הפרק השני של החיים מתחיל כשמבינים שיש רק...

טיפות הגשם, גדולות יותר ויותר, התנפצו על השִמשה הקדמית שלי. המגבים חרקו ואני, ידיי מכוּוצות על ההגה, גם אני חרקתי, בתוכי פנימה... עד מהרה התחזקו מטחי המים עד כדי כך שבלי משים האטתי. תאונה, רק זה חסר לי! יסודות הטבע החליטו להתאגד נגדי? הלו, נוח? מה זה המבול הזה?

כדי להימנע מהפקקים של יום שישי בערב החלטתי לנסוע בדרכים צדדיות. כל דבר עדיף על הסבל בצירים המרכזיים העמוסים לעייפה והזחילה האיטית של המכוניות! זה לא בא בחשבון! עיניי ניסו לשווא לפענח את שלטי הדרכים בעוד חבורת האֵלים שם למעלה לא היססה לחגוג והשליכה על השמשות כמויות מוטרפות של אדים רק כדי להגדיל את התסכול שלי. ואם לא די בזה, הג'י־פי־אס שלי החליט פתאום, בלב חורשה אפלה, שהוא ואני כבר לא. גירושים טכנולוגיים עם אפקט מיידי: אני נסעתי ישר, והוא הסתובב לכל הכיוונים, כלומר איבד כיוון!

צריך לומר שמהמקום שממנו באתי מכשירי ג'י־פי־אס לא חזרו. או לפחות לא חזרו בריאים ושלמים. המקום שממנו באתי היה אזור שלא מופיע במפות, שומקום. ולמרות זאת... היה שם מתחם קטן של מפעלים, מקבץ בלתי אפשרי של חברות בע"מ (בעלות עושר מוגבל), שבעיני הבוס שלי היה בו פוטנציאל מסחרי המצדיק נסיעה שלי לשם. ואולי הייתה גם סיבה נוספת, לאו דווקא הגיונית. מאז שאִפשר לי לעבוד בארבע חמישיות משרה הייתה לי תחושה לא נעימה שהוא דואג שאשלם ביוקר על החסד הזה ושולח אותי למשימות שאחרים סירבו לבצע. וכך מצאתי את עצמי כלואה בתוך ארון על גלגלים, חורשת את הכבישים בפרוורים הגדולים של פריז ומתעסקת בדגי רקק...

די, קאמי, תפסיקי לקטר ותתרכזי בכביש!

לפתע נשמע קול פיצוץ... רעש מבהיל שהקפיץ לי את הדופק למאה עשרים בדקה וגרם לי לאבד שליטה על ההגה. ראשי נתקל בשמשה, ולמרבה הפלא גיליתי שלא, הסיפור על החיים שרצים תוך שתי שניות לנגד עינינו – זו לא אגדה. כעבור כמה רגעי עילפון חזרתי להכרה ונגעתי במצח שלי... לא היה שם שום דבר צמיג, רק בליטה גדולה. בדיקה מהירה, לא, לא נמצאו נזקים נוספים. בהלה יותר מאשר נזק, למזלי!

יצאתי מהמכונית, מתכסה ככל האפשר במעיל הגשם שלי, כדי לבדוק מה הנזק: צמיג מפונצ'ר ומכה בכנף. לאחר שהבהלה התפוגגה, הפחד פינה מקום לכעס! לכל הרוחות! כמה צרות אפשר להעמיס על יום אחד? זינקתי על הטלפון הנייד כמו על גלגל הצלה. כמובן, לא הייתה קליטה! כמעט לא הופתעתי, כאילו השלמתי עם מזלי הרע.

הדקות חלפו לאט־לאט. אין איש באופק. אני לבדי, אבודה בחורשה הנידחת הזאת. חשתי שהחרדה מתפשטת ומגבירה את תחושת היובש בגרוני החנוק.

אולי תעשי משהו במקום לעמוד פה כמו גולם? חייבים להיות פה כמה בתים בסביבה...

וכך יצאתי מתוך הרכב המגונן בלבוש מרנין, אפוד הבטיחות הזוהר, נחושה להתעמת עם יסודות הטבע.

במלחמה כמו במלחמה! ובכל הכנות, באותו רגע, הדבר האחרון שהטריד אותי היה הזוהר שלי...

כעבור כעשר דקות שנראו לי כמו נצח הגעתי לשער כניסה של אחוזה פרטית. לחצתי על כפתור האינטרקום כאילו אני מתקשרת לשירותי החירום.

ענה לי גבר בקול המיועד למטרידנים.

"כן, מה העניין?"

החזקתי אצבעות: הלוואי שאנשי המקום יהיו מכניסי אורחים ומוכנים לעזור קצת!

"ערב טוב, אדוני... סליחה על ההפרעה, הייתה לי תאונה עם המכונית בחורשה שמאחורי הבית שלכם... הצמיג שלי התפוצץ ואין לי קליטה בנייד... ולא הצלחתי להזעיק ע..."

צליל המתכת של השער הנפתח הקפיץ אותי. האם מבט הכלבלב המתחנן שכנע את איש האחוזה לפתוח לפניי את דלתו, או אולי המראה האומלל של ניצולה מספינה טרופה? לא משנה. נכנסתי מייד פנימה בלי להוסיף מילה, ולעיניי נגלה מבנה מסוגנן ויפהפה מוקף בגן מעוצב ומטופח להפליא. נזם זהב בבוץ!