הרפתקאותיו של החייל האמיץ ולדימיר באינתיפאדה

1. זה אני – ולדימיר נא להכיר, רבותיי. זה אני, ולדימיר מיקולינסקי, סמ"ר בצה"ל. עם המקלע ביד שומר אני על בסיסי האהוב על יד העיר הערבית ג'נין. אבל אגלה לכם סוד, להשתמש במקלע הזה אינני יודע. אף אחד לא לימד אותי. למזלנו, הערבים שזורקים אבנים כה יפה אינם יודעים זאת, אחרת הם היו פורצים לבסיס מזמן, כובשים אותו, ולוקחים את כל החיילים והחיילות לבני ערובה. אבל כשהערבים רואים שני חיילים עם רובה ומקלע ביד לא עולה על דעתם שהם אינם יודעים לירות, לכן הם לא תוקפים. שש שעות צריך לעמוד בשער. בשש השעות הללו, של בטלה מיותרת למעשה, הרבה מחשבות עולות בראש. התגייסתי לפני חמש שנים. אז, בתור חייל צעיר, דמיינתי לעצמי צבא שונה לגמרי שתפקידי בו שונה לחלוטין. כמו כל בני גילי האמנתי באמונה שלמה שהמדינה בסכנה, ולכן כל אחד, גם אני, חייב לשרת כמה שידרשו ממנו. התחלתי את השירות כעתודאי, קיבלתי את דחיית השירות כדי ללמוד מתמטיקה ופיזיקה. בתום הלימודים נשלחתי לקורס קצינים. כעבור שלושה שבועות הודחתי מהקורס קצינים כי הייתי גרוע בתרגילי נשק. לקחתי את הכישלון כה קשה! אבל במהירות הבנתי שלא הייתה לי סיבה להצטער. הגעתי ליחידת הניסויים של חיל החימוש, עבדתי כמתכנת וביליתי לא רע שלוש שנים. גם הצבא הפיק ממני הרבה תועלת, שלוש שנים עבדתי תמורת אוכל ומשכורת אפסית. הצרות התחילו בתום שלוש השנים. הצבא החליט שבין אנשי מילואים יש יותר מדי מתכנתים ופחות מדי אלחוטנים, לכן נשלחתי לקורס אלחוטנים והגעתי לגדוד שריון. כל המחאות לא עזרו, הצבא החליט שחיל השריון זקוק לאלחוטנים ושאין אפשרות לוותר עליי. ובגדוד שאליו הגעתי יש עודף אלחוטנים ומחסור בשי"ן־גימ"לים. נשלחתי לעמוד בשער, ואני עומד בשער הבסיס עם המקלע ביד ולא יודע להשתמש בו. ומסביבי האינתיפאדה בשיאה.