הרגלים רעים 2: לחשוף

 

פרולוג

רייקר

“אישה, את מתחילה לגרום לי לרצות להגדיר דברים שמעולם לא דמיינתי קודם.”

המילים שאמרתי מרחפות במוחי יחד עם המבט על פניה של ווהן כשאמרתי אותן – לחייה סמוקות מהסקס שעליו התענגנו זה עתה, שפתיה נפוחות בגלל חוסר היכולת שלי לשבוע ממנה, עיניה מלאות באותה סערת רגשות שגועשת בתוכי.

הגדרות.

תוויות.

כינויים.

לא משנה איך נקרא לזה, הייתי מוותר על כל אחד ואחד מהם ברגע זה לו הייתי יכול לגרש את כל האורחים מהמסיבה כדי שאוכל ליהנות מווהן שוב. אבל לא זיון חפוז על השידה כמו שעשינו עכשיו... לא. הפעם אני רוצה לקחת את הזמן איתה. להשתכר מכל סנטימטר בגופה. לאבד את עצמי בתוכה – בה – באופן שמעולם לא הרשיתי לעצמי בעבר.

אני בן־זונה אנוכי שלא רוצה לחלוק.

אני מניד בראשי ומבין בהשלמה שלא הייתי צריך להזמין את כל חטטני ההמפטונס לכאן. אני פותח את תיבת הסיגרים שלי ושולף קופסת סיגרים קובניים כדי לחלק בחוץ לגברים.

“יש לך משהו שאני רוצה, לוקהארט.”

אני לא מגיב. אני לא מסתובב לעברו. אני לא שואל אותו מה לעזאזל הוא עושה במסיבה שלי, ועל אחת כמה וכמה מה הוא עושה בביתן הבריכה שלי, משום שהייתי צריך לנחש שיופיע. במקום זאת אני סוגר את דלת הארון, מניח את הסיגרים ומקיש באגביות על כפתור במסך הטלפון שלי, שאותו אני מניח הפוך על הבר מולי.

אני לוגם במתינות מהמשקה, מסתובב ומביט בקרטר פרסטון מעל לשפת כוס ההייבול שבידי. “טוב לראות גם אותך, סנטור.”

“חשבתי שלא יפריע לך שאני אקפוץ. כל העיר מדברת על רייקר לוקהארט וכמה הוא כנראה רציני עם האישה הזאת שהביא לפה לסוף השבוע.”

“ממתי אתה מאמין לשמועות מטופשות?” אני שואל, מנסה לגשש ולהבין מה פשר נוכחותו הבלתי צפויה והלא רצויה כאן.

“מאז שראיתי את האישה כאן במו עיניי,” הוא מרים את הגבות ופשוט בוהה בי. גיחוך איטי מעקל צד אחד של שפתיו. בלי לשאול, הוא מושיט יד ומוציא סיגר מהקופסה שאני מחזיק, ואז מרים אותו בהרמת גבה כאילו הוא מבקש רשות. אני לא נלהב לתת לו סיגר, אבל מהנהן ומחכה שיוביל את השיחה. “אתה לא מחזיר לי שיחות.”

אני חושב על שתי ההודעות הקוליות שהוא השאיר לי בימים האחרונים, בהן ביקש רגע מזמני, ועל כך שהתעלמתי מהן. “כפי שאתה רואה, הייתי עסוק.”

“חשבתי שהכול שמועות.”

“מה אתה צריך, קרטר?” אני מתעלם מהשאלה שלו.

“כמו שאמרתי, אני פה כי יש לך משהו שאני רוצה.”

“אני מצטער, אני לא יכול לקחת עוד תיקים,” אני אומר ומתיישב על כיסא הבר שלידי.

“הממ.” הוא מתענג על השאיפה מהסיגר ומצחקק כאילו אינו מאמין לי. “אני אקבל את מה שאני רוצה בדרך זו או אחרת.”“לכבוד הוא לי שאתה רוצה שאייצג אותך במשפט הגירושים שלך,” אני אומר בניסיון להסיט את השיחה, “אבל זה פשוט בלתי אפשרי כרגע. יש לי עומס עבודה ש–”

“אתה באמת מוכן לוותר על לקוח שצפוי להיות סגן נשיא ארצות־הברית? אתה יודע שהשם שלי יביא עוד הרבה לקוחות חדשים – לקוחות שמשלמים הרבה כסף וירימו אליך טלפון.”

“אנחנו לא רותמים את העגלה לפני הסוסים?”

“המינוי הוא רק עניין של זמן. אני מוודא שהצעות החוק שצריכות לעבור מבחינת המפלגה באמת יעברו. אני מוודא שאלו מהן שצריכות להיקבר, נקברות.” הוא מושך בכתפיו ומתרחק ממני כמה צעדים. “מי לא נהנה מכוח כזה?”

“כוח הוא לעיתים קרובות עניין סובייקטיבי.” אין לי טיפת מושג לאן הוא חותר עם העניין הזה, אבל שהוא והאגו המנופח שלו ילכו להזדיין.

“קל לדבר כשלא חווית את הריגוש הזה,” הוא מניד בראשו. “הייתי יכול לעזור לך בזה, אתה יודע. לפרוש עליך את חסותי. לתת לך לעזור לי בדבר או שניים ובאמת לנצל את התואר שלך במשפטים.”

“אני מסודר, תודה.” אידיוט.

“נו באמת, לוקהארט, תחיה קצת.”

“אני חי מספיק.”

“אפשר להרוויח הרבה כסף.”

“יש לי כסף.”

הוא צוחק בראש מורכן, אצבעותיו כרוכות בכוסו. לרגע הוא רק בוהה בה, ואז הוא מרים את עיניו אליי בחיוך החתול־טרף־את־הקנרית, שמגלה לי שזו מכה משולבת. הנה הסיבה האמיתית שהוא רצה לדבר איתי.

מה אתה רוצה, קרטר?

“בגלל זה אתה לא מוכן לייצג אותי? כי כבר יש לך כסף?” הוא מתקרב צעד אחד לעברי. “או כי אתה מייצג את אשתי ועכשיו יש לך את הכסף שלי?” עוד חיוך נטול הומור. “שני מיליון דולר, למעשה.”

אני מתבלבל ולא יודע איך להגיב. מה לומר. איך להצדיק. פאק. לגמרי לא ראיתי את זה מגיע. “היא פנתה אליי לפניך.”

שתיקה מתוחה ממלאת את החדר. דרך החלון נשמעים קולות האורחים סביב הבריכה והם נראים כל־כך לא קשורים לעימות הדומם שלנו.

זרועותיו משולבות כעת. כתפו שעונה על הקיר. עיניו נעולות על עיניי וטעונות ברגש שאני לא מצליח לפענח. זעם? הערצה? חוסר אמון? שום דבר לא נראה לי הגיוני.

“ועם זאת, התאריך על ההמחאה הוא אחרי שפניתי אליך.”

“היינו במשא ומתן.”

“לפחות אחד מאיתנו קיבל אותך,” נחרת הצחוק שלו מהדהדת בחלל והסרקזם שבה סותר את מילותיו. “חבל רק שעכשיו אצטרך למצוא עורך־דין אחר שיקרע אותך לגזרים.” סיפוק ממלא את פניו.

אולי זאת תחושת בטן, אולי הימור, אבל קורה פה עוד משהו. משהו שאני לא מצליח לשים עליו את האצבע. משהו מעבר לעובדה שאני מייצג את אשתו ביאנקה.

“אני בטוח שנוכל להסתדר גם בלי שמישהו יצטרך להיקרע לגזרים.”

צחוקו עשיר וחלק, ובתוך שניות עובר מהדהוד בחלל הקטן לדממה. “מה? בלי רוקסן?”

הערתו על מערכת היחסים שניהלתי עם אישה נשואה היא כמו צליפת שוט למוח שלי, והאיום המרומז בה מכה בי עוד יותר, אבל אני מנסה להסתיר את תחושותיי בגיחוך ידעני. “רוקסן?”

“נו באמת, לוקהארט. צ’אק שוב קשקש במועדון. כולם יודעים שזיינת אותה.”

לעזאזל עם הצ’אק הזה.

“זה נגמר עוד לפני שהתחיל.”

קרטר מעביר את הסיגר שלא הדליק מתחת לאפו ושואף את ריחו העשיר. “זה לא בדיוק מה שמספרות השמועות. היא הייתה אצלך לא מזמן.”

“בלובי, לא יותר מזה.” מאיפה הוא יודע את זה, לעזאזל?

“יש לי עיניים בכל מקום, ידידי,” הוא עונה בתשובה לשאלתי שלא נשאלה, נהנה מכל רגע ורגע.

“אז העיניים שלך צריכות לדעת שהיא התחננה אליי ושאני הלכתי ממנה לכיוון השני.” השאלה היא אם העיניים שלו ראו שם גם את ווהן? האם ראו אותנו נכנסים לשירותים בלובי? היא יצאה משם לבדה אחרי הוויכוח שניהלנו שם.

“אתה יכול לדמיין מה יקרה אם ייוודע ששכבת עם אשתו של לקוח? שאתה מייצג גבר והוא חושב שאתה דואג לאינטרסים שלו, ובו־בזמן אתה בוגד באמון שלו? המילה שלך היא הדבר החשוב ביותר בתחום הזה, לא?”

הנה יריית האזהרה. האיש ידוע בכך שהוא אוהב להשתעשע עם הטרף שלו לפני שהוא יורה כדי להרוג.

“מה אתה מנסה להגיד, סנטור?”

“אתה רוצה להסביר לי למה אני רואה פה מאדאם יוקרתית? למה ראיתי אותה איתך בעבר?”

אני נלחם בכל תגובה אוטומטית שעולה בי. ב”על מה לעזאזל אתה מדבר?” וגם ב”מה זאת אומרת מאדאם יוקרתית?” הוא קישר בין וי לווהן, ומה לעזאזל אני אמור לעשות עכשיו? איך אני אמור להעמיד פנים שאין פה עניין גדול כשהוא נועץ בי מבט ומצפה לתגובה?

אני מסרב לתת לו את המריבה שהוא מחפש.

“מה זה עניינך?”

“אני מאמין שזה לא חוקי לשלם עבור סקס, מר עורך־דין,” הלעג בקולו ממלא את החדר הקטן ומטביע את קולות אורחיי מבחוץ.

“אומר האיש שאין לו שום בעיה להפר את החוק בעצמו,” אני אומר, כדי לנטרל את איומו הלא לגמרי מרומז ולהבהיר לו ששמעתי את השמועות על מעלליו. על לוביסטים וכיסיהם המלאים. על כך שהשתמש בשירותי ליווי ושילם עבור סקס בעצמו.

אבל משהו לא בסדר. הוא מתוח מתחת לאיומים המלוטשים וחיוך הפוליטיקאי המתורגל, על אף שהוא מעמיד פני רגוע.

הדברים שאמרה ביאנקה בשיחתנו מוקדם יותר השבוע מרחפים בחזרה אל מוחי. בעלי סובל כרגע. קשה לאדם שתמיד נמצא בשליטה להרגיש שהוא מאבד אותה בכל הנוגע אליי. אני חושב על חיוכה המתוח ועל המבט חסר הרחמים בעיניה. אני איהנה להיות זו שתוכיח לו שהוא לעולם לא יוכל לשלוט בי שוב. תמצא כל פיסת לכלוך שתוכל עליו – הנשים שהוא בוגד בי איתן, השוחד שהוא לוקח, הזונות שהוא משלם להן – ואני רוצה שתשתמש בכל דבר ודבר כדי להרוויח בשבילי יותר כסף. אבל תיזהר, כי ברגע שהוא ידע שאתה מאיים עליו ועל המטרה הסופית שלו, הוא יעשה כל מה שצריך כדי לקבור אותך. הוא לא מצטיין מדי בלהיות בן תמותה.

“לפעמים גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות,” משיכת כתפיו המודגשת מלווה בשמץ חיוך. “בעיקר כשצריך לנצח.”

“אני לא מבין.”

“לא היו לך כמה אירועים בעייתיים במשרד לאחרונה?” הוא ניגש לבר ובוחר בקבוק ג’יימסון מהמדף בלי לבקש. צוואר הבקבוק משמיע קול נקישה על כוסו כשהוא מוזג לעצמו. “נוסף על רוקסן, כמובן.”

אני מנסה להבין למה הוא רומז אבל דבר לא עולה במוחי.

“אתה מנסה להעמיד פנים שיש לך איזה יתרון כוזב עליי?” אני שואל בצחוק. לא אכפת לי מי הוא לעזאזל, סגן נשיא או סנטור או נער שליח דפוק, הוא סתם מקשקש שטויות.

צחוקו מהדהד בחדר. “לא, אנחנו סתם שני חבר’ה שמדברים. חולקים סיפורים. מחליפים טובות. דואגים זה לזה.”

כך הוא רוצה לשחק? לבקש לפגוש אותי, להתעמת איתי בנוגע לביאנקה ואז לווהן, לאיים עליי ועכשיו להעמיד פנים שאנחנו חברים?

תירגע, רייק. ככל שתגיד פחות כך עדיף, עד שתבין מה הוא מחפש. כי הוא בוודאות מחפש משהו.

“באמת?”

“תגיד לי אתה. באמת?”

“אמרת שאתה רוצה ממני משהו,” אני חוזר למשחק חתול ועכבר המילולי שלנו, כי נמאס לי מהמרדף. “אתה רוצה להסביר לי על מה מדובר כדי שאוכל לחזור לאורחים שלי?”

“אתה מתכוון לענות על השאלה שלי?” הוא שואל ומסמן בסנטרו לעבר המסיבה שבחוץ. “מה היא עושה כאן?”

“מי?”

עכשיו תורו להגיב בצחוק שמגלה לי שאני יודע בדיוק על מי הוא מדבר. “האישה שצריכה לדעת שהאיומים שלה לא שווים כלום מול ההשפעה שלי,” הוא מישיר אליי מבט כפי שרק הוא מסוגל. מתנשא. פריווילגי. חושב שמגיע לו.

הוא רוצה את ווהן.

את ווהן, לעזאזל.

“ווהן,” הוא כובש חיוך ובוחן את תגובתי.

תגובה שאני מסרב לתת לו.

“ווהן?”

“כוח, רייקר,” הוא מרים את קוצץ הסיגרים מהשיש, מקצץ את קצה הסיגר ואז מדליק אותו ושואף שאיפה עמוקה. עיניו נעצמות והוא מתענג על הטעם, ואז הוא נושף לבסוף ומביט בעיניי. “הכול מתנקז בסופו של דבר לכוח, נכון?”

“כמו שאמרתי, כוח זה עניין סובייקטיבי.” לאן אתה חותר לעזאזל, קרטר?

“אתה הבוס שלה? אתה זה שמושך בחוטים?”

“אני לא מבין. אתה לא חושב שיהיה יותר קל אם פשוט תשאל מה שאתה רוצה לשאול?”

חיוכו רחוק מלהיות כן. עיניו קשות, כתפיו מתוחות. “לאישה הזאת יש הרבה דברים שאני רוצה. הרבה.”

“ו—?”

“וכדאי לה להיזהר.”

“מה זה אמור להביע?” קדימה, חתיכת בן־זונה, תגיד לי מה אתה רוצה. מה פשר האיומים? “למה אתה מספר לי את כל זה?”

“כי נראה שהיא עובדת עליך באותה מידה שהיא עובדת עליי. לא תהית איזה לכלוך יש לה עליך? לא הבנת שהיא מתכוונת להפיל אותך אם תכעיס אותה?”

“אני לא מוטרד מזה.” אני מכווץ את עיניי ותוהה מה לעזאזל יש לווהן עליו שבגללו הוא כל־כך מודאג.

“כדאי לך להיות.”

אני לא אומר מילה. במקום זאת גם אני מעביר סיגר מתחת לאפי ושואף את ריחו כדי להרוויח זמן ולתת לו את הרושם שאני לא מוטרד כלל. מבחינתו, ווהן מקבלת תשלום על שהותה כאן.

“נו באמת, לוקהארט,” גיחוכו מגרה את עצביי. “אל תגיד לי שאני צריך ללמד אותך איך לנהל את הצעצועים שלך.”

אני מביט בו כשהלהבה מהבהבת בקצה הסיגר שלו. הוא שואף כמה שאיפות מהירות כדי לחזק את האש.

“לא הייתי מודע לעובדה שאני צריך לנהל אותם.”

“כשהצעצוע שלך יכול להרוס אותך עם הלכלוך שיש לו עליך... אין לך ברירה. אתה מבין, סקס תמיד מגיע עם כוח מסוים. עם כוח מגיע גם פחד. כל־כך פשוט לגרום לאישה להיכנע לרצונך כשאתה משלב את שני הדברים – כוח ופחד.”

“מממ,” אני לא בוטח בעצמי לומר שום דבר אחר.

“מה שאני חותר אליו הוא שצריך לזיין את ווהן עד שהיא תיכנע,” הוא שואף שאיפה עמוקה נוספת מהסיגר אבל לא מוריד את עיניו ממני וממתין לתגובתי. ולעזאזל, הוא צודק. דבריו גורמים לאגרופים שלי להתהדק ולדם שלי לרתוח, אבל אני יודע לא לתת לו את מה שהוא רוצה.

“כל אישה צריכה, נכון?” ראשו מתרומם במהירות ופליאה ממלאת את עיניו למשמע השקר שאני משמיע. “השאלה היא לְמה היא צריכה להיכנע?”

זה קשור אליי? הוא מנסה לנקום בי באיזו דרך מעוותת כי אני מייצג את אשתו, או שמדובר פה רק בווהן? במה שיש לה עליו? או שהוא רוצה משהו אחר לגמרי?

ומובן שהמשהו האחר הוא זה שגורם לי לקום ולמזוג לעצמי עוד כוסית. אני בהחלט אזדקק לעוד אלכוהול כדי להרגיע את כעסי.

“יש לה הרבה דברים ששייכים לי והיא צריכה להחזיר אותם,” חיוכו מתוח, עיניו חסרות רחמים.

“כמו מה?”

הוא מושך בכתפיו. “נקווה שהיא תחזיר אותם, או שלא תהיה לי ברירה אלא לחשוף את כל הסודות הקטנים והמלוכלכים שלה... ויש כל־כך הרבה, רייקר. לשופט תהיה חגיגה. אני חושב שהנשים בכלא ישמחו לטעום מהכוס המתוק שלה,” הוא נועץ בי מרפק. “הוא מתוק, נכון, לוקהארט?”

“קרטר.” זאת אזהרה. תזכורת שהסבלנות שלי מגיעה לקיצה. פליטת פה שחושפת בפניו שאכפת לי ממנה.

לעזאזל. המילים שלו הן כמו לזרוק פיתיון לכריש.

“מה קרה? אתה מפתח רגשות כלפי העובדים?” הוא מניד בראשו בגועל. “אתה חייב להישאר ערני,” הוא מתקרב אליי. “תשתמש בסקס. תקבל את הפחד. תרוויח את הכוח. מבין?”

“מממ,” אני לא נופל למלכודת הזאת ויהי מה.

“אז זה השלב שבו אתה אומר לי אם אתה איתי או נגדי.”

דבריו לא הגיוניים בעיניי. אני מייצג את אשתו, אבל הוא מדבר איתי על הרצון לדפוק אישה אחרת.

“איך בדיוק?”

“טוב, ברור שיש לה דברים ששנינו רוצים. עדיף שנעבוד יחד כדי לקבל אותם,” הוא מטה את ראשו הצידה ונועץ בי מבט. “אז אתה סתם מזיין אותה או שאתה מתכוון להתחתן איתה? הראשון הופך אותך לגבר. השני לסמרטוט.”

“לך להזדיין,” אני צוחק אבל הראש שלי מסתחרר בניסיון להבין למה דבריו מעוררים בי בחילה.

“אז אני לא יכול לסמוך עליך?” עיניו מתכווצות ועשן הסיגר שלו מסתלסל סביב פניו.

אומרים שבאש נלחמים באש. מסיבה כלשהי, יש לי ספק שזה יעבוד עם הסנטור. אני אילחם באש באמצעות דלק. אוסיף קצת חומר בעֵרה, אדליק את הגפרור, ואתבונן בגודל הפיצוץ עד שייכבה מעצמו.

“תחשוב מה שאתה רוצה,” אני מושך בכתפיי באדישות שעשויה להתפרש לשני הכיוונים ואז מרים את הכוס לשפתיי. צריבת האלכוהול לא עוזרת כלל לעמעם את השנאה שאני חש כלפי האיש הזה. אני מהנהן ומחליט לאלתר. “אני מחזיק את ווהן בסביבה רק בשביל הסקס. לא יותר ולא פחות.”

“אז פנית למקום הנכון אם מדובר בסקס. איזה מזל יש לך,” אומר קרטר ומפנה את תשומת ליבי לחיוכו הזחוח ולחזות שכולה רוח וצלצולים. “ווהן היא מאדאם וזונה ואתה מקבל את הכול בחבילה אחת קשורה בסרט שאתה זוכה להתיר.”

הזעם מבעבע בתוכי. האגרופים שלי נקמצים. כל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא לרסק באגרוף את אפו הישר להפליא.

אבל קריאת התיגר שבעיניו גורמת לי להבין שזה מה שהוא רוצה. האיש רוצה לריב, ואני רוצה להצמיד אותו לקיר המזוין. קודם באגרוף לפרצוף על זה שהוא בן־זונה דפוק, ואז בבית המשפט, אם אוכל להשיג הוכחה שהוא מוכן לבגוד – ועוד עם נערת ליווי, לא פחות. הסנטור שמשלם עבור סקס. אם אצליח לגרום לו להודות בכך בהקלטה שמופעלת בטלפון הנייד שלי, הסיכויים שלי לנצח במשפט ישתפרו בוודאות. אבל כמה שכל זה דפוק. אני צריך לזרוק את ווהן לכלבים – מטאפורית – כדי לקבל יתרון. נקודת האור היחידה בכל השיחה הזאת היא תקוותי שהוא יחשוף את מה שיש לו עליה.

הוא מרים גבה וחיוך מרחף בזוויות שפתיו בזמן שהוא בוחן את המצב.

אני עושה כמוהו.

זמן לשחק.

“אתה יכול לקבל אותה אם תרצה, פרסטון. אני אפילו אשלם על הזמן שלך איתה.”

קדימה, מניאק. תבלע את הפיתיון.

אני אמור להיחנק מהשקר הזה, אבל זה לא קורה. הוא יוצא מפי חלק ואחיד, ולשבריר שנייה אני תוהה מה לעזאזל לא בסדר בי. הבושם של ווהן עדיין על עורי, ועם זאת לא מפריע לי בכלל להגיד דברים כאלה?

אולי אני לא בנוי לדברים האלה. מערכת יחסים. אהבה.

לעזאזל.

בזמן שאני נאבק ברצונותיי, אני מביט ברגשות שמשתוללים על פניו של קרטר. זהירות. סקרנות. רברבנות. הוא תוהה אם אני מנסה להערים עליו ובו־בזמן הוא יהיר עד כדי כך שהוא באמת חושב שאני תחת שליטתו.

“אתה תשלם בשבילי, לוקהארט? למה הנדיבות הפתאומית הזאת?”

“סנטור, אפילו אני יודע מתי מגיע הזמן לחלוק בעושר. חוץ מזה, האם לא אתה זה שהכי ירוויח מהסיפור?”

“אתה מאכזב אותי ואז אתה מנסה לפצות אותי עם כוּס,” גיחוכו של קרטר מהדהד באוויר. “גבר כלבבי.”

“לא ידעתי שיש לך לב,” אני אומר ומוכר את השקר בכך שאני משיק את כוסי בכוסו.

חיוכו מתרחב. “מה שאני לא מבין הוא איך הצלחת לאלף אותה. היא צריכה גבר אמיתי שיעמיד אותה במקום. יראה לה מי הבוס... בלי להעליב.”

“לא נעלבתי,” אני אומר את המילים האלה אבל כל חלק בגופי שונא אותי כרגע.

אוי, אלוהים.

יכול להיות שאני באמת מנהל את השיחה הזאת עכשיו?

יכול להיות שבאמת הצעתי עכשיו את ווהן לזבל הזה?

מה עשיתי?

מה לעזאזל אני עושה פה, בעצם?

אבל כשאני מרים את עיניי אל קרטר ורואה את החיוך הזחוח על שפתיו ואת גופו נרגע, אני חושב שהוא באמת האמין לי. ועכשיו יש לי עוד תחמושת למשפט עם ביאנקה... ואולי אם אשחק את המשחק כמו שצריך, אוכל לגלות מה לעזאזל יש לו על ווהן.

“אז מה עשית? שכנעת אותה שהיא יותר מסתם זיון טוב מבחינתך?”

אני חושב על ליל אמש על השיש במטבח – ווהן וגלידה – ועל מוקדם יותר בחדר השינה – צורך טהור ותשוקה – ואני שונא את עצמי עוד יותר על שאני מאכיל אותו בשקרים האלה.

אני לא בוטח בשפתיי שלא יבגדו בי כרגע, אז אני רק מושך בכתפיי ומחייך חיוך לא מתנצל.

“חתיכת מניאק אכזרי ומבריק שכמוך.”

“זה מה שאומרים.”

הוא מניף את הסיגר שלו לעברי. “חסר לך שאתה עובד עליי, לוקהארט.”

“עובד עליך?” תמכור את השקר, לוקהארט. “לא עליך, פרסטון. אתה ישר תקלוט את זה. אבל כל האחרים? בהחלט.”

התירוץ שלך לא מחזיק מים.

“נראה שאולי תצטרך את הלכלוך שמצאתי עליה לעצמך. עבדת עליה כל־כך טוב שנראה לי שהיא רואה טבעת, בזמן שכל מה שאתה רואה הוא את מה שאתה רוצה בין הרגליים שלה. היא תכעס כשתפסיק להתקשר.”

“נכון. אני בהחלט יכול להזדקק ללכלוך שיש לך עליה. תמיד עדיף ששני אנשים ידעו משהו מאשר רק אחד. כך שנינו נהיה מוגנים,” אני מתיישב בחזרה ומכריח את עצמי לצחוק כדי להמשיך בהעמדת הפנים, אם כי כל מה שאני רוצה לעשות זה להוריד עוד משקה מרוב אומללות. “כיוון שאנחנו דואגים זה לזה והכול.”

“ולכן אתה מציע לי אותה?”

“כמו שאמרתי, זה המעט שאני יכול לעשות, בהתחשב בנסיבות.”

“תעביר לי את הכוּס בבקשה.”

הסנטור צוחק ואני מצטרף אליו, אף שהבטן שלי מתהפכת לעצם המחשבה על ידיו המזוינות על גופה. כיוון שאני יודע על כל מה שהיא עברה בגלל הדוד שלה ובגלל גברים כמותו שחושבים שזכותם לקחת בלי קשר להסכמה. “מאיפה אתה יודע שהיא תשתף פעולה עם זה?”

“תגיד לי איפה ומתי, ואני אדאג שהיא תהיה מוכנה ומזומנה בשבילך,” אני מציע, מתעלם משאלתו של הסנטור וגורם לעיניו להידלק. עכשיו הזמן להגיד לו שאני רוצה את המידע על ווהן מראש. עין תחת עין. “אבל קודם תצטרך לתת לי–”

“רק תוודא שהיא לא כנועה. אני אוהב כשהן נלחמות.”

“לא יקרה.” אני שומע את קולה של ווהן עוד לפני שאני רואה אותה, וכל חלק בגופי מת מוות אומלל ומייסר למשמע הצליל.

לא!

כמה ממה שנאמר היא שמעה?

זה רע.

פאק.

כל־כך רע.

פאק.

היא חייבת לדעת שאני משקר.

פאק!

לצידי, קרטר נפנה אליה. מה שהוא רואה בהחלט מוצא חן בעיניו – הזין שלו נכנס לתוכה עוד לפני שנגע בה אפילו – ואני מכריח את כפות ידיי לשחרר את האגרופים שנקמצו.

“אני פאקינג רוצה אותה,” ממלמל פרסטון כך שרק אני אוכל לשמוע, ואצבעותיו רוטטות כאילו הן משתוקקות לגעת בה.

מה לעזאזל אני עושה עכשיו? לרגע אני משתהה בזמן שראשי מסתחרר ואני מאבד שליטה על מחשבותיי.

פישלתי ובגדול. שיחקתי את המשחק ועכשיו אני שקוע עמוק כל־כך בתוכו עד שאני לא יכול להתחרט. אין דבר שנותר לי לעשות מלבד לוודא שקרטר יחשוב שזאת האמת. הכול. שהצעתי לו אותה. שאני מאמין בתיאוריית הסקס, כוח ופחד האידיוטית שלו. שאני צריך לדעת מה יש לו עליה כדי להציל את שנינו ממנה.

תמכור את השקר המזוין, לוקהארט.

אבל באיזה מחיר?

אני לוגם מהמשקה שלי ומניח אותו בנקישה על הבר, ואז מסתובב על כיסאי לעברה.

ואני יודע מה המחיר. הוא נמצא שם מולי, ונדרשים לי כל כוחי והשליטה העצמית שלי כדי לא להביט בעיניה.

אבל כל זה נועד להגן עליה. להבטיח שקרטר לעולם לא יוכל לפגוע בה.

תמכור את השקר.

תגרום לקרטר להאמין לך. תגרום לו לחשוב שהכוח בידיו. תגרום לו להאמין שאתה תעזור לו לקבל בחזרה מה ששלו.

אבל אלוהים, זה הדבר הקשה ביותר שנאלצתי לעשות אי־פעם, כשהיא עומדת שם וכל גופה מקרין כאב, בושה, תבוסה והתרסה.

האפשרות היחידה שעומדת לרשותי עכשיו היא לבקש סליחה, שכן מאוחר מדי לבקש את רשותה לעשות את כל זה.

לפחות כך אני אומר לעצמי כדי שאוכל לעבור את זה. להתעלם מהדמעות הנקוות בעיני התכלת האלו ומהרעד בשפתה התחתונה.

תמכור את השקר המזוין.

“ווהן.” תסתכלי עליי, ווהן. תסתכלי עליי ותדעי את האמת. במה אני משחק. שאני... פאק, רק תסתכלי עליי. “תזמון מצוין. האוזניים שלך בערו, בייב?”

“תדאג שזה יקרה,” עוד מלמול מפרסטון. אני נועץ את מבטי בווהן אבל מניד בראשי קלות לעברו, כדי שידע שזה מה שאעשה.

“בייב?” היא שואלת. קולה קר יותר מכיפת הקרח המזורגגת בקוטב. “בייב?”

“כן,” המילה צורבת כמו חומצה על לשוני.

“אני לא שייכת לך ואתה לא יכול לחלוק בי.”

“את לקחת את הכסף, אז טכנית את שלי ואני יכול לעשות בך מה שארצה,” אני אומר, בידיעה מוחלטת שקרטר מקשיב לכל מילה, בעוד שכל מילה שמגיעה לאוזניה נשמעת כמו ירייה שפוגעת בה. לעזאזל, ווהן. תסתכלי עליי. תראי אותי. אני לעולם... אבל יש רטט קל בשפתה התחתונה שגורם לי לרצות להפסיק את ההצגה הזאת ומיד. אבל יש לו משהו עליה.

תחשוב, לוקהארט.

תחזיר אותה אליך.

תדאג שהיא תדע.

“זה לא שאמרת לי לא,” אני אומר ומחכה שתשמע את המילים, שתיזכר בהתנגשויות בינינו בתחילת מערכת היחסים הזאת, שתבין שאני מנסה לומר לה שזה לא איך שזה נראה, ובו־בזמן רוצה לגרום לקרטר לחשוב שאני נוקט בגישת להעמיד־את־האישה־במקום שלו.

“אני לא... אני לא יכולה... איך...” היא מגמגמת ומחפשת מילים, ממש כפי שרגש מתחלף ברגש על פניה.

“באמת חשבת שהשתניתי בשבילך עד כדי כך?” אני שואל, וקרטר מגחך בהתנשאות של חבר באחוות סטודנטים שמגלה לי עד כמה הוא נהנה מזה. ואני מת מבפנים עוד טיפה, כשהדמעה הראשונה מתגלגלת במורד לחיה. אני מנסה נואשות למצוא דרך להחזיר אותה לאנחנו שהיא מכירה. לגרום לה להבין שאני שהיא מכירה לעולם לא היה עושה את זה. “באמת חשבת שאני רוצה משהו קבוע? משהו שאפשר להגדיר? שאת היית היוצאת מן הכלל?”

זיק של הבנה מהבהב בעיניה. לשבריר שנייה אני חושב שהיא שומעת אותי. אני חושב שהיא רואה דרך כל המצב הדפוק הזה ומבינה אותו כראוי... אבל אז היא אומרת את שמי.

“רייקר?” שמי הוא תחינה מזוינת, מלאה בכאב ובלבול ואתה כזה מניאק.

ומה שגורם לכל המצב הזה להיות גרוע יותר הוא הסנטור לידי, שנאנק כאילו הוא מתגרה מכך שאני מכאיב לה. אני מכריח את גרוני היבש לבלוע רוק ויודע שעכשיו כבר אין דרך חזרה. אני אמכור לה את השקר המזוין ואז אעשה כל שביכולתי כדי לקבור את הבן־זונה הדפוק.

“זה מה שחשבת, נכון?” אני שואל ותוקע בקרטר מרפק. אבל הפעם היא לא מגיבה. היא פשוט מביטה בי בעיני איילה ושפתיים פשוקות מעט וזוקפת את גבה. “ווהן?”

“לא!” היא צועקת רק את המילה האחת הזו, אבל קולה טעון במשמעות רבה כל־כך שאני יודע שהיא מאמינה לכל זה.

מכרתי את השקר טוב כל־כך לאדם היחיד שהכי אכפת לי ממנו.

מבטינו מצטלבים והחורבן שבעיניה כמעט הורג אותי. כשהיא בורחת מביתן הבריכה אני נדרש לכל כוחי כדי לא לרדוף אחריה ולהסביר לה מה קורה.

אני מתרומם מכיסא הבר, והמצפן המוסרי שלי מסתחרר ללא שליטה כשאני מבין מה עשיתי לה כרגע.

לנו.

“צדקתי,” גרגור צחוקו הנמוך של קרטר ממלא את החדר. “המסכנה באמת חשבה שאהבת אותה,” הוא אומר בלעג.

“מממ...”

“באמת, לוקהארט. קיבלת את הסקס וגם את הכוח. עכשיו תורי. ושאלוהים יעזור לי, אני אוסיף את הפחד שאתה עדין מכדי להוסיף.”

אם אלפות את כוס המשקה שלי חזק יותר, היא עלולה להתנפץ. הסיגר שלי עדיין דולק ומונח בקצה המאפרה. ריחו מעורר בי בחילה לפתע.

תמכור את השקר.

“אני חושב שאני אצטרך את הלכלוך שיש לך עליה עכשיו. לפי הבריחה שלה מכאן, לא אתפלא אם היא תפרסם מודעה בגודל עמוד שלם בניו־יורק טיימס ותספר לכולם שאני משלם על סקס.”

צחוקו נמשך זמן ארוך יותר מהנדרש והיעדר התגובה מצידו מלחיץ אותי.

“זה יפגע ביכולת שלה להרוויח כסף. היא חכמה יותר מזה.”

“אם היא כל־כך חכמה, מה גורם לך לחשוב שהיא תאמין לניסיונות ההפחדה שלך?”

הבעת פניו של קרטר הופכת לאבן והוא צועד צעד אחד לעברי. “היא תאמין להם,” הוא אומר בלהט שמלחיץ אותי בטירוף. “אני לא אוותר עד שאקבל ממנה את כל מה שאני רוצה. הלכלוך שיש לה עליי וגם הכוס המזוין שלה הם רק ריבית על הזמן שאצטרך לחכות,” הוא רוכן קרוב יותר אליי וגורם לי להרגיש עוד יותר שלא בנוח. “אני לא אוהב שמשחקים בי, לוקהארט. לא משנה מי.” הוא מרים את גבותיו כמו כדי לשאול אם אני מבין את האיום שלא ביטא בקול. רגע עובר, ואז צחוקו מצלצל בחדר כאילו הוא באמת פסיכופת כמו שהוא מצטייר.

“מה?” אני שואל. השינוי החד בהתנהגותו מבלבל אותי, ואני רוצה נואשות לרדוף אחרי ווהן, להתנצל בפניה ואז לפצות אותה בכל דרך אפשרית.

“אתה כל־כך חמוד כשאתה דואג שהיא הלכה לתמיד,” הוא טופח על כתפי. “תתגבר על זה. תתנהג כמו גבר. היא עובדת בתשלום. היא תחזור ברגע שתקיש באצבעות. בחורה צריכה להתפרנס, אחרי הכול.”

אני חושק את שיניי עד שלסתי כואבת, ומגלגל את כתפיי לאחור כדי להרפות אותן. “טוב לדעת,” אני מפטיר. עיניי נודדות למסיבה שבחוץ ואני תוהה איפה היא לעזאזל.

“חוץ מזה, היא חייבת לחזור, כי אין דבר שאני אוהב יותר מאשר להטריד מינית את העובדות,” הוא מרוקן את שארית המשקה שבכוסו בלגימה אחת. “יופי של מסיבה יש לך שם.”

“כדאי לך לצאת וליהנות ממנה.” עוף מפה לעזאזל.

“אני אעשה את זה,” הוא מחייך ופוסע ברוגע לעבר הדלת ואז מסתובב אליי שוב. “הכול מותר בסקס בתשלום, לוקהארט. אה, ואם תזכיר את השיחה הזאת או את פעילויות הפנאי שלי עם נערות ליווי במסמכי המשפט של ביאנקה, אני אשתמש ברוקסן ובכל דבר אחר שאוכל להאשים אותך בו. בפוליטיקה אומנם אין הרבה הערכה למוסריות בימינו, אבל בתחום המשפט יש לזה דווקא ביקוש רב.”

ללא מילה נוספת הוא פונה לאחור ויוצא למסיבה.

אני בוהה בפתח הדלת הריק במשך כמה רגעים ונאבק בדחף לצאת בריצה ולחפש את ווהן. זה עלול למשוך מעט תשומת לב ואני בטוח שקרטר עומד שם בחוץ ומחכה לראות אם זה מה שאעשה.

אלוהים אדירים, אני מצטער, ווהן. כל־כך פאקינג מצטער.

ואז אני קולט.

הייתי כל־כך עסוק במכירת השקר, עד שקרטר מעולם לא אמר לי מה יש לו על ווהן.

פאק.

בבקשה שכל זה לא היה לחינם.

בבקשה שלא הרסתי את הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים.

לעזאזל איתך, לוקהארט.

לעזאזל. איתך.