הצל שלי ואני – תמונות ילדות

"אתה נולדת באמבולנס שכמעט נתקע בשלג", אמרה לי אמא. "זאת היתה אחת הפעמים היחידות שאני זוכרת שירד שלג עד גובה הברכיים".

הרבה שנים מלווה אותי הסיפור על "השלג הגדול" שירד באופן פתאומי ברחבי הארץ. "אתה נולדת ביום לבן, והיית הלידה הכי קלה שהיתה לי".

יותר מאוחר אני קולט עוד נימה בדברים של אמא: אותך בעצם לא רציתי.

כשגדלתי, היא סיפרה לי בגילוי-לב: "היו לי כבר ארבעה ילדים, ואמרתי לעצמי: די, אין לי כוח לעוד ילד. זה אבא שלך, הוא זה שרצה אותך. הוא חלם בלילה שאמא שלו באה לבקר אותו, ראה בזה סימן. הוא חשב שהנה היא חוזרת אליו והוא יקרא לה פֶּרְלָה (פנינה). ומה נהיָה? בא לי עוד פֶּה להאכיל. יוּדֶקוֹ קטן".

הכל בצחוק כמובן, היא לא ממש מתכוונת, אבל הילד שומע, סופג את רוח הדברים. אם אמא תמיד חסרת סבלנות ואם אין לה כוח לעוד ילד, למה שהיא תרצה אותו?

מרגע שהתחלתי להבין קצת יותר, קלטתי שאת החיים שלי אני חייב לאבא. הוא זה שמנע ממנה לעשות הפלה, הוא זה שטיפל בי, הוא זה שידע לחבק ולאהוב.

והוא גם דאג שאדע את זה, שבזכותו אני קיים.

אני יודע: אמא נתנה לכולנו את מה שיכלה וידעה לתת, אבל בשבילנו זה היה מעט מדי. האימהוּת בשבילה היתה עול. כשאגדל, הדברים ישתנו.

איזו התחלה לחיים.

בוקר אחד ההורים שלי יצאו לעבודה והשאירו אותי בעריסה, תינוק בן שנה ומשהו, עם אסתר אחותי, בּייבּיסיטר בת שש. היא היתה בטח שקועה ב"חמש אבנים", משחק הילדוּת שלה. ואני בכיתי וייללתי, רציתי שמישהו יחבק אותי. רציתי את אמא שלי, את אבא שלי, שיאכילו אותי, שיחליפו לי את החיתול הרטוב, שיוציאו אותי מהמיטה ויחזיקו אותי על הידיים. בכיתי עד ששקעתי בתהום.

רעיון לא מוצלח, להשאיר ככה תינוק עם ילדה בת שש, שמנסה להרגיע את הבכי שלו עם לֶבֶּן בכפית. התגובה שלי היתה הקאות ושלשולים. כמעט התייבשתי.

כשאבא חזר וראה מה קורה לי, הוא רץ מייד לקרוא לשכנה היוונייה שלנו, רחל, המומחית למרקחות עשבים ולכל מיני תרופות סבתא, והיא רקחה לי תרופה מיוחדת.

חיי שוב ניצלו בזכות אבא.