פרק 1
הדפים הטרידו את אלכס.
הדפים היו כמובן הניירות הקסומים ששימשו כמשרתיו של הספרן. הם ריחפו להם וביצעו את פקודותיו של האדון פַארְנְסוֹורְת׳ כל עוד הן היו פשוטות, כמו ״הביאו לי כוס תה,״ ולא משהו מסובך כמו ״לכו לסדר את האנציקלופדיות בסדר אלפביתי.״
לאלכס, כעוזר הספרן או כשוליה שלו, או מה שהוא לא יהיה, לא היו דפים משלו.
לכן כשהדפים של אדונו רפרפו סביב ראשו כמו עשים ענקיים ועצבניים, הוא ניסה להתעלם מהם. הייתה לו עבודה. הספרן פארנסוורת׳ הורה לו להשוות שתי רשימות אלפביתיות של ספרים. מרפקיו של אלכס היו שעונים על השולחן, וידיו אחזו בשערו במאמץ להתרכז. הוא היה באות נ׳. רק עוד שמונה אותיות לסיום.
בחריקת שיניים הוא עבר לאות ס׳.
הדף חלף על פניו ברפרוף.
״לך מכאן,״ אמר לו אלכס, והמשיך לנעוץ מבט עגום בעבודתו.
עוד דף ריחף על פניו. ועוד אחד.
הדפים של האדון פארנסוורת׳ היו עשויים מנייר מקומט ומצהיב בעל שוליים מרופטים, ואחד מהם היה כמעט קרוע לשניים והודבק בחזרה, כך שהוא היה כאילו מצולק באמצע.
הדף המצולק רשרש וניסה למשוך את תשומת ליבו של אלכס.
״בסדר, בסדר,״ הוא רטן. ״רק רגע.״ הוא סימן בקפידה את המקום שלו ועמד להרים את מבטו, כשהדף התגלגל לגליל וחבט בו בראש.
״בשביל מה זה היה?״ מחה אלכס. זה לא כאב, אבל זה היה מרגיז.
הדף המצולק נפרש. אלכס ראה מילה יחידה כתובה עליו באותיות דהויות, כמעט בלתי קריאות.
[שבק]
״מה?״ הוא שאל.
דף נוסף זינק קרוב יותר. ערבוביה של אותיות ריצדה על פניו ונעלמה. ואז התקבצו עוד ארבעה דפים רועדים מסביב לאלכס. שישה בסך הכול – כל הדפים של האדון פארנסוורת׳, עד כמה שהיה ידוע לו. זאת לא הייתה התנהגות רגילה.
״שבק?״ שאל אלכס וקם על רגליו. הדפים ניסו להגיד לו משהו, אבל הם היו יצורים פשוטים. הם לא היו תמיד הגיוניים.
הדף המצולק – הנועז ביותר – התקרב בריחוף. אותיות נרעדות לבשו צורה על הנייר המצהיב.
[פג תוקף
אבד
ירד מהמדף]
כל הדפים רעדו והצטופפו עוד יותר. אלכס הרגיש פרץ פתאומי של דאגה. ״זה בסדר,״ הוא ניסה להרגיע אותם. ״אתם רוצים שאני אבוא איתכם?״
בתגובה הסתחררו הדפים סביבו, ואז זרמו לעבר הדלת שבקצה אולם הקריאה.
בתחושה פתאומית שמשהו נורא קרה, מיהר אלכס בעקבותיהם בין מדפי הספרים הנישאים, עד שהגיע לפינה השקטה שבה נהג לפעמים הספרן לנמנם. המיטה המתקפלת שלו הייתה מוקפת בערימות של ספרים. כראוי לספרן אמיתי, לא קיפל האדון פארנסוורת׳ את פינת הדף כדי לסמן את מקומו, ולכן הזדקרו מהספרים שלו פיסות נייר קרועות ששימשו לסימון המקום שבו הפסיק לקרוא. כשהדפים מרחפים ליד כתפיו, עמד אלכס ליד המיטה המתקפלת, והביט מלמעלה על אדונו. האיש הזקן שכב, וידיו הגרומות החזיקו ספר שהיה מונח פתוח והפוך על חזהו.
הוא ודאי נרדם בזמן הקריאה. הספרן הקשיש נהג לישון הרבה, ולא הרבה להסתובב גם בזמנים הטובים. היה חבל להעיר אותו. הוא נראה שָׁלֵו כששכב שם.
שָׁלֵו מדי. אלכס רכן קרוב יותר. אוי, לא. הספרן לא נשם.
״האדון פארנסוורת׳?״ אלכס כרע ברך ליד המיטה. ״אדוני?״ הוא הושיט יד לנער את כתפו של הספרן כדי להעיר אותו. אבל אדונו היה נוקשה כמו קרש ומת בהחלט.
הוא ודאי נפטר לפני שעות.
אלכס בלע כמה פעמים, מצמץ עוד כמה פעמים, ואז קם במהירות על רגליו והביט בצער על הגופה.
הספרן היה יצור של אבק ונייר; רוח חזקה הייתה עלולה להעיף אותו. הוא היה רזה וכפוף, פניו חרושי קמטים, שערו כמו קורי עכביש לבנים. כדי לקרוא הוא הביט דרך זוג משקפיים בעלי עדשות בעובי שני סנטימטרים, מוכתמות בטביעות אצבעות.
אלכס קימט את מצחו. משהו היה מוזר.
הספר נח על חזהו של הספרן, כאילו האיש הזקן קרא בו כשמת. אבל הוא לא הרכיב את משקפיו.
אלכס כרע ומשך בעדינות את הספר מתחת לידיו המקופלות של אדונו. הדבר הראשון שבו הבחין היה סמל שהיה צרוב על כריכת העור.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.