הרגלים רעים 1: להתנגד

ווהן

קרטר פרסטון מתרומם ממקומו בחטף כשאני דוחפת את הדלת המקשרת ומתפרצת לחדר בסערה. הוא לא לובש דבר מלבד מכנסיים מחויטים בצבע שחור וגופו השעיר חשוף מהמותניים ומעלה. עיניו נפקחות לרווחה כשהוא רואה אותי.

לא לולה, שלה ציפה.

רק אני.

“מה לעזא-”

“אתה.” אני מצביעה עליו, כולי זעם לוהט על עקבים גבוהים, וחוצה את חדר המלון האלגנטי לעברו. אבל כל מה שאני מסוגלת לראות זה את הדמעות שהכתימו במסקרה את לחייה של לולה. החבורות על זרועה. תחרת בגדיה התחתונים הקרועה. “אתה נגעת בה.”

“טוב, זה הרעיון, לא? לגעת בה? לתקוע בתוכה את הזין שלי?” הגיחוך שלו מכאיב לאוזניי כמו נייר זכוכית, ועיניו הן כמו קרני לייזר מלאי רמיזות כשהוא מתבונן בי. אני יכולה לראות בעיניו את הרגע שבו הוא מבין שאני לא כאן כדי להחליף את לולה. “אה, המלכה קמה מכיסאה.”

מלכה? יותר בכיוון של מאדאם.

“אתה הפרת את החוזה.” אני מתעקשת על אף האופן שבו עיניו שורטות אותי כשהן משוטטות על כל חלק בגופי. בוחנות אותי. רוצות אותי.

ראשו נוטה הצידה וחיוכו השחצני מציג לראווה את אלפי הדולרים שהשקיע בטיפולי שיניים קוסמטיים. “איזו בוסית טובה. באת להשלים את מה שהעובדת שלך לא סיימה?”

“שום סיכוי שבעולם.”

“אני רוצה את מה ששילמתי עבורו,” הוא אומר כלאחר יד, כמו שרק מי שנולד לתוך כסף יכול לעשות.

“קיבלת את מה ששילמת עבורו.”

הוא מגחך ומתקרב אליי. “כאן המחלוקת בינינו. לולה ברחה לחדר השני לפני שקרה משהו... אז מבחינתי, רימו אותי וגבו ממני יותר מדי כסף.” אני משתלטת על הנשימה שנעצרת בגרוני כשהוא מרים את ידו ומחליק את אצבעו במורד לחיי. “אלא אם כן, כמובן, תרצי לקחת את מקומה.”

גופי מתמרד מעצם המחשבה.

“לולה ברחה כי אלימות לא הייתה חלק מהחוזה ביניכם.”

“קצת מכות בטוסיק זאת לא אלימות.” הוא מנופף את ידו לעברי בביטול.

“מה שרצית היה הרבה יותר מסתם מכות בטוסיק. יש לי בנות שמוכנות לעשות את זה, אבל לא לולה. יש דבר כזה שנקרא הסכמה, ואתה מן הסתם לא קיבלת אותה, ואפילו לא טרחת לבקש.”

“זאת סוכנות שירותי ליווי או גנון?”

החיוך שלי קטלני ורווי סרקזם. “אתה יודע מה זה, וחתמת מראש על כך שאתה מבין את החוקים ואת הדרישות.” אני מרימה גבה כאילו אני יציבה ובוטחת, אף שאני מעורערת לגמרי. “כמו שאמרתי, אני דורשת מתן הסכמה, ואתה לא קיבלת אותה.”

“לא קיבלתי כלום” – הוא מעביר את ידו על פניו וצליל כף ידו המתחככת בזיפים ממלא את החדר – “ובטח לא מה ששילמתי עבורו.”

“בהחלט קיבלת את מה ששילמת עבורו. בת זוג לארוחת הערב.”

גיחוכו נמוך ומאיים. “שילמתי עבור הרבה יותר מאשר רק–”

“די!” אני צועקת, כשאני קולטת שאני חייבת לקטוע אותו למקרה שזאת הפללה ותו לא.

זה יכול להיות, נכון?

אני נועצת בו מבט ומנסה להתעשת למרות האדרנלין שזורם במהירות בגופי. חשיבה מהירה תמיד הייתה אחד הדברים שהצטיינתי בו, ואני צריכה להצטיין בה גם עכשיו.

תחזרי על התסריט של החברה, ווהן. תגידי לו מה שהוא יודע, רק למקרה שהוא מקליט את זה ומתכוון להשתמש בהקלטה נגדך מאוחר יותר.

“שילמת על חֶברה. אישה שתבלה איתך. כל הכסף שולם מראש, אז כל דבר שהסכמתם עליו לאחר מכן הוא עניין של שניכם בלבד,” אני מסבירה. וכן, סתרתי את עצמי. עכשיו אמרתי שהוא לא שילם על סקס, ורק לפני רגעים אחדים אמרתי שאני מחייבת שיחסי המין והאלימות יהיו בהסכמה. למרבה המזל, דעתו מוסחת כל־כך שהוא לא תופס אותי.

עינינו נפגשות. מבטינו ננעלים. “חמוד מאוד. ככה את רוצה לשחק?”

“אני לא משחקת שום דבר,” אני מתעקשת.

“שנינו יודעים מה כללה העסקה הזאת.” הוא צועד עוד צעד לעברי. ההפתעה שנבעה מנוכחותי הופכת לכעס. הבעת הלעג שעל פניו הופכת לחיוך זחוח.

“את חושבת שזה יעבוד כשאני ארים טלפון לתובע הכללי ואספר לו על איזו אישה בשם וי שכנראה–”

“תן לי לעצור אותך כבר עכשיו,” אני אומרת ומרימה יד כדי למנוע ממנו לדבר וגם להתקרב אליי מדי. “לא יהיו שום שיחות טלפון לאף אחד.”

“אז זה אומר שלולה או את תצטרכו לספק את השירותים ששילמתי עבורם.”

“אני לא חושבת שאתה מקשיב לי, סנטור.”

“אני שומע אותך היטב. זאת את שלא מקשיבה.” הוא מתחיל לפתוח את אבזם החגורה שלו ופאניקה אוחזת בגופי. “אני חושב ששכחת עם מי יש לך עסק. את לא יודעת מי אני?” חיוך מתריס. גיחוך מתנשא. “את לא יודעת שאני יכול להרוס אותך? את לא יותר מזונה בגרוש, וי, ואני–”

“לא־לא־לא,” אני אומרת באזהרה ומנסה להקשיח את עצמי מבפנים, על אף שהמילים שלו פוגעות בי חזק יותר משהיו אמורות. “אתה הפרת את תנאי החוזה שחתמת עליו. אתה צריך לשלם על הנזק.”

“אני לא משלם לך כלום מעבר למה ששילמתי. למעשה, אני רוצה החזר. חוץ מזה, החוזה הזה לא שווה כלום.”

בלי להוריד ממנו את העיניים, אני שולפת את הטלפון מהכיס. “אז גם התמונות האלה לא שוות כלום, נכון?”

אני ממש רואה את הרעד העובר בו כשהוא שומע את דבריי. עיניו מזנקות מטה, אל אגודלי העובר על פני מסך הטלפון. “אני לא משחק משחקים,” הוא מסנן.

אני מחפשת את מה שאני צריכה באיטיות מכוונת, אף שאני יודעת בדיוק איפה התמונות נמצאות. אני לא מסתירה את הרתיעה שאני חשה כשאני פותחת את התיקייה בשם “קרטר פרסטון” והתמונה הראשונה ממלאת את המסך.

“גם אני לא משחקת,” אני ממלמלת ומסובבת את המסך כדי להראות לו את הצילום שבו הוא נראה במכנסיים מופשלים מול צעירה. צעירה שנראית בוודאות קטינה.

פניו מחווירות ועיניו נפערות. פאניקה פתאומית חולפת על פניו לרגע עד שהוא מעלה בחזרה את ארשת הפוליטיקאי המתורגלת שלו, והחיוך הלעגני והמתחסד משתלט שוב על פניו.

“לא רואים פה כלום. אבל ניסיון נחמד. כדאי שתגידי למי שאוסף בשבילך לכלוך שהוא צריך לעשות עבודה טובה יותר.”

הוא אומר את המילים בנונשלנטיות, אבל פיקת גרונו שעולה ויורדת בכוח מספרת לי את כל מה שאני צריכה לדעת. תפסתי אותו בדיוק איפה שרציתי אותו.

“אתה באמת חושב שזה כל מה שיש לי?” עכשיו כשהיוצרות התהפכו, תורי לגחך. אנשים בעלי ממון מרגישים לעיתים שהם בלתי מנוצחים, אבל זאת תחושה מוטעית, ואני עומדת ליהנות כל־כך מלמשוך את השטיח מתחת לרגליו. “יש לפחות עוד חמש־עשרה תמונות כאלה, ובכולן רואים בבירור את הפנים שלך. אני מספיק חכמה לא להראות לך את האסים שלי בתחילת המשחק... אבל שכחתי, איך קראת לי? זונה בגרוש כשאתה מניאק־בוגר־הרווארד?”

“בת זונה.”

“תודה על המחמאה.” אני מחייכת חיוך מתגרה בתגובה.

“לא חסרות שערוריות מין, וי. בפוליטיקה אתה לא נחשב מצליח עד שלא היית מעורב באחת לפחות.”

“אז לאשתך לא יהיה אכפת? לסנטורים האחרים? למצביעים? אתה חושב שכולם ימחאו לך כפיים על שזיינת קטינות?”

“אני לא מפחד ממך.”

אנחנו נועצים זה בזה מבטים כמו כלבים לפני קרב, כל אחד מאיתנו מנסה לצאת כשידו על העליונה. שנינו מנסים לשלוט במצב.

“אז אל תשלם על הנזק ונוכל לבחון את התיאוריה הזאת.” קולי נוטף מתיקות. “זה פשוט.”

“תנסי לפרסם את התמונה הזאת ואני אקבור אותך עם כל מה שיש לי.” הוא מניד בראשו ומתחיל ללבוש את החולצה שלו כאילו השיחה הסתיימה. שמוק שחצן.

“חוק מספר אחת: תמיד דע עם מי אתה עובד, סנטור.”

קרטר קופא על מקומו כשזרועותיו בחצי הדרך אל תוך השרוולים ומביט בעיניי. יש בעיניו ניצוץ זועם שאומר לי שהוא מתענג על משחק מלוכלך, ואני כרגע הבאתי משאית מלאה לכלוך שנוכל להתגולל בו יחד.

“אני לא הייתי לוחץ במקומך,” הוא מאיים.

“אז אני מניחה שכדאי לך לשלם.”

“יש לך חוקר פרטי, מה?” הוא שואל ומחליף את הנושא, כך שאני צריכה לנסות לפענח לאן הוא חותר. “את חושבת שאת היחידה במצב הזה שיש לה מידע שאפשר לאיים בו?” הוא מרים גבה וגיחוך חלקלק עולה על פניו בלי להגיע לעיניו. “חוק מספר אחת והכול.”

העצבים שלי רוטטים בפראות מתחת לפני השטח, בעוד מבטינו נעולים והאיום שלו חודר אליי.

הוא מבלף.

בטוח.

אף אחד לא יודע מי אני. מאיפה אני. ומה אני מסכנת פה.

אין שום סיכוי שהוא יכול לדעת.

פאניקה שכמוה מעולם לא הרגשתי לופתת את גרוני ומאיימת לסחוט ממני את האוויר. אני מרסנת את החרדה ויודעת שהסיכוי היחיד שיש לי להעמיד אותו במקומו – לגרום לו לפחד ממה שאני יכולה לעשות לו ולקריירה שלו – הוא לשחק בקלף הניצחון שלי. לשלוף את המידע הבלתי צפוי שנשלח לחוקר הפרטי שלי לפני כמה ימים.

על החיים ועל המוות.

“נראה שמתן שוחד הוא שיא האופנה בקונגרס לאחרונה, נכון?” אני מרימה גבה אחת כדי שיבין שאני מוכנה לשחק.

“ו–?” קולו אומנם שלֵו, אבל הניתור המהיר של לשונו אל שפתו התחתונה אומר הרבה.

“יהיה חבל אם המסמכים שאני שומרת יגיעו איכשהו לידיהם של האנשים הנכונים.”

“את משקרת!” קולו רועם בחדר אבל החיוורון האפרפר שעוטה עורו מגלה לי שהפחדתי אותו מספיק כדי להרוויח קצת ביטחון.

“באמת?” אני מעפעפת בעיניי בשיא התמימות.

“את לא רוצה להתעסק איתי.” הוא זועם. הגידים בצווארו נמתחים והשרירים בלסתו המהודקת רוטטים. אפילו עכשיו יש בו מעין משיכה מטופחת. יפה מדי. מלוטש מדי. עם אכזריות מסוימת שמוסתרת מתחת לפני השטח.

“אבל זה כל־כך מפתה,” אני אומרת בסרקסטיות. “הנה מה שעומד לקרות–”

“השיחה הזאת הסתיימה.” הוא קוטע אותי ותוחב את הארנק לכיס האחורי של מכנסיו בלי להביט בי.

“ואתה מוכן לסכן כל־כך הרבה...” אני אומרת בקול מתנגן.

אני משחקת באש.

“אני לא מסוג הגברים שמתקפלים מול איומים ריקים מתוכן ונותנים שיובילו אותם בביצים.”

“לי נראה שאני דווקא מחזיקה את שתי הביצים שלך חזק ביד שלי,” אני אומרת.

בלי אזהרה הוא חוצה את החדר לעברי – חולצתו לא מכופתרת, השרירים בלסתו רוטטים – ומתנגש בי. אני נסוגה ונשימתי נעתקת קלות כשגבי נחבט בקיר.

אל תיכנסי לפאניקה.

אבל אני לא מצליחה שלא.

הדופק שלי הולם כשההבנה מחלחלת לכל חלק בהווייתי – אם הוא השאיר את הסימנים ההם על לולה במסגרת סקס, אני אפילו לא יכולה לדמיין מה הוא יעשה למישהו כשהוא כועס.

קרטר עומד קרוב מספיק עד שגופו מתחכך בגופי. אני יכולה להריח את הוויסקי בהבל פיו. את ריח הזיעה הקל המעורב באפטרשייב. אני מרגישה את חום גופו.

“אוי, זה יכול להיות כל־כך כיף, וי.”

גבר שנהנה לגרום לאישה לצרוח. הסוג הגרוע ביותר.

אגלי זיעה צצים על רקתו. אני מביטה ישר בעיניו כשהוא מיישר את כתפיו ומזדקף. נוכחותו הפיזית משתלטת על המרחב ומגמדת את המטר שישים וחמש שלי.

אני צריכה להרגיע את הרוחות – להסיט את תשומת ליבו ממני. אני נושמת נשימה מדודה. “אתה הרמת יד על לולה.”

“היא נהנתה מזה.”

מניאק.

“השארת עליה סימנים. זה לא מקובל עליי. אתה לא שילמת על הזכות הזאת. למעשה, בכך שעשית את זה עלית לי לא מעט כסף, כי אני לא יכולה לשלוח אותה לפגישות נוספות עד שהיא תחלים.”

“זאת לא הבעיה המזוינת שלי.”

“אה, אבל בזה אתה טועה מאוד.” אני מטה את ראשי הצידה ומכווצת את שפתיי בזמן שאני מאריכה את ההפסקה בדבריי. “לפי החוזה שלנו, אתה תיקח את הטלפון שלך ותפקיד עוד עשרת אלפים דולר בחשבון שלי כדי לפצות אותי על אובדן ההכנסה שייגרם לי מפני שלא יכולת להתנהג כמו ג’נטלמן ולהתייחס לאישה כראוי.”

“נפלת על השכל.”

“אולי, אבל אני חושבת שבניו־יורק טיימס יעופו על התמונות האלה...” אני מרימה את הטלפון שלי. רסיסי רוק מצטברים בזוויות שפתיו כשהוא פותח את פיו ואז סוגר אותו שוב ללא קול. “ואז, אחרי שיפרסמו אותן וכל תשומת הלב תהיה מרוכזת בך, נוכל להמשיך עם מכת המחץ... אני אתן לך לדמיין אותה בעצמך.”

“חתיכת בת זונה.”

“אני חושבת שכבר הבהרנו את הנקודה הזאת.” אני מרימה גבה. “שמעתי שהמושב שלך בקונגרס מאוד מבוקש בבחירות אמצע הכהונה הקרובות, עם ההצלחה הצפויה למפלגה הדמוקרטית והכול. לא הייתי רוצה לראות את הסנטור האהוב סובל מבעיות שיגרמו לו להפסיד את קולות המצביעים שהוא כל־כך זקוק להם.”

“את נהנית לשחק באש, מה?”

“רק כשמישהו אחר עומד להיכוות.” מבטינו ננעלים בהתרסה בעוד שקט ממלא את החדר ושנינו שוקלים את הצעד הבא שלנו.

הוא מרכין את ראשו עד שפיו קרוב לאוזני וממלמל, “את ממש קשוחה וזה ממש מחרמן.”

“לפחות אני לא משתמשת באגרופים. תעביר את הכסף, קרטר,” אני דורשת, וקופאת כשהוא מושיט את ידו ומעביר אותה במורד זרועי.

אני לא מגיבה.

אני לא יכולה.

להפגין בפניו פחד זאת לא אפשרות כרגע.

“את תהיי שלי. את יודעת את זה, נכון?” אני נוחרת בבוז בתגובה, והוא משמיע קול גרוני מלא רמיזה. איברו הזקור נחבט בירכי. “זה בלתי נמנע. אני אוהב להראות לאישה שחושבת שהיא שולטת מי באמת מנהל את העניינים.”

הוא שואף ואני מנסה להסדיר את נשימתי. “אני אגיד את זה שוב: תעביר את הכסף.”

“זאת פאקינג סחיטה,” הוא אומר באנחה מוגזמת ומתרחק ממני, ואני מרגישה שאני מסוגלת לנשום בפעם הראשונה מאז נכנסתי לחדר.

“לא. זה נקרא להגן על ההשקעה שלי.” אני צוחקת. “ולהגן על המועמדות שלך.”

לשבריר שנייה אני חוששת שהגזמתי ולחצתי על כפתור אחד יותר מדי. גופו מתקשח. אגרופיו נקמצים. המבט הזועם שב לעיניו כשהוא מסתובב ומביט בעיניי.

“וכל מה שצריך הוא ללחוץ על כפתור כדי להעביר את הכסף... או כדי לשלוח את התמונות... וההזדמנות להיבחר לתפקיד סגן הנשיא הולכת לעזאזל.”

“זונה מזוינת.” הוא צועד אליי בהבעת לגלוג, כעס מפעפע מכל נקבוביות גופו.

אני לא זזה. אני לא נבהלת. במקום זאת אני עומדת יציבה במקומי עד שהוא מתקרב למרחק סנטימטרים ספורים מפניי.

“אני אתן לך את מה שאת רוצה הפעם, וי. רק הפעם. אחרי זה, תדעי שאני אקבל את מה שאני רוצה ממך או מהבנות שלך. אף אחד לא מסרב לי או מאיים עליי – אף אחד – בלי שיהיו לכך השלכות חמורות. הלקוח תמיד צודק, אחרי הכול, ואת חצית את הגבול המזוין.”

הגרון שלי יבש. כפות הידיים שלי מזיעות. קולי נעלם.

אבל אני מוצאת אותו.

“אני יודעת איפה הגבול שלי. אני מגנה על הבנות שלי.” ועל עצמי.

תסמכי על גבר שיהפוך סקס לבלגן.