הנערה שהשיבה עין תחת עין

ליסבֶּת סָלאנדֶר חזרה מחדר הכושר והמקלחות ונעצרה במסדרון על ידי הסוהר הראשי אָלבָר אוּלסֶן. הוא דיבר בהתרגשות, החווה במרץ בידיו ונופף בכמה ניירות, אבל ליסבת לא שמעה מילה מדבריו. השעה הייתה 19:30.

19:30 הייתה השעה הקשה ביותר בפלוּדבֶּריָה. בשעה זו היטלטלה ונהמה רכבת המשא מחוץ לכלא הנשים, והקירות רעדו, המפתחות קרקשו וריח של זיעה ובושם עמד באוויר. לא הייתה שעה מסוכנת יותר בכלא מ־19:30, שכן אז, בחסות הרעש ממסילת הברזל והמהומה הכללית רגע לפני סגירת דלתות התאים, התרחשו התקיפות המזעזעות ביותר. ברגעים אלה נהגה ליסבת להעביר את מבטה לאורך האגף, ולכן לא היה זה מקרה שהבחינה בפאריָה קָזי.

פאריה קזי, צעירה יפה מבנגלדש, ישבה בתאה, ממש משמאלם. ממקומה ראתה ליסבת רק את פניה, אך לא היה ספק שפאריה סופגת סטירות. ראשה הזדעזע פעם אחרי פעם, ואף שהמכות לא ניחתו בעוצמה יוצאת דופן, משהו במראה העיד על טקסיות קבועה. ארשת ההשפלה על פניה של פאריה העידה כי ההתעללות נמשכת זמן רב, וכי כל רוח ההתנגדות שבה נשברה כליל.

הידיים לא הונפו בניסיון לעצור את הסטירות, ובמבט לא ניכרה כל הפתעה, רק אימה אטומה, אילמת. פאריה קזי חיה עם הטרור הזה. ליסבת הבינה זאת רק מהתבוננות בפניה, והמראה תאם את מה שהבחינה בו במשך שבועות שהותה בכלא.

״תסתכל לשם,״ אמרה והצביעה אל התא של פאריה.

אבל כשאלבר אולסן הסתובב הכול כבר נגמר, וליסבת חמקה משם, נכנסה לתאה וסגרה את הדלת. מבחוץ נשמעו קולות של שיחה וצחוק עמום, ואז הגיעה רכבת המשא, הרעישה כתמיד והרעידה את החלל. מולה בתא היו קבועים הכיור המבריק והמיטה הצרה, ומדף הספרים ושולחן הכתיבה, עם החישובים שלה בתורת מכניקת הקוונטים. האם כדאי שתמשיך בהם - בניסיונות שלה למצוא כבידה קוונטית לולאתית? היא השפילה את עיניה והבחינה במשהו אחוז בידה.

אלה היו הניירות שאלבר נופף בהם לפני רגע, ולמרות הכול סקרנותה התעוררה. אבל מהר מאוד ראתה שמדובר בדבר הבל, מבחן אינטליגנציה, עם שני כתמי קפה שהתנוססו בראש הדף הראשון, והיא פלטה נחרת זלזול.

היא תיעבה כל ניסיון להעריך ולמדוד אותה, וכששמטה את הניירות מידיה הם התפזרו במעין מניפה על רצפת הבטון. דעתה הוסחה מהמבחן ומחשבותיה נדדו שוב אל פאריה קזי. אף כי ליסבת לא ראתה את התוקפת, היא ידעה היטב מי זו. כי גם אם בתחילה הקפידה ליסבת להימנע ממעורבות במתרחש סביבה, היא נגררה בעל כורחה לתוך החיים בכלא ופענחה שלב אחרי שלב את הקוֹדים הגלויים והסמויים עד שהבינה מי למעשה שולט באגף.

האגף המאובטח, שנקרא אגף B, נחשב למקום הבטוח ביותר במוסד, וכך גם נראה בעיני מי שהגיע לביקור חטוף. באף אגף אחר בכלא לא היו פיקוח כה הדוק של סוהרים רבים כל כך ותוכניות שיקום כה נרחבות, אבל מבט מקרוב חשף כי משהו רקוב באגף. כלפי חוץ העמידו הסוהרים פנים כי הם קשוחים וסמכותיים ובמידת הצורך אפילו נוהגים במידת הרחמים. לאמיתו של דבר הם לא היו אלא מוגי לב שאיבדו שליטה על האגף לטובת האויב - בֶּניטוֹ אַנדֶרסוֹן וכנופייתה.

אומנם בשעות היום שמרה בניטו על פרופיל נמוך והתנהגה כמעט כמו אסירה למופת, אבל אחרי ארוחת הערב המוקדמת, כאשר הורשו האסירות להתאמן בחדר הכושר או לפגוש את בני משפחותיהן, היא השתלטה על המקום. בשעה זו במיוחד, לפני שהדלתות ננעלו לקראת הלילה, שגשגה ממלכת הטרור שלה יותר מאשר בכל זמן אחר. האסירות הסתובבו בין התאים, ואיומים והבטחות נלחשו מאוזן לאוזן, כאשר חברות הכנופיה של בניטו מצד אחד של המתרס וקורבנותיהן בצד האחר.

העובדה שליסבת סלאנדר הגיעה לכלא זה - לכלא בכלל - הייתה לא פחות משערורייתית, אך הנסיבות פעלו נגדה, ולמען האמת היא לא נאבקה בפסק הדין בלהט רב במיוחד. כל העיסוק בכך נראה לה תפל, ובמשך זמן רב סברה שאין זה משנה אם תהיה בכלא או בכל מקום אחר.

היא נשפטה למאסר של חודשיים באשמה שלקחה את החוק לידיה ופעלה ברשלנות שיש בה כדי לסכן את הציבור בשל מעורבותה בדרמה שהתחוללה בעקבות רצח פרופסור פראנס בַּלדֶר. ליסבת הסתירה על דעת עצמה ילד אוטיסט בן שמונה וסירבה לשתף פעולה עם המשטרה משום שחשבה - בצדק - שמישהו מדליף מהחקירה. איש גם לא הטיל ספק בתרומתה המכרעת לחקירה ובעובדה שהצילה את חייו של הילד. למרות זאת ניהל התובע ריקרד אֶקסטרוֹם את המשפט בפאתוס גדול והצליח לשכנע את בית המשפט בטיעון שלו, אף כי אחד השופטים בהרכב החזיק בדעה אחרת. אָניקָה גָ׳אניני, עורכת הדין של ליסבת, עשתה עבודה יוצאת מהכלל, אך כיוון שלא זכתה לעזרה רבה מצד ליסבת לא היה לה סיכוי.

ליסבת שתקה בחמיצות במשך כל המשפט וסירבה לערער. היא רק רצתה לגמור כבר עם ההצגה הזאת. כמצופה, היא נשלחה לרצות את עונשה במתקן הכליאה הפתוח בּיוֹרנגוֹרדָה גוֹרד, שם זכתה לדרגות חופש רבות. אלא שאז הגיע מידע כי יש איומים על חייה, מה שלא היה מפתיע במיוחד בהתחשב בזהות אויביה, ולכן הועברה לאגף המאובטח בפלודבריה.

צעד זה היה קיצוני פחות מכפי שנראה. אומנם ליסבת נכלאה בחברת העברייניות הקשות ביותר במדינה, אבל לה עצמה לא היו טענות. האגף היה תחת פיקוח הדוק, ולמען האמת לא דווח זה שנים על תקיפות או על מעשי אלימות שהתרחשו בו. הצוות אפילו הצליח להציג סטטיסטיקה מרשימה למדי על אסירות שהשתקמו, הגם שכל הנתונים הללו נאספו בתקופה שלפני הגעתה של בניטו אנדרסון.

ליסבת נתקלה למן ההתחלה בפרובוקציות, וגם זה לא היה מפתיע במיוחד. היא הייתה אסירה בעלת פרופיל גבוה, מוכרת מהתקשורת ומשמועות ומחילופי מידע בערוצי העולם התחתון. רק לפני כמה ימים תחבה לידיה בניטו פתק עם המילים: חבֵרה או אויבת? לקח לליסבת דקה לזרוק את הפתק - בעיקר כי נדרשו לה כחמישים ושמונה שניות עד שהתפנתה לקרוא מה כתוב בו.

לא היה לה עניין במאבקי כוח ובבריתות. היא התרכזה בהתבוננות ובלמידה, ולפני רגע חשה שלמדה די והותר. עתה בהתה במבט חלול במדף הספרים עם המאמרים על תורת הקוונטים שהזמינה במיוחד לפני שנכנסה לכלא. בארון הבגדים משמאל היו מונחות שתי מערכות של מדי המוסד כשעל חזית החולצה מודפסות האותיות ק״ו, ראשי התיבות של קרימינָל ווֹרדֶן, שירות בתי הסוהר השוודי, וכן בגדים תחתונים ושני זוגות נעלי התעמלות. הקירות היו עירומים, אפילו לא תצלום או תזכורת זעירה לחיים שמחוץ לחומות. גם פה, כמו בביתה בפיסקָרגאטן, עיצוב הפנים עניין אותה כקליפת השום.

במסדרון החלו דלתות התאים להיסגר בזו אחר זו, ובדרך כלל הצליל הביא איתו תחושת שחרור. כשהקולות השתתקו ושקט השתרר באגף נהגה ליסבת לשקוע במתמטיקה שלה - במאמציה לאחד את מכניקת הקוונטים עם תורת היחסות - ולשכוח את העולם שבחוץ, אבל הערב הרגישה אחרת. היא הייתה מעוצבנת, ולא רק בגלל התקיפה נגד פאריה קזי או השחיתות השוררת במקום.

היא חשה מוטרדת בגלל ביקורו מלפני שישה ימים של הולגר פאלמגרן, האפוטרופוס שלה מהתקופה שהרשויות סברו כי אינה מסוגלת לדאוג לעצמה. עצם הביקור היה עניין גדול. הולגר לא נהג לצאת מביתו, והיה תלוי לגמרי בעוזרים שטיפלו בו בדירה בליליהולמן. אבל הוא התעקש לבוא, והגיע במונית להסעת זקנים ונכים ונכנס לכלא על כיסא גלגלים, מתנשם ומתנשף מאחורי מסכת חמצן. ולמרות הכול המפגש התנהל באווירה טובה. הם דיברו על העבר וניכר כי הולגר נמלא התרגשות.

דבר אחד בלבד הטריד את ליסבת. הולגר סיפר לה על ביקורה של אישה בשם מַאי־בּריט טוֹרֶל, שעבדה כמזכירה במחלקה הפסיכיאטרית לילדים בבית החולים סנט סטפנס שבו אושפזה ליסבת בילדותה. האישה קראה על ליסבת בעיתונים ומסרה לו מסמכים שחשבה כי הוא עשוי למצוא בהם עניין, אבל לדברי הולגר לא היו בהם אלא קרעי תיאורים שסיפרו איך ליסבת נקשרה למיטה וסבלה מטיפול מחפיר במחלקה. ״לא משהו שאת חייבת לראות,״ אמר, אבל בוודאי היה במסמכים משהו חדש, כי כשהולגר שאל אותה על קעקוע הדרקון וליסבת סיפרה על האישה עם כתם הלידה הלוהט, הוא אמר:

״היא לא הגיעה ממאגר המחקר?״

״מה?״

״המאגר לחקר גנטיקה וסביבה באופסלה? היה נדמה לי שזה מה שקראתי.״

״זה בטח היה במסמכים החדשים,״ היא אמרה.

״את חושבת?״ השיב. ״או שאני פשוט מתבלבל.״

אולי הוא באמת רק התבלבל. הולגר כבר היה אדם זקן. ולמרות זאת המחשבה לא הרפתה ממנה. היא כרסמה בה כשחבטה בשק האִגרוף בחדר הכושר בשעות אחר הצוהריים וכשעבדה בסדנת הקרמיקה בשעות הבוקר, והיא כרסמה בה עכשיו, כשעמדה בתא שלה ומבטה נח שוב על הרצפה.

דומה כי משמעותו של מבחן האיי־קיו שדפיו היו פזורים לרגליה השתנתה. הוא כבר לא עורר בה שאננות אלא תחושה כי הוא קשור איכשהו לשיחתה עם הולגר, ולרגע ליסבת לא הבינה מדוע, אבל אז נזכרה שגם האישה עם כתם הלידה ערכה לה מבדקים שונים. זה תמיד נגמר בצעקות ובמריבות, ולבסוף בכך שהיא ברחה אל תוך הלילה, בת שש בלבד.

אך המבחנים, וגם הבריחה, לא עמדו במוקד תמונת הזיכרון. ואז החל לנבוט בה החשד כי אירוע מכונן קרה בילדותה, אירוע שלא הצליחה להניח עליו את האצבע, והיא הבינה שעליה לברר פרטים נוספים.

אומנם השחרור שלה התקרב, ואז תוכל לעשות כרצונה. אך היא גם החזיקה בידה קלף נגד הסוהר הראשי אלבר אולסן. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שראתה אותו מעלים עין מאלימות. האגף שהוא עמד בראשו, ועדיין נחשב לגאוות שירות בתי הסוהר, הידרדר למצב של התפוררות מוסרית, ולכן ליסבת חשבה שאלבר אולסן יסכים לעזור לה לקבל משהו שנמנע משאר האסירות - חיבור לאינטרנט.

היא הטתה אוזן אל הנעשה במסדרון. היא שמעה מלמולים של מילים מנחמות ולחלופין קללות, וטריקות של דלתות וקרקוש מפתחות וטיפוף צעדים שנמוגו בהדרגה. ואז השתרר שקט. רק מערכת האוורור זמזמה, אף שלא פעלה. האוויר בתא היה מחניק ובלתי נסבל. ליסבת סלאנדר השפילה מבט אל המבחן שעל הרצפה. היא חשבה על פאריה קזי ועל בניטו ועל אלבר אולסן ועל האישה עם כתם הלידה הבוער על צווארה.

היא התכופפה ואספה את הניירות, התיישבה אל שולחן הכתיבה וענתה במהירות על השאלות. אחרי שסיימה לחצה על האינטרקום הכסוף שליד דלת הפלדה. אלבר אולסן ענה בקול מהוסס ועצבני. היא אמרה שעליה לדבר איתו מייד.

״זה חשוב,״ הוסיפה.