הסיפור שלי

1

במשך חלק גדול מילדותי הקשבתי לקולות של מאמץ. הם נשמעו בצורת מוזיקה גרועה, או לפחות חובבנית, שעלתה דרך לוחות הרצפה של חדרי - הקשות חוזרות ונשנות של תלמידים שישבו בקומה התחתונה ליד הפסנתר של דודה רוֹבִּי ולמדו סולמות, לאט ובצורה לא מושלמת. משפחתי גרה בשכונת סָאוּת שוֹר בשיקגו, בבית לבנים קטן ונחמד שהיה שייך לרובי ולבעלה, טֵרִי. הורי שכרו מהם דירה בקומה השנייה, ורובי וטרי גרו בקומת הקרקע. רובי היתה דודתה של אמי ונהגה בה בנדיבות במשך שנים רבות, אבל אותי היא קצת הפחידה. היא היתה אישה חמורת סבר ורצינית, ראש המקהלה בכנסייה מקומית וגם המורה לפסנתר של השכונה. היא נעלה נעליים שטוחות ונוחות וזוג משקפי קריאה היה תלוי בשרשרת על צווארה. היה לה חיוך ערמומי, אבל היא לא אהבה דיבור עוקצני באותה המידה כמו אמי. לפעמים הייתי שומעת אותה גוערת בתלמידיה אם לא התאמנו מספיק, או גוערת בהוריהם אם הביאו אותם באיחור לשיעורים. "לילה טוב!" היתה קוראת באמצע היום, באותו פרץ רוגז שמישהו אחר עשוי לומר בו "נו, באמת!" מעטים עמדו באמות המידה המחמירות של רובי.

אבל צליליו של המאמץ הפכו לפסקול של חיינו. היו הקשות על הקלידים אחרי הצהריים, הקשות על הקלידים בערבים. גברות מהכנסייה באו לפעמים לעשות חזרות על מזמורי תפילה, וצלילי אדיקותן הדהדו דרך הקירות. לפי החוקים של רובי, ילדים שלמדו פסנתר היו יכולים לעבוד רק על שיר אחד בכל פעם. מחדרי שמעתי איך הם מנסים, ברצף קטוע של תווים מהוססים, לזכות באישורה ומתקדמים מ-“Hot Cross Buns" התינוקי ל"שיר ערש" של ברהמס, אבל רק אחרי ניסיונות רבים. המוזיקה אף פעם לא היתה מעצבנת, היא רק היתה נוכחות מתמדת. היא התגנבה במעלה המדרגות שהפרידו בין השטח שלנו לבין זה של רובי. היא נישאה מבעד לחלונות הפתוחים בקיץ, ליוותה את מחשבותי כששיחקתי בברביות שלי או בניתי ממלכות קטנות מקוביות. ההפוגה היחידה היתה כשאבא חזר הביתה ממשמרת מוקדמת במפעל המים של העיר והדליק את הטלוויזיה לראות משחק בייסבול של הקאבס. הוא היה מגביר את הווליום מספיק כדי להתגבר על קול הנגינה.

זה היה בסוף שנות השישים, בסאות סייד של שיקגו. הקאבס לא היו גרועים, אבל הם גם לא היו מעולים. הייתי יושבת בחיקו של אבא בכורסת הטלוויזיה שלו ומקשיבה לפרשנות שלו על חולשת סוף העונה של הקאבס או על הסיבה לכך שבילי ויליאמס, שגר ממש מעבר לפינה, בקונסטנס אווניו, יודע לתת חבטה שמאלית מעולה כל כך. מחוץ למגרשי הספורט, אמריקה היתה נתונה בשינוי אדיר והעתיד לא היה ברור. האחים קנדי כבר מתו. מרטין לותר קינג ג'וניור נרצח כשעמד על מרפסת בממפיס, ואחרי מותו היו מהומות ברחבי ארצות הברית, כולל בשיקגו. הוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטית בשנת 1968 היתה לאירוע דמים כשהמשטרה תקפה מפגינים נגד המלחמה בווייטנאם באלות ובגז מדמיע בגרנט פארק, כחמישה-עשר קילומטרים מביתנו. באותה עת עזבו משפחות לבנות את העיר בהמוניהן. הן התפתו לעבור לפרברים - להבטחה של בתי ספר טובים יותר, מרחב גדול יותר וככל הנראה גם לובן רב יותר.

אני לא ממש שמתי לב לדברים האלה. הייתי רק ילדה, ילדה עם ברביות וקוביות, עם שני הורים ואח גדול ממני שישן מדי לילה כשראשו במרחק מטר מראשי. משפחתי היתה כל עולמי, המרכז של הכול. אמא שלי לימדה אותי לקרוא בגיל צעיר, הלכה איתי לספרייה הציבורית, ישבה איתי כשדקלמתי בקול את המילים הכתובות על הדף. אבא שלי הלך לעבודה מדי יום לבוש במדים כחולים של עובד עירייה, אבל בערב הוא לימד אותנו אהבה לג'אז ולאמנות. בנעוריו הוא למד במכון לאמנות של שיקגו ובתיכון הוא צייר ופיסל. הוא גם התחרה בהתאבקות ובשחייה בתקופת הלימודים, ובבגרותו אהד כל ספורט שהיה אפשר לצפות בו בטלוויזיה, החל מגולף מקצועני ועד להוקי. הוא אהב לראות אנשים חזקים מצטיינים. כשאחי, קרייג, התחיל להתעניין בכדורסל, אבא השעין מטבעות מעל המשקוף במטבח ועודד אותו לקפוץ אליהם.

כל מה שהיה חשוב נמצא ברדיוס של חמישה גושי בניינים - סבַי ודודנַי, הכנסייה בפינה שאליה הלכנו באופן לא קבוע לגמרי לבית הספר של יום ראשון, תחנת הדלק שאליה אמא שלחה אותי לפעמים לקנות סיגריות וחנות המשקאות שמכרה גם לחם, סוכריות זולות וחלב. בערבי קיץ חמים היינו קרייג ואני נרדמים לקולות התרועה ממשחקי ליגת הסופטבול למבוגרים שהתקיימו בפארק הציבורי הסמוך, שם טיפסנו בשעות היום על מתקני השעשועים ושיחקנו תופסת עם ילדים אחרים.

בין קרייג לביני מפרידות פחות משנתיים. יש לו עיניים רכות ורוח אופטימית כמו של אבא, והוא עקשן כמו אמא. שנינו תמיד היינו קרובים, בין השאר הודות לנאמנות בלתי-מתפשרת ובלתי-מוסברת במידת מה, שהוא חש כלפי אחותו הקטנה כמעט מהרגע הראשון. יש תמונה משפחתית מוקדמת, תצלום שחור-לבן של ארבעתנו יושבים על ספה. אמא מחייכת כשהיא מחבקת אותי בחיקה, אבא נראה רציני וגאה כשקרייג יושב בחיקו. אנחנו לבושים לכנסייה או לחתונה. אני כבת שמונה חודשים, תינוקת רצינית, חסונה ועגלגלת פנים בחיתולים ובשמלה לבנה מגוהצת, נראית מוכנה לחמוק מאחיזתה של אמא, לוטשת מבט במצלמה כאילו אני רוצה לאכול אותה. לידי קרייג, ג'נטלמן מושלם בעניבת פרפר ובז'קט, ארשת פניו רצינית. הוא בן שנתיים וכבר מציג דיוקן מושלם של דריכוּת ואחריות של אח - זרועו מושטת לעבר זרועי, אצבעותיו כרוכות באחיזה מגוננת סביב מפרק ידי השמנמן.

בתקופה שבה צולמה התמונה גרנו מעבר למסדרון מול הוריו של אבי בפארקוויי גרדנס, פרויקט דיור בר-השגה בסאות סייד, של מבני שיכון מודרניסטיים. השיכון נבנה בשנות החמישים כחלק מפרויקט שנועד להקל את מצוקת הדיור של משפחות שחורות ממעמד הפועלים אחרי מלחמת העולם השנייה. בהמשך הידרדר הפרויקט בגלל העוני ובגלל האלימות של חברי הכנופיות והפך לאחד מאזורי המגורים המסוכנים בעיר. אבל זמן רב לפני שזה קרה, כשעוד הייתי פעוטה, הורי - שנפגשו בשנות העשרה שלהם ונישאו באמצע שנות העשרים לחייהם - קיבלו הצעה לעבור כמה קילומטרים דרומה לביתם של רובי וטרי, בשכונה טובה יותר.

ביוּקְלִיד אווניו היינו שני משקי בית שחיו תחת קורת גג אחת, לא גדולה במיוחד. לפי עיצוב הפנים של הבית, החלל בקומה השנייה תוכנן ככל הנראה כיחידת מגורים ליחיד או לזוג, אבל ארבעתנו הצלחנו למצוא שם מקום. הורי ישנו בחדר השינה היחיד, ואילו קרייג ואני חלקנו אזור גדול יותר שאני מניחה שהיה אמור להיות הסלון. בהמשך, כשגדלנו, סבי - פַּרְנֶל שילדס, אביה של אמי, שהיה נגר נלהב, גם אם לא מיומן מאוד - הביא לוחות עץ זולים ובנה מחיצה מאולתרת שחילקה את החדר לשני חללים פרטיים למחצה. הוא הוסיף דלת אקורדיון מפלסטיק לכל חלל ויצר מלפנים אזור משחק משותף קטן, שבו היו הצעצועים והספרים שלנו.

אהבתי מאוד את החדר שלי. היה בו מקום בדיוק למיטה ולשולחן כתיבה צר. כל בובות הפרווה שלי היו על המיטה, והייתי מסדרת אותן בקפדנות סביב ראשי מדי ערב במין טקס מרגיע. מעבר לקיר חי קרייג בסוג של חיי מראה לשלי, עם מיטה משלו צמודה ללוחות הקיר, במקביל למיטתי. המחיצה בינינו היתה דקה עד כדי כך שהיינו יכולים לדבר כששכבנו במיטה בלילה, ולעתים קרובות היינו זורקים גרב מגולגל הלוך ושוב ברווח שנשאר בין המחיצה לתקרה.

דודה רובי מצדה שמרה על חלקה בבית כמעין מאוזוליאום. הרהיטים היו מכוסים מגן פלסטיק שמגעו היה קר ודביק ברגלי החשופות כשהעזתי לשבת עליו. על המדפים שלה הצטופפו פסלוני חרסינה שאסור היה לנו לגעת בהם. הייתי מרימה את היד באוויר, מעל סט פודלים מתוקי פנים מזכוכית - אמא עדינה ושלושה גורים קטנטנים - ואז מושכת אותה לאחור, בפחד מפני חמתה של רובי. כשלא היו שיעורים, שררה דממת מוות בקומת הקרקע. הטלוויזיה לא דלקה אף פעם, הרדיו אף פעם לא ניגן. אני אפילו חושבת ששניהם לא דיברו הרבה שם למטה. שמו המלא של בעלה של רובי היה ויליאם ויקטור טרי, אבל משום מה קראנו לו בשם המשפחה שלו בלבד. טרי היה מעין צל, גבר מכובד למראה שלבש חליפות שלושה חלקים בכל ימות השבוע ולא אמר כמעט מילה, אף פעם.

התרגלתי לחשוב על הקומה התחתונה והקומה העליונה כעל שני יקומים שונים, הנתונים לשליטת גישות מתחרות. למעלה היינו רעשנים מבלי להתנצל. קרייג ואני זרקנו כדורים ורדפנו זה אחרי זה ברחבי הדירה. התזנו חומרי מירוק לרהיטים על רצפת העץ של המסדרון כדי שנוכל להחליק רחוק יותר ומהר יותר בגרבינו, ולעתים קרובות התנגשנו בכוח בקירות. עשינו קרבות אגרוף בין אח לאחות במטבח, בעזרת שני זוגות כפפות שאבא נתן לנו לחג המולד עם הנחיות אישיות לדרך הנכונה שבה מנחיתים אגרוף. בערבים היו בילויים משפחתיים: משחקי קופסה, סיפורים ובדיחות, ותקליטים של חמישיית ג'קסון בסטריאו. כשהיינו מגזימים לדעתה של רובי, מלמטה, היא היתה מזיזה בהדגשה את מתג האור בגרם המדרגות המשותף לנו, ששלט גם בנורה במסדרון שלנו למעלה, מכבה ומדליקה, שוב ושוב - דרכה המנומסת לכאורה לומר לנו להפחית את הרעש.

רובי וטרי היו מבוגרים יותר. הם גדלו בעידן שונה והטרידו אותם דברים שונים. הם ראו דברים שהורינו לא ראו - דברים שקרייג ואני, הילדים הרעשנים, לא יכולנו להעלות כלל על דעתנו. זה מה שאמא שלי היתה אומרת אם היינו מתרגזים מדי על העצבים המתוחים למטה. אפילו אם לא הבנו את ההקשר שבו היה מדובר, הורו לנו לזכור שההקשר הזה קיים. כל אדם עלי אדמות, אמרו לנו הורינו, נושא איתו היסטוריה נסתרת, ובשל העובדה הזאת לבדה הוא ראוי לסובלנות מצדנו. שנים רבות לאחר מכן גיליתי שרובי תבעה את אוניברסיטת נורתווסטרן על אפליה, אחרי שנרשמה שם לסדנת מקהלות בשנת 1943 ולא קיבלה מקום במעונות הנשים. במקום זאת הנחו אותה ללון בבית הארחה בעיר - מקום שאמרו לה שמיועד ל"צבעונים". ואילו טרי עבד בעבר כסבל באחת מרכבות הנוסעים הליליות שנסעו משיקגו ואליה. התפקיד היה מכובד, גם אם המשכורות לא היו גבוהות, וכל העוסקים בו היו גברים שחורים, שהקפידו על מדים נקיים ומגוהצים למשעי תוך שהם סוחבים מזוודות וארגזים, מגישים ארוחות ומטפלים בכל צורכיהם של נוסעי הרכבת, כולל צחצוח נעליהם.

שנים אחרי שפרש מהעבודה, טרי חי עדיין בהלך רוח מאובן ורשמי - לבוש ללא רבב, כנוע ומאופק, אף פעם לא עומד על שלו בשום דרך, לפחות לא עד כמה שאני ראיתי. היה נדמה כאילו ויתר על חלק מעצמו כדרך התמודדות. הייתי רואה אותו מכסח את הדשא בביתנו בשיא חום הקיץ בנעלי עור, כותפות ומגבעת פדורה, שרוולי חולצת הכותנה שלו מקופלים בקפידה. הוא היה מתפנק בסיגריה אחת בדיוק ביום ובקוקטייל אחד בדיוק בחודש, ואפילו אז לא היה מתרגע כפי שהיו אבא או אמא שלי מתרגעים אחרי ויסקי עם סודה או בירה, מה שקרה כמה פעמים בחודש. חלק מסוים ממני רצה שטרי ידבר, יחשוף את הסודות שנשא עמו. דמיינתי שיש לו כל מיני סיפורים מעניינים על ערים שבהן ביקר, ואיך מתנהגים עשירים ברכבת - יפה או שמא לא. אבל לא שמענו ממנו דבר. משום מה הוא אף פעם לא סיפר.

הייתי כבת ארבע כשהחלטתי שאני רוצה ללמוד לנגן בפסנתר. קרייג, שהיה בכיתה א', כבר ירד לקומת הקרקע מדי שבוע לשיעורים בפסנתר של רובי וחזר משם ללא נזק ניכר לעין. חשבתי שאני מוכנה. הייתי כמעט משוכנעת שכבר למדתי לנגן בפסנתר, בעצם, בדרך של אוסמוזה - כל השעות שבהן הקשבתי לילדים אחרים מגמגמים בנגינתם. המוזיקה כבר היתה בראש שלי. רק רציתי לרדת לקומת הקרקע ולהדגים לדודה-רבתא הקפדנית איזו ילדה מחוננת אני, איך אהיה בלי שום מאמץ בכלל לתלמידה הכוכבת שלה.

הפסנתר של רובי ניצב בחדר קטן ורבוע בחלק האחורי של הבית, קרוב לחלון שהשקיף אל החצר האחורית. היא העמידה עציץ בפינה אחת ושולחן מתקפל, שעליו היו התלמידים שלה ממלאים דפי עבודה על תווים, בפינה השנייה. במהלך השיעורים היא ישבה זקופת גו בכורסה מרופדת בעלת משענת גבוהה, נקשה את הקצב באצבע אחת, וראשה היה נטוי הצדה כשהתאמצה לשמוע כל טעות. האם חששתי מרובי? לא בדיוק, אבל היה בה משהו מפחיד, היא ייצגה סמכות נוקשה מסוג שלא נתקלתי בו עדיין במקומות אחרים. היא תבעה מצוינוּת מכל ילד שישב על דרגש הפסנתר שלה. ראיתי בה מישהי שיש לזכות בלבה, או אולי לכבוש אותו בדרך כלשהי. ההרגשה איתה תמיד היתה שצריך להוכיח משהו.

בשיעור הראשון שלי היטלטלו רגלי מדרגש הפסנתר, קצרות מכדי להגיע לרצפה. רובי נתנה לי מחברת תווים פשוטה משלי, שממנה התפעלתי, והראתה לי איך להניח את הידיים כמו שצריך על הקלידים.

"שימי לב," אמרה. היא גערה בי עוד לפני שהתחלנו. "מצאי את הדוֹ האמצעי."

כשאת קטנה, הפסנתר נראה כאילו יש בו אלף קלידים. את בוהה בפס שחור-לבן שנפרש לרוחב, רחוק מהישגן של ידיים קטנות. הדוֹ האמצעי, כך גיליתי בתוך זמן קצר, הוא נקודת העוגן. הוא קו הגבול שבין תחום התנועה של יד ימין ויד שמאל, בין מפתח סוֹל למפתח פָה. אם מניחים את האגודל על הדוֹ האמצעי, כל השאר מסתדר אוטומטית. הקלידים בפסנתר של רובי היו מעט לא אחידים בצבע ובצורה, במקומות מסוימים שבהם חתיכות מהשנהב נשברו במשך הזמן, והם נראו כבר כמו שיניים פגומות. למזלי, בקליד הדוֹ האמצעי חסרה פינה שלמה, טריז בגודל הציפורן שלי בערך, וזה עזר לי תמיד למצוא את המרכז.

התברר שאני אוהבת את הפסנתר. הישיבה לפניו היתה לי טבעית, כמו משהו שנועדתי לעשות. במשפחתי היו המון מוזיקאים ואוהבי מוזיקה, בעיקר מהצד של אמא. היה לי דוד שניגן בתזמורת מקצועית. כמה מדודותי שרו במקהלות כנסייתיות. היתה רובי, שנוסף על המקהלה ועל השיעורים ניהלה משהו בשם "סדנת אופרטה", תוכנית תיאטרון מוזיקלי בתקציב אפסי לילדים, שבה קרייג ואני השתתפנו מדי שבת בבוקר במרתף הכנסייה שלה. אבל המרכז המוזיקלי של המשפחה שלי היה סבא שילדס, הנגר, שהיה גם אחיה הצעיר של רובי. הוא היה נינוח ועגלגל, עם צחוק מידבק וזקן אפרפר דליל. כשהייתי קטנה יותר הוא גר בצד המערבי של העיר וקרייג ואני היינו קוראים לו וֶסטסייד. אבל הוא עבר לגור בשכונה שלנו בשנה שבה התחלתי ללמוד לנגן בפסנתר, ונתנו לו כינוי חדש בהתאם, סָאותסייד.

סאותסייד נפרד מסבתי עשרות שנים לפני כן, כשאמי היתה בת עשרה. הוא גר עם דודתי קרולין, אחותה הגדולה של אמא שלי, ודודי סטיב, אחיה הצעיר ביותר, במרחק שני רחובות מאיתנו בבית חד-קומתי קטן ונעים. הוא התאים אותו מן המסד עד הטפחות להשמעת מוזיקה, התקין רמקולים בכל חדר, כולל באמבטיה. בחדר האוכל הוא בנה מערכת ארונות משוכללת לציוד הסטריאו שלו, שאת רובו השיג במכירות חצר. היו לו שני פטפונים לא תואמים, טייפ סלילים ישן ורעוע ומדפים מלאים תקליטים שאסף במשך שנים רבות.

בעולם היו דברים רבים שלא זכו לאמונו של סאותסייד. הוא היה מין חסיד זקן קלאסי של תיאוריות קונספירציה. הוא לא בטח ברופאי שיניים, ומשום כך לא היו כמעט שיניים בפיו. הוא לא בטח במשטרה, והוא גם לא תמיד בטח באנשים לבנים, כיוון שהיה נכד לעבד מג'ורג'יה והעביר את שנות ילדותו הראשונות באלבמה בתקופת חוקי האפליה הגזעית, לפני שהצפין לשיקגו בשנות העשרים. כשנולדו לו ילדים משלו, סאותסייד עשה הכול כדי לשמור על ביטחונם - הוא הפחיד אותם בסיפורים אמיתיים ודמיוניים על מה שעלול לקרות לילדים שחורים שייכנסו בטעות לשכונה הלא נכונה והטיף להם שעליהם להתחמק מהמשטרה.

המוזיקה היתה ככל הנראה סם מרפא לדאגותיו, דרך להתרגע ולסלק אותן ממחשבותיו. כשסאותסייד קיבל תשלום על עבודות הנגרות שלו, הוא היה מתפנק לפעמים ברכישת אלבום חדש. הוא ערך בקביעות מסיבות למשפחה והכריח את כולם לדבר בקול רם יותר ממה שהתנגן באותו רגע בסטריאו, כי המוזיקה תמיד היתה במקום הראשון. חגגנו את רוב האירועים המרכזיים בחיים בביתו של סאותסייד: במשך השנים פתחנו מתנות חג מולד לצלילי אלה פיצג'רלד וכיבינו נרות יום הולדת לצלילי קולטריין. לדברי אמי, בצעירותו הקפיד סאותסייד להטמיע בשבעת ילדיו את הג'אז, ולעתים קרובות הוא היה מעיר את כולם עם הזריחה בהשמעת אחד התקליטים שלו בפוּל ווליום.

אהבתו למוזיקה היתה מידבקת. ברגע שסאותסייד עבר לגור בשכונה שלנו, הייתי מעבירה אחרי צהריים שלמים בביתו, שולפת תקליטים מהמדף באקראי ומשמיעה אותם בסטריאו שלו. כל אלבום היה הרפתקה מהפנטת בפני עצמו. אמנם הייתי קטנה, אבל הוא לא הגביל אותי כלל במה שמותר לי לגעת. בהמשך הוא קנה לי את התקליט הראשון שלי, "טוקינג בּוּק" של סטיבי וונדר, שהחזקתי בביתו על מדף מיוחד שהוא הקדיש לתקליטים האהובים עלי ביותר. אם הייתי רעבה הוא היה מכין לי מילקשייק או מטגן לנו עוף שלם בזמן שהקשבנו לאריתה או מיילס או בילי. בעיני, סאותסייד היה גדול כמו גן העדן. וגן העדן, כפי שדמיינתי אותו, היה ללא ספק מלא בג'אז.

בבית המשכתי לעבוד על התקדמותי האישית כמוזיקאית. כשישבתי מול הפסנתר של רובי קלטתי במהירות את הסולמות - האוסמוזה אכן פעלה - והתמסרתי לתרגילים שהיא נתנה לי. מכיוון שלא היה לנו פסנתר משלנו, הייתי צריכה להתאמן למטה, בפסנתר שלה, כשאף אחד אחר לא היה בשיעור, ולעתים קרובות הייתי גוררת את אמא, שתבוא לשבת על הכורסה המרופדת ולשמוע אותי מנגנת. למדתי שיר אחד בספר הפסנתר, ואז שיר נוסף. ככל הנראה לא הייתי טובה יותר מהתלמידים האחרים שלה, ולא מגושמת פחות מהם, אבל היתה לי מוטיבציה. בעיני היה קסם בלימוד. הפקתי ממנו סיפוק מסחרר. קודם כול, קלטתי את המִתאם הפשוט והמעודד בין משך הזמן שהקדשתי לתרגול לבין רמת ההישגים. והרגשתי משהו גם אצל רובי - הוא היה קבור עמוק מכדי שיהיה עונג גלוי, ובכל זאת, פעימה של דבר מה קליל יותר ושמח יותר נבעה ממנה כשהצלחתי לגמור שיר בלי לפספס, כשיד ימין שלי יצרה מלודיה והשמאלית ניגנה אקורד. הבחנתי בדבר מזווית העין: שפתיה של רובי היו מאבדות מעט את הכיווץ; האצבע הנוקשת היתה קופצנית מעט יותר.

התברר שזה היה ירח הדבש של שתינו. ייתכן שהיינו יכולות להמשיך כך, רובי ואני, אילו הייתי סקרנית פחות ורוחשת כבוד רב יותר לשיטת לימוד הנגינה שלה בפסנתר. אבל ספר השיעורים היה עבה, והתקדמותי בשירים הראשונים אטית, עד כדי כך שנמלאתי קוצר רוח והתחלתי להציץ קדימה - ולא רק עמודים מעטים קדימה, אלא נכנסתי לעבי הספר, בדקתי את שמות השירים המתקדמים יותר והתחלתי, בזמן התרגולים, לנסות לנגן אותם. כשהשמעתי לרובי בהופעת בכורה את אחד השירים מהמשך הספר, היא התפוצצה וביטלה את ההישג שלי ב"לילה טוב!" אכזרי. ספגתי גערה כמו זאת ששמעתי אותה גוערת בתלמידים רבים לפני. בסך הכול ניסיתי ללמוד יותר ומהר יותר, אבל רובי ראתה בכך פשע קרוב לבגידה. היא לא התרשמה, אפילו לא מעט.

ואני לא חזרתי בי. הייתי ילדה כזאת שאוהבת תשובות מוחלטות לשאלותי, שאוהבת להתדיין עד למסקנה הגיונית כלשהי, גם אם מתישה. היה לי מזג של עורכת דין עם נטייה לרודנות, כפי שיכול להעיד אחי, שפעמים רבות ציוויתי עליו להסתלק מאזור המשחק המשותף שלנו. כשחשבתי שיש לי רעיון טוב בנושא כלשהו, לא אהבתי שאמרו לי לא. ומשום כך הגענו דודה-רבתא שלי ואני לעימות, וכל אחת מאיתנו עמדה על שלה ברוגז רב.

"איך את יכולה לכעוס עלי שאני רוצה ללמוד שיר חדש?"

"את לא מוכנה לשיר הזה. ככה לא לומדים פסנתר."

"אבל אני כן מוכנה. הרגע ניגנתי אותו."

"לא ככה עושים את זה."

"אבל למה?"

שיעורי הפסנתר הפכו למאבק איתנים קשה, בעיקר בשל הסירוב שלי ללמוד לפי השיטה המוכתבת והסירוב של רובי לראות היבט חיובי כלשהו בגישתי החופשית לספר השירים שלה. התנגשנו שוב ושוב, שבוע אחרי שבוע, כך אני זוכרת. אני הייתי עקשנית וגם היא. היתה לי השקפה וגם לה היתה. בין הוויכוחים אני המשכתי לנגן בפסנתר והיא המשיכה להקשיב והציעה שטף תיקונים. אני זקפתי לזכותה מעט מהשיפור שחל בנגינתי. היא זקפה לזכותי מעט מהשיפור. אבל השיעורים בכל זאת נמשכו.

בקומה העליונה, הורי וקרייג חשבו שזה מצחיק מאוד. הם התפקעו מצחוק ליד שולחן האוכל כשסיפרתי בארוחת הערב על הקרבות שלי עם רובי, ועדיין רתחתי מזעם, גם כשאכלתי ספגטי עם כדורי בשר. לקרייג לא היו בעיות עם רובי, כיוון שהיה ילד טוב מזג ותלמיד פסנתר שפעל לפי כל הכללים ולא התעניין בנושא יותר מדי. הורי לא הביעו כל אהדה לקשיי, וגם לא לאלה של רובי. באופן כללי הם לא נטו להתערב בעניינים שמחוץ לבית הספר וציפו משלב מוקדם שאחי ואני נתמודד בעצמנו עם כל מה שנוגע לנו. נראה שהם חשבו שתפקידם בעיקר להקשיב ולעודד אותנו לפי הצורך בין ארבעת כותלי ביתנו. הורים אחרים אולי היו גוערים בילדה שהתחצפה כל כך למבוגרת, כמוני, אבל הם לא עסקו גם בזה. אמא שלי גרה עם רובי לסירוגין מאז היתה כבת שש-עשרה וצייתה לכל כלל מיושן ואזוטרי שהאישה קבעה. יכול להיות שהיא שמחה בחשאי לראות קריאת תיגר על סמכותה של רובי. כשאני חוזרת לעניין בזיכרוני עכשיו, אני חושבת שהורי העריכו את עוז רוחי ואני שמחה על כך. היתה בתוכי להבה שהם רצו שתמשיך ותבער.

פעם בשנה ערכה רובי רסיטל מהודר, כדי שתלמידיה יוכלו להופיע בפני קהל. עד היום אני לא יודעת איך הצליחה לעשות זאת, אבל היא השיגה בדרך כלשהי גישה לאולם חזרות באוניברסיטת רוזוולט בדאונטאון של שיקגו וקיימה את הרסיטלים שלה בבניין אבן מפואר במישיגן אווניו, ממש ליד המקום שבו ניגנה התזמורת הסימפונית של שיקגו. רק המחשבה על המקום עוררה בי עצבנות. הדירה שלנו ביוקליד אווניו היתה במרחק של כחמישה-עשר קילומטרים מדרום לשיקגו לוּפּ, והאזור של גורדי השחקים המנצנצים והמדרכות הצפופות היה בעיני עולם אחר. משפחתי נסעה למרכז העיר רק פעמים מעטות בשנה, לביקור במכון לאמנות או כדי ללכת להצגה, וארבעתנו נסענו בביואיק של אבא שלי כמו אסטרונאוטים בחללית.

אבא חיפש כל תירוץ לנהוג. הוא היה מאוהב במכונית שלו, ביואיק אלקטרה 225 עם שתי דלתות בצבע ברונזה. הוא עשה לה פוליש וקס והקפיד באדיקות על הטיפולים השנתיים, לקח אותה להחלפת שמן ולהצלבות צמיגים בסירס כפי שאמא היתה לוקחת אותנו, הילדים, לבדיקות שגרתיות אצל רופא הילדים. גם אנחנו אהבנו את הביואיק. היו לה קווי מתאר חלקים ופנסים אחוריים צרים, שהעניקו לה מראה מגניב ועתידני. היא היתה גדולה ומרווחת כמו בית. יכולתי ממש לעמוד בתוכה, להעביר ידיים על התקרה המצופה בבד. בתקופה ההיא חגורות בטיחות עוד לא היו חובה, כך שרוב הזמן קרייג ואני פשוט נשכבנו מאחור ונתלינו על המושב הקדמי כשרצינו לדבר עם הורינו. חצי מהזמן הייתי מושכת את עצמי אל מעל משענת הראש ומבליטה את הסנטר קדימה, כך שפני היו ליד פניו של אבי והיינו רואים את אותו הדבר בדיוק.

המכונית אפשרה למשפחתי לחוות קרבה מסוג נוסף, הזדמנות לדבר ולנסוע בעת ובעונה אחת. בערבים, אחרי הארוחה, קרייג ואני היינו לפעמים מתחננים בפני אבא שייקח אותנו לנסיעה, בלי מטרה. בלילות הקיץ היינו נוסעים כפינוק לקולנוע דרייב-אין מדרום-מערב לשכונה שלנו כדי לצפות בסרטי "כוכב הקופים". היינו מחנים את הביואיק בשעת בין הערביים ומחכים להקרנה, אמא היתה מחלקת ארוחה של עוף מטוגן וצ'יפס שהביאה מהבית, וקרייג ואני היינו אוכלים את המנות שהיו מונחות בחיקנו במושב האחורי ומקפידים לנגב ידיים במפיות ולא בריפוד.

רק כעבור שנים הבנתי את מלוא המשמעות שהיתה לנהיגה במכונית הזאת עבור אבא. בתור ילדה רק הרגשתי את זה - השחרור שהוא חש מאחורי ההגה, התענוג שהפיק מפעולה חלקה של מנוע וצמיגים מכוונים בצורה מושלמת, שהמהמו מתחתיו. הוא היה בשנות השלושים לחייו כשרופא הודיע לו שהחולשה המשונה שהחל להרגיש ברגל אחת היא התחלה של הידרדרות ארוכה וככל הנראה כואבת למצב של שיתוק, ורוב הסיכויים שיום אחד הוא לא יהיה מסוגל כלל ללכת בשל פגיעה מסתורית בנוירונים במוחו ובחוט השדרה שלו. אין לי תאריכים מדויקים, אבל נראה שהביואיק נכנסה לחייו של אבי בערך במקביל לטרשת הנפוצה. ואף על פי שמעולם לא אמר זאת, המכונית ודאי סיפקה לו מעין הקלה ובריחה.

האבחנה לא היתה משהו שהוא או אמא התעכבו עליו. היינו רחוקים עדיין עשרות שנים מהתקופה שבה חיפוש פשוט בגוגל מעלה שלל מסחרר של תרשימים, סטטיסטיקות והסברים רפואיים שמעניקים תקווה או גוזלים אותה. אני בספק אם בכלל היה רוצה לראות אותם. אמנם אבי חונך על ברכי הדת, אבל הוא לא היה מתפלל לאלוהים שיציל אותו. הוא לא היה מחפש טיפולים אלטרנטיביים או גורו או גֶן לקוי כלשהו לתלות בו את האשמה. יש לנו במשפחה הרגל ארוך שנים של התעלמות מחדשות רעות, ניסיון לשכוח מהן כמעט מרגע שהן מגיעות. אף אחד לא ידע במשך כמה זמן הרגיש אבי רע לפני שניגש לראשונה לרופא, אבל אני משערת שהדבר החל חודשים אם לא שנים קודם לכן. הוא לא אהב בדיקות. הוא לא היה מעוניין בתלונות. הוא היה אדם שמקבל את מה שמגיע ופשוט ממשיך הלאה.

אני יודעת שביום הרסיטל הגדול שלי בפסנתר הוא כבר הלך בצליעה קלה, רגלו השמאלית לא עמדה בקצב של הימנית. בכל הזיכרונות שלי מאבא מופיע ביטוי כלשהו לנכות הזאת שלו, אפילו אם אף אחד מאיתנו עדיין לא היה מוכן לחלוטין לקרוא לה כך. מה שידעתי אז הוא שאבא חי עם משהו שנקרא טרשת נפוצה. הוא נע קצת יותר לאט מאבות אחרים. לפעמים ראיתי אותו נעצר לפני שעלה במדרגות, כאילו הוא צריך לחשוב על המהלך עד סופו לפני שהוא מנסה לבצע אותו. כשהלכנו לקניון הוא היה מתיישב על ספסל, די היה לו לשמור על השקיות או לתפוס תנומה בזמן ששאר המשפחה שוטטה בחופשיות.

כשנסענו לדאונטאון לרסיטל הפסנתר, ישבתי במושב האחורי של הביואיק לבושה שמלה יפה ונעלי לכה, שׂערי מסורק בקוקיות, ונשטפתי בפעם הראשונה בחיי בזיעה קרה. חששתי מפני ההופעה, אף על פי שבבית, בדירה של רובי, עשיתי חזרות על השיר כמעט עד מוות. גם קרייג היה לבוש בחליפה ומוכן לנגן את השיר שלו. אבל האירוע הממשמש ובא לא הטריד אותו. למעשה הוא היה שקוע בשינה עמוקה במושב האחורי, פיו פעור, ארשת פניו שלווה ונטולת דאגות. זה קרייג. במשך כל חיי הערצתי אותו על הנינוחות הזאת. הוא שיחק אז בליגת הכדורסל לילדים שקיימו בה משחקים כל סוף שבוע, וככל הנראה כבר השתלט על העצבנות שחשים בטרם הופעה בפני קהל.

אבא היה בוחר לעתים קרובות מקום חניה קרוב ככל האפשר ליעד, העדיף לשלם יותר על חניה כדי לקצר את המרחק שיצטרך ללכת על רגליו הלא יציבות. ביום ההוא מצאנו את אוניברסיטת רוזוולט בלי בעיה וניגשנו לעבר מה שנראה כאולם ענקי והומה, שבו היה אמור להתקיים הרסיטל. הרגשתי קטנטנה בתוכו. בחדר היו חלונות אלגנטיים מן הרצפה עד לתקרה ודרכם היה אפשר לראות את המדשאות הרחבות של גרנט פארק ומעבר להן את לובן הגלים של אגם מישיגן. כיסאות אפורים כפלדה היו מסודרים יפה בשורות והתמלאו אט-אט בילדים חוששים ובהורים מלאי ציפייה. ובחזית, על במה, היו שני פסנתרי בייבי גרנד הראשונים שראיתי מעודי, כיסויי העץ הענקיים שלהם פתוחים ככנפי ציפור שחורות. גם רובי היתה שם, מתרוצצת בשמלה פרחונית ככלת השמחה - ומוודאת שכל תלמידיה הגיעו עם דפי התווים. היא השתיקה את כל הנוכחים באולם כשהגיע הזמן להתחיל במופע.

אני לא זוכרת מי ניגן מה ובאיזה סדר ביום ההוא. אני רק יודעת שכאשר הגיע תורי קמתי ממקומי וניגשתי ביציבה הנאה ביותר לקדמת החדר, עליתי במדרגות ומצאתי מקום ישיבה ליד אחד הפסנתרים המבהיקים. האמת היא שהייתי מוכנה. אמנם רובי היתה בעיני רגזנית ונוקשה, אבל מצד שני, הפנמתי את המסירות שלה להקפדה. ידעתי את השיר שלי טוב כל כך עד שכמעט לא הייתי צריכה לחשוב עליו. רק הייתי צריכה להתחיל להזיז את הידיים.

אבל היתה בעיה, בעיה שגיליתי בשבריר השנייה שבמהלכו הרמתי את אצבעותי הקטנות לקלידים. ישבתי מול פסנתר מושלם, כך התברר, כזה שניקו ממנו את האבק בקפידה, כיוונו במדוקדק את איבריו הפנימיים, ושמונים ושמונה הקלידים שלו נפרשו לפני ברצף נטול רבב של שחור ולבן. העניין הוא שלא הייתי רגילה לפסנתר נטול רבב. למעשה, מעולם עד כה בחיי לא נתקלתי בפסנתר כזה. כל ניסיוני עם פסנתרים היה בחדר המוזיקה הקטן והרבוע של רובי, עם העציץ המדובלל והנוף לחצר האחורית הצנועה שלנו. הכלי היחיד שאי פעם ניגנתי בו היה הפסנתר הלא מושלם שלה, שקלידיו המצהיבים פגומים כל אחד בדרכו, והדוֹ האמצעי שלו סדוק לנוחות המשתמש. בעיני זה מה שהיה פסנתר - כפי שהשכונה שלי היתה השכונה שלי, אבא שלי היה אבא שלי וחיי היו חיי. רק אותם הכרתי.

עכשיו, פתאום, ידעתי שאנשים צופים בי ממושביהם כשאני לוטשת מבט בבוהק העז של קלידי הפסנתר ומוצאת שם רק אחידוּת ותו לא. לא היה לי מושג איפה להניח את הידיים. בגרון מכווץ ובלב הולם הבטתי לעבר הקהל, ניסיתי לא להראות את האימה שחשתי, חיפשתי את חוף המבטחים בפניה של אמי. במקומו הבחנתי בדמות שקמה מהשורה הקדמית וריחפה אט-אט לעברי. רובי. עד אז רבנו המון, עד כדי כך שראיתי בה מעין אויבת. אבל כאן, ברגע העונשין שבא עלי, היא הגיעה אל כתפי כמעט כמו מלאך. אולי היא הבינה את ההלם שאחז בי. אולי היא ידעה שהשוני הקיים בעולם התגלה לי אז בדממה בפעם הראשונה בחיי. יכול להיות שפשוט ביקשה לזרז אותי. בכל אופן, בלי לומר מילה, רובי הניחה בעדינות אצבע אחת על הדוֹ האמצעי, כדי שאדע איפה להתחיל. ואז היא פנתה לאחור בחיוך עידוד קל שבקלים והשאירה אותי לנגן את השיר שלי.