הקנטוס של היפריון 3: אנדימיון

אתם קוראים את זה מהסיבות הלא נכונות.

אם אתם קוראים את זה כדי לדעת איך זה לתנות אהבים עם משִׁיחָה – עם המשיחה שלנו –לא כדאי שתמשיכו, כיוון שאתם סתם מציצנים.

אם אתם קוראים את זה כי אתם מעריצים של הקאנטוס של המשורר הזקן ואתם יוקדים מסקרנות לדעת מה קרה בהמשך חייהם של עולי הרגל להיפֶּרְיוֹן, אתם עלולים להתאכזב. אני לא יודע מה קרה למרביתם. הם חיו ומתו כמעט שלוש מאות שנה לפני שנולדתי.

אם אתם קוראים את זה כדי לזכות בהארה ולהבין את המסר של "זו המלמדת", אתם גם עלולים להתאכזב. אני חייב להודות שהיא מעניינת אותי יותר בתור אישה מאשר בתור מורה או משיחה.

לסיכום, אם אתם קוראים את זה כדי לגלות מה עלה בגורלה או אפילו בגורלי, אתם קוראים את המסמך הלא נכון. על אף שהגורלות שלנו נראו קבועים מראש, לא הייתי לצדה כשהתממש גורלה, ושלי ממתין לאקט הסיום שלו בעודי כותב מילים אלו.

אופתע אם תקראו את זה בכלל. אבל זו לא הפעם הראשונה שמאורעות הפתיעו אותי. בשנים האחרונות עברתי מאורעות לא סבירים בזה אחר זה, כל אחד מהם מרהיב ובלתי נמנע לכאורה יותר מקודמו. אני כותב כדי לחלוק את הזיכרונות האלה. אולי המניע שלי אינו לחלוק – כי אני כמעט בטוח שהמסמך הזה לא יימצא לעולם – אלא רק כדי לרשום את רצף המאורעות כדי שאוכל לארגן אותם בראשי.

"איך אדע מה אני חושב לפני שאראה מה אני אומר?" כתב סופר טרום-הִיגְ'רי איזשהו. אני חייב לראות את הדברים לפי הסדר כדי להבין מה לחשוב עליהם. אני חייב לראות את המאורעות מותווים בדיו ואת הרגשות כתובים כדי להאמין שהם התרחשו באמת ונגעו בי.

אם אתם קוראים את זה מאותה סיבה שאני כותב את זה – להשליט מעט סדר בתוהו ובוהו של השנים האחרונות, לכפות דפוס על סדרת המאורעות האקראיים במהותם שמשלו בחיינו בעשור התקני האחרון – אולי בכל זאת אתם קוראים את זה מהסיבה הנכונה.

במה להתחיל? אולי בגזר דין מוות. אבל של מי מאיתנו – שלי או שלה? ואם בשלי, באיזה מהם? אפשר לבחור מבין כמה. אולי מתאים להתחיל באחרון. להתחיל בסוף.

אני כותב מתוך קופסת החתול של שְרֶדינְגֶר במסלול רחב סביב עולם אָרְמָגָאהְסְט הנתון בהסגר. הקופסה היא לא ממש קופסה, אלא דומה יותר לביצה חלקת-דפנות בגודל של שישה מטרים על שלושה מטרים. היא תהיה כל עולמי עד סוף חיי. חלק הארי של פנים עולמי הוא תא ספרטני המכיל ממחזר אוויר-פסולת מסוג קופסה שחורה, הדרגש שלי, יחידת סנתוז המזון, דלפק צר שמשמש לי שולחן אוכל ושולחן כתיבה כאחד, ולסיום – השירותים, הכיור והמקלחת, שממוקמים מאחורי מחיצת סיבפְּלסטיק מסיבות נימוס שנבצרות מבינתי. אף אחד לא יבקר אותי פה. פרטיות היא כמו בדיחה חסרת טעם.

יש לי לוח טקסט וחרט. בכל פעם שאני מסיים דף אני מעביר אותו לעותק כתוב על המיקרו-קלף שהפיק הממחזר. הצטברות הדפים הדקים כאפיפית היא השינוי היחיד הנראה בעולמי.

כמוסת הגז הרעיל לא גלויה לעין. היא קבועה בתוך המעטפת הסטטי-דינמית של קופסת החתול, מחוברת ליחידת האוורור בצורה כזו שכל ניסיון לשחק בה יביא לשחרור הציאניד, וכך גם כל ניסיון לפרוץ את המעטפת עצמה. גלאי הקרינה, שעון העצר שלו ואלמנט האיזוטופ מוטבעים באנרגיה הקפואה של המעטפת. אני לא יודע מתי שעון העצר האקראי מפעיל את הגלאי. אני לא יודע מתי אותו אלמנט תזמון אקראי פותח את מסך העופרת של האיזוטופ הקטן. אני לא יודע מתי האיזוטופ פולט חלקיק.

אבל ברגע שהאיזוטופ יפלוט חלקיק, אדע שהגלאי הופעל. ריח של שקדים מרים יתפשט בחלל בשנייה-שתיים לפני שאומת בגז.

אני מקווה שזה לא אורך יותר משנייה-שתיים.

מבחינה טכנית, על-פי החידה העתיקה של פיסיקה קוונטית, עכשיו אני לא חי ולא מת. אני במצב מושעה של גלי הסתברות חופפים שיוחדו פעם לחתול בניסוי המחשבתי של שרדינגר. כיוון שהמעטפת של תיבת החתול הזו היא בסך הכול אנרגיה מוטבעת-מיקום הדרוכה להתפוצץ לנוכח ההפרעה הקלה ביותר, אף אחד לא יציץ פנימה לראות אם אני חי או מת. תאורטית, אף אחד לא אחראי במישרין להוצאתי להורג, כיוון שחוקי מכניקת הקוונטים הבלתי ניתנים לשינוי מוחלים לי או דנים אותי למוות בכל מיקרו-שנייה. אין צופים.

אבל אני צופה. אני מחכה לאותה קריסה של גלי ההסתברות בעניין כלל לא מנותק. בשניות שלאחר שריקת הגז, לפני שזה יגיע לריאותיי, ללבי ולמוחי, אדע באיזו דרך בחר היקום לארגן את עצמו.

או לפחות, באיזו דרך הוא בחר בכל הנוגע לי. בסופו של דבר, זהו ההיבט היחיד של החלטות היקום שמעניין את מרביתנו.

בינתיים, אני אוכל וישן ומאיין פסולת ונושם ועובר את כל הטקס היומי של מי שנשכח מלב כליל. וזה אירוני, כיוון שעכשיו אני חי – אם "חי" היא המילה המתאימה לתאר את זה – רק כדי לזכור. וכדי לכתוב את מה שאני זוכר.

אם אתם קוראים את זה, אתם בטח עושים את זה מהסיבות הלא נכונות. אבל כמו לגבי הרבה דברים בחיים שלנו, הסיבה לעשות משהו היא לא הדבר החשוב. עובדת העשייה היא מה שנשאר. רק העובדות הבלתי ניתנות לשינוי, שכתבתי את זה ושאתם קוראים את זה, נשארות חשובות בסופו של דבר.

במה להתחיל? בה? היא זו שעליה תרצו לקרוא והאדם היחיד בחיי שאני רוצה לזכור, יותר מכל דבר ומכל אדם אחר. אבל אולי כדאי שאתחיל במאורעות שהובילו אותי אליה ואז לכאן, דרך מרבית הגלקסיה ומעבר לה.

נראה לי שאתחיל בהתחלה – בגזר דין מוות הראשון שלי.