עצמות שיניים'. זה מה שהם יכולים לשמור לעצמם אם הם תופסים אותך.")

אני עובר לקרון אחר וכבר לא מנסה להירדם שוב. ככל שאני מתקרב לווטפורד אני יותר חסר מנוחה. בכל שנה אני שוקל לרגע לקפוץ מהרכבת ולהטיל על עצמי כישוף שיעביר אותי את שארית הדרך לבית הספר, גם אם אשקע בגלל זה בתרדמת.

יכולתי להטיל על הרכבת כישוף להזדרז, אבל זה לחש מסוכן גם בתקופות הכי טובות, והלחשים הראשונים שלי בשנת הלימודים הם תמיד מסוכנים במיוחד. אני אמור להתאמן במהלך הקיץ בלחשים קטנים, צפויים, כשאף אחד לא רואה. כמו הדלקה של אורות לילה. או הפיכת תפוחי עץ לתפוזים.

"תטיל כישוף על הכפתורים שלך שיירכסו ועל השרוכים שלך שייקשרו," הציעה מיס פּוֹסִיבֶּלְף. "דברים כאלה."

"במכנסיים שלי יש תמיד רק כפתור אחד," אמרתי לה, ואז הסמקתי כשהיא השפילה מבט אל מכנסי הג'ינס שלי.

"אז תשתמש בקסם שלך למטלות הבית," היא אמרה. "לשטוף את הכלים. להבריק את כלי הכסף."

לא טרחתי לספר למיס פוסיבלף שארוחות הקיץ שלי מוגשות בכלים חד פעמיים ושאני אוכל עם סכו"ם מפלסטיק (מזלגות וכפות, אף פעם לא סכינים).

וגם לא טרחתי לתרגל את הקסמים שלי הקיץ.

זה משעמם. ואין בזה טעם. ולא שזה עוזר. התִרגול לא הופך אותי לקוסם מוצלח יותר. זה רק מפוצץ אותי...

אף אחד לא יודע למה הקסם שלי פועל כמו שהוא פועל. למה הוא מתפרץ כמו פצצה במקום לזרום דרכי כמו פאקינג נהר או איך שלא יהיה שהוא פועל אצל כולם.

"אני לא יודעת," אמרה פנלופה כששאלתי אותה מה היא מרגישה כשהקסם פועל. "נראה לי שאני מרגישה שזה כמו באר בתוכי. באר עמוקה כל כך שאני לא מסוגלת לראות או אפילו לדמיין את התחתית. אבל במקום לשלשל למטה דליים, אני רק חושבת איך למשוך את זה החוצה. ואז זה פשוט שם בשבילי – כמה שאני צריכה, כל עוד אני נשארת ממוקדת."

פנלופה תמיד נשארת ממוקדת. והיא גם רבת עוצמה.

אגתה לא. לא כמוה, בכל אופן. ואגתה לא אוהבת לדבר על הקסם שלה.

אבל פעם בחג המולד הכרחתי אותה להישאר ערה עד שהיא נעשתה עייפה וטיפשה, וסיפרה לי שבשבילה הטלַת כישוף היא כמו למתוח שריר ולהשאיר אותו מתוח. "כמו קְרוּאָזֶה דֶוַואן," היא אמרה. "אתה מבין?"

הנדתי את הראש.

היא שכבה מול האש על שטיח מעור זאב, מכורבלת בתוך עצמה כמו חתלתולה חמודה. "זה בלט," היא אמרה, "כאילו שאני עומדת בפוזיציה מסוימת הכי הרבה זמן שאני יכולה."

בַּאז אמר לי שבשבילו זה כמו להדליק גפרור. או כמו ללחוץ על ההדק.

הוא לא התכוון להגיד לי את זה. זה קרה בשנה החמישית שלנו, כשנלחמנו בכִימֶרָה ביער. היא תקפה אותנו ולבאז לא הייתה די עוצמה להילחם בה לבדו (למאג אין מספיק עוצמה כדי להילחם לבדו בְּכימרה).

"תעשה את זה, סנואו!" באז צעק אליי. "תעשה את זה. פאקינג תשחרר. עכשיו."

"אני לא יכול," ניסיתי להגיד לו. "זה לא עובד ככה."

"זה עובד יפה מאוד, לעזאזל."

"אני לא יכול פשוט להפעיל את זה," אמרתי.

"תנסה."

"אני לא יכול, לעזאזל." נופפתי בחרב שלי לכל עבר – הייתי די טוב עם חרבות כבר בגיל חמש־עשרה – אבל לכימרה לא היה גוף פיזי. (וזה מתאים למזל המחורבן שלי, כמעט תמיד. כשאתה מתחיל לשאת חרב, כל האויבים שלך הופכים לערפל ולחוטים דקים, כמו קורים של עכביש.)

"תעצום עיניים ותדליק גפרור," באז אמר לי. שנינו ניסינו להסתתר מאחורי סלע. באז הטיל לחשים בזה אחר זה. הוא ממש שר אותם.

"מה?"

"זה מה שאימא שלי הייתה אומרת," הוא אמר. "תדליק גפרור בתוך הלב שלך, ואז תנשוף על הלהבה."

עם באז זה תמיד קשור לאש. אני מתפלא שהוא עוד לא שרף אותי לאפר. או העלה אותי על המוקד.

הוא אהב לאיים עליי בקבורה ויקינגית, כשהיינו בשנה השלישית. "אתה יודע מה זה, סנואו? זאת מדורה בוערת שצפה בים. את הקבורה שלך נוכל לבצע בבְּלֶקְפּוּל, ככה שכל החברים הנורמלים העלובים שלך יוכלו לבוא."

"רד ממני," זה מה שהייתי אומר, ומשתדל להתעלם ממנו.

אף פעם לא היו לי חברים נורמלים, עלובים או לא.

כולם בעולם הנורמלי מתרחקים ממני אם הם יכולים. פנלופה אומרת שהם מרגישים את העוצמה שלי ומתחמקים ממני מתוך דחף לא מודע. כמו כלבים שלא מוכנים ליצור קשר עין עם הבעלים שלהם (לא שאני בעלים של מישהו – לא לזה אני מתכוון).

על כל פנים, עם קוסמים זה עובד הפוך. הם אוהבים את הריח של הקסם. אני צריך להתאמץ כדי שהם ישנאו אותי.

אלא אם כן הם באז. הוא חסין. יכול להיות שהוא פיתח חסינות לקסם שלי אחרי שחלק איתי חדר בכל סמסטר במשך שבע שנים.

בלילה שנלחמנו בכימרה, באז צעק עליי ולא הפסיק עד שהתפוצצתי.

שנינו התעוררנו כמה שעות אחר כך בתוך בור שחור. הסלע שהסתתרנו מאחוריו היה לאבק, והכימרה התאדתה. או סתם נעלמה.

באז היה בטוח שחרכתי את הגבות שלו, אבל לי הוא נראה בסדר גמור – אף שערה משערות ראשו לא זזה ממקומה.

כל כך אופייני.