השד יודע

נשארנו רק שנינו. הצטערתי לגמרי על העניין. מה לעזאזל חשבתי? הסרת קללה? שהוטלה עליי ועל יואבי?! מה עבר לי בראש?

"אז מה בעצם הולך לקרות כאן?"

"ששש, בלי שאלות."

היא הניחה את התיק הכבד שלה במרכז הסלון ושלפה ממנו ארבעה קריסטלים גדולים וערימת נרות לבנים עגולים ושטוחים, פתחה את ארונות המטבח בלי לבקש רשות והוציאה עשר צלחות, הדליקה את הנרות, הניחה אחד על כל צלחת ופיזרה אותם במקומות שונים בדירה. נראה כאילו היא בוחרת נקודות מסוימות בקפידה. אמרנו 'בלי שאלות', אז כל מה שנשאר לי זה לעקוב אחר מעשיה, לא בטוח אם המוח שלי מרוקן, או גולש על גדותיו.

היא חזרה אל תיק הפלאות שלה, הוציאה ממנו דיסק ותחבה אותו לידיי. "אתה יכול לשים את זה בבקשה?" התעוררתי מבהייה מהופנטת. אוסף שירים של Coldplay. מה הקשר של זה לכל העניין? "שים בפול ווליום וחכה לי בסלון," צעקה לי מהמסדרון.

"זה לא מפריע לך בטקס?" שאלתי בהפתעה. פופ בטקס גירוש רוחות?

"זה עוזר לי להתרכז."

ואיכשהו התשובה הלא צפויה הזאת דווקא נשמעה לי כמו הדבר ההגיוני הראשון ששמעתי היום.

נשארתי עומד מול החושך שבחוץ, מקשיב למוזיקה ומרגיש כאילו אני בבית זר. לאחר כמה שירים היא חזרה. "יא אלוהים, מה שהולך כאן אצלך!" — סיכמה את ממצאי הסיור הראשוני, כשהיא מזועזעת כולה.

לא שהבנתי על מה היא מדברת, אבל היה ברור שהיא, לפחות, יודעת בדיוק מה היא עושה. היא נראתה ממש מקצועית. כלומר, אם זה היה מקצוע מה שהיא עשתה שם.

"אין לך מה לדאוג," הרגיעה אותי, "הכול יטופל."

לאור הנרות המרצדים הובילה אותי לחדר השינה — שם מקור הצרה. בחדר דלקו שלושה נרות. היא נעצרה בפתח החדר, סקרה אותו, הנידה את ראשה וצקצקה.

"העוזרת מגיעה לנקות שוב מחר..." התנצלתי.

היא הביטה בי במבט מרוחק, מנסה להבין מאיפה הגעתי בכלל. ואז מלמלה — "לנקות?" זה הצחיק אותה משום מה. "אם רק היה לך מושג מה צריך לנקות פה..."

איך עונים למשהו כזה? מה כל זה קשור אליי? לדירה שלי? תשובות לא היו לי, אז פשוט צייתתי להוראות שלה בשתיקה: 'תעמוד עם הפנים מול החלון', 'תשב עכשיו על החלק הזה של המיטה עם הפנים לכאן'. רק העיניים עקבו אחריה בתערובת של היקסמות ודחייה. היא השמיעה כל מיני לחשים חרישיים וביצעה תנועות כאלה ואחרות סביבי. "סליחה שאני עומדת כל כך קרוב," אמרה מדי פעם, כשעמדה ממש קרוב, מנחשת את חוסר הנוחות שלי. אני לא אוהב שזרים עומדים לידי. הפעם זה דווקא הפריע לי פחות.

"אף פעם לא טיהרתי לגבר. זה באמת קצת... אולי..."

"מבחינתי זה בסדר," מלמלתי בגרון ניחר.

"עכשיו תשכב בכיוון הזה עם עיניים עצומות ותנקה את הראש ממחשבות."

יופי. לנקות את הראש ממחשבות זה כמו להזמין אותן לבוא ולהשתולל לי במוח: מה באמת קורה כאן? נזכרתי בכל הסיפורים המוזרים שאחותי סיפרה על נרקיס במהלך השנים, ומשהו בנוכחות שלה לא אפשר לי לצחוק עליהם עכשיו כל כך בקלות. האם יש סיכוי כלשהו, אפילו קלוש, שהיא יודעת על מה היא מדברת? האם ייתכן שבאמת קיים עולם נשגב ממש סביבי, בלי שאני מודע לו? עיוור לחלוטין לקיומו? יכול להיות שאיום באמת מרחף מעל לראשי? ומי בכלל היה רוצה לקלל אותי, ולמה? טלי אולי? מה פתאום שהיא תתעסק בשטויות כאלה. לקח לי רגע להבין את האירוניה: אני זה שמתעסק כרגע ב'שטויות' כאלה... בכל מקרה, טלי מוציאה את כל האנרגיה שלה על קללות רגילות בתכלית, ובטח שלא הייתה מסכנת את יואבי. זה מה שההיגיון אומר, עד כמה שהוא עדיין רלוונטי.

שכבתי במיטה על גבי בעיניים עצומות, מניח לביטחון העצמי שלה להוביל אותי. היא עמדה לשמאלי, לא ממש נוגעת. רק רפרוף נעים חלף לי על השׂערות של הזרוע. פקחתי מעט את העיניים והצצתי בה כשהיא מתווה בידיה צורות משונות באוויר מעל לגופי, כאילו היא סורקת אותי מלמטה למעלה. "לעצום עיניים!" ציוותה בקול תקיף, ואז הוסיפה בקול תקיף פחות: "אתה חייב לצאת מהמצב הכבד הזה שאתה שקוע בו. להתרענן לפעמים, למלא את עצמך חזרה באנרגיות — אתה מרוקן לגמרי. תחביבים, יש לך? חברים?"

ברור, חשבתי לעצמי. אני אדם שיש לו המון תחביבים. ניסיתי להיזכר וגיליתי שחוץ מצפייה בסרטים, לא עשיתי שום דבר מהנה כבר מזמן. פתאום הבנתי שגם הסרטים האלה שחרשתי במשך חודשים, היו בריחה מהמציאות, לא התחברות מחודשת אליה. הרגשתי אותה רוכנת ממש מעליי, חלק כזה או אחר מגופה נלחץ על זרועי השמאלית ברכות, חום נשימותיה על פניי. "סקס, לפחות?" לחשה.

עם אישה?! כמעט שנפלט לי בקול. מה זה בכלל, כבר בקושי זכרתי. ורק אז קלטתי את המצב: אני שוכב במיטה שלי ואישה שופעת רכונה מעליי, נוגעת, לא נוגעת. "סקס באמת היה יכול להיות נחמד..." הודיתי לבסוף בקול חלוש, ומשהו בצחוק החם שלה, נטול הלעג, הרחיב לי את הלב, הפשיר אותו.

"זה לא באשמתך. לא קשור אליך בכלל. עשו עליך עבודה יסודית." עד היום אני לא יודע אם היא התכוונה לקללה או לגרושתי. ואולי לשתיהן.

היא המשיכה בלחשים ובנפנופי הידיים עוד זמן רב. הדיסק ששמתי במערכת נגמר מזמן. שקט מתוח הקיף אותנו. ופתאום — אזעקה. זאת אומרת לא ממש אזעקה אבל מין צפצוף מכאני, חד וחזק, שחזר על עצמו מספר פעמים, מזכיר קצת אזעקה של מכונית שמצפצפת כשנועלים את הדלתות, רק יותר נמוך ועמוק. זה נשמע כאילו זה הגיע מהסלון, או אולי מחדר המדרגות. הטיתי את ראשי בניסיון לאתר את הכיוון המדויק ממנו הגיעו הצלילים.

"אתה שמעת את זה?" שאלה בהפתעה.

"כן, למה?"

"לא, שום דבר," ענתה.

מה זאת אומרת שום דבר? "אוקיי, תשמעי..." ניסיתי לדרוש תשובות, והושתקתי מיד ב"ששש!" שזיהיתי בו אותות מצוקה שממש לא מצאו חן בעיניי.

"מה?!?" ניסחתי בבהירות את הדרישה שהיא תסביר לי סוף סוף מה הולך פה. לא שנלחצתי, אבל אני אוהב להיות בשליטה.

"שקט! עכשיו!"

מה פתאום היא צועקת עליי? למה היא לחוצה?! נזכרתי בסיוט שהיה לי פעם, כשהייתי ילד. ישנתי איפשהו, אולי במיטה דומה לזו, והייתה לי הרגשה שמשהו חי לו בתוך המזרן. לא נבהלתי. הייתי ילד כל כך הגיוני שגם החלומות שלי היו הגיוניים. אבל בכל זאת קראתי לאימא שלי, רק ליתר ביטחון. ואז קרה דבר שגרם לי לזנק מהמיטה בבהלה ולא לשכוח את החלום הזה כל החיים. העיניים של אימא שלי נקרעו בבהלה כשפתאום יצאה מתוך המזרן יד! כמו היד של אֶקסקָליבֶּר, הסרט שראיתי אז לפני שהלכתי לישון. לא יודע למה נזכרתי בזה פתאום.

נרקיס רכנה בבת אחת מעליי ומיקדה את מבטה בעיניי, עמוק פנימה. נרעדתי. היא הבחינה בכך והתרככה מעט. "הכול בסדר, מותק. אתה בידיים טובות ואף אחד לא הולך למות פה היום." מה פתאום למות? על מה היא מדברת? מי היא בכלל? מה קורה פה? היא הפנתה מבט מאיים לעבר שום דבר, חזרה אליי ובקול מלטף הוסיפה — "יש לך ספקות, כי אין לך מושג מי אני או מה קורה פה. זה מובן, במצבך. אבל פשוט סמוך עליי."

יכול להיות שהיא קוראת לי את המחשבות?! ניסיתי לנקות את המוח גם ממחשבות ספקניות וגם ממחשבות לא טהורות אחרות שהתחילו לצוץ בו, אבל ככל שניסיתי לסלק אותן יותר, כך הן רק הציפו אותי יותר. ומעשה שטן: היא — שעיניה היו עדיין מקובעות בעיניי בלי למצמץ — חייכה פתאום כאילו השמעתי באוזניה מחמאה. התאמצתי מאוד לא להסיר את עיניי מעיניה — השפלת מבט תהיה ממש הודאה באשמה. מתח מחשמל עבר בינינו למשך שניות ארוכות, עד שלבסוף הוא שכך, ושנינו הצלחנו להסיט מבט, כאילו מתג נסתר כיבה אותנו בו זמנית. אין לי מושג למה, אבל באותו הרגע הרגשתי כאילו נחתם בינינו חוזה, שאת משמעותו עדיין לא הבנתי.

היא המשיכה ללחשש ולהתנועע בקדחתנות, כמתוך אמוק. כבר לא דיברנו על כלום. היא הפנתה את מלוא הריכוז למלאכה, נוטפת זיעה ובניגוד מוחלט למסרים המרגיעים, נראתה לי כמו טייס שמאבד שליטה על המטוס. אולי היא לא כל כך מקצועית בעניינים האלה כמו שהתרשמתי בהתחלה? אולי כל המיומנות הזאת שלה היא סתם הצגה, ובעצם אין לה שמץ של מושג מה עושים במצבים כאלה? אידיוט, אני עונה לעצמי — הכול הרי שטויות. ממילא אני פה רק בשביל החוויה. האמנם? אני שואל את עצמי בחזרה. ועצמי רק מושך כתפיים ומפנה את גבו.

"אני מנסָה למצוא את המוקד..." מלמלה, עדיין סורקת בידיה את המרחב שמסביב לגופי בתנועות סיבוביות קטנות. "או! הנה זה... כן. זה כאן! בדיוק כאן. זאת הנקודה!" היא הניחה את אחד הקריסטלים הגדולים על אזור מפתח הלב שלי ונשענה עליו בחוזקה. ואז, במקביל, שמעתי שוב את אותם הקולות מגיעים מחוץ לחדר — סדרה כזו של 'טיו טיו טיו' מכאניים, חוזרים על עצמם בקצב קבוע במרווחים של שנייה בערך, עמוקים וחזקים אף יותר מאשר בפעם הראשונה. היא הרפתה מהלחיצות, והמשיכה בתנועות ולחשים בקצב הולך וגובר. הצצתי במתרחש מבעד לסדק בעיניים — היא התאמצה לשוות לפניה הבעה שלווה, אבל המתח העצום שהייתה שרויה בו היה גלוי לעין לחלוטין. הלב שלי פעם כאילו הוא מנסה לברוח מתוכי. הקריסטל עלה וירד במהירות עם כל נשימה. היא הגבירה עוד יותר את קצב התנועות והלחשים, חזרה והניחה את ידיה על הקריסטל, רכנה מעליי, שׂערה נשמט ונגע בפניי, חיכתה כמה שניות ואז לחצה על הקריסטל בכל הכוח. זה כאב! שוב נשמעה סדרת צפצופים מחוץ לחדר, כאילו הם משוגרים מתוכי! שפתיה הבשרניות, הנשוכות כמעט עד זוב דם מרוב מאמץ, נפשקו ונפערו לזעקה שאת קולה היא בלמה במאמץ רב. "כן..." לחשה, "כן כן כן — כן! כן!!!" ואז לפתע הגיחה ממנה צווחה נוראה, חייתית, ורגע אחרי היא צנחה עליי ברפיון, סמוקה ומתנשפת.

לא ידעתי מה לעשות. לחבק? זה מקובל?

למזלי היא התעשתה כמעט מיד, התרוממה מעליי, מחתה זיעה, ניערה את שׂערה השחור, המרהיב, ופרצה בצחוק שנשמע לי מעט היסטרי. שכבתי שם כולי חיוור, מצפה לגזר הדין כמו חולה שעבר ניתוח, ורוצה לדעת מה לעזאזל היה לו...