הצצה לאיזור האישי

יוסף שקד — בגידה כפולה יוסף נולד בתקופת מלחמת העולם השנייה בהונגריה וגדל אצל משפחה נוצרית אומנת. גם אחר כך הילדות שלו לא הייתה ילדות רגילה או קלה, ועד שעלה ארצה חווה מקרים שבהם היה מושפל בשל היותו יהודי. בזמן שירותו הצבאי התיידד יוסף עם בחור בשם מריו. מריו נתן לו מספר טלפון של יזיזה בשם אהובה, והכי מוזר שהם בגדו ביוסף והוא לא ידע. היו משכרים אותו באלכוהול ובירות, הוא היה ישן והם בוגדים. למרות זאת, יוסף התאהב באהובה ואחרי חודשיים שהיו יחד, במלחמת ששת הימים, יוסף שם פתק בכותל המערבי ושמע את הקול הפנימי שלו שואל: "אתה באמת רוצה אותה?" יוסף היה בטוח שהיא אהבת חייו, "כן, כן," השיב, ואמר שהיה רוצה שהילד הראשון יהיה זכר, וכך היה. הוא לא ידע שאהובה רצתה להתנקם במריו שזרק אותה כי התאהב באחרת. יוסף ואהובה נישאו בשנת 1968, שבע שנים לפני שנולדתי באוזבקיסטן. ליוסף ולאהובה נולדו שני בנים ובת, בדיוק כפי שרצה. יוסף היה מסנוור מאהבתו לאהובה ועשה הכול עבורה. אחרי 40 שנות נישואים מריו הופיע בחיי יוסף ואהובה שוב, בלוויה של אחיו של יוסף, והחל לחזר אחרי אהובה. אהובה הייתה משוחחת בטלפון עם מריו כל יום. לאחר מספר שבועות התקשרה ליוסף אשתו של מריו וסיפרה לו שאהובה מנהלת רומן עם מריו. בכל פעם שהטלפון צלצל, יוסף ביקש מאשתו שתיתן לו את הנייד כדי לבדוק עם מי היא משוחחת. ואז נסע לצפון, וכשחזר, פתח את הדלת, וראה את מריו ואשתו עולים לקומה העליונה אל חדר המיטות, והבין שמדובר בבגידה. לדבריו הוא היה יכול לירות בשניהם באקדח שהיה ברשותו, אבל לטענתו לא שווה בשביל אף אחד ביקום לשבת בכלא ובמיוחד בגלל שהיו לו ילדים, והוא החליט לא לירות בהם. ואז החליטו אהובה ויוסף להתגרש ומריו התגרש מאשתו. מריו עבר לגור עם אהובה ברחובות בתחילת שנות ה-2000. יוסף שקד הוא המנטור שלי, הכרתי אותו בקורס של טיפול שעשיתי על מנת לתקשר עם בני. האם גם אתם ידעתם איך תיראו כבוגרים? הייתי ילדה עם תלתלים חומים ארוכים, בת למשפחת עולים. גרנו בדירת גן בקריית שלום בדרום תל אביב: הוריי, אחותי אסיה, שהייתה סטודנטית לפיתוח קול באוניברסיטת תל אביב ובאקדמיה למוזיקה והתגוררה במעונות, אחיי משה ויעקב, אחותי רחל ואני. כל יום הייתי מסתרקת מול המראה והייתי אומרת לעצמי: יש לי שיער חלק בלונדיני ארוך, ואני יודעת שזה מה שיהיה כשאהיה גדולה. ונחשו איך נראיתי כבר בשנות ה-30 לחיי? אכן עם שיער בלונדיני ארוך. כבר כשהייתי בת 5 ידעתי מה אני רוצה מעצמי. כיתה ה הייתה לי מורה ניצולת שואה בשם ונדה, והיא אהבה ספרות עברית. בשבילה ללמד ספרות כל יום היה כמו ניצחון על הנאצים ותקומה ותחיית העם והשפה העברית. היא ביקשה מהתלמידים בכיתה לכתוב חיבור בחנוכה ולהביא אותו לאחר החופשה לכיתה. אני, כבת למשפחת עולים, לא ממש האמנתי שאצליח לכתוב חיבור יפה וכתבתי על כך שאימא שלי נרדמה מול הטלוויזיה והטלוויזיה צפתה בה. המורה הקריאה את החיבור שלי מול כל הכיתה ועודדה אותי שיש לי חוש הומור, ושאני בסך הכול, ולמרות הנסיבות, כותבת לא רע בכלל. היא גרמה לי לאהוב את מה שאני עושה עכשיו, כותבת על עצמי. אז תודה לוונדה... כילדה הייתי נוהגת לבקר אותה בביתה כל מספר חודשים. היא הייתה מארחת נפלאה. כשהתבגרתי אהבתי לנעול מגפיים ארוכים בחורף. יום אחד ונדה פגשה אותי באוטובוס כשלרגליי מגפיים ארוכים ולגופי שמלת מידי, והיא אמרה לי, "אל תנעלי מגפיים ארוכים." שאלתי מדוע? היא ענתה שכשהייתה ילדה היא הייתה הולכת במבט מושפל לרצפה והייתה מזהה את החיילים הגרמנים החולפים על פניה על ידי המגפיים הגבוהים, זה היה עבורה סימן ההיכר של הנאצים, וזה היה מכניס בה חרדות. אבל התשוקה שלי למגפיים ארוכים עד הברך רק גברה עם השנים... באחד השיעורים של ונדה בכיתה ה, שמעתי את הקול הפנימי שלי אומר לי, 'את תהיי מורה ותלמדי גם כאן בבית הספר היסודי הזה.' התפלאתי מאוד. איזה ילד ירצה להיות מורה? ונחשו מה קרה אחרי 15 שנה? אכן הפכתי למורה לאנגלית ולימדתי יחד עם המורה שלימדה אותי מתמטיקה בשם מרגלית, בבית הספר היסודי שבו למדתי אני עצמי, "גבעת השלום" בקריית שלום. לימדתי בו שנה אחת לפני שנסגר ואוחד עם בית ספר סמוך. אז הקול הפנימי שלי לא טועה, אמרתי לעצמי, וואו איך ידעתי את זה כשהייתי קטנה וסירבתי להאמין לזה, ומה עוד הייתי יכולה לדעת על חיי אם הייתי מקשיבה לקול הפנימי הזה, ולא הייתי מתנגדת? קצת על ונדה רוטנברג — ניתן לקרוא באתר "ארגון יוצאי ורשה בישראל". http://www.warsaw.org.il/heb-text/vanda.htm השיר הבא שאני עובדת עליו בימים אלו — אמונה אם בשואה עסקינן אז השיר הבא שלי עוסק בסיפור מאוד מעניין של חברתי לספסל לימודי ההוראה בסמינר הקיבוצים בשנת 2000, שסיפרה לכל הכיתה כי סבא וסבתא שלה היו חברים צעירים בני 18 ו-20 לפני מלחמת העולם השנייה והם הופרדו במלחמה. שניהם ניצלו מהמלחמה, ואחרי שלוש שנים, כשהמלחמה הסתיימה, שניהם נפגשו דרך נס באמצע רחוב באיטליה פנים מול פנים. אמונתם באהבה והרצון שלהם להיפגש בשנית בדרך לא דרך וכנגד כל הסיכויים מראים על כוחה של אמונה. מה הסבירות שייפגשו באקראי בצורה זו, במדינה שכלל לא התגוררו בה קודם לכן? סצנה נוספת היא של יוסף שקד, שחברו מת באמצע שירותם הצבאי אחרי שהחליף אותו במשמרת וירו בו. יוסף תמיד אומר שצריך אחדות בעם, כי קליע של אויב לא יבדיל בין אשכנזי למזרחי, כולנו יהודים ואנחנו צריכים להתאחד על מנת לשמור על המדינה שהקמנו בדמנו. השיר בגדול מדבר על כך שהאמונה בונה. כפליטים, מי היה מאמין שנקים מדינה? כל ההישגים הגדולים בעולם והפיתוחים הטכנולוגיים היו מושתתים על אמונה וניסיונות אין-סופיים עד שצלחו הרעיונות וקיבלו ביטוי במציאות: המטוסים, התקשורת מההמצאה של בל, כעת בלחיצה על צג מדברים עם אדם בקצה השני של הגלובוס, בלחיצת כפתור משגרים פצצות אטום ליעדים. ואני יכולה להעיד שהאמונה בנתה לי את החיים. האמונה שהכנסתי לראש יצרה לי מציאות, ובספר יש אינספור דוגמאות לכך. בהזדמנות זו, אני מברכת את כל מי שקורא/ת את הספר הזה בברכה למימוש שאיפות וביטוי אישי בחייו/ה.