הסימטריה החבויה של האהבה

פרק 1: אשמה, זכאות (חפות מאשמה) וגבולות המצפון

אנו מולכים שולל ומאמינים לשקר כשאנו לא רואים באמצעות העין שנולדה ומתה בלילה שבו ישנה הנשמה טובלת באלומות אור.

וויליאם בלייק

 

אם נתבונן בזהירות מה אנשים עושים כדי שיהיה להם מצפון נקי או מלא באשמה, אנו רואים כי המצפון אינו מה שאנו למדנו להאמין שהוא. אנו רואים כי:

למצפון נקי או אשם יש מעט במשותף עם טוב ורע. הזוועות והעוולות הגרועים ביותר מבוצעים במצפון נקי, ואנחנו מרגישים אשמה כשאנחנו עושים משהו טוב כשהוא סוטה ממה שאחרים מצפים מאיתנו. אנו מכנים את המצפון שבאמצעותו אנו חשים אשמה או חפות, ניקיון מאשמה – כקול המצפון האישי שלנו. למצפון האישי שלנו יש סטנדרטים שונים רבים לכל אחת ממערכות היחסים שלנו: סטנדרט אחד למערכת היחסים עם אבא שלנו, אחר למערכת היחסים עם אימא, אחד עבור הכנסייה, או מקום העבודה. כלומר, אחד לכל קבוצה אליה אנחנו שייכים. בנוסף למצפון האישי, אנחנו גם כפופים למצפון מערכתי. אנחנו לא מרגישים ולא שומעים את המצפון הזה, אך אנחנו חווים את ההשפעות שלו כאשר נזק או פגיעה מועברים מדור אחד לדור הבא. הנושא הראשי של ספר זה הוא המצפון המערכתי הבלתי נראה הזה, על הדינמיקות וסדרי האהבה שלו בסימטרייה החבויה של האהבה. יתרה על כן, בנוסף למצפון אישי, שאותו אנו מרגישים ולמצפון מערכתי, שעובד באמצעותנו גם אם איננו מרגישים אותו, יש מצפון שלישי שמנחה אותנו לכיוון השלם הגדול יותר. דרוש מאמץ גדול ללכת אחרי המצפון השלישי הזה, אולי אפילו מאמץ רוחני, מפני שהוא קורע אותנו מציות לתכתיבי משפחתנו, הדת, התרבות והזהות האישית שלנו. המצפון של השלם הגדול דורש מאיתנו, אם נרצה, שנשאיר מאחור את מה שאנחנו מכירים ונלך אחריו. מצפון זה הוא בלתי ניתן לתיאור. הוא מסתורי והוא אינו פועל על פי חוקי המצפון האישי והמערכתי, שאנחנו מכירים מקרוב יותר.

השאלה

אנחנו מזהים את המצפון שלנו כמו שסוס מכיר את הרוכבים עליו, והספן מזהה את הכוכבים שעל פיהם הוא קובע את נתיבו. אבל הרבה רוכבים על הסוס – והרבה ספנים מנווטים את הספינה, וכל אחד מהם מונחה על ידי כוכב אחר. נשאלת השאלה: מי יפקד על הרוכבים ובאיזה מסלול יבחר קברניט הספינה?

התשובה

תלמיד שאל את המורה שלו, "אמור לי מה זה חופש."

"איזה חופש?" שאל המורה.

"החופש הראשון הוא טיפשות. הוא כמו סוס שזורק את הרוכב מעליו בצהלת ניצחון, רק כדי להרגיש את האוכף הדוק יותר.

החופש השני הוא חרטה. חרטה היא כמו הספן שטובע ביחד עם הספינה, לאחר שהפליג איתה לתוך השונית, במקום למצוא מקום בטוח בסירת ההצלה עם האחרים.

החופש השלישי הוא הבנה. ההבנה מגיעה, למרבית הצער, רק אחרי הטיפשות והחרטה. היא כמו אלומת חיטה המתכופפת ברוח, ובגלל שהיא מתכופפת בנקודה החלשה, היא מחזיקה מעמד."

התלמיד שאל, "זה הכול?"

המורה אמר, "רבים חושבים שהם מחפשים את האמת של נשמתם, אך זוהי הנשמה הגדולה יותר שחושבת ומחפשת בתוכם. כמו הטבע, היא מאפשרת מגוון רחב ומחליפה את מי שמנסה לרמות באנשים אחרים. לאלו המאפשרים לנשמה הגדולה לחשוב בתוכם, היא מאפשרת, בתמורה, קצת חופש, עוזרת להם כמו שנהר עוזר לשחיין לחצות לגדה השנייה אם הוא מתמסר לזרם ומוכן להיסחף לאורכו."

מצפון אישי והתחושות שלנו של אשמה וחפות מאשמה (מצפון נקי)

בכל סוגי מערכות היחסים שלנו, צרכים בסיסיים נמצאים באינטראקציה מורכבת:

הצורך להשתייך, כלומר בהתקשרות. הצורך לשמור על איזון בין נתינה ולקיחה, כלומר, בשיווי משקל. הצורך בסדר, דרך מוסכמות חברתיות ויכולת לצפות את הבאות. כלומר הצורך בביטחון.

אנחנו מרגישים את שלושת הצרכים השונים האלו, באמצעות דחפים דוחקים ותגובות אינסטינקטיביות. עלינו להיכנע לכוחות שמאתגרים אותנו, שולטים בנו ומאלצים אותנו להישמע להם. הם מגבילים את האפשרויות שלנו ומכריחים אותנו, בין אם אנו אוהבים את זה או לא, לציית למטרות שמתנגשות עם המשאלות האישיות וההנאות שלנו.

הצרכים האלו מגבילים את מערכות היחסים שלנו, וגם מאפשרים להן להתקיים, משום שהם גם משקפים ומאפשרים את הצורך האנושי והבסיסי להיות בקשר אינטימי עם אחרים. מערכות היחסים שלנו מצליחות כשאנו מסוגלים למלא צרכים אלו ולאזן ביניהם. כשאיננו מסוגלים לעשות כך, הם הופכים להיות דיס־פונקציונליים והרסניים.

בכל פעולה שאנחנו עושים שיש לה השפעה על אחרים, אנחנו חשים אשמה או ניקיון מאשמה, כפי שהעין מבחינה תמיד בין חושך לאור, כך גם המצפון הוא איבר פנימי שמבחין כל הזמן בין מה שמשרת את מערכות היחסים שלנו לבין מה שמחבל בהן.

כשפעולות שאנו נוקטים מסכנות או פוגעות במערכות היחסים שלנו, אנחנו חשים אשמה. אנחנו מרגישים חופשיים מאשמה, כשהפעולות שלנו משרתות את מערכות היחסים שלנו. לחוויה הזו של אשמה או חפות מאשמה – לתחושה של מה משרת או פוגע במערכות היחסים שלנו – אנחנו קוראים מצפון אישי. כלומר, התחושות שלנו, של אשמה וחפות הן בבסיסן תופעה חברתית שלא בהכרח מכוונת אותנו לכיוון של ערכים מוסריים גבוהים. ומנגד, בגלל שאנחנו נקשרים בעוצמה לקבוצות שחיוניות להישרדות שלנו, תחושות האשמה או החפות שלנו לעיתים קרובות, מעוורות אותנו בהבחנה מהו טוב ומהו רע.

צרכים שונים דורשים התנהגויות שונות

הצרכים שלנו בשייכות, באיזון בין נתינה ולקיחה ובמוסכמות חברתיות, פועלים יחד כדי לקיים קבוצות חברתיות שאליהן אנחנו שייכים. יחד עם זאת, כל צורך חותר לעבר המטרות שלו וכולל תחושות ספציפיות של אשמה וחפות. לכן אנחנו חווים אשמה וחפות בהתאם לצורך ולמטרה אותה הוא משרת.

נחוש אשמה כניכור והדרה כאשר תחושת השייכות שלנו מאוימת. כאשר הצורך שלנו בשייכות מסופק, נחוש חפות כתחושה של קבלה אינטימית וקרבה. נחוש אשמה כתחושה של חוב ומחויבות כאשר מופר האיזון בין נתינה ללקיחה. כאשר האיזון מתקיים, תחושת חפות מורגשת כמו זכאות וחופש. נחוש אשמה כמו עבירה ופחד מההשלכות או ענישה כשאנחנו סוטים מהסדר החברתי. חפות מאשמה תורגש ככבוד לסדר החברתי – המצפון.

המצפון דורש בשירותו של צורך אחד את מה שהוא אוסר בשירותו של אחר. והוא עשוי לאפשר לנו בשירותו של צורך מסוים, את מה שהוא אוסר בשירות של אחרים.

למשל:

אהבה וסדר

אימא אמרה לבן שלה לשחק לבדו במשך שעה מפני שהוא עבר על חוק משפחתי כלשהו. אם היא הייתה מאפשרת לו להישאר בחדרו במשך כל השעה, הצורך בסדר חברתי היה מתמלא, אולם הוא היה מרגיש בודד בגלל שהצורך באהבה ושייכות הוזנח. מסיבה זו, האם, כמו הורים רבים אחרים, ויתרה לילד על חלק מהעונש. אף על פי שהיא זנחה את הדרישה המלאה לסדר חברתי והייתה אשמה במובן הזה, היא שירתה את הצורך באהבה באופן חף מאשמה.

 

המצפון משרת את כל הצרכים הללו אפילו כאשר הם מתנגשים זה בזה, ואנחנו חווים את הקונפליקטים ביניהם כקונפליקטים מצפוניים. מי שמשיג מצפון נקי מאשמה על ידי מילוי צורך מסוים, מרגיש בו־זמנית גם אשמה בגלל שלא מילא צורך אחר. מי ששוכר חדר בבית המצפון הנקי מגלה עד מהרה ששכר במקביל חדר בבית האשמה. לא משנה כיצד אנחנו מתאמצים ללכת אחרי המצפון, תמיד נחוש גם אשמה וגם מצפון נקי. חפות ביחס לצורך אחד גוררת אשמה ביחס לצורך מתנגש. החלום להרגיש רק מצפון נקי ללא אשמה – הוא אשליה.

כיצד המצפון שומר על ההתקשרות (bonding)

כאשר אנחנו פועלים בשירות הצורך שלנו להשתייך, המצפון קושר אותנו לאנשים ולקבוצות ההכרחיים להישרדות שלנו, ולכן עלינו לעמוד בתנאיהם.

למרות שעץ אלון לא בוחר את הקרקע עליה הוא צומח, הסביבה שלו משפיעה עליו והוא יתפתח אחרת בשדה הפתוח, בעומק היער, בעמק מוגן או על גבעה גבוהה וחשופה לרוחות. באופן זהה, ילדים מסתגלים בלי לפקפק אל הקבוצות אליהן נולדו, והם קשורים לקבוצות אלו באחיזה חזקה המזכירה הטבעה.

ילדים חווים את ההתקשרות שלהם למשפחה שלהם כאהבה וכמזל טוב, לא משנה עד כמה המשפחה מזינה או מזניחה אותם. הם חווים את ערכי המשפחה וההרגלים שלה כטובים, לא משנה במה מאמינה המשפחה או מה היא עושה.

בשירות הצורך להשתייך, המצפון מגיב לכל מה שמקדם או מאיים על ההתקשרות שלנו. המצפון שלנו נקי כשאנחנו פועלים כך שהשייכות שלנו לקבוצה מובטחת, ויש לנו רגשי אשמה כשאנחנו סוטים מנורמות הקבוצה וחוששים שתיפגע זכותנו להשתייך. לאשמה וחפות יש את אותה המטרה כמו לתפוח על מקל לפני אפו של סוס הפוני ושוט בידו של הרוכב. הם מפתים ומניעים אותנו לכיוון הרצוי, שומרים בקנאות על הקשר שלנו למשפחה ולקהילה הקרובה שלנו.

המצפון ששומר על ההתקשרות שלנו אינו מעל אמונות שגויות ואמונות תפלות של הקבוצות אליהן אנו שייכים. הוא אינו מנחה אותנו לאמת גדולה יותר. במקום זאת, המצפון משרת ומשמר את האמונות האלו, מקשה עלינו לראות, לדעת ולזכור כל מה שהוא אוסר עליו. ההתקשרות והשייכות כל כך מהותיות להישרדות שלנו ולרווחה הנפשית שלנו, שהן גם מכתיבות את מה שאנחנו יכולים להאמין בו, לתפוס אותו ולדעת אותו.

הכחשה מצפונית של המובן מאליו

רופא סיפר לקבוצה שאחותו התקשרה אליו בוקר אחד וביקשה שיבוא לבקר אותה מכיוון שלא הרגישה טוב ורצתה את חוות דעתו הרפואית. הוא ביקר אותה כפי שביקשה, והם דיברו במשך שעה מבלי להגיע למסקנה ברורה. הוא המליץ לה ללכת לגניקולוג. היא עשתה זאת וילדה בן בריא באותו הערב.

הרופא לא קלט שאחותו בהיריון, ולמרות שהיא גם רופאה, היא לא ידעה שהיא בהיריון. במשפחתם, ילדים לא הורשו לדעת על הריונות, והכשרתם הרפואית לא אפשרה להם להסיר את חסימת התפיסה.

יש לנו סטנדרט שונה עבור כל קבוצה

הקריטריון היחיד של המצפון, על פיו מתבצעות פעולות בשירות ההתקשרות, הוא ערכי הקבוצה אליה אנחנו משתייכים. מסיבה זו, לאנשים הבאים מקבוצות שונות יש ערכים שונים, ואנשים שמשתייכים למספר קבוצות מתנהגים באופן שונה בכל קבוצה. כשההקשר החברתי משתנה, המצפון משנה את צבעיו כמו זיקית במטרה להגן עלינו במצב החדש. המצפון מרגיש שונה עם אבא או עם אימא, יש לו קול אחר במשפחה ואחר במקום העבודה, בבית או ביציאה לבילוי. בכל אחד מהמצבים האלו, המצפון חותר לשמור על השייכות שלנו ולהגן עלינו מנטישה והפסד. הוא קושר אותנו לקבוצה שלנו כמו שכלב רועה צאן שומר על הכבשים בעדר, בעודו נובח ונושך בעקבינו עד שאנו זזים ביחד עם האחרים.

מה שגורם לנו לתחושת ניקיון מאשמה במערכת יחסים אחת, עלול לעורר בנו אשמה גדולה במערכת יחסים אחרת. בקבוצה של עבריינים, החברים חייבים לגנוב, והם עושים זאת במצפון נקי. בקבוצה אחרת, הגניבה אסורה. בשני המקרים, החברים חווים את אותן התחושות של אשמה או חפות כקנס על הפרת תנאי החברות בקבוצה.

מה שמשרת מערכת יחסים אחת עלול לפגוע באחרת. לדוגמה, מיניות היא הגשמה של מערכת יחסים אחת והפרה של אחרת. אולם מה קורה כאשר השייכות שלנו למערכת יחסים אחת מתנגשת עם השייכות שלנו למערכת יחסים אחרת? כאשר מה שגורם לנו להיות אשמים במערכת יחסים אחת, הוא מה שנדרש מאיתנו במערכת יחסים אחרת? או־אז אנו עומדים בפני שופטים שונים בגלל אותה הפעולה. אחד מהם עלול למצוא אותנו אשמים בעוד שהשני יצהיר עלינו כחפים מאשמה.

תלות מחזקת את ההתקשרות

המצפון קושר אותנו ביתר שאת לקבוצה שלנו כאשר אנחנו הכי חלשים ופגיעים. ככל שאנו צוברים כוח ועצמאות בקבוצה שלנו, ההתקשרות והמצפון נרגעים. אם נישאר חלשים ותלויים, נישאר גם יותר צייתנים ונאמנים. במשפחות, ילדים נמצאים בעמדה הזו, בחברות – העובדים בדרגים הנמוכים, בצבא – החיילים הפשוטים, בכנסייה – קהילת המאמינים.

לטובת החזקים בקבוצה, כולם מסכנים את הבריאות, השמחה והחיים שלהם – וחווים אשמה – אפילו כאשר המנהיגים שלהם מנצלים אותם למען "מטרה נעלה". אלו האנשים הכנועים, הצייתנים, שמסכנים את צווארם עבור החזקים מהם, עושים את העבודה השחורה של אחרים, כמו צאן ההולך לטבח או קורבנות שעליהם לשלם פיצוי. אלו הילדים המזנקים לתוך הריבים למען הוריהם וקרוביהם. אלו המוציאים לפועל את מה שההורים לא תכננו, מכפרים על דברים שלא עשו ועל סבל שלא הם גרמו לו.

אין מקום

איש זקן שהתקרב לסוף ימיו חיפש חבר שיעזור לו למצוא שלווה פנימית. כשהיה אב צעיר, הוא נזף פעם בעדינות בבנו, והילד תלה את עצמו באותו הלילה. תגובתו של הבן הייתה ללא כל פרופורציה לתוכחת האב, והאיש הזקן מעולם לא התאושש מהמשקל הכבד של אובדנו ואשמתו.

בשיחה עם חברו, הוא נזכר לפתע בשיחה שניהל עם בנו מספר ימים לפני התאבדותו. אשתו הזכירה במהלך ארוחת הערב שהיא עומדת להביא ילד נוסף לעולם. הבן, נסער, צעק, "אוי אלוהים! אין לנו מספיק מקום."

בעודו נזכר בשיחה הזו, האיש הזקן הבין את הטרגדיה בהקשר רחב יותר: בנו תלה את עצמו כדי לשאת על עצמו חלק מהעול של עוני הוריו, וכדי לעשות מקום לילד נוסף – ולא רק כתגובה לעונש הקל. האיש הזקן הבין שבנו אהב גם הוא, ומצא משמעות. הוא אמר, "מצאתי שלווה לבסוף. כאילו ישבתי על יד אגם הררי שקט."

שייכות דורשת את ההדרה של השונים

המצפון הפועל בשירות השייכות מאגד אותנו אחד לשני בקבוצה, אך הוא גם דוחף אותנו להדיר את השונים ולשלול מהם את הזכות להיות חברים בקבוצה. אנחנו מאוימים מהם. המצפון השומר על השייכות מנחה אותנו לעשות לאחרים מאיתנו את מה שאנחנו הכי מפחדים ממנו והוא התוצאה הנוראית ביותר של אשמה – אנחנו מדירים אותם. אולם, כאשר אנחנו מתייחסים אליהם ברוע במצפון נקי, כך הם מתייחסים אלינו בחזרה, בשם מצפון הקבוצה שלהם. המצפון ששומר על השייכות מונע רוע בתוך הקבוצה, אך מסיר את האיסור ביחס לאלו שמחוצה לה. כך אנחנו עושים לאחרים, מתוך מצפון נקי, את מה שהמצפון אוסר עלינו לעשות לחברי הקבוצה שלנו. בהקשר של קונפליקטים דתיים, גזעניים ולאומיים, השעיית האיסורים שהמצפון אוכף על רוע בתוך הקבוצה, מאפשרת לחברים בה לבצע, במצפון נקי, זוועות ומעשי רצח כלפי אחרים השייכים לקבוצות אחרות.

כך, ניתן לומר כי אשמה וחפות אינן זהות לטוב ורע. אנו עושים דברים רעים והרסניים במצפון נקי כאשר הם משרתים את הקבוצות ההכרחיות להישרדות שלנו, ואנו עושים מעשה טוב, עם ייסורי מצפון, כאשר הפעולות האלו מסכנות את החברות שלנו באותן קבוצות.

מחשבות נוספות

עדותם של חברים לשעבר במשטרה החשאית של דרום אפריקה בפני ועדת האמת והפיוס, זכתה לתשומת לב בינלאומית והיא המחשה מצוינת לתופעה שאנו מתארים כאן. ההחלטה של ממשלתו של נלסון מנדלה להעניק חנינה לחברי המשטרה החשאית שהיו מוכנים להעיד בפומבי על פעילותם, יצרה אווירה שהייתה ברורה בה השפעת ההשתייכות לקבוצות חברתיות בהקשר לתפיסה של טוב ורע. האנשים שהיו חברים במשטרה החשאית בתקופת ממשלת האפרטהייד, עינו ורצחו, בעודם מאמינים כי הם עושים טוב, למען הגנה על מדינתם הנמצאת בסכנת קיום. כעת, בהקשר פוליטי שונה, ולאחר שקיבלו חנינה, רבים רואים את פעילותם הקודמת בצורה אחרת, ומדווחים על חרטה אמיתית ועמוקה.

המופעים של אשמה וחפות מאשמה יכולים להיות מטעים

אשמה וחפות לעיתים מחליפות זו עם זו את לבושן, כך שאשמה מופיעה כחפות וחפות מופיעה כאשמה. מראית העין מטעה, ורק על פי התוצאה הסופית אפשר לדעת את האמת.

 

השחקנים

הם הצהירו על עצמם

כיריבים.

פנים אל פנים

הם משחקים

על לוח משותף אחד

עם דמויות רבות,

וחוקים מסובכים,

צעד אחר צעד

משחק המלכים העתיק.

כל אחד מקריב

כלים רבים

במשחק,

ומחפש יתרון

עד שאין עוד מהלכים לעשות

והמשחק נגמר.

ואז, הם מתחלפים בצדדים

ובצבעים,

מתחילים סבב נוסף

של אותו משחק המלכים.

אך מי שמשחק מספיק

ולעיתים קרובות מנצח

ולעיתים קרובות מפסיד

הופך למאסטר

של שני הצדדים.

 

בדיוק כפי שמראית העין של אשמה וחפות עלולה להטעות, מצפון הקבוצה מעצב בהדרגה את חוויותיו של הילד בעולם. הוא צובע את האופן שבו הוא תופס את מה שיש, ביחד עם אמונות המשפחה.

ללמוד להיות טוב

ילד יוצא לחצר וחש פליאה נוכח הצמיחה מסביבו. אימו אומרת, "תראה, איזה יופי." כעת הילד צריך להתייחס למילים. ההתבוננות והשמיעה הופרעו. ההתייחסות הישירה שלו למה שקיים מוחלפת על ידי שיפוט ערכי. הילד כבר לא יכול לבטוח בחוויית הפליאה שלו ממה שיש, אלא הוא חייב להישמע לסמכות חיצונית, המגדירה מה יפה וטוב.

המצפון הופך אז להעמדת פנים גדולה, מעורר רגשות אשמה וחפות במקום ידיעה של טוב ורע. הטוב שמעורר פיוס והשלמה חייב להתגבר על מראית העין הכוזבת שנוצרה ממעלותיה של ההשתייכות שלנו לקבוצות שונות. המצפון מדבר: העולם פשוט קיים.

מצפון ואיזון בין נתינה ולקיחה

מערכות היחסים שלנו – והחוויות שלנו של אשמה וחפות – מתחילות בנתינה ולקיחה. אנו חשים ראויים, זכאים, כשאנחנו נותנים ואנו חשים מחויבים כאשר אנחנו לוקחים. התנודה בין זכאות לבין חובה היא הדינמיקה הבסיסית השנייה של אשמה וחפות בכל מערכת יחסים. היא משרתת את כל מערכות היחסים שלנו, מאחר שהן הנותן והן הלוקח יחוו שלווה רק כאשר שניהם נתנו ולקחו באופן שווה.

מתנה של אהבה

מיסיונר באפריקה הועבר לאזור חדש. בבוקר יציאתו לדרך, ביקר אותו אדם שהלך מספר שעות כדי לתת לו סכום כסף קטן כמתנת פרידה. ערך הכסף היה כ-30 סנט. זה היה ברור למיסיונר שהאדם בא להודות לו, מפני שכאשר האדם הזה היה חולה, המיסיונר דאג לו וביקר אותו כמה פעמים. הוא הבין ש-30 סנט היו סכום כסף עצום עבור האיש הזה. הוא כמעט התפתה להחזיר לו את הכסף, אולי אפילו להוסיף לו מעט, אך לאחר שהרהר בכך הוא קיבל את הכסף והודה לאיש. לאחר שנתן באהבה, הוא היה מחויב גם לקבל באהבה.

 

כשאנחנו מקבלים משהו ממישהו, אנחנו מאבדים את החפות והעצמאות שלנו. כשאנחנו לוקחים, אנחנו מרגישים מחויבים ואסירי תודה לנותן. אנחנו מרגישים את המחויבות כאי נוחות ולחץ, ואנחנו מנסים להתגבר עליה על ידי נתינת משהו בחזרה. אנחנו לא יכולים לקחת משהו מבלי להרגיש את הצורך לתת. לקיחה היא מעין אשמה.

חפות המשרתת את חילופי הנתינה והלקיחה הופכת לתחושה נוחה של זכאות המגיעה כאשר אנחנו לוקחים משהו ונותנים בחזרה קצת יותר ממה שלקחנו. אנחנו מרגישים חסרי דאגה ואשמה וליבנו קל כשאנחנו לוקחים באופן מלא וצורכנו סופקו, וכאשר אנחנו נותנים באופן מלא בחזרה.

קיימים שלושה דפוסים אופייניים שאנשים מאמצים כדי להשיג ולשמר חפות מאשמה בנושא של יחסי גומלין: צום, מתן עזרה ויחסי גומלין מלאים.

צום

חלק מהאנשים נתלים באשליה של חפות מאשמה על ידי צמצום ההשתתפות שלהם בחיים. במקום לקחת את כל מה שהם צריכים ולהרגיש אסירות תודה וחובה, הם סוגרים את עצמם ונסוגים מהחיים וממילוי הצרכים שלהם. הם חשים חופשיים מהזדקקות וממחויבות, ובגלל שהם לא מרגישים את הצורך, הם לא צריכים לקחת. אמנם הם לא מרגישים חייבים דבר לאיש, וחשים חפים מאשמה, אך הם ה"צופה הלא מעורב". הם לא מלכלכים את הידיים שלהם, כך שלעיתים קרובות הם מחשיבים את עצמם כנעלים או מיוחדים. ההנאה שלהם מהחיים מוגבלת כתוצאה משטחיות המעורבות שלהם, ולכן הם חשים ריקנות וחוסר שביעות רצון.

אפשר לראות את הדפוס הזה בקרב אנשים שסובלים מדיכאון. הסירוב שלהם לקבל בברכה את מה שיש לחיים להציע מתפתח תחילה במערכת היחסים שלהם עם אחד מהוריהם או שניהם, ואחר כך עובר למערכות יחסים אחרות וכלפי הדברים הטובים שיש בעולם.

חלק מהאנשים מצדיקים את הסירוב שלהם לקחת מהחיים בכך שהם לא קיבלו מספיק או שמה שקיבלו לא היה נכון להם. אחרים מצדיקים זאת על ידי הצבעה על הטעויות והמגבלות של מי שרוצה לתת להם. התוצאה זהה – הם נותרים פסיביים וריקים. למשל, אנשים שדוחים או שופטים את הוריהם – ללא קשר למה שהוריהם עשו – בדרך כלל מרגישים לא שלמים ואבודים.

אנחנו רואים את ההפך מזה בקרב אנשים שהצליחו לקבל את הוריהם בדיוק כפי שהם, ולקחו מהם את כל מה שניתן. הם חווים את הלקיחה הזו כזרימה מתמשכת של כוח והזנה אשר מאפשרת להם להיכנס למערכות יחסים אחרות שבהן, גם הם, יכולים לקחת ולתת בשפע – גם אם הוריהם התייחסו אליהם רע.

עזרה

אנשים אחרים מנסים להישאר חפים מאשמה על ידי הכחשת הצורך שלהם עד אחרי שהם נתנו מספיק והם מרגישים ראויים לקבל. נתינה לפני לקיחה מאפשרת תחושה של ראויות, אשר נמסה כאשר אנחנו לוקחים את מה שאנחנו צריכים. אנשים שמעדיפים לשמור על תחושת ראויות, ואינם מאפשרים לאחרים לתת להם באופן חופשי, אומרים "יותר טוב שאתה תרגיש מחויב אליי מאשר שאני ארגיש מחויב אליך." הרבה אידיאליסטים מחזיקים בעמדה הזו, והיא נקראת "סינדרום העוזר".

החתירה להשתחרר מהזדקקות, מאופיינת בריכוז עצמי ועוינת באופן עמוק ובסיסי למערכות יחסים. מי שרוצה רק לתת בלי לקחת נאחז באשליה של עליונות, דוחה את נדיבות הלב של החיים ומתנגד לשוויון לפרטנר שלו. עד מהרה, אנשים אינם רוצים דבר מאלו המסרבים לקחת. הם הופכים להיות עוינים ונסוגים. מהסיבה הזו, לעיתים קרובות "עוזרים" כרוניים הם בודדים ועם הזמן הופכים מרירים.

יחסי גומלין מלאים

הדרך השלישית והיפה ביותר לחוש חפות מאשמה בנושא של נתינה ולקיחה מובילה לשביעות רצון ולתחושת סיפוק כתוצאה מיחסי גומלין שופעים של נתינה ולקיחה, כאשר גם נתנו וגם לקחנו בשפע. ההחלפה הזו היא לב מערכת היחסים: הנותן לוקח, הלוקח נותן. שני הצדדים נותנים ולוקחים באופן שווה. לא רק השוויון חשוב, אלא גם הכמות. כמות קטנה של נתינה ולקיחה אינה בעלת ערך גבוה, בעוד כמות גדולה הופכת אותנו לעשירים. נתינה ולקיחה בכמות גדולה יוצרת תחושה של שפע ושמחה.

כמות הולכת וגדלה

גבר אוהב את בת זוגו ורוצה לתת לה משהו. בגלל שהיא אוהבת אותו, היא מקבלת בהערכה את מתנתו, וכתוצאה, חשה צורך לתת. קשובה לצורך שלה, היא מעניקה לבן זוגה בתמורה, וכדי להיות בצד הבטוח, היא נותנת מעט יותר ממה שהיא לקחה. בגלל שהיא נתנה באהבה, הוא מעוניין לקחת את מה שהיא מציעה ובתמורה משיב לה מעט יותר. בדרך זו, המצפון שומר על חוסר איזון דינאמי ומערכת היחסים האוהבת של בני הזוג ממשיכה כשכמות הנתינה והלקיחה הולכת וגדלה.

 

שמחה כזו לא סתם נופלת לחיקנו, אלא היא תוצאה של הנכונות שלנו להגביר את האהבה על ידי נתינה ולקיחה במערכת יחסים אינטימית. באמצעות כמות גדלה של חילופי נתינה ולקיחה, אנו מרגישים קלילים, חופשיים ומרוצים. מכל הדרכים להכיר חפות ומצפון נקי בנתינה ובלקיחה, הדרך הזו מביאה באופן חד־משמעי לתחושת סיפוק ולשביעות רצון עמוקה.

איזון בין נתינה ולקיחה כאשר ההדדיות אינה אפשרית

בחלק ממערכות היחסים, אי ההתאמה בין הנותן והלוקח היא כזו שלא ניתן להתגבר עליה. למשל, בין הורים וילדים או בין מורים לתלמידים. הורים ומורים הם בעיקר נותנים. ילדים ותלמידים לוקחים. הורים גם לוקחים מילדיהם, ומורים מתלמידיהם, יחד עם זאת, הדבר רק מפחית את אי ההתאמה ולא מבטל אותה. יש להשיג איזון ושביעות רצון באמצעים אחרים.

הורים היו פעם ילדים בעצמם ומורים היו תלמידים. הם משיגים את האיזון על ידי כך שהם נותנים לדור הבא את מה שלקחו מהדור הקודם. ילדים ותלמידים יכולים לעשות את אותו הדבר.

בריס פון מינכהאוזן מתאר זאת בצורה יפהפייה בשיר הבא.

הכדור המוזהב

על האהבה שאבי נתן לי

לא החזרתי את חובי לו.

כילד, לא הכרתי בערך המתנה.

כגבר, הפך להיות קשה מדי, כמו גבר.

בני גדל לגבריותו כעת, נאהב בתשוקה,

כמו אין שני לו, נוכח בלב אביו.

אני נותן כעת את מה שפעם לקחתי, לאחד

ממנו זה לא הגיע, ולא הוא זה שייתן חזרה.

כשהוא הופך להיות גבר, חושב כמו גבר,

גם הוא, כמוני, ילך בדרכו שלו.

אני אתבונן, בכמיהה חופשייה מקנאה

כשהוא נותן הלאה לבנו שלו את האהבה שאני נתתי לו.

מבטי הולך אחר משחק החיים

עמוק דרך היכלי הזמן –

כל אחד זורק בחיוך את כדור הזהב,

ואף אחד לא זורק אותו בחזרה

למי שנתן לו אותו.

 

אפשר ליישם את מה שמתאים בין הורים וילדים ובין מורים ותלמידים בכל מצב שבו אין אפשרות להגיע לאיזון של נתינה ולקיחה בהחלפה מלאה. בכל המצבים האלו – לדוגמה, אצל אנשים שאין להם ילדים – אנחנו יכולים להקל על המחויבות שלנו באמצעות נתינה לאחרים את מה שלקחנו מהורינו וממורינו.

הבעת הכרת תודה

הבעת הכרת תודה היא דרך נוספת לאזן בין נתינה ולקיחה למי שחייבים לקחת יותר ממה שהם יכולים לתת. אל לנו לעשות שימוש לרעה בהוקרת תודה כדי להימנע מנתינה כאשר הדבר אפשרי ומתאים, אך לעיתים זוהי התגובה ההולמת היחידה. למשל לאדם נכה, חולה מאוד או גוסס.

במקרים כאלו, בנוסף לצורך באיזון, באה לידי ביטוי אהבה בסיסית והיא מושכת את החברים במערכת חברתית זה אל זה ומחזיקה אותם יחדיו כמו שכוח הכבידה מחזיק את כוכבי הלכת והכוכבים. אהבה שכזו מלווה בנתינה ולקיחה והיא מתגלמת כהכרת תודה.

מי שחש הכרת תודה אמיתית יכול לומר "אתה נותן ללא קשר למה שאוכל להחזיר לך, ואני לוקח את מתנתך באהבה." מי שמקבל הכרת תודה כזו יכול לאשר: "אהבתך והכרתך במתנתי יקרים לי יותר מאשר כל דבר אחר שהיית עשוי לתת לי."

בעזרת הכרת התודה שלנו, אנחנו מאשרים לא רק את מה שאנחנו נותנים זה לזה, אלא גם מה שאנחנו מהווים זה עבור זה.

הכרת תודה ראויה לאלוהים

אדם אחד חש פעם כי הוא חב לאלוהים חוב גדול מפני שניצל מסכנה מאיימת חיים. הוא שאל חבר מה עליו לעשות כדי להביע את הכרת התודה שלו לאלוהים בדרך ראויה. חברו סיפר לו סיפור:

אדם אחד אהב אישה בכל ליבו והציע לה להינשא לו. היא אמרה לו שלא תינשא לו מפני שהיו לה תוכניות אחרות. יום אחד, בעודם חוצים את הרחוב ביחד, האישה פסעה לפני מכונית ואם הגבר לא היה מושך אותה באותו הרגע היא הייתה נדרסת. היא פנתה אליו ואמרה לו, "עכשיו אתחתן איתך!"

"איך אתה חושב שאותו אדם הרגיש?" שאל החבר. הגבר העווה את פניו, אולם לא ענה. "אתה רואה," אמר החבר, "אולי אלוהים מרגיש אותו הדבר לגביך."

 

אנו נוטים לחוות מזל טוב שלא הרווחנו בעצמנו כמשהו מאיים, שיוצר חרדה. אנו מאמינים שהאושר שלנו יגרום לקנאת האחרים. אנחנו נוטים להרגיש שאושר הוא הפרה של מוסכמה וזה הופך אותנו לאשמים, כאילו היותנו מאושרים מסכן אותנו. הכרת תודה מפחיתה את החרדה הזו. על כל פנים, לקבל את המזל הטוב שלנו מול פני מזל ביש של אדם אחר דורש מאיתנו ענווה כמו גם אומץ.

חזרה הביתה מהמלחמה

חברי ילדות נשלחו לחזית וחוו סכנות חיים רבות, ולמרות שרבים נהרגו או נפצעו, השניים חזרו הביתה ללא כל פגע.

אחד מהשניים הפך להיות שקט מאוד וחי בשלום עם עצמו. הוא ידע שהוא ניצל כתוצאה מגחמת הגורל והוא קיבל את חייו כמתנה, כמעשה חסד. השני החל לשתות לשוכרה ביחד עם חיילים משוחררים אחרים וחי שוב ושוב את העבר. הוא אהב להשוויץ בסכנות מהן חמק ובמעשי הגבורה שלו. היה נראה שעבורו, כל החוויה הייתה לשווא.

נתינה ולקיחה מגבילות ומוגבלות על ידי אהבה

נתינה ולקיחה במערכות יחסים אינטימיות מווסתות על ידי הצורך ההדדי לאיזון. יחסי גומלין משמעותיים לא יתפתחו בין בני זוג ללא הנכונות של שני הצדדים לחוות חוסר איזון לזמן מה. הדבר דומה להליכה – כשאנחנו עומדים במקום אנחנו משיגים שיווי משקל יציב, ואנחנו נופלים כשאנחנו מאבדים את שיווי המשקל. על ידי איבוד האיזון ורכישתו מחדש, אנחנו מתקדמים. כאשר אנחנו משיגים איזון, מערכת היחסים יכולה להסתיים או יכולה להתחדש ולהימשך על ידי נתינה ולקיחה מחודשות.

פרטנרים שנמצאים במערכות יחסים אינטימיות הם שווים – למרות שהם שונים – בחילופין שלהם. אהבתם מצליחה וממשיכה כשהנתינה והלקיחה שלהם מאוזנים באופן שלילי, כמו גם באופן חיובי. החילופין מסתיימים כשהם מגיעים לאיזון קבוע. כשאחד לוקח ולא נותן, האחר עד מהרה, מאבד את הרצון לתת עוד. כשאחד נותן ולא לוקח, האחר, במהרה, לא רוצה לקחת יותר. שותפויות מסתיימות כשאחד נותן יותר משהאחר מסוגל או מעוניין להחזיר. האהבה מגבילה את הנתינה לכמות שהלוקח מסוגל לה, בדיוק כפי שהיא מגבילה את הלקיחה לפי יכולתו של הנותן לתת. מזה משתמע כי הצורך לאיזון בין נתינה ולקיחה בין פרטנרים, בד בבד מגביל את אהבתם והשותפות שלהם, לפי היכולת של שני הצדדים לתת ולקחת. באופן זה, הצורך שלנו לאיזון מגביל את האהבה.

מנגד, האהבה מגבילה את האיזון. כשפרטנר אחד עושה משהו מכאיב או פוגע לשני, האדם הפגוע חייב להחזיר משהו שגורם לכאב ולקושי דומים במטרה לשמור על האיזון בין נתינה ולקיחה, אך בדרך כזו שהאהבה אינה נהרסת. כשהאדם הפגוע מרגיש יותר מדי נעלה מכדי להתכופף ולהשיב לאדם הפוגע כגמולו, כפי שהאהבה דורשת, האיזון הוא בלתי אפשרי ויש איום על מערכת היחסים.

למשל, אחת הסיטואציות הקשות שזוגות עלולים לפגוש היא כאשר אחד מהם מנהל רומן. התפייסות בלתי אפשרית לאחר רומן, אם פרטנר אחד נתלה באופן עיקש בהיותו חף מאשמה, והוא יוצר קיטוב בין אשמה וחפות.

מצד שני, אם הפרטנר הפגוע מוכן גם לקבל על עצמו אשמה על ידי החזרת חלק מהפגיעה, או אז ייתכן כי יוכלו לחדש את מערכת היחסים שלהם. יחד עם זאת, אם הפרטנר הפגוע אוהב את הפרטנרית שלו ורוצה כי מערכת היחסים תימשך, הפגיעה החוזרת אינה יכולה להיות זהה לפגיעה הראשונה. היא אף אינה יכולה להיות גדולה יותר, מפני שאז האדם הפוגע יהיה פגוע, והמעגל של גרימת נזק זה לזה יילך ויתגבר. הפגיעה בחזרה חייבת להיות פחותה במקצת מהפגיעה המקורית. או אז האהבה וההגינות מקבלים את גמולם, והחילופין יכולים להתחדש ולהימשך. באופן זה, האהבה מגבילה את האיזון.

חלק מהאנשים חשים לא בנוח כשהם מבינים שבמקרים כאלו, ההתפייסות שמאפשרת לאהבה לזרום בחופשיות היא בלתי אפשרית עד אשר הפרטנר הנקי מאשמה מרגיש גם הוא אשמה על ידי כך שהוא דורש פיצוי הוגן. על כל פנים, כמו שאנחנו מכירים את העץ באמצעות פריו עלינו להשוות זוגות שמנסים גישה אחת עם אלו שמנסים גישה אחרת כדי להכיר במה שבאמת טוב או מזיק ליחסים אינטימיים ואוהבים.

הדרך החוצה

אדם סיפר לחברו שכבר 20 שנה אשתו עוינת כלפיו. הוא סיפר לו שכמה ימים לאחר חתונתם, הוריו ביקשו ממנו להצטרף אליהם לחופשה בת שישה שבועות מפני שהם היו צריכים שהוא ינהג ברכבם החדש. הוא נסע עמם והשאיר אותה מאחור. כל ניסיונותיו להסביר את ההתנהגות שלו ולהתנצל עלו בתוהו.

חברו הציע, "תגיד לה שהיא יכולה לבחור או לעשות משהו עבור עצמה שיעלה לך כמו שמה שאתה עשית עלה לה."

האדם זרח. הוא זיהה את המפתח לפתרון הבעיה שלהם.

לעיתים קורה ששני בני הזוג גורמים כאב הולך וגובר זה לזה ומתנהגים כאילו מה שפוגע באהבתם היה טוב. או אז חילופי הנתינה והלקיחה השליליים שלהם גוברים וקושרים אותם באומללות זה לזה. הם משמרים איזון של נתינה ולקיחה, אך לא של אהבה. אפשר לזהות את איכות מערכת היחסים על ידי נפח הנתינה והלקיחה, ועל ידי האופן השלילי או החיובי שבו הושג איזון.

זה גם מצביע על האופן שבו אנחנו יכולים לשקם מערכת שותפות שנחלשה ולהפוך אותה למשביעת רצון. בני זוג יכולים לנוע מחילופין פוגעניים לחילופין מיטיבים, ולהגביר אותם באמצעות אהבה.

חוסר אונים מזויף

כשמישהו נפגע, הוא חש חסר אונים. ככל שחוסר האונים של הקורבן גדול יותר, כך נשפוט את הפוגע לחומרה יותר. אולם בני זוג פגועים רק לעיתים רחוקות נותרים חסרי אונים, לאחר שהפגיעה עברה. בדרך כלל יש להם אפשרויות לפעולה, בין אם זה לסיים את מערכת היחסים אם הפגיעות היו יותר מדי גדולות, ובין אם לדרוש מבן הזוג שלהם לכפר, ובדרך זו לשים סוף לאשמה ולאפשר התחלה חדשה.

כאשר קורבנות לא מנצלים את היתרון של האפשרות לפעול, אחרים פועלים עבורם – כשההבדל הוא שהנזק ואי הצדק שנעשים על ידי אלו אשר בשמם הם פועלים, לעיתים קרובות גרועים הרבה יותר מאשר אם הקורבנות היו פועלים בעצמם. במערכות יחסים אנושיות, מופיעה מאוחר יותר טינה מודחקת בקרב אלו שהכי פחות מסוגלים להגן על עצמם. לעיתים קרובות, אלו הילדים והנכדים אשר חווים כעס קודם כאילו היה שלהם עצמם.

קדוש מעונה מזויף

זוג נשוי השתתף בסמינר יחד, ובערב הראשון, האישה לקחה את מכוניתם ועזבה. למחרת בבוקר היא חזרה בדיוק בזמן לסדנה. היא נעמדה מול בעלה והודיעה לו מול כל הקבוצה באופן מאוד פרובוקטיבי שהיא בדיוק חזרה מהמאהב שלה.

כשהאישה הזו הייתה עם אחרים בקבוצה, היא הייתה נחמדה, אמפטית, נעימה ורגישה. אבל כשהיא הייתה עם בעלה, היא הייתה רעה אליו באותה מידה שהייתה נחמדה לאחרים. האחרים לא הצליחו להבין מה קורה, במיוחד כשראו כי בעלה לא מגן על עצמו.

התברר שכאשר הייתה ילדה, היא נשלחה למשך הקיץ יחד עם אחיה ואמה לכפר, ואביה נשאר בעיר עם הפילגש שלו. הוא והפילגש ביקרו בכפר מדי פעם, ואמה הייתה תמיד חברותית ושירתה את השניים כאילו לא קרה דבר, אך בתוכה היא רתחה מזעם. היא הדחיקה את הכעס והכאב שלה, אך הילדים הבחינו בכך.

אולי נתפתה לציין לשבח את התנהגות האם, אך הייתה זו חפות מזויפת מאשמה והתוצאה שלה הייתה הרסנית. הבת נקמה את העוול שנגרם לאימה על ידי הענשת בעלה בעבור מעשי אביה, ובכך שהיא התנהגה באותו אופן כמוהו, גם הפגינה את אהבתה לאביה. היא התייחסה לבעלה כפי שאביה התייחס לאמה. פתרון טוב יותר היה יכול להיות אם אמה של הבת הייתה מתעמתת עם בעלה ומראה את כעסה. או אז היה עליו לקבל החלטה, והם היו יכולים להגיע להסכמה הדדית או להיפרד בצורה נקייה.

כאשר החף מאשמה ממשיך לסבול למרות שניתן לבצע פעולה כלשהי, יהיו עוד קורבנות חפים מאשמה, ועוד אשמים שהופכים אחרים לקורבנות. זו אשליה להאמין שאנחנו נמנעים מלהשתתף ברוע על ידי היצמדות לניקיון מאשמה, במקום לעשות מה שיש בידינו כדי להתעמת עם רוע – אפילו כאשר אנו בעצמנו פועלים בצורה לא נכונה. אם בן זוג אחד מתעקש לקחת את המונופול על החפות, אין סוף לאשמה של האחר, ואהבתם תדעך. לא רק שאלו המתעלמים או הנכנעים בפסיביות לרוע כושלים לשמור על החפות, אלא שהם אף זורעים חוסר צדק.

אהבה דורשת את האומץ להיות אשם באופן הולם.

סליחה שמגיעה לפני זמנה

סליחה שמגיעה מוקדם מדי מונעת דיאלוג מועיל ותומך מפני שהיא דוחה לזמן אחר את הקונפליקט וגורמת לכך שאחרים במשפחה מתמודדים עם התוצאות. הדבר הרסני במיוחד כשהאדם הפגוע מנסה לשחרר את הפוגע מאשמה, כאילו שלקורבנות יש את הסמכות הזאת. אם רוצים בהתפייסות, לא רק שלאדם הפגוע יש את הזכות לדרוש פיצוי וכפרה, אלא הוא גם מחויב לעשות כן. על האדם הפוגע, לא רק חובה לשאת בתוצאות של פעולותיו, אלא גם יש את הזכות לעשות זאת.

הסיבוב השני

גבר ואישה שהיו נשואים לבני זוג אחרים התאהבו. כשהאישה נכנסה להיריון, שניהם התגרשו מבני הזוג הקודמים ונישאו. לאישה לא היו ילדים אחרים. לגבר הייתה בת מנישואיו הראשונים, שנשארה עם אמה. הגבר ואשתו החדשה הרגישו אשמה כלפי אשתו הראשונה של הגבר, והמשאלה שלהם הייתה שהיא תסלח להם. למעשה, היא הייתה מאוד עוינת כלפיהם, מפני שהיא ובתה שילמו את מחיר אושרם של בני הזוג.

כשבני הזוג דיברו עם חבר לגבי המשאלה שלהם שיסלחו להם, הוא ביקש מהם לדמיין מה יקרה אם משאלתם הייתה מתמלאת והאישה הקודמת באמת הייתה סולחת להם. כאשר הם דמיינו זאת, שניהם הבינו שהם נמנעו מלהרגיש את המשקל הכבד של האשמה שלהם, ומשאלתם לסליחה לא כיבדה ולא התחשבה בצרכים של אשתו הראשונה של הגבר. הם החליטו להודות בפני אשתו ובפני הבת שהם דרשו הקרבה גדולה מאוד עבור אושרם, ושהם ייענו לכל הדרישות של השתיים שנפגעו. הם עמדו בהחלטה זו.

האהבה זורמת היטב כאשר דרישות הפיצוי של הקורבן הולמות.

סליחה והתפייסות

סליחה שהיא באמת מרפאת משמרת את כבודם הן של מי שחש אשמה והן של הקורבן. הסליחה הזו דורשת מהקורבנות לא להציב דרישות קיצוניות ושהם יקבלו את הפיצוי ההולם שמוצע על ידי הפוגע. ללא הסליחה שמכירה בחרטה אמיתית ומקבלת פיצוי ראוי, אין התפייסות.

חוויה של "אההה"

אישה התגרשה מבעלה כדי שתוכל להיות עם המאהב שלה. לאחר שנים רבות, האישה התחרטה על החלטתה. היא גילתה שעדיין אהבה את בעלה לשעבר ורצתה להיות נשואה לו שנית, במיוחד מפני שהוא נותר בגפו. כשהיא דיברה עימו על רגשותיה, הוא נמנע מתשובה, חיובית או שלילית, אך הסכים לדבר על הנושא עם יועץ. היועץ שאל את הגבר מה הוא היה רוצה לקבל מהפגישה. הוא צחק בחצי לב ואמר, "חוויה של אהה!"

היועץ שאל את האישה מה יש לה להציע שיגרום לבעלה לשעבר לרצות לחיות איתה שוב. היא ענתה שלא באמת חשבה על מה שיש לה להציע, ולא הייתה מסוגלת לענות באופן משכנע. לא מפתיע כי הגבר נותר זהיר ולא מחויב.

היועץ הציע כי היא חייבת, בראש ובראשונה, להכיר בכך שגרמה לבעלה לשעבר כאב, ולתת לו סיבה להאמין שהיא מוכנה לפצות על כך. האישה חשבה על כך במשך זמן מה, ואז הסתכלה ישירות בבעלה לשעבר, ואמרה באופן משכנע, "אני באמת מצטערת על מה שגרמתי לך. אני רוצה להיות שוב אשתך, אני אוהב אותך ואדאג לך כך שתהיה מאושר, אתה יכול לסמוך עליי."

הגבר נותר ללא תגובה. היועץ אמר לו, "זה בטח כאב לך מאוד ואתה לא רוצה להסתכן שזה יקרה שוב." לגבר היו דמעות בעיניו והיועץ המשיך, "אדם שנעשה לו דבר כה כואב, מרגיש לעיתים קרובות שהוא נעלה מוסרית ומניח שיש לו את הזכות לדחות את האדם השני." הוא הוסיף, "כנגד חפות כזו, לאדם אשם אין בדל סיכוי." האדם חייך ופנה לאשתו לשעבר.

"זו הייתה חווית האההה שלך. שלמו את שכרי," אמר היועץ, "ומה שתעשה מהתובנה שלך תלוי בך. אני אפילו לא רוצה לדעת מה זה יהיה."

כשאנחנו חייבים לגרום כאב

כשפעולה של בן זוג אחד במערכת יחסים אינטימית מסתיימת בפרידה, אנחנו נוטים לחשוב שהוא או היא עשו בחירה עצמאית. אך לעיתים המצב הוא כך שאם בן הזוג לא היה פועל, הייתה נגרמת לו או לה פגיעה כלשהי. או אז התפקידים היו הפוכים, האשמה והתוצאות היו מחליפות תפקידים.

ייתכן והפרידה הייתה הכרחית בגלל שהנשמה דרשה יותר מרחב לגדול, והאדם שעזב כבר סבל. במקרים כאלו, הסבל הוא בלתי נמנע. הבחירות שלנו מוגבלות לפעולה כזו שתאפשר למשהו בונה לצוץ מתוך הכאב בלתי נמנע שאנו חייבים לסבול או לגרום לו. לעיתים קרובות בני זוג נשארים במצב כאוב עד שהם סבלו מספיק כדי לפצות על הכאב שעזיבתם תגרום לבן הזוג.

כשבני זוג נפרדים, לא רק זה שעזב מקבל הזדמנות חדשה. גם בן הזוג שנעזב מקבל הזדמנות להתחלה חדשה. אך כשאחד מבני הזוג נתקע בכאב ונמנע מהאפשרויות הבונות שמוענקות לו באמצעות הפרידה, קשה יותר לבן הזוג שעזב להתחיל בחיים חדשים. או אז שניהם נשארים קשורים זה לזה, למרות שנפרדו.

מצד שני, כשבן הזוג שנעזב מצליח לקבל את ההזדמנות למשהו טוב יותר, הוא גם מעניק לפרטנר שעזב חופש והקלה. לעשות משהו באמת טוב כתוצאה ממזל ביש, זו כנראה הצורה הכי בונה של סליחה במצבים כאלו, מפני שיש כאן השלמה וקבלה אפילו כשהפרידה נותרת בעינה.

להיכנע לגורל

לעיתים אנשים מרגישים אשמה כשהם זוכים ביתרון כלשהו על חשבון מישהו אחר – אפילו כאשר אין ביכולתם לעשות דבר כדי להפסיק או לשנות זאת. הנה שתי דוגמאות:

היתרון שלי על חשבונך

ילד נולד, אך אמו נפטרה בלידה. איש לא חשב להאשים את הילד במות אמו, אך הידיעה שהוא חף מאשמה אינה מרככת את תחושה האשמה של הילד. מפני שהגורל קשר את לידתו ביחד עם מותה של אמו, הלחץ של האשמה נותר כבד, והוא נכשל באופן לא מודע בחייו בניסיון חסר תוחלת לפצות על משהו שלא הוא גרם לו.

התנגשות

אדם נהג ברכב ועבר תאונת דרכים. רכבו התנגש ברכב אחר. הנהג של הרכב השני נהרג, בעוד האדם הראשון נשאר בחיים. למרות שהוא נהג בצורה בטוחה, חייו שלו נשארו קשורים למוות של הנהג השני והוא לא יכול היה לברוח מתחושת האשמה. הוא לא היה מסוגל ליהנות מהצלחתו עד שהבין שהסבל שלו מקטין את האדם ולא מכבד אותו.

 

אנחנו חסרי אונים כנגד אשמה וחפות שנגרמות מידי הגורל והמקריות. אם היינו אשמים או שהיה מגיע לנו פרס בגלל הבחירות החופשיות שלנו, היינו מקבלים כוח והשפעה. אך במצבים כאלו, אנחנו מבינים שאנחנו נתונים בידי כוחות שאין לנו יכולת לשלוט בהם, כוחות שקובעים האם נחיה או נמות, נינצל או נרד לטמיון, נשגשג או נידרדר – באופן שאינו תלוי בפעולות שלנו לטוב או לרע.

הפגיעות הזו כתוצאה מיד המקרה כל כך מבהילה, עד שאנשים רבים מעדיפים לקלקל את מזלם הטוב ולהתכחש לנדיבות הלב והשפע של החיים מאשר לקבל באצילות את מה שניתן להם. לעיתים קרובות הם מנסים ליצור אשמה אישית או לצבור מעשים טובים, במטרה לברוח מתחושת הפגיעות שלהם שנגרמה כשניצלו למרות שלא הרוויחו זאת או שהם סובלים למרות שזה לא מגיע להם.

שכיח שאנשים שמרוויחים על חשבון מישהו אחר מנסים להגביל את הרווח על ידי התאבדות, מחלה או על ידי כך שהם עושים משהו שהופך אותם לאשמים באמת, וכתוצאה מכך הם סובלים מההשלכות. כל הפתרונות האלו מחוברים לחשיבה ניסית והם צורה ילדותית של התמודדות עם מזל טוב שלא הרוויחו אותו. למעשה, הם מגבירים את האשמה במקום להפחית אותה. למשל, כשילד, כמו בדוגמה, אשר אמו נפטרה בלידתו, מגביל את האושר שלו או מתאבד, הרי שההקרבה של האם הייתה לשווא, והיא גם הופכת להיות אחראית על מות בנה.

אם הילד יכול היה לומר: "אימא, מותך לא היה לשווא. אני אעשה משהו עם חיי לזכרך, מפני שאני מכיר בערכם," כי אז לחץ האשמה שנגרם בגלל יד הגורל יכול להפוך לכוח חיובי, ולאפשר לילד להשיג מטרות שהן בלתי אפשריות לאחרים. כך, למות האם יהיה אפקט חיובי אשר יכול להעניק שלוות נפש לילד.

אנחנו רואים מדוגמאות אלו שכולם מעורבים בלחץ לאיזון; מי שקיבל משהו מהגורל רוצה להחזיר בנדיבות, או לפחות, כשהדבר אינו אפשרי לפצות על כך דרך כישלון. אך אלו נותרים ניסיונות חסרי תועלת, מכיוון שהגורל שווה נפש לדרישותינו ולניסיונותינו לפיצוי.

ענווה בפני הגורל

החפות מאשמה שלנו היא זו שגורמת לכך שקשה לנו לשאת את הסבל שנגרם לנו ביד המקרה. אם היינו אשמים בגלל מעשינו ולכן נענשים בגינם, או אם היינו חפים מאשמה וכתוצאה מכך היו חסים עלינו, היינו יכולים להניח שיש בנסיבות סדר מוסרי, צודק והוגן.

היינו יכולים להאמין שאנחנו שולטים באשמה ובחפות באמצעות התנהגות טובה. אך כשמשהו נחסך מאיתנו ללא קשר לאשמה או לחפות האישיים שלנו, או כאשר אחרים עלולים למות ללא קשר לערך או לחוסר הערך שלהם, אנחנו יודעים שאנחנו פגיעים לכוח המזל ובאופן בלתי נמנע מתעמתים עם הגחמנות של אשמה וחפות.

כשאשמה והרס מגיעים לממדים טרגיים והופכים להיות הגורל שלנו, פיוס אפשרי רק אם נוותר לחלוטין על הפיצוי. האפשרות היחידה הפתוחה עבורנו היא כניעה. לבחור להיכנע לכוח הבלתי ניתן לעצירה של הגורל, הגורם לתועלת ולרווח או לאובדן ולפגיעה. אנו יכולים לקרוא להתייחסות הפנימית שלנו שהופכת זאת לאפשרי להיכנע בדרך זו – ענווה: כלומר, סליחה ומחילה צנועה וכניעה לחוסר אונים אמיתי. במקרים כאלו, כששני הצדדים – הפוגע והקורבן – נכנעים בענווה לגורל הבלתי נמנע שלהם, הם שמים קץ לאשמה ולפיצוי. הדבר מאפשר להם ליהנות מהחיים ולחוות אושר באופן שאינו תלוי במחיר שאחרים שילמו. הדבר מאפשר להם להשלים עם המוות של עצמם ועם הקשיים שהחיים מציבים בפניהם, ללא קשר לאשמה ולחפות האישית שלהם.

איפה הנכד שלי?

בחור צעיר שרק סיים ללמוד נהיגה עבר תאונת דרכים. סבתו, שנסעה עימו ברכב, נפצעה באורח אנוש. כשהיא התעוררה בבית החולים, ממש לפני שנפטרה, היא שאלה "איפה הנכד שלי?", כשהביאו אותו בפניה, היא אמרה: "אל תאשים את עצמך. הגיע הזמן שלי למות."

באורח לא צפוי, המחשבה הזו נטמעה בו יחד עם הדמעות. "אני מקבל עליי את המשא שעליי לשאת בגלל שהיה לי חלק במותך. כשהזמן יגיע, אעשה משהו טוב לזכרך." ויום אחד הוא אכן עשה זאת.

הענווה הזו מעניקה לנו רצינות ותוקף. כשאנחנו מרגישים ענווה אמיתית, אנחנו מכירים בכך שלא רק אנחנו קובעים את גורלנו, אלא גם שהגורל קובע עבורנו. מקריות גורמת לנו לתועלת או לנזק לפי חוקים שאת סודותיהם אין לנו אפשרות להבין וגם אל לנו לרדת לעומקם. ענווה היא התשובה הראויה לאשמה ולמזל טוב שנגרמים לנו בידי הגורל. כך אנחנו נמצאים בגובה העיניים עם אלו שלא שפר עליהם גורלם, ואנחנו יכולים לכבד אותם לא על ידי התעלמות מהיתרון שניתן לנו על חשבונם, אלא על ידי הכרת תודה למרות המחיר הגבוה שהם שילמו, ועל ידי דאגה לכך שאחרים ירוויחו מכך גם הם.

המצפון בשירות הסדר החברתי

הצורך השלישי להצלחת האהבה במערכות יחסים אינטימיות הוא סדר. הכוונה ב"סדר", בראש ובראשונה, לחוקים ולמוסכמות החברתיות שאליהם כפופים החיים הקהילתיים של קבוצה חברתית. בכל מערכות היחסים המתמשכות מתפתחים חוקים, נורמות, אמונות וטבואים שחלים על החברים. בדרך זו, יחסים הופכים למערכות יחסים שיש בהן סדר ומבנה. המוסכמות החברתיות יוצרות יחד מוסכמת־על שקובעת כי כל חברי הקבוצה מסכימים, אך היא משתנה באופן נרחב מקבוצה לקבוצה. סדרים אלו קובעים את גבולות החברות: אלו המסכימים – שייכים, ואלו שלא מקבלים את מוסכמות הקבוצה – עוזבים עד מהרה. אנו יכולים לראות בבהירות את הדינמיקה המערכתית הזו כשאנו מתבוננים בלהקת ציפורים במעופה. בתוך הלהקה, כל ציפור טסה בנתיב משלה, אך כשהיא סוטה יותר מדי, אנו רואים שהיא עוזבת את הלהקה. סדרים חברתיים קובעים את התנהגותנו בתוך הקבוצה שלנו ויוצרים את התפקוד והתפקידים שלנו, אך איננו חשים אשמה עמוקה כשאנחנו מפירים אותם, כמו כשאנו פוגעים בקשר או באיזון של נתינה ולקיחה.

מחשבות נוספות

בזמנים עברו, ההשלכות של הדרה מקבוצה או ממשפחה היו הרבה יותר חמורות מאשר כיום. (למרות שהדרה כזו עדיין נושאת בחובה השלכות עמוקות באזורים כפריים מסוימים). אנחנו חיים בזמן של שינויים מהירים בסדרים החברתיים. ההתפתחות החברתית הזו מגבירה גמישות, מוביליות ובחירה אישית חופשית, ובו-זמנית גם מגבירה ניכור, בלבול, אובדן שורשים, ועלולה להגביל תחושה של רווחה נפשית המגיעה באופן טבעי כשהשייכות ברורה. רבות מהבעיות האישיות והמשפחתיות שאנשים מביאים לטיפול הן תוצאה של שבירת סדרים משפחתיים וחברתיים ישנים והקושי בפיתוח סדרים חדשים שיעמדו במבחן הזמן וישרתו את האהבה. לדוגמה, הסדרים המסורתיים שהגדירו את חלוקת התפקידים המגדרית בין גברים ונשים משתנים במהירות כה גבוהה וזוגות רבים עושים מאמצים כבירים לפתח סדרים חדשים שמתאימים להם. לעיתים קרובות אנו רואים עד כמה בלתי צפויות ההשפעות של הסדרים החדשים על הילדים ועל אהבתם, ושהמאמצים שלהם לא תמיד זוכים להצלחה.

בני הזוג עובדים קשה מאוד להשיג סדר בזוגיות שלהם, שבעבר הוסדרה ללא מאמץ על ידי נורמות הקהילה שלהם. רבים שמחים לגלות שהם יכולים לשמור על שייכות ועל איזון של נתינה ולקיחה בתוך משפחותיהם אפילו כאשר הם סוטים מהסדרים החברתיים המסורתיים של הקבוצה שלהם או הקהילה.

המצפון המערכתי של השלם הגדול

בנוסף לתחושות של אשמה וחפות מאשמה שאנו חשים באופן מודע בשירות ההתקשרות, האיזון בין נתינה ולקיחה והמוסכמות החברתיות, יש עוד מצפון חבוי הפועל במערכות היחסים שלנו ושאיננו מרגישים בו. זהו המצפון המערכתי, שיש לו קדימות על רגשותינו האישיים בנוגע לאשמה ולחפות ואשר משרת סדרים נוספים. הסדרים הללו הם חוקי הטבע החבויים אשר מעצבים ומגבילים את ההתנהגות במערכות יחסים אנושיות. הסדרים הללו, בחלקם, הם הכוחות הטבעיים של ביולוגיה ואבולוציה, ובחלקם, הדינמיקות של מערכות מורכבות שמתגלמות באינטימיות שלנו. אלו הם כוחות של הסימטרייה החבויה של האהבה הפועלת בתוך הנשמה.

למרות שאנו לא מודעים לכך באופן ישיר, אנו יכולים להבחין בסדרים של המצפון החבוי הזה באמצעות השפעתם, על ידי הסבל שנובע מהפרתם, ועל ידי האהבה העשירה והיציבה שבה הם תומכים. לעיתים קרובות אנחנו מפירים את סדרי האהבה בלכתנו אחרי המצפון הפנימי שלנו. טרגדיות במשפחות ובמערכות יחסים אינטימיות – כמו שנראה בפרקים הבאים – קשורות לעיתים קרובות בקונפליקטים בין המצפון השומר על ההתקשרות, נתינה ולקיחה ומוסכמות חברתיות לבין המצפון החבוי השומר על המערכת המשפחתית. אך האהבה פורחת כשהמצפון האישי והמוסכמות החברתיות נכנעים לסימטרייה החבויה של האהבה.

לשבור את לחש הכישוף

מי שמתאווה לפתור את המסתוריות של הסימטרייה החבויה של האהבה נכנס למבוך מורכב. עליו לשאת עימו סלילי חוט רבים של קשרים והקשרים במטרה להבחין אלו דרכים מוליכות לאור ואלו מוליכות לעומק התהום. אנחנו נאלצים לגשש בחשיכה את דרכנו, להתעמת עם אחיזות העיניים והאשליות שטוות את קוריהן סביבנו, מקהות את חושינו ומשתקות את ההבנה שלנו כשאנחנו מנסים לחשוף את הסודות של הטוב אשר נמצא מאחורי האשמה והחפות. אנחנו מובילים ילדים לסוריאליסטיות הזו כשאנחנו מספרים להם שהחסידות הן אלו שמביאות תינוקות לעולם. אסירים מותשים הרגישו זאת לבטח כשקראו את השלט "העבודה משחררת" שהיה מעל לשער מחנה המוות.

יחד עם זאת, לרבים היה את האומץ להיכנס למבוך, להציץ אל תוך החושך ולשבור את לחש הכשפים של האמונה השגויה. כמו אותו זמר נודד שמחכה בפינה כדי לנגן מנגינה כזו שתעיר את הילדים האחוזים בכישופו של החלילן מהמלין. או כמו אותו הילד שראה קהל המריע לדיקטטור מטורף, וצעק את מה שכולם ידעו אך פחדו להודות בו, "הוא עירום!"

בגדי המלך החדשים

פרופסור בעל שם לפילוסופיה קיבל תשואות רבות בכנס אקדמי, כשהגן על הרעיון שהחירות האישית הגדולה ביותר של האדם היא לא להיות תלוי באף אחד.

כשהתשואות שככו, עמד אחד המשתתפים ואמר בקול רם ובפשטות של ילד: "זה לא נכון!" גל של הלם עבר בקהל.

לאחר שהקהל נרגע, הוא הוסיף: "כולם יכולים לראות שבכל רגע אנחנו תלויים בהרבה דברים – באוויר שאנחנו נושמים, בחקלאי שמגדל את המזון, בחברינו ומשפחתנו. כולנו חלק מהשלם הגדול, ואנחנו תלויים בו כפי שהוא תלוי בנו. איזו מין חירות היא זו כשאנחנו מסרבים לראות את מה שיש, וחיים באשליה שהדברים שונים ממה שהם? החירות שאני אוהב נובעת מכך שאני מכיר במציאות כפי שהיא ומקבל אותה. או אז אני יכול לבצע את מה שמוטל עליי ואני חופשי מחובות, אני יכול לקחת את כל מה שניתן לי ואני חופשי להיות נזקק."

האינטליגנציה של הסימטרייה המערכתית של האהבה פועלת באופן בלתי נראה במערכות היחסים שלנו ושומרת על האהבה. קל יותר לעקוב וללכת אחריה מאשר להבין זאת. אם זה חשוב לנו, אנחנו מבחינים בכך בתוכנו, ברגעים עדינים וכשאנחנו מתבוננים בתשומת לב במערכות היחסים שלנו. אנו מזהים את החוקים שלה רק כשאנחנו רואים את ההשלכות של מה שעשינו לעצמנו ולאחרים – האם האהבה התגברה או הצטמצמה.

בפרקים הבאים מתוארת הדרך שבה אנחנו מכירים את מגבלות המצפון האישי. המקום שבו מגבלות אלו מסייעות לנו כמו גם היכן שעלינו להתגבר עליהן, והדרך שבה ביכולתנו להכיר את האינטליגנציה של הנשמה הגדולה שתומכת באהבה – זוהי דרך הכרת טוב ורע מעבר לתחושות של אשמה וחפות, והיא משרתת את האהבה.

עזרה בגילויים

גבר צעיר ששואף לדעת יותר רוכב על אופניו לאזור כפרי. הוא מונע על ידי שמחת הגילוי ולהתלהבות שלו אין גבול. הרחק מעבר לטריטוריה הרגילה שלו, הוא מוצא דרך חדשה. אין יותר שלטים כדי להדריך אותו והוא חייב להסתמך על מה שעינו יכולה לראות ורגלו מסוגלת לדווש. מה שהיה קודם רק אינטואיציה, הופך להתנסות.

הדרך מסתיימת בנהר רחב והוא יורד מאופניו. הוא רואה שאם ברצונו להמשיך בדרך, עליו להשאיר את כל מה שיש לו על גדת הנהר. בעודו עוזב את הביטחון של הקרקע המוצקה ומפקיד את עצמו בידי כוח חזק ממנו, הוא מאפשר לעצמו להיכנע ולהיסחף עם הזרם. הוא מהסס, ואז נסוג.

זוהי תגליתו הראשונה.

בעודו רוכב הביתה, הוא מודה בפני עצמו שרק מעט ממה שהוא מבין יכול לעזור לאחרים, וגם את המעט שהוא יודע, הוא רק בקושי יכול לתקשר. הוא מדמיין את עצמו רוכב אחרי רוכב אופניים אחר שהפגוש שלו משקשק. הוא מדמיין שהוא צועק לעברו: "היי, הפגוש שלך משקשק!" הרוכב האחר עונה לו, "מה?" הוא מדמיין את עצמו צועק חזק יותר, "הפגוש משקשק!"

הרוכב האחר עונה לו, "אני לא שומע אותך. הפגוש משקשק."

הוא מבין, "הוא כלל לא צריך עזרה!"

זוהי תגליתו השנייה.

זמן קצר לאחר מכן, הוא שואל מורה ותיק, "איך אתה מצליח לעזור לאחרים? אנשים רבים באים אליך כדי לקבל עצה, והם מרגישים יותר טוב בלכתם, אפילו שאתה יודע רק מעט על העניינים שלהם."

המורה עונה, "כשמישהו מאבד את האומץ שלו ולא רוצה להמשיך, רק לעיתים רחוקות הבעיה היא חוסר בידע. הוא מחפש ביטחון בעוד עליו להיות אמיץ, או שהוא מבקש חופש כאשר מה שנדרש ממנו לא מותיר לו ברירה אחרת. וכך הוא הולך במעגלים. על המורה להתנגד למראית העין ולאשליה. הוא מוצא את המרכז הפנימי שלו וממתין למילה שתעזור, כמו ספינה שמפרשיה מורמים המחכה לתפוס את הרוח. כשמישהו מגיע ומבקש עזרה, המורה מחכה במקום אליו האדם צריך להגיע, ואם מגיעה תשובה, היא מגיעה אל שניהם, כי שניהם מקשיבים."

והמורה מוסיף ואומר, "לחכות במרכז הפנימי שלך קורה ללא מאמץ."