הסוכן

 1

מוסקבה, 1961

היום עדיין האיר כשהם נחתו בנמל התעופה ונוּקוֹבוֹ, האור הצפוני המאוחר שבעוד חודש יימשך עד חצות. מעל פולין היה אמנם מעונן, אבל דרך קרעי העננים ניתן היה לראות את הקרקע השטוחה האינסופית, שעליה נעו פעם הטנקים הגרמניים עד פרברי מוסקבה באין מפריע, התגשמות הפחד העתיק, נופים של פרנויה. אפילו מהאוויר הכול נראה מלוכלך ומוזנח, שבילי עפר וחוות עניות, בתי החרושת מגהקים עשן של פחם חום. אבל למה הוא ציפה? יערות של עצי לִבנה, מרוצי טרוֹיקה על השלג? זו היתה העונה הלא נכונה, המאה הלא נכונה.

לא היה שלט המורה להדק את חגורות הבטיחות. סיימון הרגיש את ההנמכה, ואז את המכה ואת החלקת הגלגלים על המסלול והביט החוצה דרך החלון. שדה תעופה כלשהו — בניין טרמינל ומגדל פיקוח, וכמה מבנים, ללא שלטים.

"שֶרֶמֶטיֵיבוֹ?" הוא שאל את מי, המלווה שלו? ויזה אנושית, מישהו שהרוסים שלחו לפרנקפורט כדי שייקח אותו.

"לא, ונוקובו, נמל תעופה לאח"מים," הוא אמר, מנסה בעליל להרשים.

אבל באור הדוהה נראה המקום קודר, מסלולי נחיתה ריקים עם קווצות דשא לאורכם, אדם בודד בסרבל מנחה אותם בכיוון ההפוך מהטרמינל. הם נסעו לעבר אחד המבנים האחרים.

"אין מכס," אמר המלווה שלו, חלק מהשירות לאורחים רמי מעלה.

סיימון הציץ החוצה, פניו לחוצות אל חלון הפלסטיק. כיצד הוא ייראה עכשיו? שתים־עשרה שנים. בצילום היחיד שסיימון ראה, הצילום ששירותי הידיעות שידרו לכל רחבי תבל, הוא חבש כובע פרווה רוסי, שוליו מורמים, ולבש חליפה כפולת דשים, כיפות הבצל של כנסיית וסילי הקדוש ממש מעבר לכתפו, מסוג התמונות שסופרים שמים על עטיפות ספריהם. אבל עכשיו היה אביב, אין בגדים כבדים להסתתר מאחוריהם. הוא יהיה פרנק. אם הוא שם. עד עכשיו, אף אחד, רק המסלול הריק, הרחק מטרדות המכס. סיימון הבין לפתע שהם לא רוצים שאף אחד ידע על בואו, משנעים אותו למבנה חיצוני, מסיעים אותו באיזה רכב כהה, כאילו הוא שבוי שמחליפים, כאילו הוא המרגל, ולא פרנק. אולי הם צפו שיהיו עיתונאים והבזקי מצלמות, התקשורת הזרה עדיין מוקסמת מפרנק. האיש שבגד בדור שלם. שתים־עשרה שנים, לפני חיים שלמים. אבל אף אחד לא הודיע להם. הקצה הזה של מסלול הנחיתה היה ריק, רק שני עובדי נמל התעופה דוחפים גרם מדרגות נייד אל המטוס. מישהו יצא עכשיו מהבניין, מתקדם לעברם, כתפיו הנוקשות של איש צבא. לא פרנק.

סיימון לבש את מעילו והתקדם לעבר הדלת, והמלווה אחריו עם המזוודות. איך זה שפרנק לא הגיע לנמל התעופה? הרי הוא אחיו. ועכשיו הוא המוציא לאור שלו, זה שפרנק דרש והסדיר לו ויזת כניסה כדי שיבוא ויעבוד על ספר הזיכרונות, תירוץ לראותו, אולי אפילו להסביר דברים, אחרי כל השנים האלה. לומר דברים שאי אפשר לומר בספר, לא בספר שצריך לעבור את אישור הממונים עליו. שורה אחרי שורה במטה הקג"ב בלוּבּיאנקה. טוב, אבל האם אנחנו לא עשינו את אותו דבר? פיט די־אנג'ליס בחדר הישיבות הקטן, כותב לעצמו הערות.

"אנחנו חייבים להיות בטוחים שאנשינו לא יהיו בסכנה," די־אנג'ליס אמר לו. "אתה בטח מבין." נימת דבריו רמזה שסיימון לא מבין, שהוא סוג של בוגד בפני עצמו, קושר קשר ומסייע. אופורטוניסט תאב בצע שאינו מסוגל להבין מה נמצא על כפות המאזניים.

"הוא לא מזכיר אף סוכן בשמו. לא סוכנים פעילים. הוא לא מנסה להסגיר אף אחד."

"לא? זה לא הפריע לו בעבר. הוא כותב על זה? על האנשים שהוא הפיל? אלה שלא יכלו לחזור?"

"תראה בעצמך," הוא אמר, מחווה לעבר כתב היד. "זה על עצמו. למה הוא עשה את זה."

"באמת למה?" אמר די־אנג'ליס, דוחק בו.

סיימון משך בכתפיו. "הוא האמין בזה. בקומוניזם."

"האמין בזה. ועכשיו הוא הולך להגיד שהוא מצטער? אבל הוא לא מצטער. 'חיי הסודיים'. הנה הצד שלי של הסיפור. ותזדיינו. אני הייתי מוותר על כל העסק הזה. למי אכפת מה הוא חושב?"

"לאנשים. לכל הפחות בוא נקווה ככה."

"או שתפסיד כסף, אה?" הוא הסתכל ישירות אל סיימון. "ואתה עוד משלם לו. תעשה אותו עשיר. בתמורה לכך שהוא זיין אותנו. חופש העיתונות."

סיימון הנהן לעברו, דרך שקטה להגיד, "מה שאתה אומר."

"אל תחשוב שמישהו שמח מכל הסיפור הזה. הוא רוצה שהסוכנות1 תצא רע, בסדר. מי בכלל יאמין לו בכל מקרה? אבל אם הוא חושף שמות של האנשים שלנו, אפילו ברמז—"

"אנחנו נוציא את זה. אתה חושב שאני ארצה לסכן מישהו שנמצא בשטח?"

"אני לא יודע מה אתה רוצה."

"אין פה שום דבר מהסוג הזה. תקרא. אתה לא חושב שהצד השני כבר קרא? אז עכשיו תורך. רק תשאיר לנו משהו, בסדר?"

עוד מבט. "רק דבר אחד. תספק את סקרנותי. איך כופפת לסוכנות את היד? איך שכנעת אותם לשתף פעולה עם הדבר הזה?"

"הם משתפים פעולה? חשבתי שבשביל זה אתה פה. להניף דגלים אדומים."

למעשה, המגזין "לוּק" הוא שהתערב ונתן לסוכנות את הדחיפה הנדרשת, את ההבטחה שיהיו כותרות, אפילו מאבק משפטי אם הם ינסו לעצור את הפרסום. ה"דייג'סט", ה"פוסט", אפילו לא רצו לראות קטע, ולמרות שלוּס כמעט התפתה כי הרגיש שיש פה סיפור גדול שאפילו יצדיק גיליון מיוחד, בסוף הוא עצר את עצמו בגלל עקרונות ("אנחנו לא נותנים פרסום למרגלים קומוניסטים"), מה שהשאיר את "לוק" ואת מכירת הזכויות שאפשרה לעסקה להתממש. בלי זה, סיימון לא היה מסוגל לגייס את הכסף שהרוסים דרשו. יותר ממה שהוצאת "מ' קיטיניג ובניו" שילמה אי פעם על משהו, ערימה של ז'יטונים שמונחת כולה על אדום, תמורת מה שחייב להיות רב־מכר. לאביה של דיאנה, בן למשפחת קיטינג, היו הסתייגויות, אבל בסוף הוא שיתף פעולה עם סיימון. איזו ברירה היתה לו? אחרי עריקתו של פרנק, סיימון נאלץ להתפטר ממחלקת המדינה וקיטינג הוא שנחלץ לעזרה והציע לו קריירה בהוצאה לאור. עכשיו סיימון ניהל את ההוצאה, וקיטינג עצמו נותר רק כנוכחות לבבית במסיבת חג המולד. מאוחר מכדי למנות לו יורש אחר.

"אתה מבין שזו רק טיוטה ראשונה?" שאל סיימון את די־אנג'ליס. "תיאלץ לעבור עליה שוב כשאני אחזור. אז תשאיר ממנה משהו."

"יש עוד? אתה רוצה שהוא יכניס עוד חומרים?"

"אני רוצה לדעת מה הוא עשה. מה הוא עשה באמת. חוץ מלערוק. זה כל מה שכולם בעצם יודעים. שהוא—"

"ברח," סיים די־אנג'ליס את המשפט. הוא הביט בסיימון. "אתה רוצה אותו חף מפשע. אבל הוא לא."

"לא," אמר סיימון. "הוא לא."

אבל פעם הוא היה. אפשר לראות את זה בסרטים הביתיים הישנים, הילדים כמו סייחים שמנסים לעמוד על רגליים רועדות, עושים פרצופים למצלמה. בסוף סיימון גבה יותר, אבל כשהם היו ילדים היה לפרנק יתרון מכריע של סנטימטר נוסף, בדיוק כמו יתרון השנה הנוספת. הסרטים, קופצים ומגורענים, מראים אותם פותחים את מתנות חג המולד, חומקים מגלים בחוף, מנופפים ממרומי העץ בביתה של סבתם, ובכולם סיימון עוקב אחר פרנק, מעין צל, שותפו לפשע. פרנק ידע דברים. איפה למצוא צדפות במשטחי הבוץ. איך לקבל תוספת רוטב פאדג' מתוק וחם בגלידרייה. איך לגלח את המטבעות מכיסו של אביהם מבלי שירגיש. שנים של דברים כאלה, בבית הישן ברחוב מאונט ורנון היוקרתי, חדריהם מופרדים על ידי מסדרון צר, רכבת הצעצוע נוסעת ביניהם, כך שהם היו למעשה חדר אחד.

אמם היא שהחליטה להפריד ביניהם. בתיכון, פרנק נשלח ללמוד בסנט מרקס, מסורת במשפחת ויקס, אבל שנה לאחר מכן, כשהגיע תורו של סיימון, החליטה אמו שילך למילטון במקום.

"זה יעשה לך טוב, לעמוד ברשות עצמך. תחשוב לבד, במקום להקשיב כל הזמן לאחיך."

"אני לא מקשיב לו כל הזמן."

"טוב, אז רוב הזמן."

פרנק ניסה לעודד את רוחו. "אתה החכם בינינו. היא רוצה שתתרכז בלימודים."

"אתה חכם."

"אבל לא כמוך. בכל מקרה, המנהל הוא חבר של דודה רות, ככה הם שמעו על בית הספר, אז הוא יהיה נחמד. תמיד טוב שמישהו שנמצא ממש למעלה יהיה בצד שלך."

"אולי היא תשנה את דעתה."

אבל אמילי ויקס לא נהגה לשנות את דעתה, וההפרדה הפכה לעובדה של קבע. היא צדקה — סיימון פרח בזכות עצמו — אבל גם שנים אחר כך הוא עדיין חש באובדן, כאילו איזו אצבע נקטעה בתאונה ולא חוברה מחדש. החופשות בבית היו כמעט אותו דבר, הם דיברו מאוחר לתוך הלילה בקומה השלישית, חזרו להיות הבנים של משפחת ויקס. אבל ההתרחקות היתה בלתי נמנעת. הם אף פעם לא היו דומים זה לזה במראה — חוץ מקו הלסת של משפחת ויקס — אבל עכשיו, באופן לא צפוי, אפילו קולותיהם החלו להיות שונים, לפרנק בריטון עשיר עם חיתוך דיבור של פנימייה פרטית, קולו של סיימון עדיין אופייני לרחוב מאונט ורנון.

ואז הם שוב היו יחד בקולג'. בתי ספר זה דבר אחד, אבל בני משפחת ויקס הולכים להרווארד.

"כל העסק הזה של משפחת ויקס," אמר פרנק. "הוויקסים עושים ככה, הוויקסים עושים אחרת."

"טוב, ככה זה אצל אבא."

"וזה מחמיר. חשבתי, כשהוא עבר לוושינגטון— אבל לא, עכשיו הוא חזר, והכול רק נעשה קטן יותר ויותר."

"מה נעשה קטן?"

"העולם שלו. שמת לב שהוא הולך ברגל לכל מקום? קטן עד כדי כך. המשרד ברחוב סטייט, האתניאום, מועדון סאמרסט. הוא לא צריך לנהוג אף פעם. כל העולם שלו נמצא במרחק הליכה. כאילו הוא איזה יליד או משהו."

"יש את הפילהרמונית," אמר סיימון.

"והוא הולך לשם ברגל. בדיוק מה שאמרתי."

פעם בשבוע, לקונצרט צהריים, כמו שנהג שנים רבות, במעלה רחוב קומונוולת' וחזרה במרלבורו, שכמיית צמר ארוכה נגד הקור, טיול כה קבוע עד שהוא הפך לאטרקציה בוסטונית, כמו סירות הברבורים.

למשך זמן מה נדמה היה שהם קרובים יותר משהיו אי פעם. פרנק נהנה להראות לו איך הדברים עובדים — לאילו הרצאות אפשר לא ללכת, באיזה סמינר בטוח תקבל ציון מעולה, איפה להסתפר. סיימון ספג את הכול — הספֶר הנכון, הכמות הנכונה של ג'ין, הכול חוץ מהקלילות הטבעית של פרנק. היו מסיבות בדירה הגדולה של פרנק ב"בית אליוט", מול בית הסירות, כל מה שסיימון דמיין שקיימברידג' תהיה. אבל זו היתה השנה שבה הכול נעשה פוליטי, פרנק שוטט לו בקצוות ואז עשה את צעדיו הראשונים. בהתחלה רק הצהרות קטנות על התקוממות מעמדית — סירוב להצטרף למועדון הפורסיליאן הנחשב אחרי שהזמינו אותו; בוז, בדרך כלל מחויך, למסיבות ששותפיו לדירה עדיין ערכו, ובאופן כמעט בלתי נמנע הוויכוחים העוקצניים עם אביו בארוחות הערב. פרנסיס ויקס שירת בזמנו במשרד האוצר ותמך תמיכה מסויגת בתוכנית הניו דיל להתערבות הממשל בכלכלה בעקבות השפל הגדול. הוא היה מודאג מהאיום הפשיסטי שמעבר לים ומהצדק החברתי בבית, אבל לא היה מסוג האנשים שצועדים בהפגנה או משתתפים בעצרת, שני דברים שפרנק כן עשה עכשיו, מה שגרם ויכוחים נוספים. סיימון התבונן מהצד, מוכן לצאת להגנתו של פרנק אבל עצוב לראות את אביו שנראה זקן לפתע, פגוע ותוהה, עולמו המוגן, הקטן, נהפך על ראשו. זה יעבור, אמו אמרה.

ואז, בקיץ שקדם לשנת לימודיו האחרונה, התנדב פרנק למלחמה בספרד, מה שהפתיע את כולם וגרם לסיימון להרגיש נטוש, שגרתי וזהיר בעוד פרנק יוצא לשחוט דרקונים.

"איך הוא יכול לא לסיים את התואר?" אמר אבא שלו. "תודה לאל שלך יש יותר שכל."

"אבל הוא צודק שהוא הולך. הפשיסטים—"

"כן, כן. שידאג לא להיהרג. זה הכי צודק שאפשר להיות."

"פרנסיס," אמרה אמילי.

"אני יודע, אני יודע. אבל זה לא משחק. איזה קשר יש לו לספרד בכלל?"

"זו לא רק ספרד. הם עושים בה תרגיל. חימום. אם לא נעצור אותם שם—"

"אנחנו לא נעצור אותם שם. לא משנה מה פרנק חושב. הוא עוד ייהרג לשווא." לא עוד נחוש, קולו נשבר לפתע.

אבל הוא לא נהרג. במקום זאת, הוא חטף כדור בכתף והצליח לשרוד אלח דם בבית חולים שדה, מה שהוציא אותו מהמלחמה ומהפוליטיקה, ועשה אותו ציני לגבי שני הצדדים, נבוך למחשבה שהיה אי פעם תמים עד כדי כך שחשב שהקומוניסטים, או מישהו בכלל, יכול לטעון לעליונות מוסרית. הוא הפך, כצפוי, להוריו, אבל לא ממש — ספרד הותירה בו קצת תאווה להרפתקה. הוא סיים את התואר, שיחק קצת בבית ספר למשפטים, מתחבט, לא לגמרי יודע מה הוא רוצה, עד שהמלחמה נתנה לו את מה שחיפש. הצבא לא היה מוכן לגייסו בגלל הכתף, אבל פרנסיס הכיר את דונובן והעניין סודר — רכבת לילה לוושינגטון, תפקיד באו־אס־אס.2 הדבר הראשון שעשה היה לגייס את סיימון כחוקר מודיעין, עובד משרד בנֵייבי היל, בעוד פרנק התאמן בצניחה בשדות של מרילנד. אבל הם היו ביחד, וושינגטון היתה קיימברידג' נוספת, הצדפה שלהם.

כשהמלחמה הסתיימה, ועמה בא גם האו־אס־אס אל קצו, סיימון עבר עם החוקרים האחרים למחלקת המדינה, לשם כנראה היה צריך להגיע מלכתחילה. פרנק נשאר במשרד המלחמה, משוכנע שהנשיא טרומן יהיה חייב להחליף את הקבוצה של דונובן בסוכנות ביון חדשה. הוא צדק. שנה אחרי כן הוא נחת בקבוצת הביון המרכזית, ב"לשכה לתיאום מדיניות", שם קוד למבצעים מעבר לים, וחייהם בוושינגטון נמשכו כרגיל, ישיבות רשמיות וארוחות צהריים לא רשמיות בהארווי'ס, לילות בעיר, יוצאים ביחד בשני זוגות. ועדה משותפת מיוחדת עם הבריטים כדי לשתף פעולה מול פליטים מהרפובליקות הבלטיות ולאומנים מאוקראינה, סיימון מייצג את מחלקת המדינה ופרנק את הלת"מ, "הלשכה לתיאום מדיניות", איזה תענוג מסחרר, לדעת דברים, להיות חלק ממשהו חשוב, בנתיב המהיר.

ואז, כמו חריקת צמיגים, הופיעו בוקר אחד כותרות העיתונים והכול נעצר. פרנק נעלם. שני צעדים בלבד לפני הוּבֶר, שני צעדים לפני אישום בבגידה. הסוכן הסובייטי המצליח ביותר, שריכל איתו בזמן ארוחות הצהריים, שאב את מוחו של סיימון, לא סתם דליפה במחלקת המדינה, אלא שסתום שפרנק יכול לפתוח כל אימת שרצה. מחייך, ממש כפי שחייך בסרטים הביתיים. "אתה החכם בין שנינו." אבל לא יותר מפרנק.

בתחתית גרם המדרגות, הקצין הרוסי הציג את עצמו כקולונל וסילצ'יקוב, ובניד ראש שחרר את המלווה. סיימון פנה לומר לו שלום, אבל הבין לפתע שאינו יודע מה שמו, מעולם לא ידע, או שכח, כבר עכשיו הוא נכשל ואינו ממלא אחרי הנחיותיו של די־אנג'ליס: "תזכור הכול. אל תרשום, תזכור. אפילו אם אתה חושב שזה כלום. תשאיר את העיניים פקוחות."

כבר נכשל. שם שהוא היה צריך לזכור. מכונית שחורה שהוא היה צריך לראות, ממש מעבר לכתפו של הקולונל — האם היא היתה שם כל הזמן? אבל בחצי האור המוזר שום דבר לא נראה מוגדר, הארץ כולה איכשהו לא בפוקוס, מעבר למחיצת בד.

"זו הפעם הראשונה שלך במוסקבה?" שאל הקולונל, בנימוס מקובל, שנראה סוריאליסטי באופן מוזר. האם הם פוגשים הרבה מבקרים חוזרים, כאן על הירח?

"כן, פעם ראשונה. זה בסדר — אני אחזיק את זה." התיק שלו, הקולונל מושיט אליו את ידו.

"מוצרים מוברחים?" הקולונל שאל בחיוך, בדיחה לא צפויה.

"כתב היד. הספר של פרנק."

"אתה יודע שיש עותקים נוספים."

"לא עם ההערות שלי."

"אהה. אני סקרן לראות אותן," אמר הקולונל, שותף, חלק מתהליך העריכה. "החומר שהסי־איי־איי מתנגד לו."

"אלה ההערות שלי."

"טוב שכך." קול אחר, מאחורי הקולונל, יוצא מהרכב. "מגע היד של סיימון." בת צחוק בתוך הקול. "על זה אנחנו משלמים."

סיימון לטש את עיניו. השיער נסוג, אך לא נעלם. הפנים מהודקות יותר, קמטים מתפשטים מזוויות עיניו, ישָנים. אבל קולות אף פעם לא משתנים, אותה אינטימיות נמהרת שמשכה את כולם, ולרגע הפנים הלמו את הקול, הקמטים התיישרו, נראה כמו פעם, לפני כל השקרים.

"סתם סיימון," אמר פרנק, השם המתגרה הישן, עיניו רכות לפתע.

סיימון עמד ללא ניע. סתם סיימון. כאילו לא קרה דבר. מה עושים עכשיו? לוחצים ידיים?

"פרנק," הוא אמר, ראשו סחרחר. אותו חיוך מכורכם, מישהו שנעדר למשך סוף שבוע בלבד.

פרנק הנהן. "זה אני," הוא אמר, כאילו קרא את מחשבותיו של סיימון.

"פרנק—"

ולפתע היו זרועות שחיבקו אותו, חזה שנלחץ אל חזהו, עוטפות אותו בעבר. פרנק. ואז הוא הוחזק בכתפיו, נסקר במבט. פרנק הטה את ראשו לעבר משקפיו.

"משקפיים? ממתי? או אולי רק כדי לגרום לאנשים לחשוב שאתה קורא את הספרים שאתה מוציא לאור?" הוא בחן את בגדיו של סיימון. "אתה מתלבש טוב יותר. 'הארט שאפנר'?"

סיימון בחן את חליפתו, כאילו רק עכשיו שם לב שהוא לובש אותה. "'אלטמן'."

"'אלטמן'. בתוספת של רק עוד כמה דולרים — בדיוק כמו אבא." הוא שמט את ידיו. "פגשת את בוריס בוריסביץ'? זה בעצם אומר בוריס ג'וניור, וככה אני קורא לו לפעמים. נכון, בוריס?"

הקולונל הנהן, מחייך, כנראה בדיחה פנימית של שניהם.

"מה שתצטרך. הוא האיש שלך. נהג. כרטיסים לבולשוי. הכול. הוא אוהב לשלוף ארנבים מהכובע."

סיימון הביט בו, נבוך. הקג"ב כקונסיירז'.

"מובן שלמעשה הוא כאן כדי להגן עלי. בהתחלה, אתה יודע, לא יכולנו להיות בטוחים — אולי הסוכנות תנסה משהו. אמרתי להם שזה לא ממש מה שאנחנו עושים. אבל זה כמובן מה שהם עושים, אז באופן טבעי הם חשבו — על כל פנים, זה היה אז. כיום אני עוסק בעניינַי. אבל תמיד טוב לדעת שמישהו שומר עליך. נכון, בוריס? הנה," הוא אמר, מתחיל להיכנס לרכב, ואז הוא מסתובב, מניח שוב את ידו על כתפו של סיימון. "טוב לראות אותך. לא חשבתי שאי פעם—" הוא הפסיק. "תראה אותך, אפור." הוא נגע ברקה של סיימון. "והנה אני כותב את זיכרונותי. אז מתי זה קרה, כל השנים האלה?"

קולונל וסילצ'יקוב שם את המזוודות בתא המטען ואז התיישב לצד הנהג, מותיר את פרנק וסיימון לשבת מאחור.

"בהתחלה," פרנק התחיל שוב, רוצה לדבר, "לפני שידענו שאנחנו לא צריכים לדאוג, השירות3 נתן לנו שמות חדשים. מקלין4 היה פרייזר. פשוט ככה. ללא כתובות, כמובן. כדי שאף כתב של 'טיים' לא יופיע פתאום לשתות משהו. זה לא היה קשה מדי. אין ספר טלפונים של מוסקבה ולא היה אף אחד שידע איפה אני נמצא. אז במובן מסוים לא באמת הייתי פה."

"עכשיו שוב קוראים לך ויקס?"

"מממ. עדיין לא ידוע היכן אני נמצא. אני מניח שהסוכנות לא יודעת איפה הדירה שלי, או שהייתי כבר מבחין במישהו שאורב."

באמת מאמין שמישהו יעקוב אחריו עכשיו, שתים־עשרה שנים מאוחר יותר, הערת שוליים בדברי הימים.

"מישהו כמוהו?" שאל סיימון, מניד בראשו לעברו של וסילצ'יקוב.

"הוא לא מאלה שאורבים. הוא נכנס מיד."

"הוא גר איתך?"

"הוא נוהג לבקר."

"אתה יודע שהבטחנו תמונות ל'לוק'. הם ירצו לצלם אותך בדירה. בבית שלך. איך אתה חי. כל זה. זו תהיה בעיה?"

"לא. בקלות. הכיסוי שלי כבר נחשף ממילא. הגיע הזמן, אני מניח."

"מה זאת אומרת נחשף?"

"טוב, אתה תצטרך לספר להם. כשיתחקרו אותך. אתה אמור לרשום או לזכור הכול כאן?" הוא הצמיד אצבע אל רקתו.

סיימון לא אמר דבר.

"יֶרמוֹלייבסקי פֶּראוּלוֹק. 21. אתה יכול לרשום את זה אחר כך. הדירה מאוד נוחה. יש לי חדר עבודה משלי. טוב, אתה תראה." הוא סימן לנהג לצאת לדרך. "שכנעתי אותם להזמין לך חדר בנשיונל. הם תכננו שתגור במלון אוקראינה ואני אמרתי לא, לא, רחוק מדי מהדירה. והחדרים לא משהו. אחת מעוגות החתונה של סטלין. לא גרוע כמו הפֶּקין, אבל עדיין."

"מה רע במלון פקין?" אמר סיימון, משחק את המשחק.

פרנק חייך, נהנה מעצמו. "טוב, בנו אותו עבורנו, עבור השירות. משרדים חדשים. אבל משום מה זה לא הסתדר. אז, מלון. רק שהחדרים נראים קצת מוזרים. אור אדום ואור ירוק מעל הדלת. כדי לקרוא לחדרנית, הם אומרים עכשיו. אבל הם נבנו כחדרי חקירות. אתה יודע, אור אדום אם מישהו עדיין נמצא בחקירה." הוא עצר, קולט את הבעתו של סיימון. "על כל פנים, נראה שלסינים לא אכפת. מאוד מקובל על משלחות. מסעדה לא רעה. אם מתחשק לך אוכל סיני. אם תרצה, נלך באחד הערבים."

"אני לא אהיה פה כל כך הרבה זמן."

"שבוע בכל מקרה. לפחות. ואתה חייב לבוא לדאצ'ה. ג'ואנה מצפה לזה."

"ג'ו," אמר סיימון בשקט, עוד דבר שהוא כנראה שכח. פעם חשב רק עליה. "מה שלומה?"

"ככה. היא רצתה לבוא הערב, אבל אמרתי שאתה תגיע מחר מוקדם, אין צורך למהר. אני חושב שהיא קצת מתוחה. להיפגש עם מישהו מארצות הברית. מה תחשוב. אתה הראשון. מפעם."

"אבל היא אוהבת את המקום?" מישהי שהיתה ב"אל מרוקו", שערה הארוך מתנופף מאחוריה בעת שרקדה. כתפיים לבנות, חיוך ליפסטיק רחב. אל תהיה כל כך רציני, נהגה לומר, מושכת אותו אל רחבת הריקודים. כל אחד יכול לעשות את זה. לא כמוה.

"אוהבת? היא לא באמת אוהבת שום דבר מאז שריצ'י מת," הוא אמר, כמעט ממלמל, כאילו המילים נגררו מתוכו. "קשה לה מאז."

"אני מצטער. הייתי צריך להגיד את זה לפני הכול—"

פרנק ביטל את דבריו. "זה בסדר. כבר עבר זמן. אתה חושב שהמצב אף פעם לא ישתפר, אבל הוא משתפר. אפילו כשקורה דבר כזה."

"הוא היה חולה?"

"דלקת קרום המוח. לא היה מה לעשות. הטיפול הרפואי הטוב ביותר. בית החולים בפֶּחוֹטנאיה." הוא הסתכל סביבו. "זה בית חולים של השירות. הטיפול הטוב ביותר."

"בית החולים של השירות. לקג"ב יש בית חולים משלו?"

פרנק הנהן. "אני יודע מה אתה חושב. אולי אתה צודק. אבל כשזה אתה — הבן שלך — שצריך את הטיפול המועדף, אתה אסיר תודה. אתה צריך להבין איך הדברים עובדים פה. כל זה," הוא הניף את ידו לעבר החלון. "אתה צריך לדמיין איך זה הולך להיות. כמה רחוק כבר הגענו. אבל השירות היה תמיד משהו נפרד. מקצועי. שם בחוץ אתה תוהה לפעמים, משהו עובד פה בכלל? אבל בפנים, בשירות, הכול עובד."

"אתה לא כותב על זה. על ריצ'י. בספר. או על ג'ו. אתה לא מזכיר אותה אף פעם."

"לא. זה על החיים שלי בשירות, איך הצלחתי לעשות את זה, לשחק נגד הבית. ג'ו לא חלק מזה. היא בכלל לא ידעה." הוא הביט בסיימון. "זו לא אופרת סבון. לא באת כדי להפוך את זה למשהו כזה, נכון? כי אני לא הולך לכתוב את זה."

"היא בכלל לא ידעה? אבל היא באה?"

"לא הכרחתי אותה," אמר פרנק בפשטות. "זו היתה החלטה שלה. אבל הבנת מה שאמרתי לגבי הספר? היא זכאית לפרטיות." הוא הסתכל אל סיימון. "אני לא רוצה להרגיז אותה. לא עכשיו."

"בסדר," אמר סיימון, נסוג.

"בכל מקרה, יש הרבה דברים אחרים לעבוד עליהם," אמר פרנק, עליז באופן פתאומי, מחליף הילוכים. "כמו בימים ההם. אתה משליט צורה בניירות שלי. מה כתבנו אז בשביל וַייטינג הזקן? השארתי את זה לרגע האחרון ו—"

"הצי הבריטי. במאה השבע־עשרה."

"הזיכרון שלך. הצי הבריטי. סמסטר שלם. על אוניות עתיקות." הוא הניד את ראשו. "וייטינג. היו צריכים שלושה נרשמים, אחרת הקורס היה מתבטל, אז הגעתי למסקנה שהוא לא יכול להרשות לעצמו לאבד אף אחד. כל מה שהיית צריך לעשות זה להתייצב בשיעור. ואז הוא נעשה רציני, דרש עבודות. חמור. אבל הצלחנו. טוב, אתה. ועכשיו זה." הוא החווה לעבר תיקו של סיימון. "רשמת הערות?"

"המון."

פרנק חייך. "עד כדי כך גרוע?"

"לא, רק לא שלם."

"אתה מבין, יש דברים שאי אפשר להגיד. אנשים עדיין פעילים. אני לא מנסה להתחשבן עם אף אחד."

"חוץ מהובר."

"טוב, להובר זה מגיע. הוא לא עשה שום דבר מאז שהוא הניף גרזן על חביות ויסקי. רק רוקע ברגליים כדי לראות כמה מהר אנשים יברחו. וקצת סחיטה על הדרך. אתה חושב שאני קשה מדי איתו? אני רק מספר מה היה. מה שידעתי באופן אישי. למה? הוא איים עליך?"

"עוד לא. הוא עדיין לא ראה את זה."

"אתה חושב? אז הוא עוד פחות כשיר ממה שחשבתי. בכל מקרה, פּירי והחברים בסוכנות יאהבו את זה. הם יתמכו בך."

"אני לא ממש פופולרי גם שם. הם חושבים שאתה רוצה להציג אותם בצורה שלילית, כשלומיאלים."

"זה מה שאתה חושב שאני רוצה?"

סיימון הביט בו. "אני לא יודע. מה הם רוצים? האנשים שלך?"

"השירות?"

"הם אף פעם לא מדברים. לא מודים בכלום. ועכשיו אויב הציבור מספר אחת לא מפסיק לדבר על הזמנים הטובים שהיו לו במלחמה ואיך הוא עבד על כולם, על הובר ופּירי ועל—"

"על מי?"

"עלי."

"אתה לא בספר," אמר פרנק בשקט.

"ועל הבריטים. ועל מחלקת המדינה. למה להוציא מישהו מהכלל? אבל למה לומר משהו מלכתחילה, אם אתם ארגון שלעולם לא אומר דבר?"

"מה אתה חושב?"

"אני חושב שהם רוצים להביך אותנו. אולי לעורר איזו יריבות בין־ארגונית קטנה. זה תמיד כדאי. לעשות צרות. ועכשיו אני חלק מזה. עוזר לך לעשות את זה. שוב."

"ג'ימבו." סיימון ג'יימס, עוד כינוי, עוד קרס מהעבר.

סיימון פנה והביט דרך החלון. כמעט חשוך עכשיו, תחילתה של העיר, בתי דירות מבטון ומחסנים, כנסייה מזדמנת עם כיפות בצל. כל מקום. אבל לא כל מקום. אפילו לא אירופה. שלטים בדפוס קירילי. הכול בצֵל, שטח אויב.

"אף פעם לא קיבלתי ממך הרבה, אתה יודע. אם זה מה שמטריד אותך. האומה לא היתה בסכנה בגללך."

"האומה לא חשבה ככה. זרקו אותי."

"טוב, כן, אני מצטער על זה. אתה אף פעם לא יודע איך אנשים יגיבו. תגובת יתר."

סיימון הסתכל עליו, נטול יכולת דיבור.

"על כל פנים, ככה יותר מתאים לך. איש ספר. מאוד מכובד. ועכשיו מתברר שזה בדיוק מה שהרופא המליץ לעשות. ספר כזה צריך מידה של מכובדות. וזה דבר אחד שניתן לומר לזכותה של הוצאת קיטינג. בדיוק הדבר הנכון, אם אתה רוצה להביא קצת מוניטין מפוקפק למסיבה. הם באמת חושבים שזה מה שאני? אויב הציבור מספר אחת? שודד כמו דילינג'ר?" משועשע, או עושה את עצמו משועשע.

"ככה הם חשבו פעם. מה אתה חשבת שאתה?"

"חייל. זה מה שתמיד הייתי. הייתי גאה להשתייך לשירות עדיין. עכשיו אני קצין. אתה מבין את זה, לא? אני בטוח שהבנת את זה כשהסכמת לרעיון. זה לא כתב אשמה ומחילה."

"לא, זה 'תראו איזה ילד חכם אני'. ככה מכרת את זה לשירות, כדי שהם יסכימו?"

"אתה טועה לגמרי. זה הפוך. זה לא היה רעיון שלי. זה היה שלהם. אני עדיין לא בטוח שהם צודקים. אבל הם חיפשו אקטיבנייֶה מֶרוֹפּריאטיָה," הוא אמר, קולו משתנה לחלוטין עם השפה, ולפתע הוא רוסי.

סיימון הציץ קדימה. אבל וסילצ'יקוב לא זז, רק הביט בשלווה דרך השמשה. מקשיב לשניהם, אנגלית ורוסית כאחת, כל כך לא מפריע עד שלאחר זמן מה שכחת שהוא בכלל נמצא, רשמקול אנושי, הסלילים מסתובבים בראשו.

"אמצעים אקטיביים," תרגם פרנק. "משהו שיראה לאנשים עד כמה אנחנו יכולים להיות יעילים. די הצלחתי, אתה יודע. לאף אחד לא היה מושג — דונובן, פירי, אף אחד. אם מלנקו לא היה עורק ולוקח איתו את חבילת העזרה הראשונה הקטנה של השמות, אולי עדיין הייתי שם. מי יודע? בשירות אני גיבור. אז למה שלא אספר את הסיפור שלי?"

"חלקים ממנו."

"כן, נכון. ואני מניח שאף אחד לא יתנגד לקצת נזק מִשני. קצת חיכוך עם אם־איי־6 הבריטי. לתת דחיפה קטנה ללחץ הדם של הובר. כל זה. אבל לא זו היתה הסיבה. זה אמצעי אקטיבי. להראות את השירות באור חיובי."

"כמו כרזת גיוס."

פרנק נענע בראשו. "הסיפורים העתיקים האלה? הרבה מים זרמו בנהר מאז שסובבתי את פירי במעגלים. העולם שונה עכשיו. אין כל כך הרבה אידיאליסטים בימינו. אנשים עדיין רוצים להיות חלק מהשירות. זו עבודה טובה. אבל במערב — עכשיו אתה צריך לקנות אותם. לי מעולם לא היו צריכים לשלם אפילו סנט. לאף אחד מאיתנו." הוא חייך. "אולי לכן הם חושבים שזה היה תור הזהב. עשינו את זה בחינם. כי זה היה הדבר הנכון."

"הכול?"

"ככה חשבתי אז." הוא עצר. "ג'ימבו, אם חטפת רגליים קרות, רק תגיד. זו לא דיסאינפורמציה. השירות לא צריך להמציא דברים. הכול נכון."

"אבל אתה צריך את הוצאת קיטינג בשביל שזה יהיה מכובד."

"נכון." הוא הסתכל אל סיימון. "אני רוצה שתעזור לי שוב לעשות רושם טוב. ציון מעולה מפרופסור וייטינג. או ציון טוב מאוד, בכל אופן." הוא השפיל את מבטו. "ואולי חשבתי לכפר קצת על כל הצרות שגרמתי לך. הספר ימכור — זה מה שכולם אומרים לי. אז למה שאתה לא תרוויח. אחרי המספרים של השנה שעברה — הכסף הזה יעזור לך. להוצאת קיטינג, אני מתכוון."

"איך אתה יודע?"

"ג'ימבו."

"ראית את ספרי החשבונות שלנו?"

"לא באופן אישי, לא." הוא הוציא סיגריה וטפח על כתפו של וסילצ'יקוב כדי לקבל אש. "אז חשבתי, טוב לך, טוב לי."

"יכולת לקבל יותר כסף ממישהו אחר."

פרנק נפנף את זה יחד עם העשן. "אני לא צריך את הכסף. אני מקבל שמונה מאות בחודש. זה לא אומר לך כלום, אבל פה זו פנסיה נדיבה. יש לי כל מה שאני צריך. בכל מקרה, מֶז'דוּנַרוֹדנאיה קניגָה לוקחת שבעים אחוז, אז כמה עוד יכול להישאר?"

"מי?"

"הסוכנות שהאנשים שלך היו בקשר איתה. שמוכרת ספרים לחו"ל."

"שבעים אחוז?"

פרנק חייך. "הסובייטים הם קפיטליסטים מאוד טובים כאשר מדובר במטבע חוץ." הוא הנמיך את קולו, שוב רציני. "זה לא הכסף. אני סומך עליך. אני לא רוצה שזה יהיה משהו בשביל העיתונות הצהובה. אלה החיים שלי. אני רוצה להסביר מה עשיתי. כדי שאנשים יבינו. להסביר לך. אולי אפילו לאבא."

סיימון שתק לרגע. "אתם בקשר?"

פרנק הניד את ראשו. "חשבתי שהוא יכתוב לי כשאמא מתה. אבל הוא לא כתב." הוא השתהה. "מה שלומו?"

"הוא עדיין הולך למשרד."

"ולפילהרמונית?"

"לא. הוא כבר לא יוצא הרבה. אתה זוכר שפעם אמרת שהעולם שלו קטן? עכשיו הוא קטן עוד יותר. הוא הפסיק ללכת ל'סאמרסט'."

"בגללי?"

סיימון לא אמר דבר.

"בכל מקרה האוכל שם מחורבן." הוא הסתכל הצידה. "אני מתערב שאף אחד לא היה צריך לומר מילה. רק המבטים. אלוהים. בוסטון." הוא שאף מהסיגריה. "אני מניח שאתה תקבל עכשיו את הבית."

"אני לא יודע."

"טוב, הוא לא ישאיר לי את הבית. קצת לא מעשי בנסיבות האלה."

"מה אני אעשה איתו?"

"תגור בו. אף אחד אחר לא גר בו אי פעם. רק בני משפחת ויקס. אז עכשיו, אתה."

"אני בניו יורק, פרנק." הוא התבונן בו. "חשבתי ששנאת את הבית."

"שנאתי את מה שהוא סימל. הבית — מצחיק מה שזוכרים. החזיר מהעור ליד האח. אף אחד אפילו לא יודע למי הוא היה שייך, איך הוא הגיע לשם. כל הבית היה כזה. דברים שאנשים לא יכולים להסביר. הם פשוט תמיד היו שם." קולו דעך. "אני לא רוצה שהוא יחשוב שהוא האחרון. זה בטח הורג אותו, לחשוב על זה." הוא עצר. "הוא מדבר על זה בכלל? על מה שקרה."

"לא."

"לא, הוא לא ידבר על זה. יש לו את מספר תא הדואר כאן. חשבתי שאולי הוא — אבל לא. אמא כתבה. לפני מותה. מכתב פרידה, אבל היא לא אמרה את זה — אף מילה על הסרטן — כך שלא ידעתי. היא כתבה שהיא מעולם לא חשבה שהיא תכתוב למספר של תא דואר. היה שטר של חמישה דולר עבור ריצ'י. זה הדבר האחרון ששמעתי."

סיימון פנה שוב אל החלון. חשוך עכשיו, אור חלון מזדמן מצד הרחוב. "איזה בלגן מזוין," הוא אמר בשקט.

"מה?"

"הכול."

פרנק שתק לרגע. "אני לא רואה את זה ככה," הוא אמר לבסוף. "ספרד היתה בלגן. המלחמה היתה בלגן. כשפירי שלח את הלטבים למשימת התאבדות מטורפת, זה היה בלגן. אני חושב שהמצב משתפר. אני חושב שאנחנו בונים פה משהו. ואני עזרתי." הוא הסתובב. "אני לא מבקש ממך להסכים איתי. רק שתיתן לספר לדבר בעד עצמו. זה הכול. הוגן?" סוכר את העסקה. הכול חוץ מלחיצת יד. "הנה, תנסה אחת מאלה," הוא אמר, מציע את חפיסת הסיגריות.

סיימון שאף. עשן רוסי, כל כך גס, עד שהוא שרט את גרונו.

"זו לא היתה משימת התאבדות. מישהו בגד בהם. אם אנחנו כבר אומרים את האמת."

פרנק התבונן בו. "לא את כולה. כי אז נצטרך לספר מה הם תכננו לעשות. אם אני זוכר נכון, תוכננה שם התנקשות. נקמה. בתקווה שזה יוביל לבעיות נוספות. כל החשבונות הישנים. 'לערער את הסדר', זה היה הביטוי שפירי השתמש בו, לא? אבל ידענו מה המשמעות. שעוד אנשים ייהרגו. למרבה המזל הם לא הצליחו לעשות משהו. מישהו עצר אותם."

"מישהו היה יכול לעצור אותם לפני כן. לפני שהם יצאו לדרך. מכיוון שהמבצע נידון ממילא לכישלון."

"אולי מישהו היה יכול. אבל זה היה חושף יותר מדי, לא? ומי ידע לומר שהם לא ינסו פעם נוספת? לא ממש מלאכים, החבורה הזו." הוא כיבה את הסיגריה. "תראה, אתה לא באמת רוצה לגרד צלקות ישנות, נכון? לא היינו צריכים לשגר את הבריונים האלה. מה פירי חשב שיקרה? התקוממות? קחו את הקלשונים ותסתערו על ריגה? זו לא היתה סתם מדינת חסות. זו היתה ברית המועצות. אדמה רוסית. ואנחנו שלחנו לשם לוחמים חמושים."

"שלא חשבו שזו אדמה רוסית. שחשבו שזו הארץ שלהם."

"הארץ שלהם," אמר פרנק. "אז תתנפלו על הסובייטים. כשאנחנו מעודדים ברקע. שלא לומר שסיפקנו את הרובים. אתה באמת רוצה שאני אכניס את זה לספר? קשה לומר מי יוצא רע יותר. פירי וכנופיית הפולשים העליזה שלו, או אני, שעשיתי את תפקידי."

סיימון לא אמר דבר למשך דקה. "אני חושב שחשוב שהקורא יֵדע מה עשית. זה לא היה רק להעביר מסמכים. מי אמר מה באיזה דיון. זה לא היה בלתי מזיק. אנשים נפגעו. הקורא רוצה לדעת מה הרגשת לגבי זה."

פרנק פנה אליו. "אתה מתכוון שאתה רוצה לדעת."

"בסדר, אני רוצה."

"איזו גרסה אתה מעדיף? שכל העסק המלוכלך הזה הפך אותי לפקעת עצבים? לילות ללא שינה? או את האמת? אף פעם לא הקדשתי לזה מחשבה נוספת. מה הלטבים העלו על דעתם? מה אנחנו חשבנו כשאפשרנו להם לחשוב ככה? הם רצו לגרום מלחמה. לסובייטים היתה זכות להגן על עצמם. מאוד ברור, ככל שאני יכולתי לראות. לא היתה לי בעיה להירדם. בטח לא בגללם." הוא הוציא סיגריה נוספת ושיחק בה. "עדיין, אני לא בטוח שאני באמת רוצה לומר את זה. בספר. קשה להגיע לטון הנכון." הוא השתהה. "אלוהים. אתה פה רק שעה ואנחנו כבר עושים את זה. בוא לא נריב. הלילה, אני רק רציתי לראות אותך. להתעדכן."

"כמו בוגרי בית ספר. פגישת מחזור."

"נכון. איך העסקים?" טפיחה מעושה על הגב נשמעה בקולו. "איך האישה והילדים?"

"טוב, על העסק אתה יודע. ראית את ספרי החשבונות."

"הם רק הגנו על האינטרסים שלהם," אמר פרנק, נבוך מעט.

"הם ממש פרצו למשרד כדי לעשות את זה?"

"אני לא יודע," אמר פרנק. "בוא נקווה שהמצב ישתפר בשנה הבאה. עם 'חיי הסודיים'. אגב, אתה אוהב את השם? בכלל לא אמרת."

"רק הגעתי."

"זה לא מרגיש ככה. זה מרגיש כמו בימים ההם."

סיימון התבונן בו. הגיחוך הקל, כמו להדליק אור.

"על כל פנים, איך האישה והילדים?"

"דיאנה בסדר. אין ילדים. היא לא רצתה." רק מאהבים, אלה שסיימון לא היה אמור לדעת עליהם.

"אני חייב להגיד שאני מופתע. שאתם עדיין ביחד. אתה לא כועס שאני אומר את זה?"

"אמרת. למה מופתע?"

"אף פעם לא חשבתי שהיא מהסוג שתאהב, זה הכול. אבל מתברר שטעיתי. לא בפעם הראשונה," הוא אמר, מעין התנצלות על הוויכוח קודם. "זה המזל שלי. הבת של הבוס. בדיוק כשאני צריך אותך שם. להוציא אותי מכובד. אלא אם כן זה כיסוי. אז זה כיסוי? אתה עדיין עובד אצל דוֹן פירי?"

"אף פעם לא עבדתי אצל פירי. אתה עבדת אצלו."

"אכן. והוא שרד. בכל מקרה, החרא תמיד צף. אני חייב להגיד שהעובדה שהוא ראש המחלקה היא אחד הדברים הבודדים שמרגיעים אותי בגילי הקשיש. 'היריב המרכזי' לא נראה כל כך מאיים כשדון הזקן מנהל את העסק."

"היריב המרכזי?"

"ככה אנחנו מכנים את ארצות הברית. סוג של קוד."

"אתה מתגעגע?" אינטימי לפתע.

"אני לא חושב על זה. מה הטעם? לא קניתי כרטיס הלוך־חזור. אנחנו פה." המילים כמעט מלנכוליות, תלויות באוויר.

סיימון לא אמר דבר, לוטש בו את מבטו.

"ומוסקבה היא עיר מרתקת. הרבה פינות נסתרות. אתה צריך לראות חלק מכל זה כל עוד אתה כאן. אם אני מכיר את השירות, הם הזמינו לך חדר עם נוף לקרמלין, אז זו כבר התחלה." שוב השירות כקונסיירז'. "ואתה יודע שאנחנו מטיילים, כך שאני מסתובב לא מעט."

"מטיילים לאן?"

"הים השחור. בודפשט. דרזדן, בשנה שעברה. לכל מקום שאני רוצה, בעצם. בגוש הסוציאליסטי."

סיימון הניד בראשו לעברו של וסילצ'יקוב. "הוא נוסע איתכם?"

"פעם אחת, לחצי האי קרים. זה היה בתקופה שחשבנו שמישהו ינסה לירות בי. עכשיו זה בדרך כלל מישהו מקומי. קצין קישור. לסייע לי."

"איך ג'ו מרגישה עם כל זה? שיש מישהו בסביבה כל הזמן?"

"זה לא כל הזמן." הוא הרחיק את מבטו. "היא לא תמיד מצטרפת. היא מעדיפה את הדאצ'ה."

"זה לא נשמע אופייני לה."

"נכון," אמר פרנק. "טוב, אנחנו משתנים עם השנים."

אבל הוא לא השתנה. סיימון ראה אותו מושך לאחור את השיער בצד ראשו, מחווה כל כך מוכרת עד שלשנייה אפשר היה לחשוב שהוא לא השתנה כלל. עדיין פרנק. מי שהוא לא היה.

"למה היא לא רצתה ילדים?" שאל פרנק, בתגובה מאוחרת.

"היא כן רצתה. אבל לא הצלחנו. אז היא אמרה את זה." משהו שהוא לא סיפר לאיש, הסוד אפילו לא שלו.

"לא אשמתך, אני מקווה."

"לא." ניתוח כושל שאף אחד משניהם לא דיבר עליו, לא בטוחים של מי הילד שהיה יכול להיוולד.

"זו בוודאי היתה הקלה. אתה זוכר שריי היה צריך לעבור את כל זה? ספירות זרע. אלוהים, כמה מביך. לגמור בתוך כוס קטנה."

"מה ההבדל? אף אחד לא רואה."

"ואז אתה מוסר את זה לאחות." הוא נרעד, משַחק. "והיא מסתכלת ישר עליך. ריי סיפר לי." עוד פרצוף, רתיעה אמיתית.

סיימון חייך. "הוא הסתכל בחזרה?"

"מה? אה, אל האחות. טוב, ריי. לא בדיוק מר רגישות. הוא בטח הזמין אותה לצאת. הנה." הוא הגיש כוס בלתי נראית. "כאילו שזה זר ורדים. משהו שהיא תאהב." שניהם מחייכים עכשיו, ריי הוא בדיחה ישנה ששניהם חולקים, המכונית קלילה שוב, אין עוד תחושה שהאוויר מגרד. "על כל פנים, מה קרה לו? אתה יודע?"

"בפעם האחרונה ששמעתי הוא היה עדיין במשרד עורכי הדין של ביל. קרנות נאמנות."

"קרנות נאמנות. מישהו שצנח לתוך צרפת והצליח לחזור בחיים. מוזר, איך דברים קורים."

סיימון הביט בו, אבל פרנק המשיך.

"זה הקרמלין. כמעט הגענו."

הם נסעו לאורך רחוב רחב, שמונה נתיבים, העריך סיימון, ריקים באופן מוזר ממכוניות, רק כמה צורות שחורות מרחפות לאורכם. בקצה הרחוב כיכר פתוחה ומאחוריה חומות המבצר ומגדלי השערים המוכרים, ראשו של כל אחד מהם מעוטר בכוכב אדום זוהר. "רחוב גורקי," אמר פרנק, מצביע על הכביש בחוץ. "סטלין הרחיב אותו ואחר כך בנה את אלה." הוא החווה לעבר בנייני הדירות העצומים, בסגנון רוסי ניאו־קלאסי, כבדי ראש כמו בנקים. "כולם רצו אז לגור פה. אתה יודע, מוסקבה עדיין בימי הביניים במובן הזה — אנשים רוצים לגור בקרבת המבצר, קרוב למרכז. הנה, הגענו."

המכונית נכנסה לרחוב אחר ועצרה מול בניין ניאו־קלאסי נוסף, עם שוער ופסלי נימפות ואור שנשפך מהלובי. "לנין התארח פה. אז אתה בחברה טובה. אל תטרח. הם יביאו את המזוודות." הוא החזיק את דלת המכונית, ממתין.

סיימון יצא והסתכל סביבו. מוסקבה. נמל התעופה היה בשום מקום. אבל זו רוסיה — הרחובות המוצלים, האבן הכבדה המעוטרת בגותיקה רוסית, שוטרים עם מעילים כבדים בפינה, אנשים מביטים בחטף על בגדיו המערביים. מוסקבה שראה בסרטים, אפורה מסַכנה. מכונית עוצרת, גברים יוצאים ממנה במהירות, לוקחים אותו איתם בכוח. האם זה לא קרה במציאות? מאות פעמים. להיחקר בחדר עם אור אדום מעל הדלת. לבדו, בלי אותיות מוכרות אפילו. רק שהוא לא לבד. הוא הביט בפרנק. האיש שבגד בכולם ועכשיו נראה כמו מציל חיים, מישהו שאתה יכול להיאחז בו עד שתגיע סירת ההצלה.

"מזהה את הרכב?" שאל פרנק.

"מה?"

"ה'זִים'." הוא הניד בראשו לעבר המכונית שאספה אותם בנמל התעופה. "זו ביואיק. על כל פנים, אותו דגם. העתיקו אותה. משהו שמיד תרגיש בו בבית."

בלובי היו פסלים יווניים גדולים מדי וגרם מדרגות מפואר מכוסה בשטיח שהתנשא לגובה שתי קומות לעבר חלונות אַר נובו. אחרי הרחוב השקט, הלובי נראה הומה, חבורות של גברים בחליפות מגושמות מתקבצים כמו נציגים רשמיים, כנראה מנהלי מפעלים מרוסטוב או פקידי מפלגה מאחת ממדינות הגוש המזרחי, נרגשים להיות כאן, במרכז, מסונוורים קמעה מהעושר. הוא ראה כמה נשים במסעדה, אבל הן היו מעטות. עוד גברים בחליפות, דמויות קופסה עם שרוולים תלויים. בעוד וסילצ'יקוב רושם אותו בקבלה, הוליך אותו פרנק אל הבר, פנטזיה מימי הצאר עם קירות מחופים טפטים אדומים וכריות קטיפה, עכשיו מהוהות, חלק מהחוטים מותרים, גלויים לעין, האוויר כבד מעשן סיגריות מעופש.

"שככה יהיה לי טוב. חשבתי שאתה אף פעם לא יוצא." קול אנגלי, תיאטרלי ורם.

פרנק הסתובב, נלכד במארב. "גארֶת."

"ממש עכשיו היינו בבולשוי, ובאנו לכאן לכוסית. תצטרפו אלינו? אתה זוכר את סרגיי?" הוא זז קצת כדי לכלול בחבורה גבר צעיר ממנו בעשרים שנים לפחות, שהניד בראשו, נבוך. "סרגיי שונא בלט, אבל הוא מפנק אותי. כמובן, גם אני מפנק אותו. נכון? תראו את הסוודר החדש." ממשש את שרוול הסוודר של סרגיי. "לא מתקרב לחליפה נורמלית, אז אני חייב לעשות כמיטב יכולתי כדי שהוא ייראה כמו שצריך. לא קל. אבל שווה את זה," הוא אמר, מתבונן בבחור הצעיר, "כשאתה נראה כל כך טוב."

החליפה של גארת, ישנה ומפוספסת, עם מטפחת פורחת מכיס המקטורן, היתה זקוקה לגיהוץ. למעשה, כולו נראה סתור, קשר העניבה מרוחק מצווארו, אפר סיגריות מפוזר על דשי שרווליו, ברק אלכוהול בעיניו. סיימון הסתכל עליו דקה נוספת לפני שזיהה אותו לבסוף, את הפנים הזאביות שהבשר ריכך אותן.

"גארת ג'ונס," הוא אמר, פולט את זה.

גארת הִטה את ראשו. "Dans son corps,5 או מה שנשאר ממנו. אבל כמה נחמד. חשבתי שלאף אחד אין כבר מושג קלוש. כל כך הרבה שנים."

כבר יש עשרה כאלה, שנלכדו בזרם של ברג'ס ומקלין, עוד אחד מאלה שערקו והופיעו ביומני החדשות. לוטש מבטו אל סיימון, סקרן, כמו האנשים ברחוב.

"ומי אתה? או שאסור לי לשאול? זה אחד הדברים במקום הזה — אף אחד לא מציג אף אחד." הוא הסתכל על פרנק, ממתין.

"סיימון ויקס," אמר פרנק. "אחי."

"אחיך?" הוא אמר, כמעט בצווחה. "קו הלסת. וקצת מסביב לעיניים. אז באת לראות את אתרי התיירות? או רק את הנון־גראטה הזה?" הוא דקר באצבעו את חזהו של פרנק. "או משהו אחר?" שאלה זו לסיימון, כמעט מתגרה.

"רק את פרנק. והאתרים."

"ככל שישנם. כמובן, יש את הגופה," הוא אמר, מבטא את המילה בשתי הברות נפרדות בבירור. "מקאברי, אם אתה שואל אותי, אבל זה באמת מרשים מה שהם עושים עבורו. לנין הזקן. הוא נראה יותר טוב ממני."

סרגיי צחק, ואחר כך השפיל את עיניו.

"כל כך בוגדני," אמר לו גארת, וחזר אל סיימון. "מובן שצריך לחכות שעות. המונים, כל יום. אבל אולי פרנק יכול לעקוף את התור בשבילך. תצטרפו אלינו?"

"לא יכולים," אמר פרנק.

"טוב, אז ניאלץ לפטפט ככה," אמר גארת, מקנטר אותו. "כולם תוהים." הוא פנה אל סיימון. "אני אפילו לא ידעתי שיש לו אח. אלוהים, איך הוא היה?"

"אותו דבר," אמר סיימון, מחייך קצת אל פרנק. זה לא נכון? "אנשים לא משתנים."

"כאן הם משתנים. הלוואי שהיתה לי המראָה שאתה מתבונן בה. המקום הזה מזקין אותך. הקור. אין עם מי להיפגש. הרוסים לא מדברים איתך — למה להסתכן? — ואנשים שמן הראוי שייפגשו," הוא אמר, מסתכל על פרנק, "שיש להם דברים משותפים, היית חושב, אבל גם הם לא נפגשים הרבה. זו עיר של 'תהיה־עם־עצמך'. לפחות בשביל אנשים כמונו. אבל יש את הבולשוי, הוא תמיד נפלא. וחברים." הוא פנה אל סרגיי, נוגע בו. "איך אנשים חיים בלי חברים? מה בעצם יש חוץ מזה? טוב, אני מניח שאם לא תצטרפו אלינו כדאי שאנחנו נתקדם. אולי בפעם הבאה. כמובן, אף פעם אין הפעם הבאה. דונלד אותו דבר. תנסה להיות נחמד ותקבל משב קור ישר מהערבות." הוא עשה תנועה של ברררר. "תודה לאלוהים שיש את גאי. הוא תמיד מוכן לכל דבר. אבל הוא גם תמיד עושה סצנות. ואז אתה תוהה אם זה שווה את זה. נעים להכיר אותך," הוא אמר לסיימון. "אתה חייב לראות את גלריית טרטיאקוב. האיקונות. ותגיד לו שלא ייעלם. אנחנו צריכים להתראות יותר, אתה יודע. כולנו באותה סירה."

"אנחנו לא באותה סירה," אמר פרנק, מעוצבן.

גארת צעד צעד אחד לאחור, כאילו הוכה. "טוב, איך שאתה רוצה. הוא חושב שהוא אחד מהם. הז'נדרמריה. אבל למעשה אנחנו רק סוכנים שאין להם עוד ערך. ככה הם רואים אותנו. אז אנחנו סתם נרקבים." הוא הציץ לעבר הבר. "ומוצאים את הנאותינו איפה שרק נוכל." הוא פנה, ואז זיהה את קולונל וסילצ'יקוב מתקדם לעברם. "השריף," הוא אמר, כתפיו מתרוממות מרפיונן. "והוא לא נפש עדינה כמו שהוא נראה. ממש לא נחמד לחברים. בוא נתחפף."

סרגיי רק בהה בו, מבולבל.

"הבר," אמר גארת, אוחז במרפקו.

וסילצ'יקוב הצטרף אליהם, מדבר ברוסית, עיניו עוקבות אחר גארת. פרנק ענה לו ברוסית, ואז פנה אל סיימון.

"החדר מוכן. אנחנו יכולים לעלות."

"מה זה היה?"

"מה?"

"גארת ג'ונס הידוע לשמצה לשעבר."

פרנק ענה בנהמה.

"משנורר משקאות."

"לא. מטפלים בו היטב. לשירות יש כללים בעניין הזה. טפל באנשים שלך. אם לא, זה משדר משהו לא טוב לשטח. אנשים צריכים לדעת שתמיד ידאגו להם. שיביאו אותם הביתה, אם זה יידרש."

סיימון התבונן בו, מופתע מהמילה שבחר. הביתה.

"הוא פשוט לא עשה מאמץ אף פעם. אפילו לא למד את השפה. תראה את מקלין — עובד במכון, שולח את הילדים שלו לבתי ספר רוסיים. הוא בנה לעצמו חיים כאן."

"אבל זה נכון? שה— אתה יודע, אלה שבאו לכאן — לא מתראים? היית חושב—"

"חלק כן, חלק לא. זה תלוי בעיקר בנשים. הן אלה שסובלות מבדידות. ג'ו נפגשה עם מלינדה די הרבה, אז התראיתי עם דונלד. ככה זה עובד. אבל גארת? למה שארצה לראות את גארת? הוא חתיכת נבזה, היה אפילו לפני כן. ועכשיו—"

"למה נבזה?"

"הוא התמחה בסחיטה. אחרי שהכניס אותם למיטה הוא עשה חיים." הוא הרחיק את מבטו. "יש מכל הסוגים."

סיימון שלח מבט לבר, שם גארת כבר היה עסוק בשתייה. אפילו לשירות יש את ההיררכיה שלו, יש בגידות נסבלות יותר מאחרות, כמו שאסירים בזים לעברייני מין ולא מנידים עפעף כשמדובר ברצח.

"בוא, בוא נחגוג. הזמנתי קוויאר."

"קוויאר?"

"למי מגיע אם לא לנו?" הוא אמר, המשפט הישן של סבתא שלהם, בדרך כלל לפני שהרימה כוסית שמפניה. "חוץ מזה, זה עדיין זול פה. לא כמו פעם, אבל עדיין— אתה בטח רעב. אף פעם אין אוכל סביר בטיסה."

הוא הזמין לא רק קוויאר, אלא חגיגה שלמה, שהמתינה להם על שולחן עגול גדול בחדרו של סיימון, סוויטה עם הנוף המובטח אל הקרמלין. דגים מעושנים וקוויאר על קרח וסלט סלק ופטריות מוחמצות, מלווים בקרש שעליו לחם שחור וחמאה מתוקה.

"זַקוּסקי," אמר פרנק, כמו מדריך תיירים רשמי של אינטוריסט.6 "פעם היו מגישים כמה מתאבנים לפני ארוחת הערב, כדי להרחיק את הרעב, אבל אז המתאבנים גדלו וגדלו עד שהפכו ל—" הוא החווה בידו לעבר השולחן. "זקוסקי. מובן שלרוב האנשים לא היה כלום. כוסמת, אם היה להם מזל. אנחנו שוכחים את זה. בוריס, קצת וודקה?"

קולונל וסילצ'יקוב, שעלה לחדר יחד איתם, פתח את הבקבוק ומזג שלוש כוסות. החדר, כמו הבר למטה, היה מעוטר בטפטים אדומים ובריהוט עתיק, תרגיל בנוסטלגיה לסוף המאה התשע־עשרה, אבל הוא נראה עוד יותר דהוי וטחוב, וילונות קטיפה וקישוטי תחרה כה עתיקים ועדינים עד שאתה חושש שהם יתפוררו בידיך. סיימון הסתכל על הנברשת הכבדה, עוד שריד מתקופת הצארים. היכן שדי־אנג'ליס אמר שיהיו מיקרופונים.

"אל תטרח לחפש אותם — אף פעם לא תמצא את כולם. פשוט תניח שמישהו מאזין. הם בכל מקום. בקירות. בטלפון. זה פשוט, תפתח את השפופרת, והם שם. אבל אז הם יֵדעו שאתה מחפש. ואתה לא כזה. אתה מישהו— זה אפילו לא יעלה על דעתך, מכשירי האזנה."

אבל עכשיו, כשהתבונן למעלה, לא הצליח להימנע מלדמיין את המאזינים, יושבים באיזה חדר חסר חלונות עם אוזניות, מקליטים כל דבר, את צלצול כוסות הוודקה כשבוריס בירך אותו, ברכה רשמית באופן מוזר אך חשאית בה בעת, שאין אף אחד שיקשיב לה חוץ מהאוזניים שבכותל.

פרנק הרים שוב את כוסו. "הצי הבריטי. במאה השבע־עשרה." הוא הניד בראשו לעבר סיימון, מחייך. "לכבוד מה שיעזור לי לעשות רושם טוב."

"לכבוד מה שיעזור לך לעשות רושם טוב," חזר סיימון, שומע את עצמו בעודו מדבר.

"הנה, קח משהו לאכול," אמר פרנק, ממלא צלחת, משחק את המארח. "בוריס, מה איתך?"

סיימון הסתכל עליו. יישאר כל הערב, מתברר. שומר ראש שלא עומד מחוץ לדלת, חלק מהמשפחה.

"חשבתי," אמר פרנק, מושיט לסיימון את הצלחת. "על הלטבים. אני יכול להכניס אותם, אם אתה חושב שאני צריך." שיחת עבודה, ישירות אל סיימון, כאילו בוריס לא שם.

"בסדר," אמר סיימון, לא בטוח לאן פרנק מתקדם.

"אני אצטרך לקבל אישור. בסוכנות עלולים לראות בזה פרובוקציה. ואנחנו רוצים להיזהר בעניין הזה. אומרים שעכשיו צריך להיות נחמדים, להחזיק ידיים."

"הם עוד לא שמעו על זה."

פרנק חייך. "לא אמרתי שזה נכון. רק אמרתי שזה מה שאומרים." הוא התבונן סביב. "אני לא אתנצל," הוא אמר במהירות. "אבל אני אספר מה קרה להם. מה היה החלק שלי בזה. הייתי חייב, אתה יודע. הם בכלל לא היו צריכים —" הוא שתה עוד כוס. "טוב, מה שהיה היה. בסדר. סיבוב אחד לטובתך."

"זה לא קרב."

"לא. אבל אני אתן לך את זה. אהיה האיש הרע של הסיפור."

הוא העביר את אצבעו על כוסו, משרטט טבעת. "אני מצטער על כל מה שגרמתי לך. החלק הכי גרוע בכל העסק הזה היה לשקר לאנשים. לשמור על הכיסוי. זה לא משהו אישי, אתה יודע. רק שככה זה היה חייב להיות. עדיין." הוא הרים את מבטו. "טוב לראות אותך."

ולפתע, בשנייה מהירה, אולי בגלל המשקה, כך היה. סיימון חש את זה בפניו, זרם של חמימות, החיבה הישנה. חיוך לא רצוני, שותפים בבדיחה שאף אחד אחר לא שומע.

פרנק הרחיק את מבטו ראשון. "בוריס, קוויאר? אסור שהוא יתבזבז. בוריס חובב גדול של קוויאר. היה אוכל את זה כל יום אם הוא היה יכול."

בוריס אמר משהו ברוסית. פרנק צחק וענה, שוב קול שונה, כאילו השפה שמה אותו בתוך גוף אחר. הוא מילא מחדש את כוסו של סיימון.

"אז פירי עצמו תדרך אותך?" הוא שאל את סיימון.

בלי לחשוב, סיימון התבונן על הנברשת.

"תעזוב — אתה תתרגל. בחצי מהמקרים סרט ההקלטה מגיע בסוף לאיזה מדף."

"והחצי השני?"

"זה משנה? אני בשירות. כל מה שאתה אומר לי, אתה אומר להם. אז לא פירי?"

"לא."

"אפילו לא מסר דרישת שלום? אפשר היה לצפות שיהיה לו עניין אישי. אחרי כל מה שעברנו. אז צ'יפ? זה לא תדרוך שכל אחד יכול לתת. היית רוצה מישהו שהכיר אותי."

"פרנק—"

פרנק הרים את ידו. "בסדר, בסדר, אני רק שואל. זה היה צריך להיות מישהו. או שמתנהגים כאילו סתם החלקתי מהרפסודה?"

"רק קווים מנחים לספר, זה הכול. הם צריכים לאשר אותו. אתה יודע את זה."

"מממ. העיפרון הכחול המיוחד שלהם. מוציא לאור אמיץ היה אומר להם ללכת להזדיין."

סיימון הנהן. "אבל אתה רצית מוציא לאור מכובד."

פרנק התבונן בו; אתה ביתרון. "אז אפילו לא מסר? משהו מעורפל שיגרום לי לנחש כל הלילה? חשבתי שאולי דון ירצה להשתעשע קצת."

"לא."

פרנק עשה פרצוף, ואז הניח לזה. "דון הזקן. הוא משוגע כמו דאלס. אבל צפוי. למזלנו. מתי שאתה רוצה לדעת מה הם יעשו, המחלקה שלו, תחשוב על התגובה המטומטמת ביותר ו— בינגו. אבל צ'יפ היה בסדר. ראש טוב על הכתפיים. מה שאני מניח שאומר שהוא מעולם לא קיבל קידום."

"אני לא יודע. באמת. אני לא עובד בסוכנות. אני אפילו לא נוסע עוד לוושינגטון. אז איך אני יכול לשמוע?"

"סתם חשבתי שאולי היית בקשר. לך ולצ'יפ יש היסטוריה — ימי האו־אס־אס."

"לא ראיתי אותו. אנשים מתפזרים."

"אז את מי אתה רואה?"

"מהעולם ההוא? אף אחד. אם אתה רוצה לדבר על הימים ההם, אני לא יכול לעזור הרבה. הם הימים ההם שלך, לא שלי."

פרנק הסתכל עליו, ואז הלך לעבר החלון. "טוב, חלק מהם גם שלך. אני אוהב את הימים ההם. זה מה שיש לנו עכשיו, לא?" הוא השתתק לרגע, התבונן החוצה, והסתובב. "על כל פנים, על זה הספר, על הימים ההם, בדרך כזו או אחרת—"

הוא עצר, צליל הטלפון חותך את דבריו, משהו לא צפוי, פניו פתאום דרוכות. הוא הניד בראשו לבוריס, עכשיו מזכירה, ובוריס הרים את השפופרת והתחיל לדבר בקול נמוך, כאילו סיימון יכול להבין רוסית. ואז ברוסית אל פרנק.

"מה קורה?" אמר סיימון.

"אה, כלום. הבריונית שבמסדרון. אתה יודע, זו שמחזיקה את המפתחות. אלוהים יודע איפה הם מוצאים אותן. אלמנות מלחמה, אני משער."

קולו עצבני, נתפס לרגע לא מוכן. "בוריס יסדר את זה. מה שזה לא יהיה." נינוחות מאולצת עכשיו, בוחן את בוריס יוצא מהחדר, ואז חוזר אל החלון. "בוא תראה את זה. אני רוצה להראות לך משהו." מסיח את דעת שניהם. "אתה רואה את הבניין ההוא שם? בפינה? מלון מוסקבה."

סיימון הביט החוצה. בניין גדול ומכוער גוהר על הכיכר הפתוחה.

"אתה רואה איך שני החצאים לא מתאימים? הסיפור הוא שהביאו לסטלין שני סטים של תוכניות, כדי שיבחר, אבל הוא רק אמר, כן, יפה, ולאף אחד לא היה אומץ לשאול, 'איזה?' אז הם בנו את שניהם, אחד על גבי השני. ככה אף אחד לא הסתבך." מדבר רק כדי לדבר, ראשו במקום אחר, במסדרון קרה משהו.

"הוא אמר אי פעם איזה מהם הוא אהב? סטלין?"

"הוא לא ידע שיש שניים. הוא חשב שככה זה צריך להיראות. זו היתה הבדיחה."

בדיחות סטלין, לשרוק בחושך, להעמיד פנים שאינך שומע את הדפיקות על הדלת הסמוכה, שנים של כל זה.

"מעניין מה—" פרנק השתתק, עיניו ממוקדות מעבר לכתפו של סיימון. "ג'ו," הוא אמר, מתוח.

"הפרה הזקנה לא רצתה לתת לי להיכנס. אז נאלצתי לומר לה שבוריס הוא מהלוביאנקה. זה סידר את העניין. זה בסדר, נכון? כלומר, זה לא סוד—" היא הפנתה את מבטה. "סיימון," היא אמרה חרש.

"ג'ו," הוא אמר, נטוע, לא זז. שיער ריטה הייוורת' עכשיו עד הכתפיים, משוך לאחור בסגנון לא־אכפת־לי, כולו אפור, כמו אחת התמונות המרוטשות שמראות לך איך תיראה כשתהיה זקן. חצאית עיפרון שיצאה מהאופנה לפני מספר שנים, העיניים עייפות, לא בורקות כפי שהיו, לא נכונות לצחוק כמו פעם. לא רק גרסה מבוגרת יותר של עצמה, מישהי אחרת.

"סיימון," היא חזרה ואמרה, ועכשיו הוא ראה אותה שרועה על מיטה, שערה הכהה פזור מאחוריה, רגל אחת מורמת, המלון בווירג'יניה, סוף השבוע היחיד שהיה להם. אתה אף פעם לא רואה אישה באותו אופן אחרי זה, אחרי שאתה מכיר את הגוף שמתחת לבגדים, את מגע העור שלה. מישהי שאתה מכיר, אפילו אחרי שנים, המראה זהה בדמיונך. סוף שבוע אחד, סדינים מיוזעים, הסוד שלהם, אוכלים שירות חדרים כשהם לבושים בחלוקים, הצחוק הגרוני שלה, איך היא נאנקה כשגמרה, סוף שבוע שלם, רק הם, אף אחד אחר. ואז היא פגשה את פרנק.

"חשבתי שאת לא מרגישה טוב," אמר פרנק.

"פתאום הבראתי," היא אמרה, מניפה קצת את זרועה. "למעשה, ישנתי קצת. זה כל מה שהייתי צריכה. אז חשבתי לבוא. לא יכולתי לחכות," היא אמרה לסיימון. "אלוהים, כמה טוב לראות אותך. זה לא נראה אמיתי. כאן, אני מתכוונת."

היא ניגשה אליו וחיבקה אותו, חיבוק מגושם, סיימון לא היה מוכן לו. משהו לא בסדר, אולי השפתון לא מרוח היטב, מתח בקולה.

"זה לא הוגן. אתה נראה בדיוק אותו דבר. חוץ מאלה," היא אמרה, נוגעת במשקפיו. "מאוד מכובד. עוזר לראות אותנו."

"גם את," הוא אמר, אוחז בכתפיה, בוחן את פניה, עיניה לחות.

"שקרן," היא אמרה. "אני נראית נורא. תמיד ג'נטלמן. הֵיי, תראה. זקוסקי. בשעה הזו. בוריס, תוכל למזוג לי משקה?"

בוריס הסתכל לעבר פרנק.

"עוד אחד?" אמר פרנק בעדינות. "כבר מאוחר—"

"אתה סופר לי אותם?" היא אמרה, כמעט מתפרצת כלפיו. "הוא סופר אותם," היא אמרה לסיימון, שקלט עכשיו את הבלעת המילים הקלה. "אני לא עוזרת בזה. אני אף פעם לא סופרת. אז הוא צריך לעשות את זה. הוא סיפר לך שאני שותה יותר מדי? מה עוד הוא אמר? אני מוכנה להתערב שהוא 'הכין' אותך. הוא עושה את זה. חשבתי שכדאי שאני אגיע לכאן לפני שהוא ירעיל אותך נגדי."

"הוא לעולם לא יוכל לעשות את זה." מנסה להיות קליל, אך קולו מסגיר אותו, כמו יד רכה על לחייה.

"אה," היא אמרה, נסוגה מעט לאחר ששמה לב לזה.

"הוא לא אמר כלום," אמר סיימון, מחפה.

ג'ואנה הביטה בו, ואז הלכה ומזגה וודקה. "אולי זה יותר גרוע. לעשות ממני אף אחת. זו מומחיות כאן. לכלוא אותי בעליית הגג. כמו גברת רוצ'סטר."

"ג'ו—" אמר פרנק.

"זה מתוך 'ג'יין אייר'," היא אמרה. "לא משהו שאתה תקרא. אתה יודע, התואר שלי הוא בספרות אנגלית." היא הביטה בכוסה. "עכשיו אני רק— מה שזה לא יהיה." היא העבירה את ידה לאורך חולצתה, כאילו היא מודדת את עצמה. "ורציתי להיראות נחמד."

"את נראית בסדר גמור."

היא צחקה. "אל תגזים. אני עדיין מספיק יציבה כדי להסתכל במראה. אחר כך זה קצת מיטשטש, אבל כנראה לא נגיע לנקודה הזו. פרנק ייקח אותי הביתה, נכון, יקירי? לפני שאני אומר משהו. הוא חושש מזה. אני לא יודעת למה. זאת אומרת, אנו אף פעם לא נפגשים עם אף אחד. חוץ מהמרגלים האחרים."

"הם לא—" פרנק התחיל לומר, העוויית פנים לא רצונית.

"לא, זה נכון, כבר לא. מרגלים לשעבר. הם שנאו את המילה. סוכנים. זה יותר נחמד. לא מרגלים. אבל זה מה שהם היו. עסקניים כמו דבורים." היא כיווצה את שפתיה והשמיעה סדרה שלמה של קולות לחישה, סוג של זמזום. "מרגלים אחרי כולם. אתה," היא נדה לעבר סיימון. "הוא ריגל אחריך."

"הוא לא השיג הרבה."

"אה, זה מה שהוא אומר? בספר?"

"לא קראת אותו?"

"לא. אני לא צריכה לקרוא אותו. אני חייתי אותו." היא לגמה מכוסה.

"אולי כדאי שנלך," אמר פרנק. "לסיימון היה יום ארוך. בוריס, תוכל לקרוא למכונית?"

"בכלל לא חשבתי שתבוא. למה לךָ?"

"זה יותר קל מלעשות את זה בדואר. לעבוד על הספר."

"לא, אני מתכוונת, למה הסכמת לעשות את זה? הוא ריגל אחריך. אתה צריך את הכסף?"

"עד עכשיו הכסף הולך רק לכיוון אחד," הוא אמר, מנסה להיות קליל, להתרחק מזה.

"לא. אני מכירה אותך," אמרה ג'ואנה, מרימה את כוסה, מצביעה באצבעה. "משהו אחר. אני מתערבת שהיית סקרן. כבר רצית לראות איזה בלגן עשינו מהכול."

"ג'ואנה—" אמר פרנק.

"אני מתערבת שזאת הסיבה. מה קרה להם? אחרי כל זה? אני יודעת שאני הייתי מסתקרנת. אבל למה לבוא? הכול לא נמצא בספר?"

"לא הכול."

"לא. בטח. רק הימים הטובים. זה מה שחברי המפלגה אוהבים."

היא הורידה את כוסה. "טוב, מי לא? אז עכשיו אתה יכול לראות בעצמך איך אנחנו מחזיקים מעמד." היא שתקה לרגע. "חשבתי שלא תרצה לראות אותו שוב לעולם. אבל הנה אתה כאן. מה הוא אמר עליך? בספר. זה בטח היה מוזר לראות את האמת. סוף־סוף."

"אני לא מופיע בספר."

"לא? טוב, אתה אחיו. אני משערת שיש כללים בעניין הזה. מה עם נשים?" היא אמרה, חצי שואלת את פרנק. "יש כללים כלשהם לגבינו? מה הוא אמר עלי? אני חרדה מזה, אבל אני מעריכה שאצטרך לדעת מתישהו."

"גם את לא מופיעה. זה לא ככה. אישי."

צחוק דק. "אז ככה. גברת רוצ'סטר. תקועה שם למעלה בעליית הגג." היא התבוננה בפרנק. "רק תחשוב מה אתה משאיר בחוץ. סאגה אמיתית. האישה הנאמנה שהולכת בעקבותיך לרוסיה. רוסיה. אולי אתה באמת צריך לכלוא אותי בעליית הגג. כל מי שעושה את זה היא מטורפת."

"את לא מטורפת," אמר פרנק, מפייס, טריטוריה מוכרת.

"לא, סתם שיכורה. אתה יכול לומר את זה. מי מכיר אותנו יותר טוב מסיימון?" היא שתקה. "אבל כבר לא, נכון? אתה כבר לא יודע איך זה. בהתחלה לא היה כל כך נורא. אתה יודע, היה לי את ריצ'י, לטפל בו, אז הייתי עסוקה—"

"אני מצטער על זה," אמר סיימון.

ג'ואנה הניפה את ידה. "אני יודעת, אני יודעת. כולם הצטערו. אבל זה לא זה. פרנק אוהב להסביר אותי. הוא חושב שאני מאשימה את עצמי. אבל אני לא. טוב, תמיד כן, במובן מסוים, אבל אני יודעת שזו לא היתה אשמתו של אף אחד. עשינו כל מה שיכולנו. גם בית החולים. הוא פשוט— הוא מת. ואנחנו לא. אז מה נשאר? להכין ארוחת ערב? יש לנו מישהי בשביל זה. לעשות קניות, זה כן. קניות אורכות כאן יום שלם. תורים. בכל מקרה, את מי מזמינים? את הסוכנים האחרים?" היא הדגישה את המילה סוכנים. "ערב נעים אחרי ערב נעים. שבץ־נא עם המקלינים. גארת מקיא במונית. אגב, הוא למטה, ראיתם אותו? הוא רצה לרכל. כמובן. אל תדאג," היא אמרה לפרנק. "לא אמרתי שום דבר." היא פנתה אל סיימון. "אתה צריך לזכור מי האנשים האלה, איזה מין אנשים הם. זה הטבע שלהם. גארת מעודד אנשים לדבר — הוא כזה פרא אדם, עד שאנשים חושבים שאפשר לסמוך עליו — והוא מדווח עליהם. זה מה שהוא עושה. פֶּרי היה בסדר. פרי המסכן. הוא לא שם לב לדברים. איך זה באמת. אבל היה לו את מַזֶ'נָה. פרנק סיפר לך על מז'נה?" מבט ביניהם. "לא, ברור שלא. אבל כדאי לך לפגוש אותה. אתה תאהב אותה. פרי אהב אותה. השאלה היא כמובן — אני סקרנית לדעת איך אתה תראה את זה — האם היא עובדת עבור השירות או לא? הם היו צריכים לאשר את הנישואים, אבל האם הם גם ארגנו אותם?"

"ארגנו אותם?"

"כדי שפרי יהיה מרוצה. הם רוצים להבטיח שהבחורים הוותיקים שלהם יהיו מרוצים. ולפקוח עליהם עין. ככה הם ידעו על כל מחשבה שעוברת לו בראש. אפילו מה שהוא אומר מתוך שינה. הם השיגו לגארת חבר. אז למה לא אישה נאמנה? נאמנה בדרך כלל. הם אוהבים לעשות את זה. להשתמש במישהו קרוב."

"המכונית כאן," בוריס אמר מהחלון.

"חבל, היה לנו כזה כיף," היא אמרה בקול מאולץ, ואז השפילה מבט. "אני מצטערת. לא ככה רציתי שזה יהיה. רציתי שיהיה— לא יודעת, כמו פעם." היא הרימה את מבטה. "לא השתניתי הרבה, נכון?"

"כולנו השתנינו."

"אתה לא," היא אמרה, וטפחה לו קלות על החזה. "אל תירתע. אני לא אוכל לעמוד בזה. אני אהיה בסדר גמור בבוקר ואז נתחיל מחדש, בסדר?"

"זה רעיון מצוין," אמר פרנק, מוכן לצאת לדרך. "הבאת מעיל?"

"מעיל?" אמרה ג'ואנה, מופתעת.

"עדיין קר, בלילות. בוריס, קח הביתה מה שתרצה." הוא הניד את ראשו לעבר האוכל. "אני אשלח מישהו שיפנה," הוא אמר, הצגה של נורמליות, כאילו דבר לא קרה, רק שתייה וארוחה קלה.

ג'ואנה התקרבה. "אז מחר? נוכל לדבר ולדבר. אני רוצה לדעת הכול. דיאנה. הכול."

"את באה?" אמר פרנק, כמעט ליד הדלת.

"כן," אמרה ג'ואנה, ואז היא חיבקה את סיימון וקירבה את פיה לאוזנו. מלמול נמוך. "הוא זומם משהו. אני לא משוגעת. את חיה עם מישהו, את יכולה לחוש בזה. הוא רוצה משהו. אני עדיין לא יודעת מה. פתאום הוא רוצה אותך כאן. למה?"

"אולי הוא רצה לראות אותי," אמר סיימון בעדינות. "אני רציתי לראות אותו."

"אוי, סיימון המקסים," היא אמרה, נוגעת בלחיו. "כאן זה שונה. אתה לא יכול לסמוך עליו. על אף אחד מהם." היא התרחקה, קולה רשמי. "בוא מוקדם. יש כל כך הרבה דברים להתעדכן בהם."

היא יצאה בעקבות בוריס, פרנק השתהה.

"אני מצטער," הוא אמר. "זו ההתרגשות — זה שאתה פה. אחותה הגיעה אחרי שריצ'י מת וזה עזר. אבל אף אחד מאז. לא המשפחה שלה, אף אחד. עד שאתה באת."

"למה היא לא נסעה לראות אותם? עדיין יש לה את הדרכון. היא לא ויתרה—"

פרנק התבונן בו, ואז למעלה אל הנברשת, אחז בשרוולו והוביל אותו החוצה למסדרון. ג'ו וקולונל וסילצ'יקוב היו בקצה השני, ליד מנהלת הקומה.

"זה בסדר כאן בחוץ," אמר פרנק בקול נמוך. "אז תדרכו אותך. לא היתה לך שום דרך אחרת לדעת את זה." עונה על שאלה שלא נשאלה. "מחר נטייל ונדבר. אני עושה את זה כל יום. בוריס לא יחשוד. אז זה היה פירי בכבודו ובעצמו? אני סקרן מה היה לו לומר."

"פרנק," אמר סיימון, מדוכא, עדיין שומע את ג'ו, אולי כולם מטורפים.

"אני בא מיד," אמר פרנק לאחרים, מרים את קולו כדי שיישמע, ואז פנה בחזרה אל סיימון, כקושר קשר. "אנחנו נדבר. אתה שוכח. אני מכיר את דון. אני יודע איך הוא חושב." לפני שתים־עשרה שנים.

"פרנק—"

"אגב," הוא אמר, לא מקשיב. "אל תגיד לג'ו שום דבר על המשפחה שלה. זה לא באמת אפשרי. אתה רק תעציב אותה. אנחנו— אנחנו פה."

ואז הוא נעלם, המעיל הארוך מתנפנף סביב רגליו. סיימון התבונן בהם נכנסים למעלית, ואז סרק את המסדרון במבטו. אף אחד חוץ מהאישה הזקנה ששמרה על המפתחות. וללא ספק גם דיווחה הלאה. בוריס האזין במכונית. סיימון חזר לחדרו. האם הם מאזינים עכשיו? "תפתח את המים באמבטיה," די־אנג'ליס אמר. "ואת הרדיו, חזק." הוא העיף מבט בטלפון, מבט נוסף במנורה. תסתובב. תסתלק. הוא הלך לעבר החלון. למטה נכנסו ג'ו ופרנק למכונית, זכויות יתר, בוריס דואג להם. איך קראו לזה הגרמנים? מעצר הגנתי. לטובתך.

הוא הביט אל הכוכבים האדומים על מגדלי הקרמלין. מרחב ענק, גדול מספיק כדי שמצעדים ירעמו דרכו. שם אתה יכול לדבר בלי מים זורמים. לעמוד בתור כדי לראות את ה"גו־פה" שגארת דיבר עליה. בוחנים אותך. מאזינים לך. בכלא, בפַּנאוֹפּטיקון ויקטוריאני עצום, כה גדול עד שאינך שם לב אפילו שאתה בתוכו. אבל אם תמשיך ללכת, רק תצא מהכיכר ולא תעצור, מעבר למישורים האינסופיים, תעשה את המסע ההפוך מזה שהוא עשה, תגיע לבסוף לגדרות הנראות לעין — חוטי התיל וכלבי התקיפה ומגדלי השמירה. שם אין כוכבים אדומים זוהרים. אין דרך להעמיד פנים שהפיקוח והמעקב אחריך נועדו לטובתך. מבט אחד אל גדרות התיל, ותדע. הוא הרגיש התכווצות בחזהו. הוא יכול לצאת, לרַצות את תקופת הזמן שנקבעה לו ולחזור לוונוקובו, לטוס ממש מעל גדרות התיל. אבל פרנק וג'ו— אנחנו כאן, אמר פרנק. מאסר עולם.

הוא הביט בשעונו, ואז הוציא סיגריה והדליק את מנורת השולחן שליד החלון. פתח את החלון, אמר לו די־אנג'ליס. זה יהיה הסימן שאתה בסדר.

אוויר האביב היה רך אך צונן. היא לא הביאה מעיל, לא חשה בכך.

"תעשן את כולה. ליד החלון, כאילו אתה תייר. מסתכל על דברים."

"מה אם הוא לא יראה אותי?" הרחוב למטה היה ריק.

"הוא יראה."

"מי זה הוא?"

"אתה לא רוצה לדעת."

"אני מתכוון, הוא רוסי או—?"

"אתה לא רוצה לדעת שום דבר. אתה סתם אחד שבא לבקר את אחיו. ועכשיו אתה מעשן. לא אחד משלנו."

"אני לא אחד משלכם."

1 "הסוכנות" הוא הכינוי לסוכנות המרכזית לביון, היא הסי־אַיי־אֵיי (כל ההערות בספר הן הערות המתרגם).

2 ה־OSS (Office of Strategic Services) היתה סוכנות מודיעין אמריקאית שפעלה במלחמת העולם השנייה. על בסיסה הוקמה לאחר המלחמה סוכנות הביון המרכזית, הסי–איי–איי.

3 "השירות" הוא כינויו של הקג"ב, שירות הביטחון והמודיעין של ברית המועצות.

4 דונלד מקלין, איש משרד החוץ הבריטי, ריגל למען ברית המועצות. מקלין ומרגל נוסף, גאי ברג'ס, נחשפו ב־1951 ונמלטו יחד למוסקבה.

5 צרפתית: בכבודו ובעצמו.

6 אינטוריסט — סוכנות התיירות הרשמית של ברית המועצות.