הסוד שבעיניים

פרֵדה

בֶּנחָמִין מִיגֶל צַ'אפָּרוֹ נעצר לפתע והחליט שהוא לא הולך. לא הולך וגמרנו, ולעזאזל עם כולם.

אף על פי שהבטיח שיבוא, אף על פי שהם מתכננים את מסיבת הפרֵדה כבר שלושה שבועות, אף על פי שהם שמרו מקום לעשרים ושניים איש ב"אֶל קַנדִיל", ואף על פי שבֵּניטֶס ומָאצָ'אדוֹ הודיעו שהם יבואו גם אם יצטרכו להגיע מקצה העולם כדי לחגוג את פרישתו של הדינוזאור.

עצירתו היתה כה פתאומית, שהגבר שהלך מאחוריו ברחוב טַאלְקָהוּאֵנוֹ, בואך שֹדֵרות קוֹרְיֶנְטֶס, כמעט התנגש בו, ורק ירידה מהירה מהמדרכה איפשרה לו להמשיך בדרכו בלא פגע. צ'אפרו שנא את הרחובות הצרים, הרועשים והחשוכים האלו. כבר ארבעים שנים הוא הולך בהם, ועדיין ברור לו שהוא לא יתגעגע אליהם אחרי יום שני. לא לרחובות הצרים ולא להרבה דברים אחרים בעיר הזאת, שאף פעם לא הרגיש שהיא באמת שלו.

הוא לא יכול להבריז. הוא מוכרח ללכת. ולו רק מפני שמאצ'אדו מגיע במיוחד מלוֹמָס דֶה סָמוֹרָה על אף תחלואי הזִקנה והכול. וכנ"ל גם בֵּניטֶס. נכון שהמרחק מפָּלֶרמוֹ לטריבונל לא כל כך גדול, אבל המסכן באמת די גמור. ובכל זאת צ'אפרו לא רצה ללכת. היו מעט מאוד דברים שהוא היה בטוח בהם בחיים, וזה אחד מהם.

הוא התבונן בחלון הראווה של חנות לציוד משרדי. בן שישים. גבוה. שיער לבן. אף נשרי. פנים ארוכות. "חרא," הוא חש צורך לסכם. הוא בחן בעיון את השתקפות עיניו בזגוגית. חברה שהיתה לו בצעירותו נהגה לצחוק על השיגעון שלו להתבונן בעצמו בחלונות ראווה. צ'אפרו לא הודה בפניה, ולא בפני אף אחת מהנשים האחרות שחלפו בחייו, שאותו הרגל לא נבע מאהבה עצמית וגם לא מחיבה עצמית, אלא מהניסיון להבין מי הוא, לכל הרוחות.

המחשבה העציבה אותו עוד יותר. הוא שב ללכת, כאילו התנועה עצמה יכולה לשחרר אותו ממדקרות העצב הזה שנוסף לקודמו. בשעה שהתקדם בלי חיפזון ברחוב הצר שלא ידע את שמש אחר הצהריים, העיף מדי פעם מבט לעבר חלונות הראווה. הוא כבר הבחין בשלט של "אל קנדיל" מעברו האחר של הרחוב, שלושים מטרים משמאל לו. הוא הסתכל בשעון: רבע לשתיים. בטח כבר כמעט כולם שם. הוא עצמו יצא ממשרדו באחת ועשרים כדי שלא יצטרך למהר. הם לא אמורים להתחיל לעבוד עד החודש הבא, וכבר סיימו לפנות את המדפים מהתיקים הקודמים. צ'אפרו מרוצה. הם בחורים טובים. עובדים כמו שצריך, לומדים מהר. המחשבה הבאה היא, "אני אתגעגע אליהם," ומאחר שצ'אפרו לא רוצה להתבוסס בנוסטלגיה, הוא נעצר שוב. הפעם אין איש מאחוריו שעלול להתנגש בו: להולכים מולו יש מספיק זמן לעקוף את הגבר הגבוה במקטורן הכחול ובמכנסיים האפורים, שמתבונן עכשיו בחלון של דוכן לוטו.

הוא סב על עקביו. לא, הוא לא הולך. בשום פנים ואופן לא. אולי, אם יזדרז, הוא עוד יספיק להגיע אל הדוקטור, שהתעכבה כדי להוציא צו מעצר, לפני שהיא תצא למסיבת הפרֵדה. זאת לא הפעם הראשונה שהרעיון עולה על דעתו, אבל זאת כן הפעם הראשונה שהוא מצליח לאזור את מידת האומץ (המתונה) הנחוצה כדי להביא אותו אל סופו המתבקש. ואולי פשוט המחשבה האחרת, המחשבה על מסיבת הפרֵדה, היא גיהינום שהוא מסרב להיצָלות בו. לשבת בראש השולחן? בניטס ומאצ'אדו מכל צד, כמו שלישיית מומיות מכובדת? השאלה הנצחית של אַלוורֶס העלוב, "אז מה אתם אומרים, נתחלק?" רק כדי לקנות בסוף יין באיכות סבירה, שאת רובו הוא יחסל לבד? לָאוּרה, שתשאל חצי עולם מי רוצה להתחלק איתה במנת קָנָלוֹנִי, כי היא לא רוצה לחרוג יותר מדי מהדיאטה שהיא בדיוק התחילה שלשום? וָארֵלָה, השוקע אט־אט באחד מאותם מצבי רוח מלנכוליים שמניעים אותו לחבק בדמעות חברים, מכרים ומלצרים כאחד? אותם חזיונות ביעותים החישו את צעדיו. הוא עלה במדרגות של טַאלְקָהוּאֵנוֹ. עוד לא סגרו את הדלת הראשית. הוא נכנס למעלית הראשונה. הוא לא היה צריך לוודא שהיא מגיעה לקומה החמישית. הוא הכיר כל פינה ופינה בהיכל המשפט כמו את כף ידו.

הוא התקדם בנחישות. עקביו נקשו על המרצפות השחורות־לבנות של המסדרון המקביל לרחוב טוּקוּמָן עד שהגיע לדלת הגבוהה והצרה של הלשכה שלו. הוא עצר לרגע את מחשבותיו והירהר בכינוי השייכות. "שלו". כן. בוודאי! שלו, והרבה יותר שלו מאשר של המזכיר המשפטי גַרְסִייָה או של כל אחד מהמזכירים המשפטיים שקדמו לו או של מי שיבואו אחריו.

הוא פתח את הדלת. צרור המפתחות העצום קירקש בדממת המסדרון הריק. הוא סגר את הדלת קצת יותר חזק מהנחוץ כדי לסמן לשופטת על בואו. רגע, למה ה"שופטת"? כלומר, ברור למה, אבל למה לא אירנה? מפני שלא, בדיוק בגלל זה. מספיק קשה לו להגיע הנה ולבקש ממנה את הדבר שהוא בא לבקש גם בלי להוסיף לכך את הקושי של בקשה מאירנה במקום פשוט מדוקטור הוֹרנוֹס.

הוא הקיש חרש פעמיים ושמע את קולה אומר, "יבוא." כשחצה את סף הדלת, היא הופתעה ושאלה מה הוא עושה כאן, ואיך זה שהוא עוד לא במסעדה. למעשה, היא שאלה, "מה אתה עושה כאן?" בגוף שני, ולא פנתה אליו בפנייה הרשמית המקובלת בגוף שלישי, שזה לא בדיוק אותו הדבר, אבל צ'אפרו העדיף לא להסתבך בשאלת הפנייה בגוף שני לעומת הפנייה בגוף שלישי, מפני שזה עלול להתגלות כמקור נוסף לאי־נעימות, שעלולה להכשיל את הבקשה לטובת הנאה שעלתה על דעתו להגיש ברחוב טאלקהוּאנוֹ בואך שדרות קוֹרינטס. זה בהחלט מרפה ידיים שכל כך הרבה קשיים צצים כשעליו לפנות לאותה אישה, אבל צ'אפרו הגיע למסקנה שאין ברֵרה, שמוכרחים להכריע לכאן או לכאן, פעם אחת ולתמיד, באופן סופי ומוחלט, להפסיק להתמזמז ולבקש את מה שהוא בא לבקש. ה"מכונָה", ככה, ישר, בלי הקדמות. ברוטלי, חסר רחמים, חייתי. בלי לעדן, בלי קישוטים, בלי, טוב, נו, את יודעת, אירנה, חשבתי אולי, אם אפשר, ומה את אומרת, וכל אותן דרכי עידון הרוֹוחות בשפה הספרדית, המשמשות בדיוק כדי להימנע מהדבר שצ'אפרו רואה בפניה של אירנה, או הדוקטור, או השופטת — אותה מבוכה, אותה הפתעה, אותה תדהמה לנוכח תעוזתו.

צ'אפרו מבין שגם הפעם, ככה סתם בשביל הגיוון, הפה הגדול שלו מכשיל אותו, ושוב הוא מוצא את עצמו בנקודת ההתחלה, מנסה לענות לשאלתה של הגבירה בנוגע לארוחת הפרֵדה שמן הסתם נערכת לכבודו ברגעים אלו ממש. הוא מספר לה על החשש שלו מפני נוסטלגיה דביקה, הפחד שימצא את עצמו מדבר בדיוק על אותם דברים, בדיוק עם אותם אנשים, הפחד מפני מלנכוליה פתאומית. ומאחר שאת כל הדברים האלו הוא אומר בשעה שהוא מתבונן ישירות בעיניה, מגיע הרגע שהוא מרגיש את החלל הריק שנפער בבטנו, את עורו המכוסה זיעה קרה ואת לבו ההולם כתוף. ומאחר שמדובר ברגע כל כך מוכר, כל כך בסיסי, ובה בעת כל כך חסר תועלת, צ'אפרו מזנק לעבר חלון המשרד כדי לסגור אותו, כדי להימלט מאותן עיניים חומות בהירות. אך מאחר שמתברר שהחלון סגור, הוא מחליט לפתוח אותו. ואז, כשמתברר שקור כלבים בחוץ, הוא מחליט לסגור אותו. לבסוף אין לו ברֵרה אלא לחזור למקומו, אם כי הוא מחליט להיזהר ולהמשיך לעמוד כדי שלא ייאלץ להישיר מבט אל עיניה מעבר למכתבה העמוסה בתיקי מסמכים. אירנה ממשיכה באותן תנועות, באותם מבטים, באותן נימות דיבור בתשומת הלב הקפדנית האופיינית לה. צ'אפרו לא אומר דבר, מפני שברור לו שאם ימשיך, ימצא את עצמו אומר לה דברים שיתחרט עליהם בהמשך, מילים שאי אפשר לקחת בחזרה, ולכן בדיוק בזמן הוא מחליט לשוב לנושא של מכונת הכתיבה.

הוא אומר לה שאף על פי שאין לו מושג מה הוא מתכוון לעשות מעכשיו, בכל זאת מתחשק לו לנסות לכתוב ספר, שהוא כבר מזמן רצה לעשות את זה. כשהוא אומר את זה, הוא מרגיש מטופש. זקן, גרוש פעמיים, בפנסיה, עם שאיפות ספרותיות. המינגווי של גיל הזהב, גרסִיה מרקס גרסת הפרוורים. ונוסף על כך, אותו נצנוץ בלתי צפוי של עניין בעיניה של אירנה, או שמא מוטב, הדוקטור, ואולי השופטת. אבל עכשיו הוא כבר אבוד, ולכן הוא מוסיף עוד משהו על כך שיש לו חשק לנסות, שמדובר בפרויקט ישן, ועכשיו, כשיהיה לו יותר זמן, אולי, למה לא. וכאן נכנסת לתמונה המכונה. צ'אפרו מרגיש יותר בנוח, כאן הוא כבר פוסע על קרקע מוצקה. "תחשבי, אירנה, אני לא אתחיל עכשיו, בגילי, ללמוד מחשבים, את יודעת. וה'רֵמינגטון' הזאת צרובה לי בקצות האצבעות כמו עור שלישי." ("עור שלישי", מאיפה באה לו השטות הזאת?) "אני יודע שהיא נראית כמו טנק, עם הברזל הזה בעובי חמישה מילימטרים והצבע הירוק־זית, ושהיא עושה רעש כמו מכונת ירייה בכל פעם שמקישים עליה, אבל חשבתי שאם אני לא רוצה לסבך לעצמי את החיים, אולי עדיף שאקח אותה, בהשאלה כמובן, לחודשיים, גג שלושה, כי אני בשום פנים ואופן לא מתכוון לכתוב ספר ארוך מדי, תארי לעצמך." (ועכשיו, כמו תמיד, הוא צוחק על חשבונו) "ובכל מקרה, החבר'ה הצעירים משתמשים כולם במחשבים, ובמדף למעלה יש עוד שלוש מכונות שאף אחד לא משתמש בהן, ובמקרה הכי גרוע אתם יכולים להודיע לי, ואני אביא אותה," אומר צ'אפרו, אך אינו מסוגל להמשיך, כי היא מרימה יד ואומרת, "תירגע, בנחמין, אין שום בעיה. קח אותה, זה המינימום שאני יכולה לעשות למען עובד מצטיין כמוך." וצ'אפרו מתכווץ. כי יש דרך להגיד דברים, ויש דרך להגיד דברים, וזה לא רק התוכן, אלא אותו "עובד מצטיין" בסוף המשפט שנשמע מאוד, אבל מאוד, גוף שלישי, ולא רק שיש דרך להגיד דברים ויש דרך להגיד דברים, אלא שהנימה במקרה המסוים הזה מזכירה מקרים אחרים שצ'אפרו צרב כל אחד מהם בקו האופק החדגוני של בדידותו, שכן הוא הקדיש כמעט אותו מספר לילות לניסיון לשכוח אותם, כמו מספר הלילות שהקדיש כדי לחקוק אותם בזיכרונו, ולכן הוא קם לבסוף על רגליו, מודה לה, מושיט את ידו, מקבל את הלחי המבוישת שהיא מציעה לו, עוצם את עיניו כששפתיו נוגעות בעורה, כפי שהוא עושה בכל פעם שיש לו הזדמנות לנשק אותה כדי להיטיב להתרכז באותו מגע תמים ורווי אשמה, יוצא כמעט בריצה למשרד הסמוך, מרים את מכונת הכתיבה בשתי תנועות מהירות ונמלט בלי להתבונן לאחור מבעד לדלת הצרה והגבוהה.

הוא יוצא שוב למסדרון, שעכשיו הוא ריק עוד יותר מכפי שהיה עשרים דקות קודם לכן, יורד במעלית מספר 8, פוסע במסדרון לעבר היציאה לרחוב טאלקהואנו, יוצא דרך דלת השירות, מברך את השומרים במנוד ראש, פוסע עד להצטלבות עם רחוב טוקומן, ממתין חמש דקות ועולה בחיפזון על קו 115.

כשהאוטובוס פונה בפינת רחוב לָאוָויֶה, צ'אפרו מפנה את ראשו שמאלה, אבל מובן שמהמרחק הזה הוא לא יכול לראות את השלט של "אל קנדיל". אירנה, או שמא הדוקטור, ואולי השופטת, בוודאי נמצאת עכשיו בדרכה לשם כדי להסביר שחתן השמחה יצא מדעתו. זה בטח לא יהיה כל כך נורא, מאחר שכולם כבר ממילא שם, וכולם רעבים.

הוא ממשש את הכיס האחורי של מכנסיו, מוציא את הארנק ושם אותו בתיק. בכל ארבעים השנה שהוא עובד שם, אף פעם לא כייסו אותו, ואין לו שום כוונה שזה יקרה דווקא עכשיו, ביום האחרון לעבודתו בלשכה. הוא מגיע לתחנה של אוֹנְסֶה ופוסע במהירות לעבר רציף 3, קו מוֹרֵנוֹ־עוקף. בקרונות האחרונים, הקרובים ביותר לכניסה, כל המושבים תפוסים, אבל מהקרון הרביעי ואילך לא חסרים מקומות. הוא שואל את עצמו, כמו תמיד, אם האנשים שנשארים לעמוד בקרונות האחוריים עושים את זה מפני שהם ממילא יורדים בקרוב, או מפני שהם מעדיפים לעמוד, או מפני שהם טיפשים. תהיה התשובה אשר תהיה, הוא מכיר להם תודה על מנהגם. צ'אפרו רוצה לשבת ליד החלון, בצד השמאלי, כדי ששמש אחר הצהריים לא תפריע לו, ולחשוב מה לכל הרוחות הוא מתכוון לעשות עם חייו מעתה והלאה.