הסוד האחרון של איימי סנואו

אני יודעת שהם צופים בי הולכת. הדרך המובילה מן הכפר ארוכה וישרה. קילומטרים עוד יחלפו לפני שהיא תתעקל ותישא אותי אל מחוץ לטווח הראייה מהחלונות העליונים של הבית הגדול. אני יודעת מה הם רואים: כלום. אף אחת. דמות קטנה ומוצקה, בודדה, אבלה ולובשת שחורים, חצאיות נוּקשות מרשרשות סביב מגפַי, שכמייה מהודקת סביבי מפני הקור. על ראשי מצנפת שחורה, נוקשה וקודרת, סרטיה מתנופפים ברוח. איני אלא ייצוג מדכא של נווד חורפי.

השדות והדרך מכוסים קרח, הכפר ריק ומוזנח, מגפי מותירים שביל של עקבות הדועכות אל הנצח. זה מה שהם מקווים שאעשה — שאיעלם כמו העקבות הנמסים. אם אוכל — אספק את מבוקשם. הסיבה לקיומי כאן, האישה היחידה שאהבתי אי פעם, שוכבת עתה תחת שני מטרים של אדמה וענפי טקסוס ירוקים־אפורים עבים בפינה שקטה של חצר הכנסייה. היא נטמנה שם אתמול.

האוויר קר כל כך שדמעות ניגרות מעיני, אף כי הייתי משוכנעת כי העיניים הללו לא ידמעו עוד לעולם. לאחר המבול שניגר ממני בשלושת הימים האחרונים חשבתי שלא נותרו עוד נוזלים בגופי המדולדל. ובכל זאת נראה כי החיים והאבל והחורף נמשכים. אני מכתתת את רגלי לאורך הקילומטרים המרחיקים אותי מקברה של אורליה ומהטוויל קורט, ובהונותי חסרות תחושה. עוין ככל שיהיה, זהו הבית היחיד שידעתי מימַי.

עד מהרה החשכה מאיימת. מגל הירח החד והמשונן ביותר שראיתי מעודי תלוי בשמים האפורים, ולפנַי אני רואה את צלליתו של לֵיידיוֶול, הכפר הסמוך. אני הולכת כבר שעות.

אני עוצרת שם כי אין לי ברירה, אף כי את המחסור שאני חשה אי אפשר לשכך במזון או בבירה או באח מרצדת. הצינה שבעצמותי היא כאין וכאפס אל מול הקיפאון שבלבי, ואין בעולם כולו חברה נעימה דיה שתוכל לפצות אותי על אובדנה של אורליה. אך עשרה קילומטרים עדיין מפרידים ביני ובין הכפר שאחרי ליידיוול, וצללים מכסים את השבילים. יהיה זה שיא הטיפשות להתקדם הלאה. אישה צעירה ובודדה היא מאז ומעולם מטרה קלה לבני בליעל. ואף כי אני מתקשה להאמין שאמצא שוב טעם בחיי, עדיין איני חפצה להשליכם מעלי. אורליה אולי איננה, אך היא טרם נפטרה ממני. אשא עמי את המשאלות שהביעה לפני מותה בנאמנות אין קץ, כפי שעשיתי כשהיתה עמדי.

אני נכנסת ל"רוז אנד קראון". בעזרת הירושה הסודית השנייה שקיבלתי מאורליה, יכולתי להרשות לעצמי את "וַייט הַרט רויאל", בית מלון בעל מוניטין מסוים. אך השמועות נעות בין לֵיידיוֶול ואֶנדֶרבּי. אם ישמעו בהטוויל קורט שאיימי סנואו נראתה כשהיא שוכרת חדר ב"הרט", הם יצאו בכרכרה כבר מחר כמו שדי השאול. שכן אז ינחשו כי הירושה שלי חורגת ממה שנגלה לעין.

די לי ב"רוז אנד קראון". השיחה בטרקלין אולי אינה מעודנת דיה לאוזניה של גברת צעירה החרדה לשמה, אבל אני לא גברת. הדבר הובהר לי היטב.

אני מהססת במבואה. מה אני? אישה צעירה ומכובדת או ילדת רחוב? משרתת, אחות או חברה? תפקידי בסיפורה של אורליה ונוויי מבלבל את כולם, ואותי יותר מכול, בעיקר כעת, כשעלי להכריע בעניין.

"אפשר לעזור לך, מיס?" בעל בית שקולו רך מתקרב אלי, פוכר את ידיו כאילו הוא חרד שעצם נוכחותו מפריע לסביבה. אני מכירה את התחושה הזו היטב.

"תודה, אדוני. חדר ללילה, אם אפשר, ואולי משהו קטן לארוחת ערב — שום דבר מיוחד — ומשקה מחמם."

"בהחלט, מיס, בהחלט. בֶּלָה!" הטון המכניס אורחים מזנק לשאגה, ומשרתת צעירה מקפצת אל המבואה כמו ארנב ממחילה.

"בלה, תדליקי את האח בבַּרְלִי רוּם, וקחי לשם את התיק של הגברת." הוא מצווה, וקולו שב לגובהו הרגיל. "אם יורשה לי להמליץ, מיס, שתסעדי בטרקלין הלילה. לא הייתי מציע זאת, אבל יש שם אש נהדרת, וייקח זמן עד שהחדר שלך יגיע לטמפרטורה נוחה. הטרקלין שקט — רבים נשארים בבית בגלל הקור — ואם תסלחי לי, את נראית קפואה עד לשד עצמותייך, מיס..."

"סנואו."

ואז הוא מביט בי, והוא מבין. בלה עומדת שם, התיק שלי מושך את זרועה הדקיקה כמעט עד הרצפה, והיא מביטה בי בסקרנות גלויה עד שהוא מצווה עליה ללכת לדרכה.

"סלחי לי, מיס סנואו, אם הטרקלין מקובל עלייך, אשרת אותך בעצמי, ואוודא שאיש לא יטריד אותך. עד שתסיימי לאכול, החדר שלך יהיה מוכן לקראתך."

טוב לבו מעלה דמעות חדשות בעיני, ורק מאמצי־על מותירים אותן שם.

אני סועדת את ארוחת הערב בטרקלין, ואף כי איני יכולה לאכול אלא מעט, החום והטעם משיבים את נפשי. איני מתמהמהת שם, אלא פורשת לחדר קטן ופשוט, אשר מחומם, כפי שהובטח לי, במידה נוחה. אני מנקה קלות את פני וגופי, הלומת חושים.

בזמן שצעדתי, הרהרתי ברעיון לתעד בכתב את קורותי ומסעותי, אולי כדי לחוש שיש לחיי ממשות, עדות כלשהי. לבדי בדממה, היעדרה של אורליה מעיק עלי, אבל איני יכולה להיכנע עדיין, לא בשלב מוקדם כל כך במסע החיפושים שלי. עלי להיות חזקה ככל הנדרש.

אני מתחילה לכתוב. למען האמת, אין שום דבר אחר שאוכל לעשות.