הנסיכה ג’ונו

הנסיכה ג'ונו אליס מונרויאל בלמה את אופנוע השלג השכור והרימה את משקפי השלג שלה, כדי לבחון את הנוף המדהים. פתיתי שלג צנחו ברפרוף, כיסו את הנוף האלפיני בלובן צח ומסגרו את הצריחים והגמלונים המעוטרים של הטירה מהמאה השש-עשרה, שניצבה על ראש הצוק מעבר לערוץ. המבנה המתריס נראה מרהיב לעומת אור הדמדומים הגובר של ליל דצמבר. כמו פנטזיה מצוירת שמתעוררת לחיים.

הביתה.

ליבה של ג'ונו נגח בשקדים שלה והאוויר הקר חסם את ריאותיה.

האם באמת חלפו שמונה שנים וחצי, מאז ביקרה במולדתה וראתה את אחותה התאומה, ג'ייד – מלכת מונרובה – פנים אל פנים?

למה היא לא חזרה קודם, הרבה קודם?

אך בעוד השאלה מהדהדת בתודעתה, היא נזכרה בטלטלה באירועים הרי האסון, של הקיץ שבו מלאו לה שש-עשרה.

"נשק אותי, ליאו, אתה יודע שאתה רוצה."

"למה, לעזאזל, שארצה לנשק אותך? את סתם פרחחית מפונקת. תעזבי אותי בשקט, או שאציע לאבא שלך להחטיף לך את המכות בישבן, שללא ספק מגיעות לך."

חום טיפס במעלה צווארה של ג'ונו וחימם את עורה הקר.

היא עדיין שמעה את הבוז המבודח בקולו של המלך לאונרדו דה-לסי סוורו, עדיין ראתה את העליונות המשועממת בעיניו הכחולות, עדיין הרגישה את עור הברווז המביך שלה, כשהוא לפת בתקיפות את מפרקי ידיה והסיר במשיכה את זרועותיה מכתפיו.

טוב לדעת, שהזיכרון של אותו ליל קיץ – שבו השליכה את עצמה על מלך סוורין בנשף הקיץ של מונרובה וספגה דחייה קשה – עדיין הצליח להעביר בה חלחלה, בגדול.

מרשים למדיי למעשה, כשלוקחים בחשבון את כל הרגעים המחלחלים האחרים, שצברה בשמונה וחצי השנים האחרונות – כשהאחרון מביניהם היה פשלת הרשת החברתית בעבודתה החדשה, שהמסע המאולתר הזה אל העבר התיימר למנוע.

יש דברים, שאף פעם לא משתנים.

היא החזירה את משקפי השלג למקומם ונתנה גז.

תשכחי מזה.

היא לא תחשוב על אותו קיץ הרסני אחרון במונרובה או על הטעות שעשתה לפני ימים אחדים בניו-יורק, בעבודתה החדשה בברן איי טי. למרבה המזל, הפשלה לא הייתה גדולה עד כדי כך, והבוס הגדול, אלוורו ברן, לא ידע עליה דבר. הכול יישכח, הרבה לפני שהיא תחזור לניו-יורק.

ג'ונו חצתה את הערוץ לכיוון הכניסה הסמויה של הארמון, שהיא וג'ייד גילו בקיצים שבילו יחד במונרובה אחרי גירושי הוריהן.

אך כשאיתרה את השביל החצוב בפני הצוק, מחשבותיה נדדו שוב מעצמן אל העבר.

הקיצים הללו היו כה מיוחדים, אחרי שהיא וג'ייד הופרדו בגיל שמונה. הן היו כה מאושרות ונלהבות, מההזדמנות להתאחד לחודשיים מדי שנה, אחרי שג'ונו נאלצה לחיות בשאר השנה בגלות בניו-יורק עם אימן, אליס, ואילו ג'ייד – שהייתה גדולה ממנה בשתי דקות ולכן יורשת העצר – נשארה עם אביהן, המלך אנדראס, כדי לקבל הכשרה לתפקידה כמלכה העתידית. אך עם חלוף השנים, כשהחיים של ג'ונו בניו-יורק הלכו ונעשו כאוטיים, היא התקשתה יותר ויותר להקפיד על הכללים הנוקשים של אביה, ולא לגרור איתה את ג'ייד למעשי משובה.

אותו רגע מחלחל עם ליאו היה הקש האחרון – ברגע שהתקרית נודעה לאביה. ג'ונו הצטמררה, כשניווטה את אופנוע השלג על השביל הצר. כל מילה שהוא אמר לה באותו יום – וההסתייגות הקרה בעיניו – עדיין היו טריות במוחה...

"אם את לא יכולה להתנהג כיאה למעמדך, אני אדאג שתחזרי מייד לאימך בניו-יורק. את מבינה אותי? מקיץ לקיץ, ההתנהגות שלך מידרדרת. את חצופה ולא ממושמעת, השפעה רעה על אחותך, ועכשיו המטת חרפה על הכתר, כשהתנהגת כמו פרחחית והשלכת את עצמך על המלך לאונרדו. את הופכת לנטל, כמו אימא שלך."

היא כמובן אמרה לאביה לאן הוא יכול לדחוף את האולטימטום שלו, כי היא הייתה פגועה ומושפלת והתאמצה בכל כוחה להסתיר זאת. אך ההנהון הקר שלו וסילוקה מהארמון – מבלי לאפשר לה אפילו להיפרד מאחותה – עדיין רדפו אותה.

לא פלא, שהיא לא חזרה למונרובה כל עוד אביה היה בחיים. האם הוא אהב אותה אי פעם, בכלל?

היא נרעדה ומחתה את הדמעה שדלפה מתחת למשקפי השלג.

בחייך, ג'ונו, תמתני את הדרמה, לפני שגלגלי העיניים שלך יקפאו.

זה כבר לא היה חשוב. המלך אנדראס מת לפני למעלה משנה. והיום היא חוזרת, בתנאים שלה – כדי להפתיע את אחותה.

ג'ייד הייתה השליטה במונרובה כעת. ג'ייד, בעלת הלב הגדול והמתיקות השלווה. ג'ייד, שאהבה אותה מספיק כדי לא לראות את המגרעות הרבות של ג'ונו.

ג'ונו פלטה נשיפת צחוק, כשעברה את העיקול האחרון בשביל והבחינה בשער הברזל החשיל שחיפשה.

בינגו.

היא חוזרת הביתה לחג המולד, ודבר לא יעצור אותה – לא זיכרונות מהסירוב האכזרי של ליאו או העונש הסופי של אביה, או אפילו היכולת המרשימה שלה לפשל על בסיס קבוע.

כעת עליה רק להגיע לסוויטת החדרים של אחותה, באגף המערבי של הארמון – שם ידעה שג'ייד מתרגעת לפני נשף החורף הלילה – בלי שעובדי הארמון יבחינו בה.

ולשם כך, היא הגתה תוכנית ערמומית.

כעבור עשרים דקות, התקרבה ג'ונו לסוויטה של אחותה, כשהיא נדהמת שהתוכנית שלה – להעמיד פנים שהיא המלכה – באמת עבדה.

הסלונים וחדרי ההסבה שעל פניהם חלפה, שהיו מקושטים בגרילנדות של אשוח וצינית ובסרטי סטן זהובים ואדומים ובשרשראות של אורות, נראו קסומים ומסתוריים כשהיו עטויים במיטב מחלצות חג המולד שלהם, כפי שזכרה מילדותה.

הריחות המוכרים לה, מחג המולד האחרון שלה בארמון, בגיל שמונה – שרף אורנים טרי, חומר הברקה וקינמון – צרבו את ריאותיה, אך היא סירבה להניח לגל הנוסטלגיה להסיט אותה ממסלולה.

היא הגיעה לסוויטה שחלקה פעם עם אחותה ופתחה את הדלת.

כל אחד מהזיכרונות הטובים שלה נחת עליה, כשהבחינה באחותה יושבת על ספת צ'סטרפילד עתיקה, מול אש בוערת, וקוראת ספר. השיער הבוהק של ג'ייד, שדמה כל-כך לשיערה של ג'ונו, הקיף את ראשה כמו הילה, והאורות של העץ המקושט ביד אומן בפינת החדר האירו את מפל התלתלים הערמוניים.

"ג'ייד," אמרה, בקול מחוספס מרגש.

הראש של אחותה התרומם. "ג'ונו?" לחשה. "את... את כאן?"

התקווה והערגה בקולה של ג'ייד התעטפו סביב ליבה של ג'ונו. ואושר נחת עליה בהפתעה.

"כן, אבל תנמיכי את הקול שלך, אני כאן במסווה."

חיוך קורן עלה על פניה של ג'ייד, האחות המאופקת, כששמטה את הספר על הרצפה וזינקה ממושבה.

ליבה של ג'ונו הלם חזק ומהר עד כאב, כשאחותה הטילה את זרועותיה סביבה. היא שאפה את ריח הווניל המנחם, לראשונה אחרי פרק זמן שנראה נצחי. דמעות צרבו בעיניה והיא חיבקה את תאומתה בחזרה, בכל כוחותיה.

צחוקן המשותף הדהד בין הרהיטים המפוארים וכמו העצים את בוהק האש באח ואת זוהר האורות הפזורים על העץ.

סוף-סוף, אני באמת בבית.

"כל-כך, כל-כך טוב שאת כאן. סוף-סוף." ג'ייד צחקה ותחבה את כפות רגליה תחת ישבנה, כשהן התמקמו יחד על הספה.

אחותה הייתה מרוצה מהביקור במידה מגוחכת, אך ג'ונו שמה לב שג'ייד רזה מכפי שזכרה ואפילו רגועה יותר. אולי רגועה מדיי, האיפוק המתון שלה מוטבע בה עמוק יותר – כמעט כמו מגן.

"טוב להיות כאן," אמרה ג'ונו, מכל הלב.

"כמה זמן תוכלי להישאר? בבקשה תגידי שתוכלי להשתתף בנשף החורף הלילה? אני בטוחה שנוכל למצוא לך שמלה. יהיה הרבה יותר כיף, אם תהיי שם. את רוצה לאכול? תה? יין? שמפניה?" שאלה ג'ייד, בהתרגשות שהייתה מידבקת כמו חיוכה, כששלחה יד אל המכשיר החכם ששימש להזעקת עובדי הארמון.

"לא!" ג'ונו זינקה קדימה, כדי לעצור את אחותה. "בואי נחכה, עם הבשורה שאני כאן. זו הסיבה שהתגנבתי פנימה. רציתי להפתיע אותך, אבל חשבתי שנוכל לבלות קצת לבד, לפני שהטירוף יתחיל."

"חכי רגע... את רוצה להגיד, שאף אחד לא יודע שאת כאן?" ג'ייד הניחה את לוח המקשים בצד. "איך הצלחת לעשות את זה? אולי אני צריכה לדבר עם ראש האבטחה שלי."

"פשוט." ג'ונו נענעה את גבותיה. "התגנבתי פנימה דרך הכניסה הסודית שלנו, ואז פשוט העמדתי פנים שאני את."

"את צוחקת?" ג'ייד לחצה את אצבעותיה אל שפתיה.

"לא צוחקת, וזה עבד יופי."

"ג'ונו, את משהו-משהו," אמרה אחותה והשתאותה הפכה להתפעלות. "ובכלל לא השתנית."

"בנוגע לנשף החורף," אמרה ג'ונו. "אני מניחה שאני יכולה להשתתף. אבל למה שלא אופיע במפתיע?" הוסיפה וכבר החלה ליהנות מהבדיחה. "כולם יחשבו שהם רואים כפול."

רואה, אבא? עדיין לא מתנהגת כיאה למעמדי.

"רעיון מבריק..." חיוכה של ג'ייד התרחב. "רק ש..." היא היססה, החיוך נעלם והתרגשותה התמוססה. "רק שהמלך לאונרדו יהיה שם, כאורח הכבוד. אולי בעיניו, זה לא יהיה משעשע."

מה נסגר...? זה מין מבחן? או בדיחה מעוותת? למה הוא מוכרח להיות כאן?

"ליאו הנבזה כאן?" שאלה ג'ונו, וקיוותה שג'ייד לא מבחינה בסומק שהלהיט את עצם הבריח שלה.

היא מעולם לא סיפרה לאחותה על ניסיון הפיתוי הכושל, בלילה האחרון שלה במונרובה, והיא לעולם לא תספר. די בכך שהיא עצמה יודעת על השפלתה.

"המלך לאונרדו לא נבזה, ג'ונו." חיוכה של ג'ייד התרכך. "הוא דיפלומט מבריק. שליט מצפוני ואינטליגנטי ביותר. ו..." אחותה השתתקה וג'ונו ראתה ספק מבליח על פניה של ג'ייד. "הוא אדם טוב, גם אם הוא קפץ קצת ממיטה למיטה."

"קצת?" הגיבה ג'ונו. "הבחור פרפר. הוא לא קפץ קצת ממיטה למיטה, הוא קפץ מספיק כדי להגיע לאולימפיאדה, מאז המלכתו..." חודשיים לפני שג'ונו נדלקה עליו...

"זה לא נכון," אמרה ג'ייד, ומחאתה הייתה קצת מוגזמת. מה קורה כאן? "הוא מיתן את הקשרים הרומנטיים שלו בחודשים האחרונים ו–"

"חכי רגע..." קטעה אותה ג'ונו, כשנזכרה בספקולציות הנלהבות בתקשורת בעת האחרונה בדבר "נישואים מהאגדות" בין המלך לאונרדו מסוורין לבין המלכה ג'ייד ממונרובה. שמועה שג'ונו פטרה כהמצאה של התקשורת. ג'ייד מעולם לא הזכירה את ליאו באי-מיילים ובמסרונים שלהן במהלך השנים, אפילו לא פעם אחת. כי ג'ונו הייתה זוכרת. "למה ליאו הוא אורח הכבוד? אתם לא...?" מדוע ג'ייד לא פגשה במבטה? "השמועות מומצאות, נכון? את לא באמת יוצאת איתו?" סיננה ג'ונו.

המחשבה שאחותה המתוקה, האכפתית, העדינה והתמימה לחלוטין תהיה עם ליאו, הזונה ממין זכר, הייתה ההגדרה המילולית של שה המובל לטבח.

"לא, אנחנו לא יוצאים. אני לא..." הסומק של אחותה שכך. "אני מניחה שהוא נאה, אבל פשוט אין בינינו קליק."

"תודה לאל על זה," אמרה ג'ונו, וכיווץ האימה בקרביה התרפה מעט. אף שהיא נאלצה לתהות אם אחותה עיוורת.

ליאו אולי היה נבזה יהיר, אך לרוע המזל יופיו רק השתבח, מאז התאהבה בקסמיו האפלים.

בגיל עשרים ושתיים, הוא היה נתון למצבי רוח וממגנט ופשוט משגע, ובגיל שלושים אפילו יותר. לא שג'ונו סקרה את התמונות הרבות מספור שלו, שהתנוססו בעיתוני הסלבריטאים. כמעט.

"אבל..." מבטה של ג'ייד התרומם וג'ונו לא התלהבה ממה שראתה, כי היא הכירה את ההבעה הזאת – עקשנית, נאמנה ומעשית עד כדי פחד.

"אבל... מה?" אמרה ג'ונו.

ג'ייד נאנחה. "אבל אני שוקלת את הצעתו של המלך לאונרדו, לאיחוד פוליטי בינינו. אבא צידד ברעיון, לפני מותו. והיתרונות עבור שתי הארצות שלנו ברורים. יורש משותף..."

"חכי רגע!" ג'ונו הרימה את ידה. "אמרת עכשיו יורש משותף? במובן של תינוק? על איזה מין איחוד פוליטי את מדברת?"

אחותה הואילה בטובה להיראות מבוישת. "נישואים."

בטנה של ג'ונו התפתלה לצורת בייגלה. "את לא רצינית?" היא נשמה עמוק, כי החלה לסבול מנשימת יתר. "לפני רגע, אמרת לי שהוא אפילו לא מושך בעינייך. ועכשיו את אומרת שאת רוצה להתחתן איתו וללדת לו תינוקות?"

אחותה לא הבינה כמה מטורלל זה נשמע?

"המילה רוצה חזקה מדיי," אמרה ג'ייד בזהירות. "אבל אני שוקלת את זה, כן. היועצים שלנו תומכים מאוד באיחוד הפוליטי. ואנחנו לא נצטרך להגיע לאינטימיות, כדי להעמיד יורש. יש..." הסומק חזר. "טוב, יש דרכים אחרות להיכנס להיריון."

דרכים, שג'ונו הייתה משוכנעת שהמלך הפרפר לא יגלה בהן עניין. הבחור נטף סקס אפיל, בכל תצלום וקטע חדשות שבהם כיכב – גם אם ג'ייד לא הצליחה לראות זאת. אין מצב שבחור כמוהו ישקול להכניס את אשתו להיריון, באמצעות הפריה מלאכותית. לא מבלי שהדבר יהיה הכרחי לחלוטין.

"דיברת עם ליאו על הדרכים האחרות?" שאלה.

"נו, לא," אמרה ג'ייד, שבאמת הייתה תמימה מאוד. "לא ניהלנו שום משא ומתן. עדיין."

"עדיין?"

"אמרתי שהלילה אגיד לו, אם אני מוכנה להתקדם עם ה–"

"יופי, אז יש עדיין זמן לעצור את הטירוף הזה," קטעה אותה ג'ונו, שמוחה עבד שעות נוספות.

היא הייתה חייבת למצוא דרך למנוע מג'ייד להגיע להחלטה, שעליה היא עלולה להתחרט כל חייה. ומהר.

אביהן הכשיר את אחותה לשלטון, לאורך כל חייה, אך יש דבר שנקרא צייתנות יתר. ונישואים לגבר, שאפילו לא רצית לצאת איתו לדייט, בהחלט עמדו בהגדרה.

לג'ונו עצמה לא היה ניסיון רב. בניגוד לרושם החיצוני, אחרי הדחייה המשפילה שספגה מליאו, חיזורים מעיקים רבים מדיי בנערותה מצד החברים שולחי-הידיים של אימהּ, ומפגש אחד בינוני לחלוטין בתיכון, שבו איבדה את בתוליה, גם היא עצמה לא התלהבה במיוחד מסקס... אך בטוח יש בזה משהו, מעבר ליצירת יורשים במבחנה.

ואולי זה קיטשי, אבל מה עם אהבה?

"אבל–" החלה ג'ייד לומר שוב.

"שום אבל," שיסעה אותה ג'ונו. "אני לא אסכים שתעשי את זה, ג'ייד. לא בשביל מונרובה, ובטח לא בגלל שאבא שלנו רצה בזה. הוא מת, את המלכה עכשיו, ומותר לך לנהל חיים משלך."

ג'ונו סקרה במבטה את החדר, ופתאום הבינה את המשמעות האמיתית של הרהיטים המעוטרים, או את המשמעות שתמיד הייתה להם עבור ג'ייד: כלא מוזהב. שעה שג'ונו חייתה חיים כאוטיים עם אימן בסנטרל פארק וסט, בלי שום גבולות, ג'ייד חייתה חיים של חובה מחניקה וגבולות לרוב.

"חיים מחוץ לחומות האלו," מלמלה, כשרעיון החל להתגבש בראשה.

רעיון קיצוני, שטמן בחובו סיכוי לאסון, אבל היה גם מלהיב ומלא השראה ודי מגניב.

למה לא?

ג'ייד הייתה צריכה להתרחק מכאן – לפחות לזמן מה – ולבנות לעצמה חיים. חיים אמיתיים – חיים נורמליים. או נורמליים ככל שהחיים של מישהי מהן יכולים להיות. חיים שבהם היא תוכל להחליט החלטות בעצמה, לשם שינוי – מבלי שתיאלץ לקחת בחשבון את סדרי העדיפויות של כל האחרים. חיים שבהם אנשים לא יתבוננו בה וישפטו אותה בכל דקה ודקה. חיים שבהם יורשה לה להיות לא מושלמת, יורשה לה לעשות טעויות, והדבר לא יחולל תקרית דיפלומטית.

חיים לא שונים מהחיים שג'ונו ניהלה בניו-יורק.

פתאום ידעה ג'ונו, שהרעיון מושלם. מתנת חג מולד, שהיא תוכל להעניק לאחותה – כל עוד תבהיר לג'ייד, לא להגיע למשרד שלה.

אבל איך היא תשכנע את ג'ייד להסכים לתוכנית?

"ג'ונו, על מה את חושבת?" שאלה ג'ייד, שהייתה חדת אבחנה.

"כלום," אמרה ג'ונו והוסיפה לחשוב.

"באמת?" שאלה אחותה. "כי יש לך את המבט הזה, שתמיד היה לך לפני שהכנסת את שתינו לצרות."

אולם במקום להיראות מוטרדת מהאפשרות, ג'ייד נראתה מוקסמת, מסוקרנת, אולי אפילו נרגשת – בדיוק כפי שתמיד נראתה בילדותן.

ופתאום, ג'ונו ידעה איך למכור את הרעיון המפוצץ לאחותה.

ג'ייד תמיד הייתה נאמנה במאת האחוזים. היא תמכה בג'ונו בכל מצב, כשאבא שלהן התחרפן.

ג'ייד האמינה שג'ונו הייתה יכולה להיות מלכה נפלאה. ג'ייד טעתה לגמרי בעניין, כמובן. ג'ונו תהיה מלכה איומה.

אולי היא תוכל להיות נועזת וקשוחה כשתידרש, אך סביר יותר להניח שתהיה פזיזה ואימפולסיבית וחצופה – לא תכונות שמעניקות לך מועמדות מובטחת לתפקיד של מלכה, או אפילו נסיכה.

אך הדבר החשוב כעת לא היה היכולות האמיתיות של ג'ונו, רק מה ג'ייד חושבת על היכולות שלה.

"עלה לי רעיון..." אמרה ג'ונו. "הוא די מטורף, אבל הוא יספק לך את הזמן והמרחב הדרושים לך, כדי לחשוב אם את באמת רוצה להתחתן עם המלך ליאו הנבזה."

או ליתר דיוק, את הזמן והמרחב כדי להבין איזו נפילה זה יהיה.

"לאונרדו לא נבזה," חזרה ואמרה ג'ייד אך חייכה, וזיק הסקרנות בעיניה לא התעמעם.

"וזה יאפשר לי לבדוק אם אבא צדק, כשהעיף אותי עם אימא מהממלכה," המשיכה ג'ונו והשמידה בדריסה את השאלה "האם ליאו נבזה או לא?"

בסרט הזה כבר הייתי, ולראייה האגו שלי רוסק.

"אבא טעה." חיוכה של ג'ייד התיישר. "מה הרעיון הדי מטורף שלך?" שאלה, נוגסת לגמרי בפיתיון.

ג'ונו התנשמה בחדות. על החיים ועל המוות.

"אני חושבת שאנחנו צריכות להתחלף במקומות, לחג המולד."

גבותיה של ג'ייד זינקו אל מצחה.

"מעכשיו ועד ערב השנה החדשה," הוסיפה ג'ונו. "אני אהיה המלכה החדשה של מונרובה ואת תוכלי להיות הנסיכה הענייה מקווינס."